Toras Menachem·Vol. 62 (5731·Part 1)·Sicha of Shabbos Parshas Vayeshev·21 Kislev 5731תורת מנחם·סב - שנת תשל"א - חלק ראשון·שיחת ש"פ וישב·כ"א כסלו·ה'תשל"א

א383
בס"ד. שיחת ש"פ וישב, כ"א כסלו, ה'תשל"א.
בלתי מוגה

בא. יום השבת שלאחרי י"ט כסלו הוא המשך לי"ט כסלו, כי, נוסף על ענינו של יום השבת מצד עצמו, פועל יום השבת גם בעניני ששת הימים שלפניו, שלכן נאמר על יום השבת "ויכולו גו'", שא' הפירושים בזה הו"ע השלימות, היינו, שיום השבת פועל שלימות בעבודת ששת ימי החול שלפניו.

גועוד זאת, שהשלימות שפועל יום השבת היא שלימות היותר נעלית: יש שלימות שמצד החכמה, ראשית הכחות הפנימיים; למעלה מזה היא השלימות דרצון; ולמעלה יותר היא השלימות דתענוג – שזהו ענינו של יום השבת, שהרי א' הפירושים ב"ויכולו" הוא מלשון תענוג, וכמבואר במפרשי התפלות בפירוש "חמדת ימים אותו קראת" (דלכאורה היכן מצינו ששבת נקרא "חמדת ימים") – שזהו מ"ש בשבת "ויכולו", שהוא מלשון תענוג.

דוכיון שיום השבת פועל שלימות אפילו בענינים שנעשו בששת הימים שלפניו, הרי עאכו"כ שיום השבת משלים את הענינים שמפני סיבות שונות לא נעשו בשלימותם בימים שלפניו.

הולכן כאן המקום והזמן (כנהוג כמ"פ) לסיים את עניני י"ט כסלו (שחל ביום חמישי שלפני השבת) – שהרי בהתוועדות די"ט כסלו נשארו ענינים שלא נשלמו, עכ"פ בגלוי, ועכ"פ לא כפי הביאור הדרוש, ולכן יש להשלים זאת ביום השבת, שהוא הסיום והחותם של כל השבוע.

וב. בשיחות של רבותינו נשיאינו מתחיל הסיפור של י"ט כסלו עם הקטרוג שהי' על רבינו הזקן כמה שנים לפני הקטרוג דשנת תקנ"ט.

זובהקדמה:

חדובר כמ"פ שהאפשרות להמאסר למטה היתה רק בגלל שלמעלה

ט384
הי' קטרוג על גילוי תורת החסידות ע"י רבינו הזקן, שממנו נשתלשל קטרוג ומאסר כפשוטו בעולם למטה. ומזה מובן שגם היציאה לחירות מהמאסר היתה בגלל שלמעלה נתבטל הקטרוג, ותורת החסידות יצאה לחירות, לבוא בגילוי ובהתרחבות כו'.

יובכן, עוד מכמה שנים לפני המאסר והגאולה די"ט כסלו, הי' קטרוג על רבינו הזקן, וקטרוג קשה ביותר.

יאוכאשר רבותינו נשיאינו היו מספרים הסיפור די"ט כסלו – היו מתחילים מהסיפור ע"ד הקטרוג הנ"ל, כפי שרואים בשיחה הראשונה של י"ט כסלו שכ"ק מו"ח אדמו"ר צוה להדפיס – שיחת י"ט כסלו תרצ"ג, שבה מסופר אודות הקטרוג הנ"ל שהי' חריף יותר מהקטרוג הקשור עם י"ט כסלו:

יבהקטרוג הקשור עם י"ט כסלו בשנת תקנ"ט הי' קשור אמנם עם האשמה של מרידה במלכות, שהעונש על זה הוא היפך החיים, אבל, ענין זה הי' רק בתור קס"ד, ובפועל לא אירע דבר.

יגמשא"כ הקטרוג שלפנ"ז, בשנת תקנ"ב, הי' קטרוג גדול ביותר, עד כדי כך, שהי' צורך להחליף את רבינו הזקן... ולא רק ע"י ענין רוחני, אלא ע"י ענין של היפך החיים כפשוטו בנוגע לגוף, ודוקא אצל הקרוב קרוב יותר – בניו ובנותיו יוצאי חלציו, ומהם גופא – הבת, שיש לה שייכות יתירה עם האב, כמארז"ל "איש מזריע תחלה יולדת נקבה" (כפי שמביא רש"י בפירושו לבן חמש למקרא על הפסוק "ואת דינה בתו", "הנקבות תלה ביעקב, ללמדך כו'"), שדוקא בתו של רבינו הזקן היא זו שהיתה צריכה להחליף אותו.

ידוכידוע הסיפור בזה – שכאשר נודע לבתו של רבינו הזקן, הרבנית מרת דבורה לאה, ע"ד הקטרוג והסכנה שהיתה כרוכה בזה, החליטה להחליף את רבינו הזקן... בידעה עד כמה נוגע לרבינו הזקן קיומה בעלמא דין, ובידעה שיש לה ילד קטן שצריכה לגדלו ולחנכו, ואעפ"כ לא מצאה ברירה אחרת מלבד להחליף את רבינו הזקן, וכמסופר בהשיחה, שבליל ר"ה חטפה והקדימה לברך את רבינו הזקן: "לשנה טובה כו'", והיינו, שמסרה נפשה בפועל כדי שרבינו הזקן יוכל להמשיך עבודתו בהפצת המעיינות.

טו385
ג. וכמו בנוגע להקטרוג די"ט כסלו – רואים גם בענין הנ"ל שעל ידו ניתוסף בהתרחבות והתפשטות תורת החסידות:

טזבתו של רבינו הזקן ביקשה מאבי' (לא בתור שכר ח"ו, אלא בקשת) טובה – שיתמסר לחינוך בנה, ורבינו הזקן הסכים לכך, ואכן התמסר באופן נפלא לחינוכו (למרות שאמרו רז"ל "לעולם אל ישנה אדם בנו בין הבנים כו'", ועוד שאלות שיכולים לשאול על זה).

יזוכתוצאה מחינוך זה – גדל הצמח צדק, שבימיו ניתוספה חיות והתרחבות והתפשטות תורת החסידות ביותר, כמובן מהשיחות והרשימות שמבארים אופן התגלות ענין החסידות בזמנו של הצ"צ.

יחד. ובפרטיות יותר:

יטבגאולה של רבינו הזקן בי"ט כסלו הי' כבר הענין ד"פדה בשלום נפשי", כפי שרבינו הזקן מדגיש ומעיד על עצמו: "יצאתי בשלום מה' שלום".

כוענין זה הי' לא רק בנוגע להעצם של חסידות, אלא גם בנוגע להתפשטות, כמבואר בכמה שיחות, וכפי שכותב כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע באגה"ק הידועה אודות י"ט כסלו, שפעולתו היתה לא רק בנוגע להעצם, אלא גם בנוגע להתפשטות כו', וכפי שראו בפועל, שרבינו הזקן הי' אז במעמד ומצב של הרחבה ותוקף.

כאוכמ"ש רבינו הזקן באגה"ק ד"ה קטנתי אחר ביאתו מפטרבורג: "ומענה רך משיב חמה ורוח נכאה כו' וכולי האי ואולי יתן ה' בלב אחיהם כמים הפנים וגו'"; וכיון שרבינו הזקן דרש זאת, הרי מובן, שהחסידים עשו כל התלוי בהם שיהי' הענין ד"כמים הפנים גו'". ובפרט שאלו הם דבריו של צדיק, נשיא בישראל, שבודאי פעלו פעולתם.

כבאבל אעפ"כ, מקדים רבינו הזקן וכותב "וכולי האי ואולי יתן ה' כו'" – דלכאורה אינו מובן: מדוע כותב זאת בלשון של ספק, בה בשעה שמקרא מלא דיבר הכתוב "כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם", היינו, שכן הוא בפועל? – אלא שזהו ע"ד מ"ש בתניא (חלק ראשון)

כג386
ש"בודאי סופו לעשות תשובה .. כי לא ידח ממנו נדח", אבל אין זה מוכרח להיות תיכף ומיד, אלא יתכן שיהי' "בגלגול זה (ולאו דוקא מיד, אלא מחר או מחרתיים, ויש מחר לאחר זמן) או בגלגול אחר", ועד"ז בנוגע לענין ד"כמים הפנים וגו'", שזהו אמנם דבר ודאי, אבל אין הכרח שיהי' מיד, אלא יכול להיות גם משך זמן לאח"ז.

כדולכן, אע"פ שבי"ט כסלו הי' כבר הענין ד"פדה בשלום נפשי" (והיו גם מנגדים שזכו שמיד לאחרי י"ט כסלו נעשה אצלם ענין השלום), ותורת החסידות היתה כבר באופן של התפשטות, וכמבואר בהשיחה שענין המאסר והגאולה בשנת תקנ"ט פעל שתורת החסידות לא תשרוף את העולם, ולא תהי' באופן של מקיפים, אלא תומשך בעולם בפנימיות, אעפ"כ, עיקר ענין השלום, ותכלית ההתרחבות וההתפשטות של תורת החסידות, היו בזמן הצ"צ דוקא.

כהוכידוע שהצ"צ הי' בידידות עם תלמיד תלמידו (או תלמידו) של הגאון מווילנא וכו', והיינו, שהי' אז ענין השלום בשלימות, וכמו"כ היתה אז תורת החסידות בתכלית ההתרחבות וההתפשטות, ללא מניעות כלל.

כווכמובא בהשיחות, שאז נוכחו לדעת שחסידים הם לומדים כו'.

כזענין זה הי' אמנם גם לפנ"ז, אצל אדמו"ר האמצעי, וכפי שרואים גדלותו בנגלה מהכתבים שנשארו ממנו בנגלה, וגם מהקדמתו לשו"ע של רבינו הזקן, וכידוע גם הסיפור שכאשר הצ"צ התנה שקבלת הנשיאות לא תבלבל אותו מתורתו כו', ושאלו אותו: ומה הי' אצל אדמו"ר האמצעי – השיב: כיצד אתם משווים אותו לחותני, שבשעה שהי' מהלך מקצה ביהמ"ד לקצהו השני, הי' מעביר במחשבתו מסכתא שלימה!

כחאבל אעפ"כ, עיקר התמסרותו של אדמו"ר האמצעי היתה לתורת

כט387
החסידות, ובאופן של ספירת הבינה (כידוע שענינו של רבינו הזקן הי' ספירת החכמה, וענינו של אדמו"ר האמצעי הי' ספירת הבינה), שהרחיב את נקודת החכמה בהתרחבות גדולה עד ל"רחובות הנהר". ולכן, אע"פ שבכתבים של אדמו"ר האמצעי (ועאכו"כ בכתבים של אדמו"ר הזקן) יש גם עניני נגלה – הרי אין זה בגלוי, וצריכים לחפש בכדי למצוא.

לולאח"ז בא הצ"צ, ספירת הדעת27 – שענינה לפעול התכללות חכמה ובינה, וגם ההמשכה למדות (שהרי דעת הוא "מפתחא דכליל שית") וכו'. ולכן אצלו ראו בגילוי הן נגלה והן חסידות, ושניהם יחד.

לאה. וכל זה נעשה כתוצאה מפעולת אמו של הצ"צ, הרבנית מרת דבורה לאה, שמסרה נפשה עבור תורת החסידות, ובגלל זה התמסר רבינו הזקן לחינוכו של הצ"צ, ועי"ז באה תורת החסידות בזמנו של הצ"צ בתכלית ההתרחבות וההתפשטות.

לבוע"פ מארז"ל "שכר מצוה מצוה", שפירושו ש"משכרה נדע מהותה", הנה מהשכר על מסירת נפשה, שבזמנו של בנה הצ"צ באה תורת החסידות בהתפשטות והתרחבות הכי גדולה, מובן מהותה של מס"נ זו – שהיתה נוגעת להתפשטות והתרחבות החסידות, וכפי שהי' בפועל, שע"י מסירת נפשה הי' יכול רבינו הזקן להמשיך עבודתו בהפצת המעיינות חוצה.

לגו. מכל סיפור בתורה – ובנדו"ד, סיפור שסיפר נשיא בישראל בתור מנהיג ישראל – יש ללמוד הוראות בנוגע להנהגתנו בימינו אלו, במכ"ש מזה שצריכים ללמוד הוראה מכל ענין, כתורת הבעש"ט שכל דבר שיהודי רואה או שומע יש בו הוראה בעבודת ה' בנוגע להנהגתו בתקופה זו.

לדובכן, סיפור הנ"ל מהוה הוראה לכל אשה ובת בישראל, וכפי שיתבאר לקמן (ס"י ואילך) אחת ההוראות שיכולים ללמוד מזה.

להאך אין הכוונה ללימוד בלבד, אלא שלימוד זה יפעל בכל הענינים – לא רק במחשבה, ולא רק בדיבור, אלא גם במעשה, וכדברי

לו388
המשנה: "המעשה הוא העיקר", וכפי שמבאר רבינו הזקן באגה"ק ש"בעקבות משיחא שנפלה סוכת דוד עד בחי' רגלים ועקביים שהיא בחי' עשי', אין דרך לדבקה כו' כ"א בבחי' עשי'".

לזודוקא ע"י העבודה במעשה מסירים את כל ההעלמות וההסתרים, ופורצים כל המדידות וההגבלות, ופועלים שכל העולם יהי' דירה לו ית', בביאת מלכא משיחא.

לח* * *

לטז. איתא בשו"ע (והביאו רבינו הזקן בשו"ע שלו) ש"טוב לומר (בכל יום) פרשת העקידה", וטעם הדבר – "כדי לזכור זכות האבות .. כמו שמסר יצחק נפשו".

מובהקדמה:

מאהטעם הפשוט לאמירת פרשת העקידה הוא כדי להזכיר זכות אבות, כי, "תפלות כנגד תמידין תקנום", ולכן, כשם שקודם הקרבת קרבן תמיד היו אומרים "האיר פני כל המזרח עד שהוא בחברון" (כדברי המשנה במסכת תמיד), כדי "להזכיר זכות אבות", כמו"כ אומרים קודם התפלה פרשת העקידה כדי להזכיר זכות אבות.

מבאבל, טעם זה אינו מספיק, כי, בשלמא באמירת "האיר פני כל המזרח עד שהוא בחברון" מזכירים את כל שלשת האבות, משא"כ באמירת פרשת העקידה מזכירים בעיקר זכותו של אברהם אבינו, כמ"ש "והאלקים נסה את אברהם", וגם זכותו של יצחק, אבל לא זכותו של יעקב.

מגועכצ"ל, שאמירת פרשת העקידה היא לא רק כדי להזכיר זכות אבות, אלא גם להזכיר המס"נ דיצחק.

מדוהענין בזה – שע"י אמירת פרשת העקידה מעורר יהודי בעצמו את כח המס"נ, וזוהי ההקדמה לענין התפלה, כי, תפלה ענינה בקשת צרכיו, ולפנ"ז צריך לסדר שבחו של מקום, ובשביל זה צריך תחילה

מה389
להכין את עצמו – עי"ז שמעורר בעצמו את ענין המס"נ. ומה גם שכללות ענין התפלה הו"ע המס"נ – "אליך הוי' נפשי אשא".

מוח. אמנם, אין הכוונה שזקוקים להגיע לענין המס"נ בפועל (שהרי יהודי צ"ל במעמד ומצב של נשמה בגוף לאורך ימים ושנים טובות), ואפילו לא לענין היסורים שבענין העקידה,

מז– אצל אברהם בעצמו לא הי' ענין העקידה קשור עם יסורים, שהרי אדרבה: "אברהם אבינו ע"ה עשה זאת בזריזות נפלאה להראות שמחתו וחפצו למלאות רצון קונו כו'" (כמ"ש רבינו הזקן באגה"ק), אבל, זוהי מעלה מיוחדת אצל אברהם אבינו, שע"י עבודתו הגיע לדרגא נעלית ביותר כו', משא"כ מי שאינו בדרגא זו, הרי זה אצלו ענין של יסורים כו' –

מחאלא ע"ד שמצינו שכאשר "הרהר תשובה בדעתו" נעשה "צדיק גמור", כך גם בנדו"ד, שהרהור אודות ענין המס"נ נחשב כאילו הי' אצלו ענין המס"נ בפועל.

מטט. אבל עפ"ז אינו מובן: מדוע אצל אברהם הוצרך להיות ענין העקידה בפועל, ועד כדי כך, שהמלאך הי' צריך להוסיף ולהזהיר את אברהם "אל תעש לו מאומה" (כמבואר במדרש) – למה לא הי' מספיק שאברהם רק יהרהר אודות ענין העקידה, וייחשב לו כאילו הי' ענין העקידה בפועל?!

נאך הענין הוא – שהא גופא שאצלנו נחשב ההרהור אודות מס"נ כמו מס"נ בפועל, הרי זה בגלל שאצל אברהם אבינו הי' ענין המס"נ בפועל בעת העקידה, ועי"ז פעל פתיחת הצינור דמס"נ באופן שאצל כל בנ"י במשך כל הדורות תהי' המחשבה בלבד אודות מס"נ נחשבת כאילו מסר נפשו בפועל.

נאוהענין בזה:

נבידוע ש"מעשה אבות סימן לבנים", והיינו, שכל הענינים שהיו אצל האבות הם נתינת כח לבנים, להקל עליהם בעבודתם. וכמדובר כמ"פ הראי' לזה ממה שאמר הקב"ה לאברהם "קום התהלך בארץ

נג390
לארכה ולרחבה", שעי"ז נעשה קל יותר לבנ"י לכבוש את ארץ ישראל, כש"דור רביעי ישובו הנה".

נדועד"ז בנדו"ד, שבעבודתו בענין המס"נ פתח אברהם אבינו פתח להקל עבודתם של בנ"י, שההרהור בלבד אודות ענין המס"נ ייחשב להם כמו מס"נ בפועל.

נהוע"ד המבואר בתניא בנוגע לאהבה המסותרת שבכאו"א מישראל, ש"היא ירושה לנו מאבותינו", והרי ענין הירושה הוא – כדברי רבינו הזקן להלן בתניא – "ירושה שנפלה לו הון עתק שלא עמל בו", והיינו, שאע"פ שהאב השיג זאת ע"י ריבוי יגיעה, מקבל זאת היורש ללא יגיעה כלל; והרי כל אחד מישראל הוא "יורש", מבלי הבט על מעמדו ומצבו; אם רק נולד בן אברהם יצחק ויעקב, הרי הוא ה"יורש" של האבות, ומקבל זאת ללא יגיעה כלל.

נוועד"ז בנוגע לכללות עבודת ה' עד לעבודה מתוך מס"נ – שאצל אברהם אבינו היתה זו עבודה גדולה, ועד שלא היו בטוחים שאברהם אבינו יעמוד בנסיון העקידה, וכמ"ש48 "עתה ידעתי כי ירא אלקים אתה".

נזוהגע עצמך: בשעת העקידה, כשיצחק הי' בן ל"ז שנה, הי' אברהם בן קל"ז שנה, לאחרי שעבד את בוראו מגיל שלש שנים, כדאיתא בגמרא "בן שלש שנים הכיר אברהם את בוראו", ופשיטא שעבודתו לא היתה באופן שעמד על עמדו, אלא מיום ליום הלך ונתעלה בעבודת ה'. ואעפ"כ, לא היו בטוחים שיעמוד בנסיון העקידה, למרות שכבר עמד בתשע הנסיונות שלפנ"ז, החל מהנסיון באור כשדים שהשליכוהו לכבשן האש, ולאח"ז עוד שמונה נסיונות, ולאחרי כל זה, בבוא הנסיון העשירי, נסיון העקידה, לא היו בטוחים שיעמוד בנסיון!

נחולאידך גיסא, בנוגע לכל אחד מישראל אומר רבינו הזקן בתניא בוודאות, ש"אפילו קל שבקלים ופושעי ישראל מוסרים נפשם על קדושת ה'" (אם רק לא יטעוהו ש"בעבירה זו עודנו ביהדותו כו'").

נטאך הענין הוא – כאמור לעיל – שאברהם אבינו ע"י ריבוי עבודתו פתח את הפתח עבור כל בנ"י במשך כל הדורות, שאצלם יהי' ענין זה ללא עבודה.

ס391
י. וכן הוא בנוגע להסיפור האמור לעיל אודות מסירות נפשה של הרבנית מרת דבורה לאה, בתו של רבינו הזקן:

סאכשמספרים לאשה ובת בישראל הסיפור אודות בתו של רבינו הזקן שמסרה נפשה עבור הפצת תורת החסידות, ותובעים ממנה להתנהג כן – נשאלת מיד השאלה: מהו הדמיון וההשוואה בין בתו של רבינו הזקן לכל אשה ובת בישראל?!

סבוהגע עצמך:

סגרבינו הזקן – הי' נשמה חדשה, נשמה דאצילות, וכידוע השיחה שהנהגתו למטה היתה כמו בעולם האצילות, שלכן, בבוא ערב שבת לפנות ערב, שלמעלה הוא זמן של דורמיטא דז"א, הי' רבינו הזקן נרדם מאליו (לא כמו ר' הלל מפּאַריטש שהוצרך להשתדל להרדם).

סדומובן שכל עניניו של רבינו הזקן היו בתכלית המעלה, כולל ובמיוחד בנוגע ללידת בתו, החל מענין הזיווג ש"הוא דבר גדול כו'" – מעשה קדוש, ובפרט לאחרי ההכנה ד"יקדש עצמו כו'" (כפי שמביא רבינו הזקן בהתחלת ספר התניא), וכן בנוגע להנהגה לאח"ז; ונוסף לזה הי' גם ענין החינוך שהעניק רבינו הזקן לבתו, לא מבעי לאחרי שש שנים, שעיקר החינוך תלוי בהאב, אלא גם לפנ"ז, כשצריך לאמו; ולאח"ז הי' הענין ד"את בתי נתתי לאיש", כשרבינו הזקן השיא את בתו, ומסר לה את כל הענינים בנוגע לאופן הנהגתה כו'.

סהוכיון שכן, הרי מובן שכאשר בתו של רבינו הזקן מוסרת את נפשה עבור תורת החסידות – אין זה פלא; אבל כיצד יכולים לדרוש זאת מכל אשה ובת בישראל?!

סואך הענין הוא – שבתו של רבינו הזקן וכל הנשים הצדקניות שבכל דור ודור, פתחו את הדרך לכל נשי ובנות ישראל, שגם הן יכולות למסור נפשן עבור הפצת המעיינות, וע"י פעולותיהן יכולה לבוא תועלת בהפצת המעיינות חוצה, ועד לנתינת כח לנשיא הדור שיוכל למלא ולהשלים את עניניו בהפצת המעיינות חוצה.

סזיא. ועדיין נשאלת השאלה: כיצד יכולים להסביר זאת ע"פ שכל?

סח392
ובכן: אין צורך בהסברה בשכל, כיון שרואים זאת במעשה בפועל – "מעשה רב", וכדברי הרמב"ם ש"אין המציאות נמשכת אחרי הדיעות אבל הדיעות האמיתיות נמשכות אחר המציאות".

סטאך עדיין ישנם השואלים היכן הוא המקור לזה בפס"ד בנגלה בתורה?

עובכן: זוהי גמרא מפורשת ופס"ד ברמב"ם: "לעולם יראה אדם עצמו (וכן כל העולם) כאילו חציו חייב וחציו זכאי .. עשה מצוה אחת (ואין הכוונה רק לענין של מעשה, ולא דיבור ומחשבה, אלא כל ענין של תומ"צ, במחשבה, בדיבור או במעשה, הנה ע"י מחשבה אחת ויחידה, דיבור אחד ויחיד או מעשה אחד ויחיד) הרי הכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף זכות"!

עאוכל זה – בנוגע לאלו שצריכים כל ענין בסגנון של פס"ד; אבל באמת אין צורך בזה, אלא די בכך שישנו המעשה בפועל, כנ"ל.

עביב. וזוהי הוראה לדורות, שפעולה של אשה ובת בישראל, בשעה שמתנהגת כפי רצון ה' – לא רק בנוגע להנהגה שמוצאת חן בעיני', ולא רק בחדרי חדרים כשהדלת נעולה, אלא גם בשעה שיוצאת לעולם הנהגתה היא באופן של צניעות וכו', כראוי לבנות ישראל – נוגעת ופועלת בכל העולם כולו.

עגומי שטוען שנשתנו הזמנים, כיון שהעולם מתנהג באופן אחר – אומרים לו, שאין להסתכל על הנהגת העולם, ואין להתבייש מפני המלעיגים; יש חיוב על כל בת ישראל להתנהג באופן המתאים לא רק לבת ישראל כשרה (שיש מקום לדיון מהי "כשרות", שהרי יש כשרות שהיא רק ע"י הדחק, במקום של הפסד מרובה, וכיו"ב בדיני התורה), אלא באופן המתאים לבת שרה רבקה רחל ולאה, ובלשון הכתוב: "כאמה בתה", כך, שצריכה להתנהג כפי שהתנהגה שרה, כפי שהתנהגה רבקה, כפי שהתנהגה רחל וכפי שהתנהגה לאה!

עדומה שהעולם אינו מתנהג כן – הרי זה בכדי שהיא תפעל לשנות את העולם!

עה393
אך עדיין יכולה לטעון שלא שייך להיות שונה מכולם – "כחתן בין האבלים". הן אמת שהנהגת העולם היא הנהגה של "אבלים", ואילו הנהגתה היא הנהגה של "חתן", אבל אעפ"כ, כשנמצאים בין אבלים, אי אפשר להתהלך כמו "חתן"!...

עווהמענה על זה: לכל לראש – אין לה ללכת למקום של ה"אבלים". ועוד ועיקר: במה דברים אמורים שאין מקום להתנהג "כחתן בין אבלים" – כשהם נשארים "אבלים", אבל בנדו"ד, כאשר היא תתהלך ביניהם כמו "חתן", אזי תפעל לשנות אותם שיהיו כולם "חתנים"!

עזולהעיר: יכולה אמנם לקום בת ישראל ולומר אחרת (כמדובר לעיל), אבל, אין זה באשמתה; לא סיפרו לה שהיתה אשה ושמה דבורה לאה שמסרה נפשה עבור הפצת המעיינות, ועי"ז פתחה את הדרך עבור כל נשי ובנות ישראל שגם אצלן תוכל להיות הנהגה כזו. ואילו היו מספרים לה כל זה – הנה לא זו בלבד שהיתה מדברת באופן אחר, אלא היתה מתנהגת באופן ש"בת קמה באמה (ואם היא נשואה – גם) כלה בחמותה", ועד שהן היו מתביישות מפני הנהגתה הטובה.

עחיג. וזוהי גם הוראה לכל אלו שיש להם שייכות לחינוך בנות ישראל:

עטיש לספר לבנות ישראל סיפור הנ"ל, ולבאר להן שסיפור זה מהוה הוראה לכל נשי ובנות ישראל,

פ– ובפרט שסיפור זה נמצא בשיחת כ"ק מו"ח אדמו"ר שיצאה לאור באידית, וכפי שאמר בפירוש, שהסיבה לכך שמוציא לאור מאמרים ושיחות באידית, היא, כדי שגם נשים יוכלו להבין זאת –

פאשבדרך זו צריכה להתנהג כל אשה ובת בישראל, ובכחה של כל אחת להתנהג כן בפועל, ולהעמיד "צבאות השם", ולומר עליהם – כשנצא בקרוב ממש מהגלות, בביאת משיח צדקנו – "ראו גידולים שגידלנו".

פביש להסביר להן שכל פעולה שלהן נוגעת ביותר, ועליהן לפעול כל אחת במקומה, אצל "עניי עירך", ועד לפעולה בכל העולם, שהרי

פג394
"כל או"א חייב לומר בשבילי נברא העולם", דקאי בפשטות על העולם כולו.

פדובזה נכללת גם הפעולה על גוים שיהיו במעמד ומצב של ביטול כלפי בנ"י, וכמדובר לעיל אודות הסיפור שבסיום מסכת עבודה זרה, ששבור מלכא החשיב לכבוד את האפשרות לשמש יהודי – מר יהודא, ויתירה מזה: אפילו לשמש את באטי בר טובי שהי' עבדו של יהודי (ש"לא שקיל גיטא דחירותא").

פהדלכאורה אינו מובן: כיון שאמר לו "מר לא קים לי בגוי'", ויתירה מזה (לדעת ה"איכא דאמרי"), "אידכר מאי עבדת באורתא" – למה הטריח את עצמו לחתוך וליתן לו חתיכת אתרוג, ולא אמר לו שיעשה זאת בעצמו?! – אך הענין הוא, שכיון שהי' עבדו של יהודי, החשיב לכבוד את האפשרות לשמש גם אותו!

פויד. וע"פ דברי רבינו הזקן שתורת החסידות שייכת לכל אחד ואחת מישראל, הרי מובן שגם הענין דהפצת המעיינות חוצה שייך לכל אחד ואחת מישראל,

פז– החילוק אינו אלא שיש מי שזוכה להתקשר ("אָנכאַפּן זיך אין דער קליאַמקע") מוקדם יותר, ויש מי שעושה זאת מאוחר יותר –

פחולכן צריך כאו"א להפיץ את המעיינות עד ל"חוצה", ולעשות זאת כפי ההוראות של הקב"ה ש"גלה סודו אל עבדיו הנביאים", ולאח"ז – אל נשיאי ישראל האמיתיים, נשיאי חב"ד.

פטואין לדחות ולומר שענין זה יכול להיות "בגלגול זה או בגלגול אחר" – כי, חשבון כזה היו יכולים לעשות לפני מאות שנים, משא"כ עתה, כשנמצאים בעקבתא דמשיחא ממש, וכבר עומדים לשרוף את חושך הגלות וכתלי הגלות, ונשאר רק "לצחצח את הכפתורים" – אי אפשר לדחות זאת לזמן מאוחר יותר, אלא יפה שעה אחת קודם.

צוע"י הפצת "נר מצוה ותורה אור", יחד עם ה"מאור" שבתורה,

צא395
תורת החסידות, באופן דמוסיף והולך ואור, כהוראת נרות חנוכה, ומתוך שמחה וטוב לבב – אזי נזכה ל"הנסים כו' הפורקן כו' הנפלאות וכו'", ויקויים "מסרת כו' ורבים ביד מעטים כו' וזדים ביד עוסקי תורתך"82,

צבועד לביאת משיח צדקנו, שאז יקויים היעוד "והיתה לה' המלוכה", ו"מלאה הארץ דעה את הוי' כמים לים מכסים", בקרוב ממש.

צג[כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה לכמה מעסקני המוסד "בית רבקה" לומר "לחיים"].

צד* * *

צהטו. מאמר (כעין שיחה) ד"ה אמר ר' אלכסנדרי כל העוסק בתורה לשמה כו'.

צו* * *

צזטז. הביאור בפירוש רש"י על הפסוק "אשר על ידו השני", "ארבע ידות כתובות כאן, כנגד ארבע חרמים שמעל עכן שיצא ממנו. ויש אומרים כנגד ד' דברים שלקח, אדרת שנער ושתי חתיכות כסף של מאתים שקלים ולשון זהב",

צח– שכוונת רש"י אינה לתרץ היתור דהכפלת תיבת יד ד' פעמים (שהרי מצינו דוגמתו כמ"פ, וכמו בפסוק "ויכל אלקים ביום השביעי מלאכתו גו' וישבות ביום השביעי גו' ויברך אלקים את יום השביעי"), אלא לבאר תוכן הסיפור אודות לידת פרץ וזרח, שיצא פרץ לפני זרח שהוציא ידו תחילה (מעין הסיפור אודות לידת יעקב ועשו) – שדחיית

צט396
זרח היא "סימן" שרומז על מאורע בעתיד ששייך לארבע ידות, שעכן, שיצא ממנו, מעל בארבע חרמים.

קורש"י מוסיף: "וי"א כנגד ד' דברים שלקח" – כיון שד' דברים אלו נתפרשו בכתוב, משא"כ ארבע החרמים. אבל, לפי' הב', ה"ז ד' פרטים בלקיחה א', ולכן הפי' הראשון (והעיקרי) הוא כנגד ארבע חרמים, שהם ארבע פעולות שונות בזמנים שונים – ד' ידות.

קאוהיינה של תורה, ש"זרח" הו"ע עבודת הצדיקים, ו"פרץ" הו"ע עבודת התשובה שהיא בחילא יתיר, למעלה ממדידה והגבלה –

קבהוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס בלקו"ש ח"ל ע' 184 ואילך.

קגיז. וממשיך רש"י: "ויקרא שמו זרח", "ע"ש זריחת מראית השני".

קדומבואר במפרשי רש"י, "דכיון דשם פרץ אינו אלא משום מעשה שהי', צריך לומר נמי ששם זרח אינו אלא משום מעשה שהי'".

קהאבל, ביאור זה הוא רק כאשר לומדים פירוש רש"י ע"ד הרמז והדרוש כו', ואילו בדרך הפשט, אין הכרח כלל לחפש טעם לקריאת שם, גם כאשר מדובר אודות שני אחים שבא' מהם פירשה התורה טעם קריאת שמו. וכפי שמצינו בקין והבל: "ותלד את קין ותאמר קניתי

קו397
איש את ה'", "ותוסף ללדת את אחיו את הבל", ורש"י לא פירש טעם קריאת שם הבל (אע"פ שישנו במדרשי חז"ל, ובפרט בספרי קבלה).

קזויש לומר הביאור בזה:

קחהתיבות "אשר על ידו השני" – מיותרות הם, דלכאורה הי' מספיק לומר "ואחר יצא אחיו ויקרא שמו זרח".

קטולכן מפרש רש"י, שבתיבות "אשר על ידו שני" מפרשת התורה הטעם לקריאת שם "זרח" – "ע"ש זריחת מראית השני" (ולא ע"ש התחלת הלידה – שהוציא יד תחילה – שיכולה גם להקרא בשם זריחה, כמו זריחת השמש שענינה לידת השמש).

קי*

קיאיח. עדיין נשאר לסיים הענינים שדובר אודותם בי"ט כסלו: בנוגע ל"הדרן", וגם בנוגע להמדובר אודות "חוק השבות".

קיבובהקדמה:

קיגבהתחלת הדיבור אודות "מיהו יהודי", נאמר, שזוהי גזירה איומה – הן מצד עצם הענין, והן בגלל שעצם האפשרות לשאול שאלה כזו מורה על שפלות גדולה ביותר ("אַ מורא'דיקע געפאַלנקייט"), בה בשעה שבמשך אלפי שנים, החל ממתן תורה שאז נעשו בני ישראל לעם, לא העלה אף אחד על דעתו לשאול "מיהו יהודי"; יהודים לא שאלו זאת, ואפילו גוים לא שאלו זאת, כיון שכולם ידעו את המענה בפשיטות.

קידועד שאפילו לפני שבע שנים שהתחילו לשאול "מיהו יהודי", השיבו על זה, ומיד ביטלו את כל הענין, ובאופן שגם השמאלנים הסכימו על כך.

קיהואילו עכשיו נפלו כל כך, שהתחילו עוה"פ (אותם אנשים ומאותה מפלגה) לעורר אותה השאלה, ולולי אותם "מהרסיך ומחריביך (ש)ממך יצאו", היו יכולים שוב לבטל את כל הענין, אך לפועל העמידו זאת על סדר היום, ופסקו – רח"ל – שגוי הוא יהודי!

קיו398
במשך ששה חדשים האחרונים עסקו ללא הרף בגיור גרים שלא ע"פ הלכה, ועי"ז נגרמו צרות צרורות שעד היום הזה אי אפשר להפטר מהם, וכבר עכשיו לא יודעים מה נעשה כו', ועאכו"כ לאחרי שיעבור עוד זמן קצר, אינני יודע אם בכלל יוכלו לידע מה שנעשה, ועד שיכול להיות סכנה של טמיעה רח"ל!

קיזוהצרה היא גדולה יותר – שטוענים שזהו נצחון עבור דת!

קיחאיך מעיזים רבנים מוסמכים לומר שהפסק בנוגע ל"מיהו יהודי" הוא נצחון והישג עבור דת ישראל?!

קיטועוד זאת, שאין פוצה פה ומצפצף! – יכולים לומר כל דבר; שזוהי אתחלתא דגאולה, שהכל טוב וכו', וזהו הישג עבור דת, ואין פוצה פה ומצפצף!

קכיט. ובנוגע לעניננו:

קכאנאמר בי"ט כסלו שב"חוק השבות" נכתב, שאפילו גוי או גוי', שהוריהם גוים, אם הי' להם סבא יהודי או סבתא יהודי', רושמים אותו בתור יהודי. ושאלו על זה: איך יכולים לומר דבר כזה, בה בשעה שב"חוק השבות" לא כתוב שרושמים אותו בתור יהודי?!

קכבובכן: טענה זו היא ע"ד המדובר פעם אודות "משפט בייליס", שכאשר לא הי' מה לטעון, טענו, שה"בול" שעליו מודפסת תמונת הקיסר, הודבק בצורה הפוכה ("מיטן קאָפּ אַראָפּ"), כך, שזוהי מרידה במלכות... ומכאן ראי' שבייליס הרג "שייגעץ"!...

קכגועד"ז בנדו"ד: כשאין מה לטעון, מוצאים שאלה כזו!

קכדבחוק השבות אמנם לא כתוב שהוא יהודי, אבל כתוב שם שנותנים לגוי את כל הזכויות בארץ ישראל כמו ליהודי, שהרי חוק השבות בנוי על דברי הקב"ה לאברהם אבינו בברית בין הבתרים: "לזרעך נתתי את הארץ הזאת", והיינו, שארץ ישראל שייכת ליהודים לא בגלל שכך אמר "בלפור" וכיו"ב, אלא בגלל שהקב"ה נתן את ארץ ישראל לבנ"י, ולכן, כשיהודי מחליט שרצונו לשוב לארץ אבותיו, נותנים לו את כל הזכויות, כיון שזוהי הארץ שלו; ומיד לאחרי זה ובהמשך לזה נאמר, שגם גוי, שאביו ואמו גוים, אם היו לו סבא, סבא רבה או סבתא יהודים, הנה בזכותם נותנים לו את כל הזכויות בא"י, אם ירצה לדור בה.

קכה399
כלומר: באותו מקום שכותבים שא"י שייכת ליהודים, כותבים שנותנים לגוי חלק בא"י – שזהו דבר שהוא היפך השכל, היפך "ברית בין הבתרים", ואפילו היפך שכלו של הגוי!

קכוכ. ועד"ז בנוגע לחומר הענין ד"מיהו יהודי" – שכותבים על גוי שהוא יהודי, וכפי שרואים את כל הצרות שבאים מזה – היפך הבטחון של בנ"י.

קכזוכבר דובר אודות החידוש הנפלא שבדברי הרמב"ם בנוגע לישראל הבא על העכו"ם – על יסוד הדיוק בלשון הכתוב "כי יסיר את בנך מאחרי" – ש"הבן מן הכותית אינו בנו, שנאמר כי יסיר .. מסיר אותו מלהיות אחרי ה'", והיינו, שעי"ז גורמים לכך שבמקום שיוולד יהודי – נולד גוי!

קכחוהגע עצמך:

קכטבכלל לא קיימת מציאות כזו, כי, מי שנולד יהודי, נשאר יהודי לעולם, שהרי "אע"פ שחטא ישראל הוא", ואי אפשר לשנות זאת [יכולים להרוג אותו, אבל אז הורגים רק את הגוף, ואילו הנשמה נשארת נשמה יהודית], ומי שנולד גוי, נשאר גוי.

קלאבל ישראל הבא על העכו"ם, מסיר את הבן מלהיות אחרי ה' – שבמקום שהוצרך להוולד יהודי, נשמה יהודית בגוף יהודי, נולד רח"ל גוי, צורר ישראל, כמבואר בספרים מה קורה עם ילדים כאלו!

קלאוכל זה – בגלל שרוצים לומר על גוי שהוא יהודי, למרות שזהו היפך המציאות; כשם ששתים ועוד שתים הם לא חמש, אלא ארבע, כך אי אפשר לומר על גוי שהוא יהודי, כיון שגוי הוא גוי ולא יהודי. ובגלל זה, הנה במקום שיוולד יהודי – שזהו דבר שהוא להוט אחריו ("ער קאָכט זיך אין דעם"), שרוצה שיתוסף עוד "עולה" ועוד "מתיישב" – ניתוסף רח"ל עוד גוי!

קלבוכאמור לעיל – אין פוצה פה ומצפצף, אף אחד לא אומר על זה מאומה, ובלשון שכותב רבינו הזקן בסוף אגרת הקודש: "גוואַלד גוואַלד"!...

קלגכא. נשאר גם לסיים המדובר אודות סיום המסכת, אבל כיון שזהו

קלד400
ענין של "פיקודי ה' ישרים משמחי לב", אין לערב זאת עם ענין נוסף בהמשך להאמור לעיל:

קלההאמת היא, שהדיבור אודות "מיהו יהודי" לא צריך להיות ענין שלי. – יש עסקנים, הן בליובאַוויטש והן בעולם בכלל, וא"כ, למה אני צריך להיות זה שצריך לדבר אודות "מיהו יהודי", ודוקא בשבת, בהתוועדות חסידית, ולבטל את הזמן של כולם, שלולי זאת, היו מסתמא אומרים תהלים, או אוכלים "טשאָלנט" או "קוגל" או שאר מאכלים ערבים – בתור עונג שבת, כמ"ש "וקראת לשבת עונג", ע"י יין ישן ובשר שמן, ולמה צריך אני לנצל את הזמן כדי לדבר אודות "מיהו יהודי"?!

קלואך הסיבה לכך היא – בגלל שהעסקנים לא עושים מאומה בדבר! – הם מעוניינים רק בכך שיקראו "טשערמאַן", "פּרעזידענט" או "דירעקטאָר" (יושב ראש, נשיא או מנהל), ומלבד זאת, אינם עושים מאומה, מלבד מה שצריך כדי לצאת ידי חובה עבור הבעלי-בתים... כאשר הבעלי-בתים מסתכלים למזרח או למערב, אומרים להם יישר-כח וגם מסתכלים לשם... ויותר מזה לא עושים מאומה! ולכן מוכרחני לדבר על זה.

קלזאבל לאמיתו של דבר – בשביל מה יש צורך ב"עסקן", אם לא בשביל לדבר אודות "מיהו יהודי"?!

קלחעורכים אסיפות וכו', ולא עולה בדעתו של אף אחד לדבר אודות "מיהו יהודי"!

קלטשאלתי לא': מדוע אינכם מרעישים אודות הגזירה של "מיהו יהודי", והשיב לי, שהוא עסוק! במה אתה עסוק? – בדברים חשובים יותר. וכששאלתיו: וכי יש דבר חשוב יותר מאשר "מיהו יהודי", הודה בעצמו שאכן אין דבר חשוב יותר מזה, והסיבה לכך שאינו מדבר על זה היא – בגלל שאין זה "אקטואלי" (לפי נוסח אחד) או שאין זה "פופולרי" (לפי נוסח שני). ונוסף לזה טוען הוא: מהו הצורך לדבר אודות ענין שלא יכולים לפעול בו מאומה?! ומביא ראי' ממני, שאני מדבר אודות "מיהו יהודי" כבר כמה חדשים, ולא פעלתי מאומה, וא"כ, למה לו לבזבז את זמנו לדבר על זה – די בכך שאני מבזבז את זמני!

קמ401
אבל, יש ציווי בתורה: "הוכח תוכיח את עמיתך", ולא רק פעם אחת, או שלש פעמים, שע"פ תורה יש לזה תוקף הכי גדול של "חזקה", וגם לא שלש פעמים שלש, עשר פעמים שלש, או שלושים פעמים שלש, אלא "אפילו מאה פעמים", והיינו, שאפילו אם הוכיח כבר תשעים ותשע פעמים, צריך לחזור ולהוכיח!

קמאוכל זה – אפילו כשלא הי' חסר מאומה בתוכחה הקודמת (כי אם הי' חסר בה, אינה נחשבת תוכחה), אלא היתה בשלימות, "עד הכאה", וכיו"ב בשאר הפרטים, ובדברים היוצאים מן הלב, ואעפ"כ, יש חיוב בתורה לחזור ולהוכיח "אפילו מאה פעמים".

קמבובכן: כבר דיברתי על זה כמה פעמים, ורשמו את הדברים וכו'82, ובזה מסתיים הדבר... בשביל מה דיברתי על זה אם לא כדי לקיים בפועל "הוכח תוכיח" "אפילו מאה פעמים"?!...

קמגועדיין יש אצלי חקירה בפירוש "אפילו מאה פעמים" – אם הכוונה "מאה פעמים" בדיוק, לא פחות, אבל גם לא יותר, והיינו, שאם כבר הוכיח מאה פעמים, שוב אינו חייב להוכיח (ואז יכול לילך לישון, או – אם הוא "מתמיד" – לילך ללמוד), או שיש חיוב להוכיח גם יותר ממאה פעמים.

קמדאינני סופר כמה שבתות דיברתי כבר על זה, ומתי תהי' כבר השבת המאה... אלא זוהי פשוט חקירה בנגלה!

קמהאבל כל ה"חקירה" היא רק ע"פ נגלה, ואילו ע"פ פנימיות הענינים, הנה בודאי שכל זמן שלא תוקן הדבר, והוא יודע שלא תוקן, אינו יכול לנוח, אלא עליו להמשיך להוכיח, לומר תהלים וכו', עד שיתוקן הדבר.

קמוכב. ועתה נעבור לענין שמח (אף שגם אודות ענין זה לא הייתי צריך לדבר, אלא מפני שמישהו אחר לא מדבר על זה) – בנוגע ל"דינער" שייערך מחר לטובת ישיבת תומכי תמימים:

קמזדובר בי"ט כסלו ש"דירה נאה" היא אחד הענינים ש"מרחיבין

קמח402
דעתו של אדם". וכמו"כ צ"ל הרחבה בכל הענינים – "מטל השמים ומשמני הארץ וגו'", ולא רק לפי הפירוש ש"מטל השמים זו מקרא ומשמני הארץ זו משנה וכו'", אלא גם כפשוטו, שהרי "אין מקרא יוצא מידי פשוטו".

קמטובפרט בנוגע לתלמידים שצריכים ללמוד תורה בהרחבת הדעת – בודאי צ"ל הרחבה ב"דירה נאה" ובכל הענינים, וכמו"כ הרחבה אצל המלמדים והמדריכים, ראשי-הישיבות והמשפיעים בחסידות, משגיחים ומנהלים וכל המתעסקים.

קנובהתאם לכך יש לעורר אודות ההשתתפות של כל אחד ואחד, ובאופן שיתנו ביד רחבה, והקב"ה יתן לכל אחד בהרחבה.

קנאוכיון שנשארו כמה שעות שבהם יכול עדיין הקב"ה ליתן עשירות כדי שיוכלו ליתן בהרחבה – תהי' כבר ההחלטה ליתן בהרחבה, והעיקר, שבשעה שנותנים בפועל את התרומות ומעשרות וכו' (ככל הלשונות), יהי' זה בהרחבה.

קנבועכשיו, שליחותייהו דרבנן – או שליחותי' דשמשא... – קא עבדי, בנוגע להכרזה אודות המקום והזמן.

קנג(והוסיף בבת-שחוק:) מסתמא יספיק שיכריז גם זה שלא משלמים לו כסף עבור "שמשות".

קנדויה"ר שכל זה יהי' בהצלחה רבה ומופלגה, ובאופן דמוסיף והולך ואור, כהוראת ימי חנוכה הבאים לקראתנו לטובה.

קנה* * *

קנוכג. בנוגע להמשך ה"הדרן" שנערך בי"ט כסלו – הנה מפני קוצר הזמן, ישאירו זאת לשבת הבאה, בלי נדר.

קנזוישנו ענין נוסף, שמפני סיבות לא נזכר בהתוועדות די"ט כסלו:

קנחבדרך כלל נהוג, שנוסף על סיום הש"ס, עורכים גם סיום על ספר התניא, כיון שלימוד שיעורי התניא כפי שנחלק לימי השנה, מסתיים ביום שלפני י"ט כסלו, ובי"ט כסלו מתחילים עוה"פ ללמדו מחדש.

קנט[וכאן המקום להזכיר עוה"פ (אף שבאמת אין צורך כלל להזכיר

קס403
זאת) ע"ד לימוד שיעורי חת"ת – ללמוד שיעור תניא, נוסף על השיעור בחומש, בכל יום ויום, שהרי "כל יומא ויומא עביד עבידתי'"].

קסאוכיון שחלוקת התניא לימי השנה היא באופן שמתחילים מ"דף השער" עד לסיום אגרת הקודש, הרי מובן, שכאשר עורכים סיום על ספר התניא, יש לקשר את הסיום של אגרת הקודש עם "דף השער", וכפי שכבר נערך פעם "סיום" כזה.

קסבאך ישנו ענין נוסף: ידוע שבחלק ראשון של ספר התניא יש נ"ג פרקים, כנגד נ"ג הימים שישב רבינו הזקן במאסר. ומזה מובן, שחלק ראשון של ספר התניא נחשב לענין בפני עצמו. ולכן, יש מקום לערוך סיום על חלק ראשון שבתניא, ולקשרו עם התחלת התניא, וכפי שכבר נדפס מכתב בענין זה.

קסגכד. סיום חלק ראשון של ספר התניא הוא: "ובזה יובן היטב מ"ש כי ה' אלקיך אש אוכלה הוא וכמ"ש במ"א".

קסדוהכוונה בזה לד"ה כי ביום הזה יכפר בלקו"ת, וז"ל: "להבין מ"ש כי ה' אלקיך אש אוכלה הוא, פי' ע"ד משל כשם שהאש אינו מאיר ואינו נתפס להקרא בשם אור ואש כלל עד שנאחז בפתילה או בעצים, כי טבע האש להסתלק למעלה לשרשו ויסודו, כך .. אי אפשר להקרא בשם אור ה' ואינו נתפס בשם אור וזיו כלל כ"א ע"י המשכות והשתלשלות המדרגות רבות שיהי' נתפס האור כמו בעשי' גשמיות כו'".

קסהועד"ז מבואר כאן, ש"כמו שבנר הגשמי האור מאיר ע"י כליון ושריפת הפתילה הנהפכת לאש, כך אור השכינה שורה על נפש האלקית ע"י כליון נפש הבהמית והתהפכותה .. כי ע"י התהפכות נפש הבהמית .. נעשה בחי' העלאת מ"ן להמשיך אור השכינה היא בחי' גילוי אור א"ס ב"ה על נפשו האלקית כו'".

קסווצריך להבין:

קסזמדוע דוקא על העבודה ד"כליון נפש הבהמיתוהתהפכותה" נאמר

קסח404
"ובזה יובן היטב מ"ש כי ה' אלקיך אש אוכלה הוא" – דלכאורה, גם נפש האלקית מצד עצמה, שבהיותה למטה ה"ה במדידה והגבלה, צ"ל עבודתה דוגמת הפתילה או העצים שבהם תהי' אחיזת האש ד"ה' אלקיך אש אוכלה הוא", ומהו הדיוק שענין זה נעשה דוקא ע"י העבודה ד"כליון נפש הבהמיתוהתהפכותה"?

קסטכה. והביאור בזה:

קערבינו הזקן מדייק "להמשיך אור השכינה היא בחי' גילוי אור א"ס ב"ה", והיינו, שלא מדובר כאן אודות המשכת אלקות סתם, אלא אודות המשכת "אור א"ס ב"ה" – המשכה מבחי' אוא"ס שלפני הצמצום, למעלה מכל הגילויים, שזוהי המשכת העצמות, שענין זה הוא בכח נש"י דוקא, דכיון שמושרשים למעלה מכל הענינים, עד לבחי' העצמות, לכן ביכלתם לפעול המשכת העצמות.

קעאוענין זה – המשכת העצמות – יכול להיות דוקא ע"י העבודה דהתהפכות נה"ב, כי, ע"י העבודה דנה"א מצד עצמה, אפילו שלימות העבודה, יכולים להגיע רק בבחי' ד' אותיות שם הוי', ועד אפילו בבחי' קוצו של יו"ד (אבל לא למעלה מזה), שכל זה אינו אלא בחי' הגילויים, שעל זה נאמר בתניא "הואיל ולהם ירידה מאור פניו ית'" – ירידה לגבי עצמות דוקא (ולא לגבי חכמה או בינה כו'); ואילו המשכת העצמות יכולה להיות דוקא ע"י העבודה דאתהפכא חשוכא לנהורא שבהפיכת נה"ב, מצד יתרון האור מן החושך דוקא (למעלה מהאור של נה"א מצד עצמה).

קעבוזהו שמסיים רבינו הזקן "ובזה (דוקא) יובן היטב מ"ש כי ה' אלקיך אש אוכלה הוא" – שדוקא ע"י "כליון נפש הבהמיתוהתהפכותה" יובן בעומק יותר הענין ד"ה' אלקיך אש אוכלה הוא", כיון שהפיכת נה"ב הוא הענין שבו נאחז "אור השכינה היא בחי' גילוי אור א"ס ב"ה", המשכת העצמות, להיות "אש אוכלה", לאכול ולכלות אותה.

קעג*

קעדכו. הביאור באגה"ת פ"ה, "אין שום דבר גשמי ורוחני חוצץ

קעה405
לפניו ית', כי הלא את השמים ואת הארץ אני מלא, ומלא כל הארץ כבודו, ולית אתר פנוי מיני' בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד, ואיהו ממלא כל עלמין וכו'",

קעוובלקוטי לוי"צ: "הביא ד' ראיות, שנים הראשונים מפסוקים, ושנים האחרונים ממאמרי רז"ל בזהר הקדוש, הוא לנגד הד' אותיות דשם הוי' .. י"ו, חכמה וז"א, הם דכורין, שדכורא כולל נוקבא ג"כ .. ה"ה, בינה ומלכות, הם רק נוקבין. זהו את השמים ואת הארץ אני מלא הוא לנגד חכמה, י' של שם, דכורא, הכולל נוקבא ג"כ, לכן כתיב ואת הארץ (שארץ היא נוקבא) ג"כ. מלא כל הארץ כבודו הוא לנגד בינה, ה' ראשונה של שם, נוקבא, לכן כתיב רק ארץ בלבד. ולית אתר כו' בשמים ממעל ועל הארץ מתחת כו' הוא לנגד ז"א, ו' של שם, דכורא, הכולל נוקבא ג"כ, לכן איתמר ועל הארץ ג"כ .. ואילו ממלא כל עלמין כו' הוא לנגד מל', ה' אחרונה שבשם וכו'",

קעז– (א) שמבאר ש"הביא ד' ראיות .. לנגד הד' אותיות דשם הוי'", ולא חילק "ולית אתר פנוי מיני' בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד" לב' ראיות, גם לנגד קוצו של יו"ד, כיון שלא נאמר "ובשמים ממעל גו'" (בוא"ו המוסיף), כמו בשאר הראיות, (ב) במ"ש "ולית אתר כו' בשמים ממעל ועל הארץ מתחת כו'", לנגד ז"א, נכלל גם דעת, פנימיות המדות, שעולה עד הכתר, ולכן דוקא כאן נאמר "לית אתר פנוי מיני'", שמורה על ביטול גדול ביותר –

קעחהוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס בלקו"ש חל"ט ע' 73 ואילך.

קעט*

קפ406
כז. עומדים עתה לקרוא בתפלת מנחה "ויהי מקץ שנתיים ימים":

קפאידוע שיש ב"מקץ" ב' ענינים: "קץ הימים" (במ"ם), ו"קץ הימין" (בנו"ן).

קפבוהענין בזה – ש"קץ הימים" הוא סוף זמן הגלות, ומזה באים ל"קץ הימין", שהו"ע הגאולה, כי, כל הענינים דלעתיד לבוא תלויים במעשינו ועבודתנו כל זמן משך הגלות, ולכן ע"י העבודה ב"קץ הימים" באים לגאולה שהו"ע "קץ הימין" (כהפירוש הב' ב"קץ" שהוא מלשון התחלה – התחלת הגאולה).

קפגואז יראו שכל ענין הגלות הי' בבחי' "ופרעה חולם"152 – "היינו כחולמים".

קפדובהמשך לזה קורין ע"ד ההכנה משבע שנות השובע לשבע שנות הרעב, ובלשון המדרש: "יוסף כנס משנות השבע לשנות הרעב, אף אנו כנס לנו מחיי העולם הזה לחיי העולם הבא", וכמארז"ל "אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו", ו"מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת".

קפה[כ"ק אדמו"ר שליט"א התחיל לנגן הניגון "כי אלקים יושיע ציון"].

קפו______ l ______