Toras Menachem·Vol. 66 (5732·Part 1)·19 Kislev 5732תורת מנחם·סו - שנת תשל"ב - חלק ראשון·י"ט כסלו·ה'תשל"ב

א258
בס"ד. י"ט כסלו, ה'תשל"ב
(הנחה בלתי מוגה)

גבשלום נפשי מקרב לי כי ברבים היו עמדי. ואיתא על זה בגמרא ברכות, אמר הקב"ה, כל העוסק בתורה ובגמילות חסדים ומתפלל עם הציבור, מעלה אני עליו כאילו פדאני לי ולבני מבין אומות העולם. ומפרש רש"י (היכן נרמזו ג' ענינים אלו בכתוב), כי ברבים היו עמדי, שהתפללו עמי (שזהו"ע דמתפלל עם הציבור), ופדה בשלום, היינו, זה שעסק בדברי שלום דהיינו תורה, דכתיב וכל נתיבותי' שלום, וכן גמילות חסדים נמי שלום הוא, שמתוך שגומל חסד בגופו לחבירו הוא מכיר שהוא אוהבו ובא לידי אחוה ושלום. וצריך להבין, איך יתאים מארז"ל זה (שפדה בשלום קאי על כל ג' הענינים דתורה גמ"ח ותפלה) עם הפירוש הפשוט בכתוב (כידוע הכלל שאין מקרא יוצא מידי פשוטו) ש"כי ברבים היו עמדי" (מתפלל עם הציבור) הוא נתינת טעם על הענין ד"פדה בשלום", ואילו הענין דפדה בשלום עצמו, עיקרו הוא ענין התורה דוקא, כמובן מהחילוק בפירוש רש"י בין גמ"ח לתורה, שבנוגע לגמ"ח מפרש שמתוך זה בא לידי שלום (אבל לא שגמ"ח עצמה נקראת שלום), ורק תורה נקראת שלום (כלשון רש"י: דברי תורה דהיינו שלום, דכתיב וכל נתיבותי' שלום), והיינו, שנוסף לכך שכל התורה ניתנה לעשות שלום בעולם (כמ"ש הרמב"ם), הנה התורה עצמה ענינה שלום, ונמצא, שפשוטו של המקרא פדה בשלום [שהפדי' היתה בשלום – שזהו עיקר החידוש בכתוב, שלא זו בלבד שהי' ענין של פדי' סתם, אלא הפדי' היתה בשלום, וכדאיתא בירושלמי שאפילו אנשי אבשלום התפללו לנצחונו של דוד, שלכן היתה הפדי' לא באופן של מלחמה, מקרב לי, אלא באופן של שלום] קאי על ענין התורה, כיון שבין ג' הענינים שנזכרו במארז"ל הנ"ל (תורה גמ"ח ותפלה עם הציבור), הנה הענין שנקרא בעצמו שלום (ולא רק שמביא לידי שלום) הוא רק ענין התורה, והיינו, שהענין דפדה בשלום [הן בנוגע לדוד עצמו, והן בנוגע לכל עם ישראל, כי, אף שפדה

ד259
בשלום אמר דוד על עצמו, הרי דוד הוא מלך ישראל, ואמר זאת גם בשם כנסת ישראל, וא"כ, קאי גם על הגאולה של כל ישראל. וכמפורש במארז"ל הנ"ל שפדה בשלום קאי על הענין דפדאני לי ולבני מבין אוה"ע] נעשה ע"י התורה דוקא. וענין זה מודגש יותר בדרושי חסידות שמבארים את הפסוק פדה בשלום, כפי שנתפרש במארז"ל הנ"ל שבו נזכרו ג' הענינים דתורה גמ"ח ותפלה, שבדרושים אלו מאריכים במעלת הבירור שע"י התורה שהוא (לא באופן של מלחמה, אלא) באופן של שלום (כדלקמן), ומזה מובן, שעיקר הענין דפדה בשלום הו"ע התורה, ובתורה גופא, כפי שנקראת בשם שלום.

ובזה, דהנה, כללות ענין הבירורים יכול להיות באופן של מלחמה או באופן של מנוחה (שלום). ובכללות, הנה הבירור באופן של שלום הוא אופן הבירור בזמן שביהמ"ק הי' קיים, ובפרטיות ובמיוחד כאשר בנ"י ישבו איש תחת גפנו ותחת תאנתו, כפי שהי' בימי שלמה, עליו נאמר וישב שלמה על כסא הוי', שאז הי' הסדר שהביאו לו מס מכל המדינות, וענינו ברוחניות, שניצוצי הקדושה שהיו בכל מקום בעולם, נמשכו אל האבוקה הגדולה והאור הגדול שהי' בארץ ישראל ובירושלים בפרט, ובמיוחד אצל שלמה שישב על כסא הוי'. אך הבירור בדרך מלחמה הוא בכללות בזמן הגלות, שעל זה אמרו רז"ל צדקה עשה הקב"ה בישראל שפזרן לבין האומות, כי, עי"ז שאחד מכם גולה לברברי' ואחד מכם גולה לסרמטרי', ה"ה פועלים לברר את הניצוצות שנמצאים שם, אבל, בירור זה הוא באופן שאיש הישראלי נמצא במדינה שהיא תחת א' מע' השרים, ועד שאמרו עלת לקרתא הלך בנימוסה, לפי שכל הענינים (אפילו עניני קדושה) שישנם במקום זה,

ז260
נמשכים ע"י השר כו', ועם היות שהשר אינו אלא כגרזן ביד החוצב בו, מ"מ, אין זה מגיע למעלת ההמשכה בארץ אשר גו' תמיד עיני ה' אלקיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה. ועוד זאת, שאפילו בארץ ישראל, הנה כאשר נשתלחה היד במקדשך, אזי ענין האלקות אינו בגלוי. ולכן יש צורך במלחמה נגד המעלימים והמסתירים, כדי להסיר את ההעלם וההסתר שמכסה על האלקות שישנו בכל מקום, ועאכו"כ בארץ אשר עיני ה' אלקיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה. והיינו, שצריך להיות ענין של מלחמה עם הלעו"ז (שהרי את זה לעומת זה עשה האלקים), וכמ"ש ולאום מלאום יאמץ, וכמארז"ל לא נתמלאה צור אלא מחורבנה של ירושלים, ולכן צ"ל ענין של מלחמה לפעול החורבן דצור, ואז יהי' הבנין מחדש של עולם הקדושה בכלל, וירושלים עיר קדשך בפרט. וענין זה נעשה ע"י מעשינו ועבודתינו במשך זמן הגלות, כאשר מפני חטאינו גלינו מארצנו, והיינו, שאע"פ שזוהי ארץ שלנו, הנה בכל מקום שנמצאים בנ"י, הן בחו"ל והן בא"י, ה"ה במעמד ומצב של גלות, ושם צ"ל מעשינו ועבודתינו לערוך מלחמה ולהסיר את ההעלם וההסתר, עד שיהי' באופן שראו כל עמי הארץ כי שם הוי' נקרא עליך (ואז) ויראו ממך, ועד שיקויים היעוד אז אהפוך גו' לעבדו שכם אחד, כפי שיהי' בביאת משיח צדקנו (כפסק הרמב"ם בהל' מלכים).

טשני אופני בירור אלו ישנם גם אצל כל אחד מישראל בעניניו ועד בעבודת כל יום. ובהקדים, שהתורה כללות ופרטות נאמרה, וכיון שהתורה היא חיינו ואורך ימינו (של בנ"י), הנה כל הענינים שישנם (בתורה ובישראל) בכלל, ישנם גם בפרט. ולכן, כשם שבכלל ישנו החילוק בין הזמן שביהמ"ק הי' קיים בארץ ישראל, שאז הי' הבירור מתוך מנוחה, ובין זמן הגלות, שאז הבירור הוא באופן של מלחמה, כמו"כ ישנו חילוק זה בפרט, בעבודת כל אחד בכל יום ויום, שזהו החילוק בין הבירור שע"י תורה להבירור שע"י תפלה.

יאבזה, דהנה כתיב אשר לקחתי מיד האמורי בחרבי ובקשתי, ותרגומו בצלותי ובבעותי, וכדאיתא בזהר, שעבודת התפלה (צלותי ובעותי) הו"ע של מלחמה, שנעשית בחרבי ובקשתי, שהם שני אופנים כלליים בהנהגת המלחמה, שכאשר האויב הוא מקרוב, אזי המלחמה היא בחרבי, וכאשר האויב הוא מרחוק, אזי המלחמה היא בקשתי, ע"י חץ וקשת. ועד"ז בנוגע למלחמה עם ב' הענינים דפנימיים ומקיפים של הלעו"ז, שעל זה יש צורך בב' הענינים דחרבי וקשתי35. וסדר העבודה בזה, שצריך להתבונן בענין העולם, כמבואר בפסוקי דזמרה כל ענין סדר ההשתלשלות עד לעוה"ז הגשמי, ואח"כ מתבונן גם בעבודה שבעולם המלאכים, כמבואר בברכה הראשונה דברכות ק"ש, שענין זה פועל על השר והמלאך של העולם, ועי"ז ה"ה פועל גם בעולם [וע"ד שמצינו גבי יעקב שסיפר לעשו המאורע עם המלאך שלו, כראות פני אלקים (ראיתי שר שלך), שרית עם אלקים ועם אנשים ותוכל, ועי"ז פעל בו ענין של בירור ותיקון גם למטה]. אמנם, לאחרי התפלה ישנו הענין דלימוד התורה (מבית הכנסת לבית המדרש), שהעבודה בזה אינה באופן של מלחמה, אלא אדרבה, מאן מלכי רבנן, שהנהגתם היא באופן דאמר מלכא עקר טורא, והיינו, שכאשר פוסק ע"פ תורה שדבר זה הוא כשר, מותר וטהור, אזי נעשה כן במציאות העולם (כדרשת רז"ל על הפסוק לא-ל גומר עלי, שפס"ד התורה משנה את מציאות העולם), שדבר זה נעשה כשר, מותר וטהור, ועד"ז כאשר הפס"ד הוא להיפך, שצריך לדחות את הדבר, הרי זה ע"ד שבירתו זוהי תקנתו, היינו, שע"י הדחי' גופא פועלים את תיקון הדבר. והרי ענין זה אינו באופן שמתלבש בהדבר המתברר, אלא רק באופן שמדבר אודותיו ומתבונן בו, ואח"כ פוסק הדין באופן כך וכך, והיינו, שאין זה באופן של מלחמה כו', אלא כמו מלך שנמצא בהיכל מלכותו, ומשם נותן הוראה שדבר זה מותר, כשר וטהור, או הפכו. ואין זה כמו בתפלה, שאז אינו בציור של מלך, אלא כעבדא, ופועל הבירור ע"י מלחמה. וכיון שכל אחד מישראל

יב262
מחוייב בכל יום בב' הענינים, עבודת התפלה ולאח"ז לימוד התורה, נמצא, שבכל יום יש אצלו ב' אופני העבודה בענין הבירורים, בירור באופן של מלחמה (תפלה), ובירור באופן של מנוחה (תורה).

ידעדיין צריך להבין משנת"ל שפדה בשלום קאי על תורה, שעל ידה הוא הבירור מתוך מנוחה, באופן של שלום, דלכאורה, הרי ידוע מ"ש רבינו הזקן באגרת הקודש שמקשר את הגאולה שלו (לא עם ענין התורה, אלא) עם ענין הצדקה דוקא, שהיא שעמדה לנו לפדות חיי נפשנו כו'.

טזצריך להבין בענין התורה עצמה, שנקראת בשם שלום, דהנה, הן אמת שכדי לפעול הענין דפדה בשלום (פדאני לי ולבני מבין אומות העולם באופן של שלום), צריכה להיות גם עבודתו [שהיא האתערותא דלתתא שפועלת האתערותא דלעילא בדומה לה, וכמארז"ל במדה שאדם מודד בה מודדין לו, שכל מדותיו של הקב"ה מדה כנגד מדה] באופן של שלום, שזהו"ע העסק בתורה, שזוהי עבודה באופן של שלום, ולכן נקראת כאן התורה בשם שלום, אבל עדיין אינו מובן, דלכאורה, ענין השלום אינו העילוי והשבח העיקרי של התורה. דהנה, ענין השלום שייך רק כאשר יש ב' ענינים (או יותר מב' ענינים) שהם גם הפכים זמ"ז, שלכן יש צורך לעשות שלום ביניהם, וע"ד מארז"ל על הפסוק עושה שלום במרומיו, מיכאל מלאך של שלג (או מים), וגבריאל שר של אש, והקב"ה עושה שלום ביניהם, שזהו לפי ששלג (או מים) ואש הם הפכיים זמ"ז. אבל התורה היא למעלה מענין השלום, כי התורה היא תורה אחת, וענין האחדות הוא למעלה מענין השלום. וכמובן מהמבואר בכ"מ בנוגע לענין השלום וענין האחדות, שלא זו בלבד שאינם ענין אחד, אלא אדרבה, הם ב' ענינים שסותרים זה את זה (והיינו, שבמקום שישנו ענין האחדות לא שייך ענין השלום, ובמקום שישנו ענין השלום לא שייך ענין האחדות), כי, אחדות היינו שאין ענינים חלוקים, כי אם ענין אחד, וכמו אתה אחד ושמך אחד ומי כעמך

יז263
כישראל גוי אחד בארץ, והיינו, שכשם שאתה אחד, אחדות הפשוטה בלבד, הנה בדומה לזה גם שמך אחד, ובדומה לזה גם עמך ישראל הם גוי שממשיך גם בארץ את ענין האחדות. וכיון שישנו רק ענין אחד, הרי לא שייך ענין של (חיבור) הפכים, ולא שייך ענין של ניגוד ומלחמה, שיהי' צורך לפעול ענין השלום. וא"כ, הרי הענין דתורה אחת הוא למעלה מזה שהתורה נקראת שלום.

יטלהוסיף בזה, ע"פ המבואר בד"ה למען תזכרו בביכל תקס"ח (שיצא לאור זה עתה) בענין תלת קשרין מתקשראן דא בדא, ישראל באורייתא ואורייתא בקוב"ה. ובהקדים, שהלשון מתקשראן שייך רק בנוגע לשני דברים (ולא עוד אלא שהם) נפרדים, ובלשון המאמר: "שמחברין ומקשרין דבר נפרד". ומבאר במאמר, ש"מן הקשר הזה שישראל מתקשראן באורייתא, יובן בחי' הקשר השני שהתורה מתקשרת בקוב"ה", והיינו, שכשם שישראל ואורייתא הם דברים נפרדים ועד שאינם בערך זל"ז, שהרי ישראל הם בחי' נברא, ואילו אורייתא היא חכמתו ורצונו של הקב"ה [שלכן נאמר על זה לשון התקשרות (מתקשראן), ולא לשון של דביקות ואחדות (אתדבקו ואתאחדו)], אלא שאעפ"כ מתקשראן ישראל ואורייתא עד שנעשים דבר אחד [וכפי שמצינו בנוגע לכמה הלכות שע"י הקשר נחשבים שני הדברים כמו דבר אחד], הנה עד"ז הוא גם בנוגע לאורייתא וקוב"ה, שאינם בערך זל"ז, כי, אע"פ שאורייתא היא חכמתו של הקב"ה, מ"מ, "כמו שאין ערוך לנפש בע"ג עם התורה, בחי' חכמה האלקית, כך יותר אין ערוך לתורה עם עצמות אלקות (כלשון המאמר), כי, עצמות אוא"ס חכים ולא בחכמה ידיעא, ונבדל בערך מן החכמה כו'" (כולל גם חכמת התורה), והחידוש הוא, ש"התורה אע"פ שהיא בחי' יש נפרד מן העצמות, מ"מ נכללת ומתאחדת בעצמות כו' כדמיון קשר הנפש בתורה כו'". ומובן, שגם הענין דתלת קשרין מתקשראן הוא למעלה מענין השלום, כי, ענין השלום שייך רק כאשר שני הדברים נשארים בפני עצמם, אבל לאחרי

כ264
שמקשרים ומחברים אותם יחד, כמו בתלת קשרין מתקשראן כו', אזי לא שייך ענין השלום, כיון שנעשו קשר וענין אחד.

כבנוסף על דרגת התורה שעלי' אמרו שאורייתא מתקשרא בקוב"ה, להיותה באין ערוך לקוב"ה, בדוגמת האין ערוך דישראל לגבי אורייתא, יש דרגא נעלית יותר בתורה שעלי' אמרו אורייתא וקוב"ה כולא חד, והיינו, שאין זה ענין שצריכים לקשרו ולחברו ורק לאח"ז נעשה חד, אלא באופן שמלכתחילה ה"ז כולא חד [ולא כמו דבר שנתקשר, שגם לאח"ז ניכר הקשר כו', וכדאיתא באגרת התשובה שבמקום הקשר הוא כפול ומכופל]. וכמבואר בכ"מ בנוגע למאמר המדרש על הפסוק ויקחו לי תרומה, אותי אתם לוקחים, שעי"ז שלוקחים התורה אזי אותי אתם לוקחים. ובלשון הגמרא על הפסוק אנכי הוי' אלקיך, שאנכי ר"ת אנא נפשי כתבית יהבית, וכמבואר בחסידות שבענין דכתבית הכניס הקב"ה (אנא) הענין דנפשי, ונמצא, שע"י הכתבית נעשית הנתינה (יהבית) דנפשי. ובפרט ע"פ המבואר בתניא בביאור העילוי דתורה לגבי מצוות, שמצוות נקראים אברים של הקב"ה (רמ"ח פיקודין אינון רמ"ח אברין דמלכא), משא"כ התורה, דאורייתא וקוב"ה כולא חד, ולא אברין דמלכא לחוד כפיקודין. וכמבואר במ"א, שזהו בדוגמת החילוק שבין איהו וחיוהי חד לאיהו וגרמוהי חד, שמזה מובן עוד יותר העילוי שבתורה לגבי מצוות, דאע"פ שגם ענין המצוה אינו באופן שאין זה חד ח"ו, מ"מ, הרי זה רק כמו איהו וגרמוהי חד, שאינו מגיע להעילוי דאיהו וחיוהי חד. דהנה, ענין עבודת המצוות הוא באופן של התלבשות בדבר הגשמי, אלא שעושים מהדבר הגשמי כלי לאלקות, ועד שמתבטל לאלקות ששורה בתוך הדבר הגשמי שבו נעשית המצוה. אמנם, השראה זו, עם היותה באופן של התאחדות (חד), הרי זה כמו ההתאחדות שבכלים, איהו וגרמוהי חד, וכמו

כג265
ההתאחדות באדם התחתון, להבדיל, שהנשמה נעשית חד עם האברים. ולמעלה מזה הו"ע ההתאחדות שבתורה (אורייתא וקוב"ה כולא חד), שהיא בדוגמת השראת הנשמה במוחין שבראש, ששם הוא מדור הנשמה (כלשון הקבלה והזהר), והתאחדות זו היא כמו ההתאחדות דאיהו וחיוהי חד. ועד כדי כך, שפנימיות אבא הוא פנימיות עתיק, והרי בחי' אבא הו"ע חכמתו של הקב"ה, ענין התורה, ועז"נ שפנימיות אבא הו"ע אחד עם פנימיות עתיק, (וואָס דאָס נעמט) בחי' עצמות ומהות אוא"ס.

כהזה הוא לא רק בפנימיות התורה, אלא גם בנגלה דתורה (כמבואר בכ"מ), וכמובן גם מזה שיש מעלה יתירה בלימוד התורה בשייכות לפס"ד והלכה בנוגע למעשה בפועל בעולם למטה, שזהו"ע דבר הוי' זו הלכה, הוי' דייקא, כמארז"ל והוי' עמו שהלכה כמותו, שזהו"ע נעלה יותר מהענין דאלו ואלו דברי אלקים חיים, שהו"ע ספירת הבינה, הקשורה עם מדת הגבורה (אלקים). והיינו, שאע"פ שישנו כבר לימוד הלכה זו (בפנימיות הענינים) גם בעולמות שלמעלה, בג"ע, במתיבתא דרקיע ובמתיבתא דקוב"ה (כמבואר בארוכה בלקו"ת ד"ה קא מיפלגי במתיבתא דרקיע, ועד"ז גם בתניא ח"ד), מ"מ, עיקר פסק ההלכה הוא למטה דוקא, וכדאיתא במדרש שהקב"ה אומר למלאכים וב"ד של מעלה שצריכים לילך ולשמוע את הפס"ד דב"ד של מטה, כי התורה לא בשמים היא, אלא ניתנה להכרעת פס"ד ההלכה למטה דוקא, והרי הלכה זו היא מסקנת הענין למעשה בפועל בנגלה דתורה. וגם על זה נאמר אותי אתם לוקחים, ואדרבה, דוקא הלכה היא דבר הוי', שבזה הוא הגילוי דשם הוי', ועד להפירוש היותר נעלה שישנו בשם הוי'.

כזכל האמור לעיל בנוגע למעלת התורה הרי זה לכאורה שלא בערך למציאות העולם, שעז"נ כל התורה ניתנה לעשות שלום בעולם (כנ"ל מדברי הרמב"ם). וזהו ענין נעלה יותר גם ממה שהתורה עצמה נקראת שלום (כנ"ל מפירוש רש"י ששלום היינו תורה דכתיב וכל נתיבותי' שלום). וכאמור לעיל (ס"ד) שהתורה היא תורה אחת, ובאחדות הפשוטה לא שייך לעשות שלום. וכמו לפני הצמצום, כשהי' אוא"ס ממלא כל מקום החלל, לא שייך לומר "לעשות שלום בעולם", שהרי אין שם מציאות לעולמות. ויתירה מזה, אפילו לאחרי הצמצום, הנה בעולם האצילות (שנקרא בשם עולם) לא שייך הענין דלעשות שלום בעולם, דכיון שנקרא עולם האחדות, לא שייך שם ענין הפכי, ובמילא לא שייך גם ענין השלום. ועפ"ז צריך להבין ביותר השייכות דפדה בשלום לתורה דוקא (שנקראת שלום), שדוקא ע"י התורה נעשה הענין דפדה בשלום, הן בנוגע לפדיית דוד, והן בנוגע לפדיית כל ישראל בימות המשיח (פדאני לי ולבני מבין אומות העולם), שאז תהי' שלימות העולם כפי שעל מילואו נברא, ובאופן נעלה יותר (כדלקמן), הנה גם אז תהי' הפדי' בשלום ע"י ענין התורה כפי שנקראת שלום, היינו, כפי שהתורה היא במעלתה בשייכות לענין השלום דוקא.

כטבהקדם ביאור כללות הענין דירידה צורך עלי'. דהנה, ידועה הקושיא בענין תולדות מלא שנאמר הן בתחלת הבריאה (קודם החטא), אלה תולדות השמים והארץ בהבראם, והן בימות המשיח, אלה תולדות פרץ, דלכאורה, כיון שגם קודם החטא הי' הענין דתולדות מלא, א"כ, מהו הריוח שע"י הירידה כו'. אך הענין הוא, שהענין דתולדות מלא שלאחרי הירידה יהי' באופן נעלה יותר מהענין דתולדות מלא כפי שהי' קודם הירידה (קודם החטא). וכן הוא בענין התורה, שדוקא ע"י ירידתה לעשות שלום בעולם, נעשה עילוי גדול יותר.

לאנקודת הביאור בזה, דהנה כתיב שוקיו עמודי שש, זה העולם שנשתוקק הקב"ה לבראותו, וכמאמר נתאווה הקב"ה להיות

לב267
לו ית' דירה בתחתונים, נתאווה דייקא, וכדברי רבינו הזקן, בעל השמחה והגאולה: אויף אַ תאוה איז קיין קשיא, והיינו, לפי שזהו ענין שלמעלה מהשכל, ועד שאפילו תורה (שענינה חכמה) עצמה אומרת שאין על זה ביאור, אלא זהו ענין שנתאווה כו'. ומהו הענין שנתאווה – להיות לו דירה בתחתונים, היינו, שתהי' מציאות של תחתונים, ושם תהי' דירה לו, לעצמותו ומהותו ית'. ונקודת כללות הענין, שעי"ז נפעל עילוי גדול יותר מכמו שהי' בתחילת הבריאה, שעולם על מילואו נברא, כי, אע"פ שבתחילת הבריאה כתיב ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד, שהי' הקב"ה יחיד בעולמו, מ"מ, לא זהו הענין שנתאווה כו', כי אם שתהי' מציאות של תחתונים, עד לעוה"ז הגשמי והחומרי ממש, שהוא התחתון במדריגה שאין תחתון למטה ממנו (כמ"ש בתניא), ושם יעשו ממנו דוקא דירה לו ית', והיינו, שאע"פ שהשמים ושמי השמים לא יכלכלוך, הנה אף כי הבית הזה (בניחותא), ומשחרב ביהמ"ק אין לו להקב"ה אלא ד' אמות של הלכה, והיינו, שע"י לימוד התורה של נשמה בגוף, עם כל ההגבלות של גוף גשמי, שהם ההגבלות של עוה"ז התחתון שאין תחתון למטה ממנו, נעשית שם דירה לו ית' בתחתונים ע"י לימוד זה, באופן דושכנתי גו', בדוגמת השראת השכינה בבית המקדש ובקדש הקדשים. וכל זה נעשה עי"ז שיש תחילה בריאה ומציאות של תחתונים, ובתחתונים גופא, מציאות שאין תחתון למטה ממנו, ועד למציאות של קליפה שהיא לא רק באופן שכל מציאותה היא להיות שומר לפרי, כפי שהי' קודם החטא, אלא למטה הימנו, שנעשה מנגד לפרי, כפי שנעשה ע"י החטא. ושם נעשית עבודת הבירורים בשני האופנים, תחילה הבירור בדרך מלחמה ואח"כ הבירור בדרך מנוחה, עד שפועלים הענין דאתכפיא סטרא אחרא ואתהפכא חשוכא לנהורא, בכל לבבך בשני יצריך, ועי"ז

לג268
נעשה יתרון האור (באופן נעלה יותר מכמו שהי' האור לפנ"ז, כיון שבא) מן החושך, ועד שנעשית היכולת להגיע להעילוי דבכל מאדך111, למעלה מכל מדידה והגבלה.

להבדא"פ, שזהו גם העילוי דאלה תולדות פרץ על אלה תולדות השמים והארץ בהבראם, כי96, הענין דתולדות השמים והארץ בהבראם הוא עדיין במדידה והגבלה, שהרי גדלה של הארץ הוא מהלך ת"ק שנה, וכן מן הארץ עד לרקיע מהלך ת"ק שנה, וכן בין כל רקיע ורקיע (שמים) מהלך ת"ק שנה114. ועז"נ94 בהבראם, בה' בראם, והרי גם אות ה' שהיא אתא קלילא דלית בה מששא, ה"ה בצורה מוגבלת של ג' קוין כו'. אלא שבזה גופא נאמר תולדות מלא. אמנם, ע"י העבודה במשך הזמן שלאח"ז, כאשר בינתיים יש ענין של ירידה עד לדרגא דתחתון שאין תחתון למטה ממנו, אזי נעשה הענין דתולדות מלא באופן של פרץ, מלשון עלה הפורץ לפניהם, שזהו"ע דופרצת (לאחרי ההגבלה דימה וקדמה וצפונה ונגבה), שזוהי נחלתו של יעקב, נחלה בלי מצרים (כדאיתא בגמרא במסכת שבת).

לזמובן גם בנוגע לענין התורה, שנוסף לכך שכבר בתחילת העבודה ישנו הענין דישראל מתקשראן באורייתא ואורייתא מתקשרא בקוב"ה, וישנו גם ענין התורה כפי שאורייתא וקוב"ה כולא חד, שזהו באופן נעלה יותר מאשר ענין הקשר, כולל גם הקשר של סתים דאורייתא עם סתים דקוב"ה, ישנו ענין נעלה עוד יותר בתורה, כפי שהיא למעלה אפילו מחכמתו ורצונו של הקב"ה, למעלה מכל מדידות והגבלות איזה שתהיינה, למעלה גם מהציור דאורייתא וכו', שזהו כפי שהתורה היא בבחי' התענוג (שזהו הענין דנתאווה), והרי התענוג הוא למעלה מכל כחות הנפש, כידוע השקו"ט בנוגע למעלת התענוג אפילו לגבי רצון, ועאכו"כ שהתענוג הוא למעלה מהרצון כפי שהוא בתורה, שזהו כפי שהרצון קשור כבר עם חכמה, ועאכו"כ שהתענוג הוא למעלה מחכמה, אפילו חכמה שבתורה. וכנ"ל מלשון רבינו הזקן בנוגע לענין

לח269
דנתאוה (שזהו"ע התענוג), אויף אַ תאוה איז קיין קשיא, כיון שזהו ענין שלגמרי אינו בערך ובגדר של קושיא בתורת אמת, חכמה דקדושה. וכדי להגיע להענין דנתאוה כו', הרי זה ע"י העבודה דלעשות שלום בעולם, שזהו ענין לימוד התורה (שניתנה לעשות שלום בעולם), וכדאיתא בגמרא (במסכת סנהדרין) כל העוסק בתורה לשמה משים שלום בפמליא של מעלה ובפמליא של מטה (כמבואר בלקוטי תורה פ' מטות פרטי הענינים דפמליא של מעלה ופמליא של מטה), הן בעולמות עליונים ועולמות תחתונים, והן באדם עצמו, בנפשו האלקית ובנפשו הבהמית (שהם באופן דלאום מלאום יאמץ24, כמבואר בתניא), שעי"ז מתמלאת תאוותו של הקב"ה שנתאווה להיות לו דירה בתחתונים (שזהו"ע נעלה יותר מאשר אלה תולדות השמים והארץ בהבראם, כפי המבואר לעיל), ע"י התורה, תורה אור, שפועלת להאיר את התחתונים.

מנוסף על ענין התורה, צריך להיות גם ענין הצדקה. והענין בזה, דהנה, כיון שצריכים לפעול בעוה"ז התחתון (המקום שבו נעשית העבודה), שבו תהי' דירה לו ית', וכמבואר בכ"מ101 שכשם שבדירה נמצא האדם הדר בהדירה בכל עניניו ובכל עצמותו, ועד שנמצא שם גם בלא לבושים, הנה באופן כזה צ"ל בתחתונים הדירה לו ית', לכן לא מספיק ענין התורה בלבד, כי, אור התורה (תורה אור) יכול להשאר למעלה, וכיון שהכוונה היא שיומשך למטה, בעולם העשי', להקים סוכת דוד הנופלת, לכן צריך להיות גם ענין הצדקה (כמבואר באגה"ק בכ"מ). והיינו, שנוסף לגודל מעלת עבודת הצדקה לפי שכל עניניו של הקב"ה, כל ההשפעות וההמשכות וההארות וכו', אינם אלא בתורת צדקה, כמ"ש לך הוי' הצדקה, הנה גם לאחרי שכבר נקבע סדר מסודר שגם ע"י התורה נפעלים הענינים כו', יש צורך בענין הצדקה, כדי שתהי' בפועל הדירה בתחתונים, בעולם העשי', עוה"ז התחתון.

מבפדה בשלום וגו', שקאי על העוסק בתורה (כנ"ל ס"א), דאף שלכאורה יש בתורה ענין נעלה יותר מענין השלום, שזהו הענין שאורייתא מתקשרא בקוב"ה, ולמעלה יותר, הענין דאורייתא

מג270
וקוב"ה כולא חד, מ"מ, כדי להגיע לדרגת התורה כפי שהיא למעלה מכל מדידה והגבלה וציור כו', שעל זה אפשר לומר הענין דנתאווה כו', הרי זה דוקא ע"י התורה כפי שענינה לעשות שלום בעולם. אמנם, הענין דפדה בשלום קשור גם עם ענין הצדקה, כהמשך המארז"ל כל העוסק בתורה ובגמילות חסדים (ומתפלל עם הציבור), כי, כדי שתהי' המשכת הענין דתורה אור בתחתונים באופן שהתורה מתעסקת עמהם כדי להאיר אותם, הרי זה ע"י ענין הצדקה. ועי"ז מעלה אני עליו כאילו פדאני לי ולבני מבין אומות העולם, שזהו ענין הגאולה הפרטית של כאו"א, שנעשית הכנה והקדמה קרובה וכלי לגאולה האמיתית והשלימה, שאז יהי' פדאני לי ולבני מבין אומות העולם כפשוטו, ע"י משיח צדקנו, שיבנה בית המקדש במקומו ויקבץ נדחי ישראל30, ויקויים היעוד אז אהפוך אל עמים גו' לעבדו שכם אחד29, ותהי' דירה לו ית' בתחתונים, אלא שאצל אוה"ע יהי' זה באופן שעמדו זרים ורעו צאנכם, ואילו אצל בנ"י יהי' באופן ש(אשפוך רוחי על כל בשר ו)נבאו בניכם ובנותיכם, בקרוב ממש, כאשר יקויים היעוד ונגלה כבוד הוי' וראו כל בשר יחדיו כי פי הוי' דיבר.

מד______ l ______