Toras Menachem·Vol. 65 (5731·Part 4)·Sicha of Shabbos Parshas Balak·17 Tammuz (postponed) 5731תורת מנחם·סה - שנת תשל"א - חלק רביעי·שיחת ש"פ בלק·י"ז תמוז (נדחה)·ה'תשל"א

א9
בס"ד. שיחת ש"פ בלק, י"ז תמוז (נדחה), ה'תשל"א.
בלתי מוגה

בכ"ק אדמו"ר שליט"א קידש על היין.

גא. ביאור הענין דשבעה עשר בתמוז נדחה (כשחל בשבת) – שנדחה רק הענין הבלתי רצוי שבתענית (עינוי הגוף), אבל הענין הרצוי שבתענית, "יום רצון לה'", ישנו גם ביום השבת, ואדרבה: באופן נעלה

ד10
יותר; וביאור פתגם אדמו"ר מהר"ש (על יסוד דברי רבינו הקדוש: "הואיל ונדחה ידחה") "הלואי שיהי' נדחה באמת" – נכלל בשיחה שהוגהה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א ונדפסה בלקו"ש חל"ג ע' 156 ואילך.

ה* * *

וב. האמור לעיל אודות דחיית התענית ע"י יום הש"ק – שייך לכל אחד מישראל; ונוסף לזה יש עוד ענין ביום הש"ק זה, ששייך בעיקר לחסידי חב"ד.

זובהקדמה – שאע"פ שידוע פתגם רבינו הזקן שתורת חסידות חב"ד אינה ענין של מפלגה, אלא שייכת לכל ישראל, שזהו תוכן הענין דהפצת המעיינות חוצה, הרי גילוי ענין זה לכל ישראל הוא באופן שכל הקרוב קרוב יותר כו', ומתחיל מה"חוצה" כפי שהוא באדם עצמו – ענין המוחין לגבי ענין האמונה, שזהו החידוש של חסידות חב"ד ביחס לאלו שדוגלים בשיטה ד"צדיק באמונתו יְחַיֶ'", שלא די בענין האמונה שמצד עצם נקודת היהדות, כיון שענין זה יכול להיות במעמד ומצב של שינה כו', אלא יש צורך גם בהבנה והשגה בחב"ד, ואח"כ נמשך גם בענין המדות, ועד לג' הלבושים דמחשבה דיבור ומעשה בפועל.

ח11
ובכן: יום הש"ק זה הוא גם יום השבת שלאחרי י"ב-י"ג תמוז, ימי הגאולה של כ"ק מו"ח אדמו"ר, והרי ביום השבת מתעלים הענינים של כל ימי השבוע עד לבחי' התענוג, כמ"ש "ויכולו השמים והארץ וגו'", מלשון כליון וגם מלשון תענוג.

טג. והענין בזה:

יידוע שתענוג הו"ע שבאין ערוך לגמרי, כידוע שהתענוג הוא כח היותר פנימי ועמוק בכחות הנפש, ועד שבכחו להפוך ענין של צער לעונג, כפי שמצינו לענין היתר תענית חלום בשבת, ש"התענית הזה תענוג הוא לו", ע"ד התענית דיוהכ"פ שעלי' נאמר "לחיותם ברעב" – שזהו הפיכת ענין ששייך (לא רק לקליפת נוגה, אלא) לג' קליפות הטמאות, דכיון שבדרך כלל תענית בשבת הוא היפך עונג שבת, הרי זה ענין של ג' קליפות הטמאות, ואעפ"כ, כאשר "התענית הזה תענוג הוא לו", אזי נעשה מזה ענין של קדושה ומצוה.

יאוככל הענינים שבפנימיות התורה, ישנו גם ענין זה בנגלה דתורה – כפי שמצינו בענין היתר רגלי הדבורים שבדבש, שאע"פ שרגלי הדבורים אסורים באכילה, הנה כשמתערבים בדבש – שהו"ע התענוג, כבפשטות הענינים, ובפרט בפנימיות הענינים, כידוע בענין "ארץ זבת חלב ודבש" שרומז על התענוג שבפנימיות התורה, רזין דרזין דאורייתא – הרי זה נעשה מותר.

יבד. ומזה מובן גם העילוי שפועל יום השבת שלאחרי ימי הגאולה י"ב-י"ג תמוז:

יג12
ענינם של ימי הגאולה י"ב-י"ג תמוז הוא – נצחון הדת עבור כל מחבבי תורתנו הק' שומרי מצוה, ועד לכל אשר בשם ישראל יכונה.

ידוהעילוי שניתוסף ביום הש"ק שלאח"ז מצד ענין התענוג הוא – שנעשה לא רק ענין של נצחון הלעו"ז, אלא שמבטלים את כל מציאות הלעו"ז ועד שמהפכים אותה לקדושה.

טוובפרט כאשר יום השבת שלאחרי י"ב-י"ג תמוז חל בשבעה עשר בתמוז – שאז מודגש כללות ענין הפיכת החורבן והגלות לששון ולשמחה.

טזה. וכיון שמפקחין על צרכי ציבור בשבת, יש לעורר אודות ההוספה בכל הפעולות הקשורות עם ימי הגאולה י"ב-י"ג תמוז, בנוגע להפצת התורה, ובפרט – בשייכות לשבת – פנימיות התורה, תורת חסידות חב"ד, ובמיוחד תורת כ"ק מו"ח אדמו"ר.

יזובכל ענינים אלו צריכה להיות הפעולה מתוך תענוג – ענינו של יום השבת, שפועל הרחבה בכל הענינים, כמ"ש "שמועה טובה תדשן (אפילו) עצם".

יחועי"ז באים לענין הגאולה – גאולה פרטית בעבודת כל אחד, ועד שבאים בשעתא חדא לגאולה הכללית, "בנערינו ובזקנינו גו'", עד ש"לא תשאר פרסה", ובאופן ד"שמחת עולם על ראשם".

יט* * *

כו. מאמר (כעין שיחה) ד"ה מזמור לתודה.

כא* * *

כבז. בנוגע ללימוד פסוק עם פירוש רש"י, כרגיל, נתעכב על הפסוק "הן עם כלביא יקום וגו'", ובפירוש רש"י: "כשהן עומדין משינתם שחרית, הן מתגברים35 כלביא וכארי לחטוף את המצות, ללבוש ציצית לקרוא את שמע ולהניח תפילין וכו'", ואח"כ מוסיף: "ד"א הן עם כלביא יקום וגו', כתרגומו".

כג13
בהשקפה ראשונה הרי זה לכאורה פירוש רש"י פשוט, ללא קושיות כלל; אבל כשמתבוננים, רואים שפירוש רש"י זה מלא קושיות כרימון:

כדלכל לראש אינו מובן מדוע לא מפרש רש"י בפשטות שכוונת הכתוב לגבורתם של בנ"י, כפי שמצינו כבר כמ"פ בתורה שבנ"י נמשלו לחיות – לגבורה, ע"ד מש"נ בפרשת ויחי בברכות יעקב לבניו: "גור ארי' יהודה", ומיד לאח"ז – כבפרשתנו: "כרע רבץ כארי' וכלביא מי יקימנו". וכן בפרשתנו נאמר בפסוקים שלאח"ז "כרע שכב כארי וכלביא מי יקימנו", ורש"י מפרש זאת בנוגע לגבורתם של בנ"י: "כתרגומו, יתיישבו בארצם בכח ובגבורה". וא"כ, מדוע לא יכול רש"י לפרש כך גם בפסוק דידן, אלא בוחר פירוש ממדרש תנחומא, שלכאורה הוא פירוש ע"פ דרש, ולא ע"פ פשט. ואילו הפירוש הפשוט לכאורה, כתרגומו, מביאו רש"י בתור פירוש נוסף (ד"א), שמזה מובן שהעיקר הוא הפירוש הראשון.

כהונוסף לזה, כיון שפירוש רש"י מדוייק בכל תיבה, כמפורסם, צריך להבין כמה דיוקים בסגנון לשון רש"י:

כוא) בדרך כלל משתמש רש"י בביטויים שהתלמיד רגיל בהם מתורה שבכתב ושבע"פ. ובכן: בנוגע למצוות – הלשון הרגיל הוא "עשיית המצוות", "קיום המצוות" או "זריזות במצוות". ואילו כאן לא משתמש רש"י באף א' מלשונות אלו, אלא מביא לשון התנחומא כאן – ואינו רגיל כלל בשאר מקומות: "לחטוף את המצות". וצריך להבין: מדוע משתמש רש"י כאן בתיבת "לחטוף".

כזב) אם רצונו של רש"י למנות מצוות שבנ"י מקיימים בבוקר – יש עוד מצוות שחייבים לעשותם בבוקר, כמו תלמוד תורה, שמיד בבוקר יש חיוב ללמוד תורה, וכיו"ב.

כחג) גם הסדר שרש"י מונה ג' המצוות – אינו מובן, שהרי תחילה מניחים תפילין ובהם קורין שמע, ואילו רש"י אומר "לקרוא את שמע (ואח"כ) ולהניח תפילין".

כט14
ד) פירוש זה ישנו במדרש תנחומא (כנ"ל), אבל שם נזכרה רק מצוה אחת: קריאת שמע, ואילו רש"י מוסיף עוד שתי מצוות, שבתנחומא – מקורו של רש"י – לא נזכרו.

לולהעיר, שכאן רואים שמתיבה אחת בפירוש רש"י יכולים ללמוד הלכתא גברוותא:

לאמהוספת רש"י "להניח תפילין", יש פתרון לשאלה האם בנ"י הניחו תפילין בהיותם במדבר, שהרי הפרשיות "שמע" "והי' אם שמוע" נאמרו רק בסוף ארבעים שנה, וא"כ לא היו יכולות להיות בתפילין, אבל ע"פ דברי רש"י שמזכיר הנחת תפילין בפירוש דברי בלעם לבלק אודות המצוות שקיימו בנ"י אז, בהיותם במדבר – הניחו אז בנ"י תפילין בכל יום.

לב[אלא שהתפילין שלהם שהיו בהם אמנם ארבעה בתים – רק בשנים מהם היו פרשיות, כמשנ"ת פעם בארוכה על יסוד השינויים בפירושי רש"י בפ' בא ובפ' ואתחנן].

לגואין סתירה לזה מ"ש רש"י "לקרוא את שמע", היינו שבהיותם במדבר קראו את שמע – כי, בע"פ ידעו כבר פרשיות אלו, אבל לא בכתב, וכיון שדברים שבע"פ אי אתה רשאי לכותבם, נאסר לכותבם בפרשיות התפילין.

לדוכל הדיוקים הנ"ל צריכים להיות באופן המתאים לפשוטו של מקרא, כיון שזהו ענינו ודרכו של פירוש רש"י על התורה, כהכלל שכותב בעצמו: "אני לא באתי אלא לפשוטו של מקרא".

להח. והביאור:

לורש"י אינו יכול לפרש שהפסוק מתייחס לגבורתם של בנ"י, כי, עפ"ז אינו מובן מ"ש "לא ישכב עד יאכל טרף" – מדוע יאכל טרף רק לאח"ז, לפני שישכב, ולא מיד.

לזובגלל השאלה על פירוש זה – בוחר רש"י לפרש כדברי התנחומא, שקאי על המצוות שמקיימים בנ"י כשהן עומדין משינתם כו'.

לח15
ובפרט שאז בא הפסוק בהמשך לדבריו הקודמים של בלעם כאן בתשובתו לבלק:

לטעל הפסוק "א-ל מוציאם ממצרים", מפרש רש"י, שזו היתה תשובתו של בלעם על דברי בלק: "אתה אמרת הנה עם יצא ממצרים – לא יצא מעצמו, אלא האלקים הוציאם".

מובהמשך לזה מסביר בלעם לבלק, שהענין ד"א-ל מוציאם ממצרים" – בודאי יעמוד לבנ"י, כיון שמיד כשהן עומדין משינתם שחרית ממהרים לחטוף מצוות כאלו שמבטאות את העובדה שהקב"ה הוציא את בנ"י ממצרים ("א-ל מוציאם ממצרים"), ושענין זה לא הי' בדרך הטבע (כפי שטען בלק "עם יצא ממצרים"), ובמילא, "כתועפות ראם לו"49, וכפירוש רש"י "כתוקף וכו'".

מאוזהו "ללבוש ציצית לקרוא את שמע ולהניח תפילין" – כי, בפרשת ציצית נאמר "אני ה' אלקיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים", שזה מורה על הקשר של מצות ציצית ויצי"מ שהיתה ע"י הקב"ה. וגם קריאת שמע מסתיימת בפסוק זה. וכן בתפילין נאמר "והי' לך לאות על ידך ולזכרון בין עיניך גו' כי ביד חזקה הוציאך ה' ממצרים", ופירש רש"י: "יציאת מצרים תהי' לך לאות" – זוהי מצות תפילין.

מבועפ"ז מובן מדוע מזכיר רש"י רק ג' מצוות אלו שמקיימים בנ"י בבוקר – כיון שרוצה להזכיר כאן רק מצוות הקשורות עם יצי"מ.

מגט. עפ"ז יובן גם הסדר שבו מזכיר רש"י ג' מצוות אלו:

מדהמצוה הראשונה שמזכיר רש"י היא – ציצית: בפרשת ציצית מבואר שציצית מזכירה את הענין של יצי"מ, אבל בעת לבישת הציצית לא מזכירים בפירוש בדיבור אודות יצי"מ, אלא השייכות נשארת במחשבה.

מהבקריאת שמע – מזכירים יצי"מ בדיבור.

מו16
ואח"כ מביא רש"י הנחת תפילין, שבנוגע לתפילין מפרש רש"י בפ' בא ש"לטטפת" הוא מלשון "והטף אל דרום .. לשון דבור .. שהרואה אותם קשורים בין העינים יזכור הנס וידבר בו", והיינו, שע"י הנחת תפילין פועלים שגם אחרים שרואים אותו מעוטר בתפילין ידברו אודות יצי"מ – ש"בחוזק יד הוציאנו ה' ממצרים"54.

מזי. והטעם שרש"י משתמש בלשון "לחטוף":

מחבפסוק זה נמשלו בנ"י לחיות – ארי ולביא.

מטובנוגע לחיות מצינו לשון חטיפה – כפי שמפרש רש"י על הפסוק "בנימין זאב יטרף", לשון חטיפה. ומצינו הלשון יטרף (שפירושו לחטוף) לא רק בזאב, אלא בכל החיות, כמ"ש ביוסף "חי' רעה אכלתהו טרף טרף יוסף".

נוהענין בזה:

נאחוטפין – אינו סדר ודרך ארץ. וכשחוטפין – הנה ע"ד הרגיל לא חוטפין דברים חסרי ערך ("קליינעקייטן"), אלא דבר חשוב. וגם כאן, ג' מצוות אלו הם מהמצוות החשובות והכלליות ביותר: "ציצית" – ש"שקולה כנגד כל המצוות כולן", ועד"ז ק"ש – שענינה קבלת עול מלכות שמים, יסוד כל המצוות, ותפילין – "והי' לך לאות גו' כי ביד חזקה הוציאך ה' ממצרים" (כנ"ל ס"ח), והרי זכירת יצי"מ היא יסוד לכמה מצוות התורה.

נבועדיין יש לבאר הטעם שרש"י מוסיף מצוות ציצית ותפילין, בה בשעה שבמדרש תנחומא נזכרה רק קריאת שמע, כפי שיתבאר לקמן.

נג* * *

נדיא. רגיל ללמוד ענין בזהר עם הערות אאמו"ר:

נהבזהר דפרשתנו מסופר: "ר' אלעזר הוה אזיל למחמי לרבי יוסי חמוי, ורבי אבא וחברוי אזלו עמי', פתח רבי אלעזר ואמר, ה' בוקר תשמע קולי וגו' .. דא בוקר דאברהם וכו'".

נו17
ונוסף על המבואר בזה בביאורי הזהר – מבאר אאמו"ר (ע"ד הקבלה), ש"חמוי דר' אלעזר, ר' יוסי, הי' אז חולה ר"ל, כדאיתא לקמן עמוד ב' שהיונה באה לבשרו לר' אלעזר שנתרפא ר' יוסי מחליו .. ע"י דרשתו של ר' אלעזר חתנו שהלך אליו, שדרש הפסוק ה' בוקר תשמע קולי כו', שקאי על בוקר דאברהם, שמזה נמשך רפואה ואסוותא .. ע"ד מה דאיתמר מרגלית היתה לאברהם אבינו תלוי' בצווארו שכל חולה הרואה אותה מיד נתרפא, ובשעה שנפטר אברהם אבינו נטלה הקב"ה ותלאה בגלגל חמה .. היינו דאמרי אינשי אידלי יומא אידלי קצירא וכו'".

נזוענין זה הוא ע"ד שמצינו בזהר שרשב"י (אביו של ר"א) פעל ירידת גשמים ע"י שדרש בפסוק "הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד", וכמבואר בכ"מ המעלה דרשב"י לגבי חוני המעגל, שחוני המעגל פעל ירידת גשמים ע"י תפלה וכו', ואילו רשב"י, מצד גודל מעלתו בלימוד התורה (שהיתה תורתו אומנותו, והי' מארי רזי תורה, שחיבר ספר הזהר כו') פעל ירידת גשמים ע"י אמירת תורה; ועד"ז פעל ר"א בנו ענין הרפואה ע"י אמירת תורה.

נחאבל אין זה דומה לגמרי, כי:

נטהרפואה שפעל ר"א היתה באופן ש"חילופא אתייהיב עלי' ר' יוסי דפקיעין", שחלה תמורת ר"י חותנו של ר"א, כך, שאי אפשר לקרוא פעולה זו בשם "אסוותא" (בשלימות), כיון שעל ידה נעשה חולה אחר, ועד כדי כך, שלא היתה שמחה על רפואת ר"י חותנו של ר"א, כיון שגרמה לענין בלתי רצוי.

סוע"ד הסיפור אודות ביטול הגזירה על רבינו הזקן עי"ז שבתו החליפה אותו כו' – שהצלת רבינו הזקן היתה קשורה עם ענין שהוא היפך הטוב.

סא18
וא"כ, אין זה כמו פעולת רשב"י להוריד גשמים ע"י אמירת תורה, שהיתה אך ורק ענין טוב.

סבונמצא, שפעולתו של ר"א אינה מגעת לפעולתו של רשב"י, כפי שהי' ראוי להיות מצד ההשתוות ד"אני ובני", ועאכו"כ שאין זה באופן ד"יפה כח הבן מכח האב".

סגוכפי שיתבאר לקמן.

סדיב. בהמשך להאמור לעיל (סי"א) אודות הפעולה בעולם ע"י אמירת תורה, שזהו לפי שהתורה היא דיפתראות ופינקסאות להתהוות העולם – ישנו הענין שאודותיו מדובר בחצי שנה האחרונה, החל מחמשה עשר בשבט, שעכשיו הזמן "לכבוש" את העולם ע"י (לימוד ה)תורה.

סהוהיינו לפי שעומדים קרוב לגאולה, ורוצים שתהי' בחסד וברחמים ובאופן נעים וטוב, בטוב הנראה והנגלה, הנה גם ההכנות והענינים שממהרים את הגאולה צריכים להיות באופן כזה, ולכן צריכים להתמסר ללימוד התורה, שעי"ז פועלים את כל הענינים באופן חלק, ללא יגיעה וקשיים כו', כנ"ל (סי"א) בנוגע לפעולת ירידת גשמים ע"י אמירת תורה.

סוומזה מובן גם בהנוגע לעבודת השלוחים הנ"ל במיוחד, שצריכה להיות באופן שכל עניני השליחות יהיו קשורים עם תורה, שאז תהי' העבודה ללא קשיים וכו'.

סזולכן יש צורך שיהיו להם מן המוכן כמה ענינים בנגלה וכמה ענינים בחסידות, ובכל מקום בואם – ידברו בענינים אלו: בכל מקום – עניני תורה שמתאימים יותר אליו; ואם לא נראה ברור איזה ענין

סח19
מתאים יותר למקום מסויים – יאמרו מן המוכן ובא לידו, וברור הדבר שמכל ענין בתורה יכול כל יהודי בכל מקום להפיק תורה-הוראה השייכת אליו (אע"פ שבפרט – יש לכל אחד ה"חלק" שלו בתורה).

סטלהצלחה רבה בהשליחות מוכרח שיהיו מן המוכן ענינים בנגלה וענינים בחסידות, ובאופן ד"ושננתם – שיהיו דברי תורה מחודדים בפיך וכו' שנאמר אמור לחכמה אחותי את וגו'", ו"לשפוך" ("גיסן") עניני התורה בשופי, ובכל מקום ימצאו את הענינים השייכים להם.

עוכיון ש"שלוחו של אדם כמותו" [והרי יש כמה מדריגות (אופנים) בענין השליחות, ועד לאופן הכי נעלה] שהשליח נעשה

עא20
המשלח עצמו (ובדרך ממילא מתייחס כח המעשה והעשי' בפועל של השליח – אל המשלח), הרי מובן שיש כח למלא את כל האמור לעיל, ובשמחה ובטוב לבב.

עבובודאי יצליחו במילוי השליחות להפיץ תורה ויהדות, כולל גם מעיינות החסידות – עד ל"חוצה",

עגועי"ז יקרבו ביאת המשיח – שישרפו את כתלי הגלות, ויזכו לאתחלתא דגאולה ולאח"ז לגאולה האמיתית והשלימה, בקרוב ממש.

עד* * *

עהיג. בנוגע לביאור בזהר – יש לומר, שגם מה שר' יוסי דפקיעין חלה תמורת ר' יוסי חותנו של ר"א, הו"ע של מעלה:

עוובהקדם מה שמצינו בנוגע לענין שחיטת בע"ח לצורך אכילת האדם, שאף שיש בזה ענין של צער בעלי חיים (שלכמה דעות הרי זה איסור מדאורייתא), הרי עי"ז נעשה עילוי אצל הבע"ח, שנעשים חלק מבשר האדם – דם ובשר כבשרו, ומתעלים לדרגת ה"מדבר". ועאכו"כ בנוגע לענין הקרבנות, שמתעלים להיות "אשה ריח ניחוח לה'".

עזועד"ז יש לומר בנדו"ד, שהחולי של ר' יוסי דפקיעין תמורת ר"י חותנו של ר"א הו"ע של עילוי (לא רק לגבי ר"י חותנו של ר"א, אלא גם) עבור ר' יוסי דפקיעין עצמו.

עח21
וכן הוא בנוגע לביטול הגזירה על רבינו הזקן עי"ז שבתו החליפה אותו כו' (אף שגם היא היתה צדקנית כו', וכמודגש גודל מעלתה בפתגם "איש מזריע תחילה יולדת נקבה אשה מזרעת תחילה יולדת זכר", שאמרו חסידים אודות היחס של בנה הצ"צ עם אבי' רבינו הזקן) – שזהו ענין של עילוי לא רק עבור רבינו הזקן, אלא גם עבור בתו.

עטאלא שאין זה סדר העבודה בעולם התיקון שצריך להיות באופן של התלבשות אורות בכלים, אבל אעפ"כ הרי זה ענין נעלה כו'.

פיד. ועוד ועיקר:

פאנוסף לכך שרפואת ר' יוסי חותנו של ר"א (שכתוצאה מזה חלה ר' יוסי דפקיעין תמורתו) נפעלה ע"י דרשת ר' אלעזר – הנה גם מה שאח"כ חזר ר' יוסי דפקיעין לתחי', שייך ג"כ לדרשתו של ר' אלעזר עה"פ62 "בוקר אערך לך גו'", שהוא בוקר דיוסף, היינו, שתחה"מ זו הי' ג"כ ע"י תורתו של ר"א (אף שהי' בזה אח"כ גם תפלת הבן וכו').

פבובזה מודגש גודל מעלת ר' אלעזר, שע"י דרשתו בתורה נפעל לא רק ענין של רפואה, אלא גם ענין של תחיית המתים, שזהו חידוש גדול ונעלה יותר מאשר רפואת חולים.

פג* * *

פדטו. נתבאר גם המשך פירוש רש"י34:

פהא) "לא ישכב" – "בלילה על מטתו עד שהוא אוכל ומחבל כל מזיק הבא לטרפו, כיצד, קורא את שמע על מטתו ומפקיד רוחו ביד המקום, בא מחנה וגייס להזיקם, הקב"ה שומרם ונלחם מלחמותם ומפילם חללים".

פו22
ב) "ודם חללים ישתה" – "נתנבא שאין משה מת עד שיפיל מלכי מדין חללים, ויהרג הוא עמהם, שנאמר ואת בלעם בן בעור הקוסם הרגו בני ישראל בחרב על חלליהם",

פזדלכאורה: (א) פירוש זה אינו "כתרגומו", כפי שסיים בד"ה שלפנ"ז, (ב) מלכי מדין – מאן דכר שמייהו, (ג) מדוע מביא רש"י ראי' מפסוק ביהושע, ולא ממ"ש בפ' מטות "ואת בלעם בן בעור הרגו בחרב".

פחונתבאר, ש"הדם הוא הנפש", שהוא עיקר החיות, ולכן, "דם חללים" קאי על מלכי מדין, לפי שהמלך הוא לב (החיות) כל העם – כמו משה ("שיפיל מלכי מדין חללים"), שהוא לב כל ישראל, כי "הנשיא הוא הכל".

פטומביא ראי' מיהושע – כי שם נאמר: (א) "על חלליהם", בהתאם למש"נ כאן "דם חללים", (ב) "בלעם .. הקוסם", שבזה מודגש ש"הניח כלי אומנותו, שכלי זיינן של אומות העולם בחרב, והוא בא עליהם בפיו, שהוא אומנות שלהם", ולכן אמר הקב"ה "אף אני אתפוש את שלו ואבוא עליו באומנותו, וכן הי' סופו ואת בלעם בן בעור הרגו בחרב".

צטז. ביאור הטעם שרש"י מוסיף מצות ציצית ותפילין, בה בשעה שבמדרש תנחומא נזכר רק קריאת שמע36:

צאהחילוק בין פירוש רש"י למדרש – שרש"י ענינו פשוטו של מקרא, ופשט הוא כנגד עולם העשי', משא"כ דרש (מדרש) הוא עולם נעלה יותר.

צבובכן: לפי בחינתו של יהודי כפי שעומד בעולם הדרש, הנה בשעה שעומד משינתו וחוטף – די בקריאת שמע, קבלת עול ואהבת ה'. אבל בעולם העשי', שבו יש כל מיני בלבולים – לא מספיק שיהודי יחטוף ק"ש בלבד, והשאר יהי' בסדר ובניחותא, באמרו שיש לו לב יהודי,

צג23
ורחמנא לבא בעי, אלא יש צורך שהחטיפה תיכף כשקם משנתו תהי' באופן שגם מבחוץ יהי' ניכר שהוא יהודי, עי"ז שלובש לבוש יהודי – ציצית.

צדאך יכול יהודי לטעון, שכאשר לבו הוא לב יהודי (ק"ש), ומיד בקומו משנתו ניכר עליו גם מבחוץ שהוא יהודי (ציצית) – עשה כבר מספיק.

צהועל זה אומרים לו, שצריך לחטוף בקומו משנתו גם ענין התפילין, שעל ידם פועל גם על הרואה אותם (כנ"ל (ס"ט) מפירוש רש"י בתיבת "לטטפת"), כי, יהודי אינו יכול להסתפק בכך שהוא בעצמו כדבעי, אלא הוא מוכרח להשתדל להשפיע גם על אחרים, ויתירה מזה, שצ"ל באופן כזה אשר "וראו כל עמי הארץ גו'", וכדרשת חז"ל "אלו תפילין שבראש".

צויז. ולהוסיף: לכאורה יכול יהודי לטעון: למי יש רשות לומר לו דעה בנוגע לעשיית עבירה כו' – זהו ענינו הפרטי ("זיין אייגענע ביזנעס"), והוא לא מכאיב לאף אחד וכו'.

צזוהמענה על זה: בהקדים המשל הידוע מאחד שהפליג בספינה ורצה לקדוח חור בספינה במקום מושבו, בטענה, שהוא עושה זאת בד' אמותיו שלו, ולמי מפריע הדבר. והרי כל אחד מבין עד כמה מופרך

צח24
הדבר. וכך גם ברוחניות בנוגע לקיום תומ"צ פוסק הרמב"ם שע"י עשיית פעולה טובה אחת יכול יהודי להכריע את עצמו ואת העולם כולו לכף זכות.

צט______ l ______