Toras Menachem·Vol. 65 (5731·Part 4)·Sicha of Shabbos Parshas Devarim·Tisha B'Av (postponed) 5731תורת מנחם·סה - שנת תשל"א - חלק רביעי·שיחת ש"פ דברים·תשעה באב (נדחה)·ה'תשל"א

א57
בס"ד. שיחת ש"פ דברים, תשעה באב (נדחה), ה'תשל"א.
בלתי מוגה

בכ"ק אדמו"ר שליט"א קידש על היין.

גא. צוה לנגן ואמר מאמר ד"ה איכה ישבה בדד (הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א).

ד* * *

הב. בנוגע לפירוש רש"י – ידובר אודות פירוש רש"י הראשון בפרשת דברים, שאף שכבר דובר אודותיו פעם, נשארו עדיין ענינים שלא באו בדיבור, ואודותם ידובר עתה.

וובהקדמה:

זבהמשך להמדובר (החל מחמשה עשר בשבט) אודות הוספה בלימוד התורה, כולל גם בנוגע לתשעה באב עצמו (כמדובר אשתקד) – חפשתי מקור לדברים.

חואף שהובא מדברי רבינו הזקן בלקו"ת ד"ה ציון במשפט תפדה, ש"משפט" קאי על לימוד התורה – לא מוכח עדיין שקאי על תשעה באב עצמו, שהרי אפ"ל שענין ה"משפט", לימוד התורה, צ"ל בימים שלפני תשעה באב, כדי שעי"ז יהי' כבר בתשעה באב ענין הפדי', באופן שיהפך לששון ולשמחה.

טובכן: אנה ה' לידי דברי הב"ח (הובאו במג"א) בנוגע למ"ש בשו"ע בענין סדר היום וקביעות עתים לתורה, שצריך להזהר ב"לימוד הלילה יותר ויותר מבשל יום .. שנאמר קומי רוני בלילה": "האחרונים קיבלו לומר משכבי עד קומי, שכבי, ומקומי עד שכבי, קומי, דמחג שבועות שאומרים מגילת רות שכתוב בה שכבי עד הבוקר, עד תשעה באב שאומרים מגילת איכה שכתוב בה6 קומי רוני בלילה לראש

י58
אשמורות – שכבי, דאין צריך לקום קודם אור הבוקר כדי ללמוד תורה [אלא די בלימוד התורה בהתחלת הלילה], כיון דהלילות קצרים [ואם יקום קודם אור הבוקר, יחסר בהשינה הדרושה לבריאות הגוף, שעז"נ "ונשמרתם מאד לנפשותיכם", ובלשון הרמב"ם: "היות הגוף בריא ושלם מדרכי ה' הוא"], אבל מתשעה באב שאומרים קומי, עד חג השבועות שאומרים שכבי – קומי, חייב לקום קודם אור הבוקר .. ללמוד, כיון דהלילות ארוכים".

יאואף שרבינו הזקן מביא בנוגע ללימוד התורה בלילה רק ש"מט"ו באב ואילך יוסיף כו'", כדברי הגמרא במסכת תענית: "מחמשה עשר באב ואילך .. דמוסיף (לילות על הימים לעסוק בתורה) יוסיף" (חיים על חייו), ולא מביא הסימן הנ"ל בנוגע לתשעה באב*,

יב*) ובנוגע להלכה: החיוב "מכאן ואילך כו'", עם העונש החמור "ודלא כו'" – הרי זה מט"ו באב, משא"כ מט' באב, שהוא כמו כמה מנהגים שלא הובאו בשו"ע.

יג– ויש לומר בזה כמה ביאורים, אבל אין כאן המקום, ואדרבה: כל אחד יתבונן ויפרש זאת בעצמו –

ידהרי גם הב"ח הי' מקובל גדול, כפי שמביא כ"ק מו"ח אדמו"ר בספר הזכרונות, וכפי שרואים בחיבורו, ובפרט בסי' מ"ז בנוגע לברכת התורה (כמדובר כמ"פ). וכן המג"א, שמביא כמה ענינים מספרי קבלה – מכתבי האריז"ל, ובפרט ספר הכוונות, כפי שמציין בעצמו בכ"מ.

טוובכל אופן, גם חמשה עשר באב (שמביא רבינו הזקן) קשור עם תשעה באב:

טזאיתא במדרש בנוגע לא' הטעמים ליו"ט דחמשה עשר באב, שהוא "יום שכלו בו מתי מדבר" (שנגזר עליהם "במדבר הזה יתמו גו'"), ש"כל ט' באב היו עושין קבריהן ושוכבין בתוכן, ולמחר הכרוז

יז59
יוצא הבדלו החיים, ואותה השנה שכלתה הגזרה קמו כולם, והיו סבורים שמא טעו בחודש, עד שראו הלבנה מלאה, ואז ידעו שכלתה הגזרה, ועשו יו"ט".

יחונמצא, שכל השמחה של ט"ו באב היא על ביטול הגזירה בתשעה באב, והיינו, שנתברר אצלם שזהו "אַ לעבעדיקער תשעה באב", והם "מאותן שכתוב בהן חיים כולכם היום", ובאופן ש"כולם שלמים ועומדים להכנס לארץ", "ארץ טובה ורחבה" (ועד"ז בנוגע לגאולה העתידה – שבט"ו באב נעשה הבירור בנוגע לתשעה באב, שמתבטל ענין הגלות, ובאה הגאולה).

יטג. הביאור בפירוש רש"י על הפסוק "ודי זהב", "הוכיחן על העגל שעשו בשביל רוב זהב שהי' להם, שנאמר וכסף הרביתי להם וזהב עשו לבעל",

כ– דכיון ש"די זהב" אינו שם מקום, אינו נכלל ב"דברי תוכחות" שנאמרו בנוגע ל"כל המקומות שהכעיסו לפני המקום בהן", ולכן צריך רש"י להוסיף שגם כאן הפירוש הוא ש"הוכיחן על העגל שעשו בשביל רוב זהב".

כאוכיון שנתכוין להוכיחן, מביא גם הפסוק "וכסף הרביתי להם וזהב עשו לבעל", שמדגיש גודל החטא, שהכסף וזהב שנתן הקב"ה, מהם עצמם עשו דבר שהוא היפך רצונו של הקב"ה; משא"כ בפסוק "ויעשו להם אלהי זהב" שבפ' תשא, שנתכוין משה ללמד זכות על בנ"י ("אתה הוא שגרמת להם שהשפעת להם זהב .. מה יעשו שלא יחטאו"), אין מקום להביא פסוק זה.

כבוע"פ יינה של תורה, י"ל, שמפני כבודן של ישראל, הנה בדברי התוכחה גופא נרמז גם לימוד זכות שמקטין החטא, ולכן כתב רש"י

כג60
"הוכיחן על העגל שעשו בשביל רוב זהב שהי' להם", לרמז ללימוד זכות הנ"ל ש"אתה הוא שגרמת להם כו'".

כדוכן הוא בשאר דברי התוכחות, שבכל א' מהם נרמז גם ענין של לימוד זכות להקטין את החטא –

כההוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס בלקו"ש חי"ד בתחלתו.

כו* * *

כזד. דובר לעיל במאמר (שמיוסד על מאמר של כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע, ורשימות הצ"צ על מגילת איכה) הפירוש ד"איכה ישבה בדד" למעליותא, ש"בדד" מורה על דרגא נעלית, ועפ"ז מובן שגם ענין הבכי', "בכה תבכה", הוא למעליותא – מצד גודל ועוצם הגילויים הנעלים והנפלאים, ע"ד מ"ש בזהר שר"ע בכה כששמע סודות התורה, מצד עוצם הגילוי כו', והו"ע בכי' של שמחה.

כחומ"ש "בכה תבכה" (ב"פ) – הרי זה כנגד בית ראשון ובית שני, שבכל א' מהם יש מעלה: בית ראשון – שבו היו גם החמשה דברים שחסרו בבית שני, ובית שני – עליו נאמר "גדול יהי' כבוד הבית הזה האחרון מן הראשון"; וע"י "בכה תבכה (כנגד ב"ר וב"ש) בלילה", שמורה על העלם וחושך הגלות – זוכים לביהמ"ק השלישי.

כט61
וע"ד מ"ש "אלה פקודי המשכן משכן גו'", ב"פ, רמז למקדש שנתמשכן בשני חורבנין – של בית ראשון ובית שני, וכמבואר בלקו"ת ובהערות הצ"צ שהם כנגד ביהמ"ק שלמעלה וביהמ"ק שלמטה, וכנגד ירושלים של מעלה וירושלים של מטה – יחוד או"א ויחוד זו"ן.

לה. ובהמשך לזה, ובהתאם לכך שצריך לדבר אודות ענינים השייכים לתשעה באב – הנה גם הביאור בהערות אאמו"ר על הזהר יהי' בענין הנ"ל:

לאבנוגע למאמר הזהר בפ' נשא "אמר רבי יהודה אמר ר' חייא אמר ר' יוסי, נשבע הקב"ה שלא יכנס בירושלים של מעלה עד שיכנסו ישראל בירושלים של מטה, שנאמר בקרבך קדוש ולא אבוא בעיר" – מבאר אאמו"ר השייכות של מימרא זו לבעלי המימרא, כיון שמדריגתם שייכת לירושלים של מטה, וע"י עבודתם נעשית הכניסה דישראל בירושלים של מטה, שבה תלוי' גם כניסת הקב"ה בירושלים של מעלה.

לבוכמדובר כמ"פ, שמצד סיבות שונות כתב אאמו"ר הערותיו בקיצור, ובעיקר – ע"פ קבלה, ואילו בנוגע לביאור הענינים כפשוטם סמך שיבינו לבד, אבל לאנשים כערכנו יש צורך לבאר גם בפשטות הענינים.

לגובנדו"ד, לכאורה אינו מובן: מה נוגע להדגיש אודות הכניסה בירושלים של מעלה, בה בשעה שמדריגתם שייכת לירושלים של מטה? – הן אמת שעי"ז שהם פועלים הכניסה בירושלים של מטה, נעשית בדרך ממילא הכניסה בירושלים של מעלה, אבל אעפ"כ, מה נוגע להדגיש בפירוש שהקב"ה "לא יכנס בירושלים של מעלה עד כו'"?

לדפירוש הדברים בפשטות הוא – שהכוונה במאמר זה היא להפליא גודל מעלת עבודת ישראל, שבה תלוי' גם כניסת הקב"ה בירושלים של מעלה; אבל יש לומר שיש בזה ענין עמוק יותר שנוגע לכאו"א מישראל בעבודתו.

להו. ויובן בהקדם המוזכר לעיל במאמר תורת הרב המגיד על

לו62
מארז"ל "אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש", שהתפלה צריכה להיות על הכובד ראש שלמעלה, ששכינה אומרת "קלני מראשי כו'" (אף שישנו גם הפירוש שקאי על שורש הנשמה למעלה).

לזוכמבואר בזהר שעיקר התפלה צ"ל על החסרון דלמעלה (ולא על החסרון דלמטה, שמתמלא בדרך ממילא ע"י מילוי החסרון דלמעלה), וכפי שמוסיף שם, שאלו שמתפללים על החסרון דלמטה "אינון עזי נפש ככלבים" שצועקים "הב הב".

לחולכאורה אינו מובן:

לטמצות התפלה כפשוטה – אין ענין יוצא מידי פשוטו – היא בקשת צרכיו, כפס"ד הרמב"ם: "חיוב מצוה זו כך הוא שיהא אדם מתחנן ומתפלל .. שואל צרכיו שהוא צריך להם בבקשה ובתחנה". וא"כ, איך אפ"ל שהתפלה צ"ל על החסרון דלמעלה, ומי שמתפלל על החסרון שלו ה"ה ירוד ושפל כ"כ עד שדומה לאלו שצועקים "הב הב"?!

מאך הביאור בזה – שתלוי במדריגת האדם המתפלל, שאין הקב"ה מבקש אלא לפי כחו: מי שאינו יודע אודות החסרון דלמעלה (מאיזה סיבה שתהי', להיותו תינוק שנשבה וכו') – הנה המצות עשה דתפלה היא שיתפלל על החסרון שלו; אבל מי שיודע אודות החסרון דלמעלה – צריך להתפלל על החסרון דלמעלה, ואם מתפלל על החסרון שלו, ה"ז תכלית הירידה והשפלות כו'.

מא[וכפי שמצינו בכללות התומ"צ: אמרו רז"ל "לעולם יעסוק אדם בתומ"צ .. שלא לשמה", וגם אז מברך "אשר קדשנו במצוותיו וצוונו", אף שאין זו תכלית השלימות. וכן בלימוד התורה – יש מי שיוצא י"ח בלימוד פרק אחד שחרית ופרק אחד ערבית, ובזה מקיים מצות "לא ימוש גו' יומם ולילה" [ויתירה מזה – כדאיתא בספרים שמלמעלה משלימים כל מה שחסר לו כו'], ויש מי שלומד יומם ולילה כפשוטו, אלא שמבטל רגע אחד מלימודו, ו"עליו דרשו רז"ל כי דבר ה' בזה וגו'". ועד"ז בצדקה – החילוק בין החיוב של נקדימון בן גוריון

מב63
שצריך ליתן בריבוי מופלג, להחיוב של עני בישראל שצריך ליתן שלישית השקל בשנה].

מגז. ועפ"ז מובן גם בנדו"ד:

מדכאשר יהודי יודע שבכניסתו לירושלים של מטה תלוי' כניסתו של הקב"ה בירושלים של מעלה, אזי ניתוסף עילוי בכללות עבודתו לפעול הכניסה בירושלים, שאין זה בשביל עצמו, אלא בשביל שהקב"ה יכנס בירושלים של מעלה.

מהועי"ז מגעת עבודתו במקום השבועה שנשבע הקב"ה שלא יכנס בירושלים של מעלה עד שיכנסו ישראל בירושלים של מטה – דרגא שלמעלה מטו"ד, ולמעלה מכל סדר השתלשלות, כולל גם ירושלים של מעלה.

מוולכן נתפרש המאמר "נשבע הקב"ה שלא יכנס כו'" – כדי לפעול שעבודתם של ישראל בהכניסה לירושלים תהי' בתכלית השלימות.

מזח. וכאן רואים ענין נוסף – (א) ש"דברי תורה עניים במקום אחד ועשירים במקום אחר", (ב) החילוק שבין פנימיות התורה לנגלה דתורה:

מחהמימרא אודות ירושלים של מטה וירושלים של מעלה היא גם בגמרא במסכת תענית (כפי שמציין גם אאמו"ר), אבל שם הלשון הוא: "אמר הקב"ה לא אבוא בירושלים של מעלה עד שאבוא לירושלים של מטה", היינו, שגם בנוגע לירושלים של מטה מדובר אודות כניסתו של הקב"ה; ואילו לשון הזהר הוא: "עד שיכנסו ישראל בירושלים של מטה".

מט[אינני יודע מדוע נשמטה תיבת "ישראל" בהעתקת מאמר הזהר בלקוטי לוי"צ הנדפס, בה בשעה שבדברי אאמו"ר מדובר בענין "כניסת ישראל .. בירושלים של מטה". ואף שאאמו"ר מפרש זאת בנוגע ל"ישראל דלעילא, ז"א" – הרי הפירוש בזהר בפשטות ובגלוי הוא בנוגע לבנ"י כפשוטם, וכמובן גם מהמשך הדברים בזהר: "תניא כמה חביבין ישראל קמי קוב"ה כו'", ובהמשך לזה בא המאמר "נשבע הקב"ה שלא יכנס בירושלם של מעלה עד שיכנסו ישראל בירושלם של מטה"].

נוזהו החילוק בין פנימיות התורה לנגלה דתורה – כי, פנימיות התורה, שהיא "נשמתא דאורייתא" (כדאיתא בזהר פ' בהעלותך), מגלה

נא64
את פנימיות הענין בנוגע לכניסתו של הקב"ה בירושלים של מטה גופא, שהיא תלוי' בעבודתם של ישראל (ככל הענינים שתלויים בעבודתם של ישראל), שהם הגורמים את הכניסה בירושלים של מטה, ועי"ז גם בירושלים של מעלה – בביאת משיח צדקנו, בקרוב ממש.

נב* * *

נגט. בהמשך להמדובר לעיל (ס"ג) אודות הדגשת כבודן של ישראל בתוכחה גופא, ועד"ז בענין הגלות גופא, "איכה ישבה בדד", שיש בזה גם מדה טובה, שבנ"י הם "עם לבדד ישכון", כמו שמן שאינו מתערב – אמר כ"ק אדמו"ר שליט"א:

נדענין זה בא בהמשך להמדובר לאחרונה, שיש כאלו שרוצים לערב יהודים עם גויים ח"ו, וכמ"ש ביחזקאל שיש אלו ש"אומרים נהי' כגויים", אבל על זה אומר הקב"ה: "היו לא תהי'"! ובודאי יתבטל הדבר, כמו כל הענינים של שקר!

נההקב"ה, בורא העולם, קבע מחיצות המבדילות בין ישראל לעמים, ושום ענין של גלות – גלות אצל גויים, ואפילו גלות אצל יהודים, להבדיל, ואפילו לא הגלות אצל ה"א-ל זר אשר בקרבך" – אינו יכול לבטל זאת!

נוואע"פ שבנ"י הם מיעוט לגבי גויים, אינם מתבטלים לגבי הרוב, כי, ענין הביטול ברוב שייך רק כששניהם מתערבים יחד, אבל כשאינם מעורבים אלא כל אחד הוא בפני עצמו, אזי אין המיעוט מתבטל לגבי הרוב.

נזוכן בנוגע לענין ד"אחרי רבים להטות", ששייך רק כאשר הרוב והמיעוט דנים באותו ענין, משא"כ כאשר הרוב מביע חוות-דעת בענין אחד, והמיעוט מביע חוו"ד בענין אחר, כך, שהם נמצאים בשני עולמות שונים, אזי המיעוט אינו בטל.

נחי. ויש להוסיף בנוגע לחילוק שבין גויים ליהודים, להבדיל,

נט65
שמצינו בזה מאמר נפלא ("אַ מורא'דיקער וואָרט") מרבינו הזקן במהדורא קמא של אגרת התשובה, וז"ל:

ס"יש להבחין במה נפלינו אנחנו עמו ב"י מכל העם אוה"ע עכו"ם, שאפילו חסידיהם ההולכים בדרכי יושר, חסיד אומות העולם נקרא, ולא נעקר שם אוה"ע ממנו, עם היותו נקרא חסיד, ובאחינו ב"י הוא להיפך, שאפילו הוא רשע, ואת פושעים נמנה, ובשם ישראל יכונה, פושעי ישראל".

סאגויים, אפילו הטובים שבהם שנקראים בשם "חסידים" – הרי הם "חסידי אומות העולם"; ואילו יהודים, אפילו השפלים והירודים ביותר שנקראים בשם "פושעים" (כיון שאינם רק שוגגים) – הרי הם "פושעי ישראל", שזהו חילוק שבאין ערוך!

סבוכפי שמצינו שאפילו חייבי כריתות ומיתות ב"ד (לא רק בידי שמים, אלא גם בידי אדם), רח"ל, נקראים בשם "ישראל", כדמוכח ממארז"ל "אע"פ שחטא ישראל הוא", והרי שם מדובר אודות עכן שנתחייב מיתת ב"ד, ואעפ"כ נאמר עליו "ישראל הוא".

סגוהענין בזה – כמבואר בלקו"ת ש"אפילו חייבי כריתות", "שהוא כמשל שנפרד ונכרת משרשו לגמרי", שבגשמיות, "כמשל האדם שנכרת גופו מראשו", אין עצה לזה, הנה ברוחניות, גם אם נכרת ראשו, שזה מורה על דעות נפסדות כו', יכול לשוב ולהתחבר לשרשו, "כמו ד"מ אם הי' נמצא ברפואות לחבר גופו אל ראשו", ועז"נ "כי אבי ואמי עזבוני", "מי שאבד ממנו בחי' אב ואם שבו דהיינו שנתחייב כרת ונאבד בחי' אהבה טבעית שבו כו'", ומ"מ "וה' יאספני".

סדומכל זה מובן גודל המעלה של כל יהודי, וכאמור, "אע"פ שחטא ישראל הוא".

סהיא. ולכן, הנה בהמשך להמדובר אשתקד3 בענין "ציון במשפט תפדה ושבי' בצדקה", שיש לעורר אודות ההוספה בכל ג' הקוין (ע"פ ביאור הצ"צ שהטעם לזה ש"ציון במשפט (דוקא) תפדה" הוא לפי ש"המשפט הוא דוקא בשלשה .. דהיינו חג"ת כו'"): תורה, עבודה

סו66
(השתדלות מיוחדת במבצע תפילין) וגמילות חסדים – הנה בהוספה לזה יעוררו גם אודות הענין של "מיהו יהודי" (שזהו כללות כל ג' הקוין).

סזצריך לומר ליהודים, שכל יהודי ידע, שבאמרו בתשעה באב "איכה ישבה בדד", עליו לדעת שזוהי הנחמה והגאולה שבענין הגלות גופא, שבנ"י הם "עם לבדד ישכון", מבלי להתערב עם אומות העולם!

סחוכפתגם כ"ק מו"ח אדמו"ר שהנשמה מלכתחילה לא ניתנה בגלות, אלא רק הגופים, והרי מובן לכל אחד, אפילו שוטה גמור, שהעיקר היא הנשמה, וכיון שהנשמה לא נמצאת בגלות, הרי בודאי שסוכ"ס תפעל שגם הגוף יהי' במצב של גאולה, וכיון שכל העומד כו' דמי, הרי כבר עכשיו נמצא גם הגוף במצב של גאולה.

סטואלו שאינם יודעים דין הנ"ל – צריך לומר להם בפשטות, שהפירוש ד"בדד" הוא כפשוטו, שבנ"י עומדים בפני עצמם ואינם מתערבים כו', כיון שישנו הבדל בין ישראל לעמים, ויהודי הוא רק מי שנולד לאם יהודי' או שנתגייר כהלכה.

עוע"י ענין ה"הלכות" פועלים הענין ד"הליכות עולם לו", והיינו, שיהודי נעשה בעה"ב על העולם, כך, שהעולם מתנהג כרצונו ומציית לו, ועד שפועל ענין הגאולה כפשוטו.

עאיב. בסיום ה"יינה של תורה" שבפירוש רש"י אודות הלימוד זכות על בנ"י שמרומז בדברי התוכחות גופא – אמר כ"ק אדמו"ר שליט"א:

עבוהרי הזכויות של בנ"י נשארים במציאות, ואילו הענינים הבלתי רצויים מתבטלים לגמרי ע"י התשובה.

עגועי"ז זוכים לגאולה העתידה ע"י משיח,

עד– וכמשנת"ל במאמר שהגאולה העתידה תהי' באופן שבאין ערוך לגמרי, כמובן גם מהחילוק שבין הצירוף "אדם" (אדם דוד משיח) לצירוף "מאד" (משיח אדם דוד), שכאשר משיח מרומז בהתחלת התיבה הרי זה באופן של בלי גבול –

עהיבוא ויגאלנו בקרוב ממש, ובעגלא דידן.

עו______ l ______