Toras Menachem·Vol. 67 (5732·Part 2)·Sicha of Shabbos Parshas Vayikra·3 Nisan 5712תורת מנחם·סז - שנת תשל"ב - חלק שני·שיחת ש"פ ויקרא·ג' ניסן·ה'תשל"ב

א417
בס"ד. שיחת ש"פ ויקרא, ג' ניסן, ה'תשל"ב.
בלתי מוגה

בכ"ק אדמו"ר שליט"א קידש על היין.

גא. ההתחלה והשם של פרשת השבוע – "ויקרא" – היא גם ההתחלה והשם של ספר שלם בתורה, ספר שלישי, שהוא האמצעי התיכוני והמובחר מכל חמשה חומשי תורה, כמובן ממ"ש במדרש בנוגע ל"ה' פעמים .. אורה" שבהתחלת התורה שהם "כנגד חמשה חומשי תורה": "וירא אלקים את האור כי טוב, כנגד ספר ויקרא, שהוא מלא הלכות רבות", וכדאיתא בגמרא במסכת ברכות בפירוש הפסוק "והוא ירד והכה את הארי בתוך הבור ביום השלג", "דתנא סיפרא דבי רב" (תורת כהנים, מהארי דריש שהוא חמור שבספרים, והוא באמצע הספרים – בתוך הבור).

דוע"פ המדובר כמ"פ בנוגע לשמות הסדרות, שכיון שזהו שם ע"פ מנהג ישראל ש"תורה היא", הרי זה (לא סתם שם, אלא) שם שמורה על תוכן הענין, ועד"ז בנוגע להתחלת ענין שמורה על (וכוללת את) כל הענין כולו, כפי שרואים בענין של ראשי-תיבות (שזהו לימוד בתורה גם בנוגע להלכה בפועל) – הרי מובן, שהשם "ויקרא" מורה על התוכן של (הפרשה ו)הספר כולו,

הומצד מעלתו על שאר ד' החומשים להיותו ספר השלישי, האמצעי והתיכוני, הרי השם "ויקרא" הוא גם התוכן של כל חמשה חומשי התורה,

וועד שזהו גם התוכן של כל התורה כולה – לא רק תושב"כ (חמשה חומשי תורה), אלא גם תושבע"פ, כיון שכל ענין שבתושבע"פ מיוסד על תושב"כ, כהלשון הרגיל: "מנא הני מילי דאמר קרא", ועכ"פ רמז או אסמכתא וכיו"ב (אלא שבנוגע לתושב"כ הרי זה בגלוי ובפשטות, ללא צורך בראי' והסבר ולימוד כו' כמו בנוגע לתושבע"פ).

ז418
זאת ועוד:

חספר ויקרא נקרא ע"פ מנהג ישראל גם בשם "ספר הקרבנות", כמ"ש בפי' הרמב"ן (א' מפירושי התורה המקובלים ומוסמכים ביותר) בהקדמה לספר ויקרא. וע"פ האמור מובן שגם השם "ספר הקרבנות" מורה על התוכן של כללות התורה כולה.

טאלא שהשם "ויקרא" מבטא את התוכן של כל התורה כולה יותר מאשר השם "ספר הקרבנות" – כי:

יהשם "ויקרא" – הו"ע שמפורש בגלוי גם למי שנמצא במעמד ומצב שלא ידע מאי קאמר (הוא אמנם לא יודע מה מונח באמירה זו, אבל ישנה האמירה, ובזה יוצא ידי חובתו),

יא– כמדובר כמ"פ שבתושב"כ "אע"פ שאינו מבין אפילו פירוש המלות מפני שהוא עם הארץ, ה"ז מקיים מצות ולמדתם, ולפיכך כל עם הארץ מברך ברכת התורה בשחר לפני הפסוקים וכן כשעולה לספר תורה", משא"כ בתושבע"פ, "אם אינו מבין הפירוש אינו נחשב לימוד כלל" –

יבואילו השם "ספר הקרבנות" אינו ענין שרואים בגלוי בהתחלת הספר, אלא יש צורך בענין של הבנה והשגה – להתחיל ללמוד ספר ויקרא, ואז רואים שמדובר בו אודות ענין הקרבנות, ולכן נקרא בשם "ספר הקרבנות".

יגוהחילוק בין ב' השמות בנוגע לאיש ישראל למטה הוא בגלל שכן הוא לאמיתו של דבר – שהשייכות של כללות התורה ל"ויקרא" הו"ע שבגלוי, ולכן נמשך הדבר למטה בעולם העשי' (שקשור עם תושב"כ, שהרי כתב הו"ע המעשה, משא"כ תושבע"פ שהו"ע הדיבור, ולכל היותר ה"ז מעשה זוטא) גם למי שלא ידע מאי קאמר, ואילו השייכות של כללות התורה לענין הקרבנות הו"ע שהוא רק בהעלם, ולכן נמשך למטה רק למי שיש לו כבר שייכות להבנה והשגה כו'.

ידאך צריך להבין: מהי השייכות של "ויקרא" וכן "ספר הקרבנות" לכללות ענין התורה?

טוב. ויובן בהקדם הדיוק במ"ש "ויקרא" סתם, ולא נאמר מי הוא הקורא:

טזובהקדים – שאין זה כמו במגילה שלא נזכר שמו של הקב"ה

יז419
בגלוי, שהרי בהמשך הכתוב נאמר "וידבר ה' אליו", ואעפ"כ, בנוגע ו"ויקרא" לא נתפרש מי הוא הקורא.

יחוהענין בזה – שמ"ש "ויקרא" סתם, ולא נאמר מי הוא הקורא, הרי זה לפי שזוהי קריאה מבחי' שלמעלה משמות – "אני הוא הקורא", והיינו, שהקריאה היא לא מדרגת האלקות שממנה נתהוו העולמות, שהרי לא זהו עיקר האלקות מה שהוא בורא עולמות, אלא מעצמותו של הקב"ה; ולכן לא נזכר שם, כי שם הוא הארה בלבד, ואילו כאן הקריאה היא מצד העצם, שזוהי בחי' דלא איתפס ולא אתרמיז בשום אות וקוץ, ועאכו"כ שזהו למעלה מענין השמות.

יטוכיון שהקריאה היא מצד העצם דלמעלה – הרי זה מעורר ("עס דערנעמט") למטה את עצם הנשמה ממש, שלמעלה מנר"נ ח"י שהם השמות שנקראו לה, ועד לניצוץ בורא שלמעלה גם מבחי' היחידה – כשם שהקריאה היא לעצמיות של האדם שקוראים בשמו (דאף שקוראים אותו בשמו, הרי הכוונה בזה היא לא רק לפרט או חלק ממנו, אלא לעצמיות שלו), וכפי שרואים במוחש שע"י הקריאה הרי הוא נפנה בכל עצמותו (כהלשון שמצינו בענין זה), שזהו לפי שהעצם הוא הקורא; "עצם רופט עצם".

כוזהו הענין ד"ויקרא" (עוד לפני מ"ש "אל משה") – שקריאה זו אינה למשה רבינו דוקא, אלא מגעת וחודרת בכל אחד מישראל, אפילו יהודי שאינו יודע רח"ל אודות משה רבינו, שהוא משבעה רועים, ויש מבחי' משה רבינו בכל נפש ונפש מבית ישראל. – ענין זה נמשך אמנם ע"י בחי' משה שבכל אחד, אבל המשכתו היא גם למי שלא שייך עדיין להבנת הענין כו'; גם אליו מגיעה הקריאה מבחי' העצם שלמעלה וחודרת בהעצם שלו.

כאג. וזהו גם כללות ענין התורה:

כברבינו הזקן מבאר בתניא שה"המשכה .. ע"י עסק התורה נקראת

כג420
בלשון קריאה, קורא בתורה (וזהו גם מה שתושב"כ נקראת בשם "מקרא"), פי' שע"י עסק התורה קורא להקב"ה לבוא אליו, כביכול, כאדם הקורא לחבירו שיבוא אליו, וכבן קטן הקורא לאביו לבוא אליו כו'".

כדובהקדמה – שהקריאה שאדם קורא לחבירו, שהם בערך זל"ז, היא קריאה שקשורה עם הבנה והשגה; משא"כ הקריאה של בן לאביו, ובפרט בן קטן, ובלשון חז"ל: "אין התינוק יודע לקרות אבא עד שיטעום טעם דגן" – הנה קריאה זו אינה מצד הבנה והשגה (שהרי בענין ההבנה וההשגה אין ערך ושייכות ביניהם), אלא קריאה שמצד העצם.

כהוכאשר הקריאה להקב"ה היא "כבן קטן הקורא לאביו", אזי "במדה שאדם מודד בה מודדין לו" – שעי"ז נעשית גם הקריאה מלמעלה שמצד העצם, "ויקרא" סתם, ולא נאמר מי הוא הקורא.

כו[ומזה מובן שגם הקריאה מלמעלה היא כאב הקורא לבנו הקטן, כך, שזהו ענין שקשור עם עצם מציאותו של האב (ובמילא לא מגיעה לו נתינת תודה על זה...), כיון שכל מציאותו בתור "אב" תלוי' בכך שיש לו "בן"; והרי זה ענין נעלה יותר אפילו ממ"ש במדרש על הפסוק "והנה ה' נצב עליו", ש"צדיקים אלקיהם מתקיים עליהם", שזהו ע"ד ענין ה"מרכבה" שעל ידה מגיע הרוכב למקום שלא הי' יכול להגיע מצד עצמו, שזוהי רק עלי' לדרגא נעלית יותר, ואילו כאן הרי זה באופן שכל מציאות האב תלוי' בכך שיש לו בן].

כזוהענין בזה:

כחאמיתית ענין התורה הוא – לא ההשכלה שבה [כי ענין השכל וההבנה והשגה שבתורה, כמ"ש "כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים", הרי זה רק מה שהתורה נתלבשה בשכל, ולוקחים אותה ע"י הבנת והשגת השכל, אבל פנימיות הכוונה ותכלית השלימות של התורה אינו ענין השכל], אלא היותה העצם שלמעלה, כמאמר "אנא נפשי כתבית יהבית", וכידוע פתגם הבעש"ט שמביא נכדו בספר דגל מחנה אפרים, ש"כביכול נפשו של הקב"ה הוא ממש בתורה", ולכן, ע"י לימוד התורה "אותי אתם לוקחים" – שזהו"ע שלמעלה לגמרי מהבנה והשגה.

כט421
ולכן שייכת התורה גם למי שאינו שייך להבנה והשגה עד שלא ידע מאי קאמר – מצד העצם שלו, שלוקח את העצם שלמעלה, שהוא בבחי' לא ידע – בחי' רישא דלא ידע ולא אתיידע, היינו, לא רק לא ידע, אלא גם לא אתיידע, ש"הוא עצמו אינו משיג מה שיש בו"; ונמשך גם למטה בבחי' "לא ידע" – בב' האופנים שהם מן הקצה אל הקצה: הן כפי שהוא במדריגות גבוהות, כמו ר' יוחנן בן זכאי שאמר "איני יודע באיזו (דרך) מוליכים אותי", והן "לא ידע" כפשוטו, שלא ידע מאי קאמר, כך, שב"לא ידע" דלמטה ישנו ה"לא ידע" דלמעלה.

לוכיון שאמיתית ענין התורה הוא העצם שלמעלה מהשכל, לכן מצינו בנוגע לפורים – שבו "קיימו מה שקבלו כבר" ("אשר החלו לעשות") במ"ת – שעבודת היום מתבטאת בענין ד"עד דלא ידע", ע"ד הענין דרישא דלא ידע ולא אתיידע, כנ"ל.

לאוכללות הענין בזה – שע"י לימוד התורה מתקשר העצם של יהודי עם העצם של הקב"ה עד שנעשים כולא חד, וכדברי רבינו הזקן בתניא שע"י לימוד התורה נעשה "יחוד נפלא שאין יחוד כמוהו כו'". – אלא כיון שהתניא הוא ספר של חסידות חב"ד, לכן מדובר שם אודות היחוד של השכל עם המשכיל והמושכל, אבל זהו כמו כל הענינים שבחסידות חב"ד, שנמשכים אמנם בענין השכל, אבל מה שנמצא בזה הוא העצם, שזהו ענין פנימיות אבא פנימיות עתיק, וכאמור, רישא דלא ידע ולא אתיידע.

לבד. וענין זה הוא לא רק בנוגע לתושב"כ, אלא גם בנוגע לתושבע"פ, שאע"פ שלימודה מוכרח להיות בהבנה והשגה דוקא, הנה העיקר בזה הוא (לא השכל והבנה והשגה, אלא) העצם שלמעלה לגמרי מענין השכל:

לגהחידוש של תושבע"פ לגבי תושב"כ הוא – ענין ההלכה, כפי שמבאר רבינו הזקן באגה"ק ש"רצון העליון ב"ה המלובש בתרי"ג

לד422
מצוות התורה הוא מופלא ומכוסה טמיר ונעלם, ואינו מתגלה אלא בתושבע"פ .. כל מצוות שבתורה .. אינן גלויות ומפורשות אלא ע"י תושבע"פ", והיינו, שמתושב"כ בלבד לא יכולים לדעת פסק ההלכה כיצד להתנהג בפועל, כי אם ע"י תושבע"פ דוקא.

להוכדי להגיע לפסק הלכה בתורה – צריך להיות "הוי' עמו", שאז "הלכה כמותו בכל מקום", ולזה מגיעים ע"י ענין הביטול – כדאיתא בגמרא בנוגע לב"ש וב"ה: "מפני מה זכו בית הלל לקבוע הלכה כמותן, מפני שנוחין ועלובין היו ושונין דבריהן ודברי בית שמאי, ולא עוד אלא שמקדימין דברי בית שמאי לדבריהן".

לוובהקדמה – שלכאורה אינו מובן מהו הענין ש"מקדימין דברי בית שמאי לדבריהן":

לזבשלמא הענין ש"נוחין ועלובין היו" – יש לבאר ע"פ שכל, שאדם בכלל ויהודי בפרט צריך להיות בתנועה של ביטול ("נוחין ועלובין"), ועאכו"כ כדי לזכות שתהי' הלכה כמותן, כי, כשאדם מרגיש את עצמו מציאות יש, הנה מצד הנטי' שלו יתכן שיהי' מוטעה בשכלו, ולא יוכל לראות את השכל כמו שהוא לאמיתתו;

לחאבל הענין ש"מקדימין דברי בית שמאי לדבריהן", אינו מובן כלל – שהרי מדובר אודות ענין של שכל, "חכמתכם ובינתכם"28, וכיון שהשכל של ב"ה מחייב שע"פ תורה צ"ל ההלכה כדבריהם, ועד ש"ב"ש במקום ב"ה אינה משנה" – מדוע מקדימין דברי ב"ש לדבריהן, בה בשעה שענין של קדימה אינו סתם במקרה, אלא מורה על קדימה במעלה וחשיבות?

לטועוד יש לדייק בסדר הדברים, שתחילה נאמר "שנוחין ועלובין היו", ואח"כ נאמר "שמקדימין דברי ב"ש לדבריהן" – הרי "נוחין ועלובין" הו"ע כללי, בנוגע לכל הענינים, ואילו "מקדימין דברי ב"ש לדבריהן" הו"ע פרטי, וא"כ, צ"ל הסדר מן הקל אל הכבד: תחילה "מקדימין דברי ב"ש לדבריהן", שהו"ע פרטי, ואח"כ "נוחין ועלובין" בכלל, בכל הענינים?

מלכאורה הי' אפשר לומר בפשטות, שסדר זה הוא באופן של סיבה ומסובב, היינו, שתחילה באה הסיבה, "שנוחין ועלובין" בכלל, ואח"כ בא המסובב, בנוגע לענין פרטי, "שמקדימין דברי ב"ש לדבריהן". אבל

מא423
מהלשון "ולא עוד אלא שמקדימין כו'", משמע, "שמקדימין דברי ב"ש לדבריהן" מורה על דרגא נעלית יותר מאשר הענין ד"נוחין ועלובין". ולכאורה, כיון "שמקדימין כו'" הוא רק פרט אחד מהכלל ד"נוחין ועלובין", איך יתכן שהפרט יהי' נעלה יותר מהכלל?

מבוהביאור בזה – שגם בתושבע"פ העיקר הוא לא ענין של הבנה והשגה בשכל, אלא העובדה שהתורה קשורה עם העצם דלמעלה שהוא למעלה לגמרי מענין השכל, ולכן, הענין ש"הלכה כמותן" אינו תלוי בכך ש"מחדדי טפי", שמצד זה היתה צ"ל הלכה כב"ש, אלא תלוי בענין הביטול; ולא רק הביטול ד"נוחין ועלובין", אלא ביטול נעלה יותר – "ולא עוד אלא שמקדימין דברי ב"ש לדבריהן", שזהו ענין שהוא היפך השכל, שמבלי הבט על כך שבשכלם מונח בפשטות כדבריהם, הנה מצד ענין הביטול ה"ה "מקדימין דברי ב"ש לדבריהן", ודוקא עי"ז זוכים לענין ד"הוי' עמו", "שהלכה כמותו בכל מקום".

מגה. וכשם שכללות ענין התורה קשור עם השם "ויקרא", שזוהי הקריאה שמצד העצם כו' – כן הוא גם בנוגע לשם "ספר הקרבנות":

מדבנוגע לענין הקרבנות – איתא בבחיי (וכן הוא בספר הבהיר), שקרבן הו"ע קירוב הכחות והחושים, וקירוב זה הוא באופן ש"רזא דקורבנא עולה עד רזא דא"ס" (כמ"ש בזהר), והיינו, שענין הקרבן מגיע בבחי' שלמעלה לגמרי מענין ההבנה והשגה, "רזא דא"ס", שזהו העצם דלמעלה – ע"ד הענין ד"ויקרא" סתם, שלא נאמר מי הוא הקורא, כיון שזוהי קריאה שמצד העצם, שלמעלה מכל ענין השמות.

מהוכשם שהענין ד"ויקרא" הוא באופן שהקריאה מצד עצמותו ית' נמשכת ומגעת למטה ביותר, גם למי שלא ידע מאי קאמר, דכיון שזוהי המשכת העצם, הרי זה מגיע גם למטה בהעצם של היהודי, ולכן חודר בכל מקום, עד שלא נשארת מציאות מחוץ לזה – הנה עד"ז מצינו גם בענין הקרבנות, שנמשך וחודר גם בדומם שהוא הסוג היותר תחתון, כמ"ש "על כל קרבנך תקריב מלח" [ועד שיש דעה שגם קרבן עצים זקוק למלח], וכמבואר בכתבי האריז"ל שבקרבן צ"ל כל ד' הסוגים

מו424
דדצח"מ: מדבר – הכהן המקריב את הקרבן, חי – הבהמה הנקרבת, צומח – מנחה ונסכים, ודומם – המלח.

מזאמנם, התוכן של כל התורה כולה מודגש בשם "ויקרא" בגלוי יותר מאשר בשם "ספר הקרבנות", כאמור לעיל (ס"א) שגם מי שלא ידע מאי קאמר רואה שהתחלת הספר הוא בתיבת "ויקרא", שזוהי הקריאה שמצד העצם שלמעלה מהבנה והשגה.

מחו. וזהו גם מה שמצינו במדרש תנחומא ש"מתחילים התינוקות של בית רבן ללמוד בספר ויקרא מפני שכל הקרבנות כתובים בו וכו'":

מטלכאורה אינו מובן: בשלמא מה שתינוק שמתחיל לדבר אביו מלמדו "תורה צוה לנו משה מורשה גו'" – הרי זה בגלל שתינוק שמתחיל לדבר אינו שייך להבנה והשגה, ולכן מדגישים שהתורה היא "ירושה"; אבל בנוגע ללימוד עם תינוקות של בית רבן, ששייכים כבר להבנה והשגה – מדוע מתחילים ללמוד עמהם ספר ויקרא, שמורה על ענין שלמעלה מהבנה והשגה?

נאך הענין הוא – שכדי לבנות את ענין ההבנה והשגה שיהי' כדבעי, צריך לידע לכל לראש שעיקר ענין התורה הוא לא השכל שבה, אלא היותה קשורה עם העצם שלמעלה, כפי שמתבטא בענין ד"ויקרא" ובענין הקרבנות, ורק לאח"ז יכולים לגשת ללימוד התורה כדבעי, מתוך ידיעה שהתורה לאמיתתה היא ענין שלמעלה לגמרי מהבנה והשגה.

נאז. וההוראה מזה:

נבצריך לדעת שישנו הענין ד"ויקרא" – קריאה מצד העצם, בחי' שלא אתרמיז בשום אות וקוץ, ועאכו"כ לא בשם כו', אלא עצמותו ית' קורא לכל אחד מישראל; וגם למטה הרי זה חודר בעצם של כל אחד מישראל, מבלי הבט על מעמדו ומצבו, אפילו אם הוא למטה גם מזה ש"בשם ישראל יכונה".

נגובהקדם המדובר פעם בארוכה אודות הלשון "בשם ישראל יכונה" שמביא כ"ק מו"ח אדמו"ר במכתבו לחגיגת י"ב תמוז – שכינוי ("יכונה") הוא לא כמו שם שהו"ע של גילוי, אלא הוא דבר המעלים

נד425
ומסתיר, כמובן מהחילוק לדינא בין "דמתקרי" ל"המכונה", כיון שכינוי הוא בשפה אחרת וכו'.

נהוכמו שם אלקים, בגימטריא כנוי – שהוא לא סתם מגן ולבוש על שם הוי', אלא הוא מכסה ומעלים ומסתיר על שם הוי', ועד שהם ענינים הפכיים, כי, שם הוי', הי' הוה ויהי' כאחד, מורה על ענין היחידות והאחדות, משא"כ שם אלקים, לשון רבים.

נוומזה מובן, שמי שנקרא בשם ישראל, הרי זה מורה שהענין דישראל הוא אצלו בגילוי, גם אם הגילוי הוא קטן ומצומצם; אבל מי שבשם ישראל יכונה, הרי זה באופן שמעלים ומסתיר על השם ישראל.

נזאך עדיין הרי זה מעמד ומצב ש"בשם ישראל יכונה" עכ"פ; אבל יש מעמד ומצב שלמטה מזה – שלא ניכר אצלו אפילו הענין ש"בשם ישראל יכונה".

נחאמנם, כשישנו הענין ד"ויקרא", שהו"ע הקריאה שמצד העצם דלמעלה – הרי זה באופן שהעצם קורא לעצם, ולכן הרי זה נמשך וחודר למטה בהעצם של כל אחד מישראל, מבלי הבט על מעמדו ומצבו, גם אם לא ידע מאי קאמר, ואפילו אם לא ניכר אצלו ש"בשם ישראל יכונה".

נטח. וקריאה זו פועלת הענין ד"אדם כי יקריב מכם קרבן לה'" – שיקריב את עצמו בתור קרבן לה', ובאופן שמבלי הבט על חילוקי הדרגות במעמדו ומצבו הפרטי: "מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן"60, שהם חילוקי המדרגות שבנפש הבהמית (כמבואר גם בקונטרס התפלה) – הרי זה באופן ש"עולה קרבנו", כליל לה', היינו, שאין זה באופן שמקריב רק חלק לה' ומשאיר חלק עבור עניני העולם, חלק לעניני יהדות וחלק לעניני העולם, אלא באופן שמקריב את כל מציאותו ("ער גיט זיך אָפּ אינגאַנצן") להקב"ה.

ס426
ועי"ז נעשה "ריח ניחוח לה'", "נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני", "לפני" דייקא, שמגיע לפני כל הענינים, "לפני ולפנים", "לפני הוי'", ומשם נמשך למטה בכל פרטי עניני העולם, עד לסוג הדומם שהוא היותר תחתון.

סאומזה באים לקיום היעוד "ונגלה כבוד ה' וראו כל בשר יחדיו כי פי ה' דיבר", שאפילו "כל בשר", שהו"ע של דומם שאינו שייך להבנה והשגה, יראה אלקות, באופן של ראי' דוקא, שעל ידה נעשית תכלית ההתעצמות עם הדבר שרואה, בגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו, במהרה בימינו ממש.

סב* * *

סגט. כאשר יהודי שומע שתורת-אמת ותורת-חיים אומרת שהתחלת כל הענינים היא להיות קרבן עולה, כליל לה', היינו, להקריב את כל מציאותו להקב"ה, עד שלא ישאר מציאות לעצמו כלל – אזי מתיירא, ומתחיל לחשוב איך יוכל לפעול זאת בעצמו?!

סדובפרט כשמדובר אודות יהודי שנמצא במעמד ומצב שלא ידע מאי קאמר (כנ"ל), הרי בודאי שקשה לו לקבל זאת, בחשבו, כיצד יוכל לשנות את עצמו מן הקצה אל הקצה, ולהקריב את כל עניניו להקב"ה?!

סהומה גם שלהיותו במעמד ומצב שלא ידע מאי קאמר, אי אפשר לומר לו "קבלו דעתי", ועליו לעשות זאת מתוך קבלת-עול – שהרי אינו רגיל בענין של קב"ע, שמעולם לא ניסהו... ולכן צריך ליתן לו הסברה בשכל, כיצד יוכל לפעול זאת.

סוי. ובהקדים מ"ש רש"י בפירוש "כי יקריב"60, "כשיקריב, בקרבנות נדבה דיבר הענין":

סזלא מדובר כאן אודות קרבן שענינו לפעול מחילה סליחה וכפרה על חטא ועון,

סח– שאז מובן הצורך שבדבר, דכיון שהתנהג שלא כדבעי, צריך לתקן זאת ע"י הקרבת קרבן חטאת, או ע"י קרבן חטאת בעבודה הרוחנית, שזהו"ע עבודת התשובה –

סטדכיון שמדובר כאן אודות הקריאה ("ויקרא") שהקב"ה בעצמותו קורא להעצם שבכל אחד מישראל, הרי מובן שבמעמד ומצב כזה לא

ע427
שייך ענין של חטא, שהרי עצם הנשמה "גם בשעת החטא היתה באמנה אתו ית'", היינו שמכיון שמדובר אודות העצם שבכאו"א מישראל, "ניצוץ בורא"17 שבו [לא ה"חמשה שמות"16 שבנשמה, אפילו לא בחי' יחידה, אלא "ניצוץ בורא"], שהוא הקב"ה בעצמותו ("דאָס איז ער אַליין") – לא שייך שם ענין של חטא, ולא שייך שתהי' שם לא "מחיצה של ברזל", לא "ענן עב וחשוך", ואפילו לא "ענן קל וקלוש".

עאובנוגע לעצם של יהודי, שממנו בא כח המס"נ – שוים כל בנ"י, מהגדול שבישראל ועד למי שלא ידע מאי קאמר, ואדרבה: אצל מי שלא ידע מאי קאמר, מאיר ענין המס"נ בגלוי יותר, כיון שאין אצלו גילוי השכל שיעלים וימנע את ענין המס"נ (ע"ד שענין המס"נ מאיר בגילוי יותר בדרא דעקבתא דמשיחא, שבמיוחד ביחס אליהם הי' משה "עניו מאד גו'").

עבוכיון שבמעמד ומצב כזה לא שייך ענין של חטא ועון, עכצ"ל, ש"בקרבנות נדבה דבר הכתוב", והיינו, שלהיותו יהודי, הרי הוא "נדיב לב", ומתנדב קרבן נדבה להקב"ה.

עגאמנם, אע"פ שמצד העצם מובן הדבר שכל אחד מישראל יכול להיות במעמד ומצב של קרבן עולה, כליל לה' – הרי עדיין צריך ביאור והסבר איך אפשר להמשיך זאת בכל הכחות הגלויים עד למעשה בפועל.

עדהן אמת שמצד ניצוץ בורא הרי זה באופן שאין כח חסר פועל (כשם שלמעלה אין כח חסר פועל), כך, שמצד ניצוץ בורא ישנו כבר כל הענין – אך הרי יש צורך שענין זה יומשך למטה בהיות הנשמה מלובשת בגוף ונה"ב, בפרטי המדרגות ד"מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן", ועד שיומשך בחלקו בעולם, ולכן יש צורך בהסברה שכלית (כיון שאי אפשר לפעול עליו שיעשה זאת מתוך קב"ע, כנ"ל ס"ט), כיצד יכול לפעול על עצמו שהדבר הראשון שעושה הוא הקרבת קרבן עולה, כליל לה', להקריב וליתן את הכל להקב"ה.

עהיא. ויובן בהקדם מ"ש "להקריב לי חלב ודם", היינו, שעיקר ענין הקרבן הוא הקרבת החלב והדם, ועד שגם בקרבן עולה שהוא כליל לה', יש חילוק בין שאר חלקי הקרבן, כמ"ש "ונתח אותו לנתחיו", להקרבת החלב והדם, שזהו ענין לעצמו.

עו428
והענין בזה:

עז"חלב" – הו"ע התענוג, כפי שרואים במוחש שמצד התענוג ניתוסף בשומן הגוף כפשוטו [וכפי שמביא כ"ק אדנ"ע בא' ממאמריו ש"אומרים על הרה"ק מהר"נ מטשערנאָביל שהי' שמן בגופו מעניית אמן יש"ר"], ו"דם" הו"ע החיות וההתלהבות.

עחוזהו "להקריב לי חלב ודם" – שצריך ליתן להקב"ה את חלבו ודמו, התענוג והחיות כו',

עט– כידוע מ"ש בספרים שבהבאת הקרבן צריך האדם להתבונן שכל הענינים שנעשים עם הבהמה הרי זה כאילו שנעשים עמו, כך, שזריקת דם הקרבן והקטרת האימורים ע"ג המזבח היא כמו זריקת דמו והקטרת חלבו של האדם –

פוהיינו, שהתענוג שלו יהי' רק בעניני קדושה, ואז יהי' בדרך ממילא גם כל החיות וההתלהבות שלו בעניני קדושה, כיון שהתענוג פועל גם על הרצון כו', כפי שמבאר כ"ק אדנ"ע (בעל ההילולא דב' ניסן) בארוכה בהמשך תרס"ו, וכדמוכח מהדין בנגלה דתורה בנוגע לתענית חלום בשבת.

פא[ועפ"ז יש לבאר הסדר בכתוב "להקריב לי חלב ודם", אף שסדר העבודה הוא שתחילה זורקים הדם ואח"כ מקטירים החלב – כי, כשיהודי נותן להקב"ה את החלב, שהו"ע התענוג, הרי זה פועל בדרך ממילא שגם הדם שהו"ע החיות וההלהבות יהי' רק בעניני קדושה].

פבומזה מובן, שכשאומרים ליהודי שעליו להיות קרבן עולה, כליל לה' – אין הכוונה שצריך להתבטל ממציאותו לגמרי ("ווערן אויס מציאות"); בחיצוניות יכול הוא להשאר במציאותו כמו אתמול ושלשום, אלא עליו רק להקריב חלבו ודמו, התענוג והחיות כו', שיהיו (לא בעניני העולם, אלא) בעניני קדושה בלבד.

פגוע"ד העבודה ד"בכל דרכיך דעהו" – שאין זה כמו העבודה ד"ושמרו דרך הוי'", שישנה "דרך הוי'", ויהודי צריך לשמור אותה,

פד429
כולל גם מלשון "ואביו שמר את הדבר", "ממתין ומצפה כו'", שזהו אופן עבודה בפ"ע; ואילו כאן ישנם "דרכיך", הדרכים והענינים שלו, אלא שבהם גופא נעשית ההתקשרות להקב"ה –"דעהו".

פה[ויש לקשר ענין זה עם האל"ף ד"ויקרא" שהיא אל"ף זעירא, שמורה על ענין הביטול (כידוע הסיפור בזה אודות הצ"צ עם רבינו הזקן) – שאין זה באופן שדורשים ביטול המציאות ("ווערן אויס מציאות") לגמרי, שהרי יש כאן אות, והאות היא אל"ף, ראש ושורש כל האותיות, אלא שזוהי אל"ף זעירא, כיון שיהודי צריך להיות בתנועה של ביטול, ועד שהביטול הוא מצד טבעו – כמ"ש "אתם המעט מכל העמים", שזהו ענין שנאמר (לא בתור חסרון, אלא) בתור מעלה כו'; ומצד הביטול עומד הוא במעמד ומצב שהחיות והתענוג שלו הם בעניני קדושה].

פווכיון שכן, הרי ביכלתו של כל אחד מישראל, מבלי הבט על מעמדו ומצבו, להיות בבחי' קרבן עולה, כליל לה', עי"ז שנותן לה' את חלבו ודמו, שזהו התענוג והחיות כו' – שהרי אם הוא רק בעל שכל, ה"ה מבין שאין להשקיע את התענוג שלו בענינים גשמיים, כמו אכילה ושתי' ותאוות שחולפים ועוברים, אלא עליו להשקיע ("אינוועסטן" – כפי שאומרים כאן) את התענוג שלו בענינים נצחיים – תורה ומצוותי', ועי"ז נעשה קרבן לה'.

פזיב. וההוראה מכל האמור לעיל:

פחכשפוגשים יהודי, הנה לאחרי שיודעים איך לדבר עמו, צריך לומר לו: שמע נא! המציאות היא – כפי שאומרת "תורת חיים", גם אם אין אנו מבינים איך יתכן הדבר וכיצד הוא נעשה וכו' – שישנו הענין ד"ויקרא", שהקב"ה בעצמותו קורא לכל אחד מישראל, כאב הקורא לבנו; וכיון שהקב"ה קורא לו – הרי בודאי שכל אחד מישראל נענה לקריאה זו.

פטוהיענותו מתבטאת לכל לראש בכך ש"אדם כי יקריב .. עולה קרבנו" – שמקריב את עצמו ומתמסר לגמרי להקב"ה, ולא רק בכללות, אלא גם בנוגע לכל פרטי הענינים שלו – "מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן", וכאמור לעיל, שנותן להקב"ה את התענוג והחיות שלו, ובמילא

צ430
נעשים כל עניניו באופן ש"כל מעשיך יהיו לשם שמים", ויתירה מזה: "בכל דרכיך דעהו".

צאועי"ז פועל "נחת רוח לפני", ועד שפועל לא רק בנוגע לעצמו, אלא גם בנוגע לכל העולם – שמכריע את כל העולם כולו לכף זכות.

צב* * *

צגיג. בנוגע ליום ההילולא של כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע, ידוע הפתגם שאמר אז: "איך גיי אין הימל, און די כתבים לאָז איך אַייך דאָ".

צדובהקדים, שב' הפיסקאות שבפתגם הנ"ל אינם ענינים נפרדים, אלא הם באים בהמשך אחד ובחדא מחתא, ועד שהם ענין אחד – שאע"פ שהוא עולה השמימה, הנה עי"ז שמשאיר לנו כאן את ה"כתבים", יש לנו אותו בעצמו.

צהוההסברה בזה – ע"פ מה שמצינו בנוגע להקב"ה שהכניס את עצמותו בתורה, כמאמר "אנא נפשי כתבית יהבית", ולכן ע"י לימוד התורה הנה "אותי אתם לוקחים" (כנ"ל (ס"ג) בנוגע לענין ד"ויקרא"); ומזה מובן גם בנוגע לצדיקים (ובנדו"ד, כ"ק אדנ"ע, בעל ההילולא) ש"דומין לבוראם", שהכניסו את עצמותם בתורתם, ולכן, עי"ז שהשאיר את ה"כתבים", לוקחים אותו.

צויד. ויש להעיר אודות דבר פלא (ומסתמא יש כמה ששמו לב לכך) אודות זמן ההסתלקות של כ"ק אדנ"ע – במוצאי ש"ק ויקרא:

צזאיתא בגמרא: "מת בערב שבת סימן יפה לו, במוצאי שבת וכו'".

צח431
ואעפ"כ, היתה הסתלקותו של כ"ק אדנ"ע במוצאי שבת דוקא. ועד"ז בנוגע לרבינו הזקן, שהסתלקותו היתה במוש"ק דשמות.

צטופלא גדול יותר – שמדגישים ומדייקים שההסתלקות היתה במוצאי שבת, שהרי לכאורה היו יכולים לציין רק את היום בחודש: כ"ד טבת וב' ניסן, או עכ"פ לכתוב "אור ליום א'", ואעפ"כ, מדייק הצ"צ וכותב שהסתלקות רבינו הזקן היתה "במוש"ק דשמות", ועד"ז מדייק כ"ק מו"ח אדמו"ר וכותב שהסתלקות אדנ"ע היתה "במוצש"ק ויקרא".

קהביאור בזה – שהדיוק בגמרא הוא "סימן יפה לו", ואילו נשיאי ישראל אינם דואגים לעצמם, אלא לצאן מרעיתם כו' – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס בלקו"ש חט"ז ע' 33 הערה 8.

קאטו. והנה, כשם (שיש לומר בדרך אפשר) שישנם חילוקים בין רבותינו נשיאינו – מצינו לפעמים שיש שייכות מיוחדת בין רבי לרבי (נוסף על השייכות הכללית של כל רבותינו נשיאינו זל"ז), ע"ד פתגם החסידים בנוגע להצ"צ ואדמו"ר מהר"ש: "אחד באחד יגשו", שרומז על הסתלקותם ביום י"ג בחודש, בגימטריא "אחד": "אחד" (י"ג) בניסן – הסתלקות הצ"צ, ו"אחד" (י"ג) בתשרי – הסתלקות אדמו"ר מהר"ש, וכפי שרואים בפשטות בהנהגת הצ"צ, שתמיד היתה לו שייכות מיוחדת עם אדמו"ר מהר"ש.

קבוע"ד השייכות המיוחדת שמצינו בין יעקב ליוסף – "אלה תולדות יעקב יוסף":

קגבביאורי הזהר (דרושי רבינו הזקן "אשר דרש דרש .. לפני בניו שי'" – כמ"ש בדף השער) על הפסוק "אלה תולדות יעקב יוסף", הובא מארז"ל "כל מה שאירע ליעקב אירע ליוסף", ומבאר, שטעם הדבר הוא לפי שיוסף הוא השלימות של יעקב, כי, עניניו של יעקב הם באצילות, וכיון שמצד העילוי שבדרגת יעקב יש צורך שעניניו יומשכו גם בבי"ע, רוצה יעקב שעניניו יומשכו גם בבי"ע, אלא שענין זה נעשה ע"י יוסף, שממשיך את עניניו של יעקב מאצילות לבי"ע.

קדוהענין בזה:

קה432
עבודתו של יעקב היא לימוד התורה, כמ"ש "יושב אהלים", "אהלו של שם ואהלו של עבר", שהו"ע החיבור דתושב"כ ותושבע"פ (ככל הפירושים שבזה), ועד ללימוד פנימיות התורה, שהרי לימוד נגלה דתורה הי' גם לפנ"ז, כמארז"ל "מימיהן של אבותינו לא פרשה ישיבה מהם .. אברהם זקן ויושב בישיבה הי' .. יצחק זקן ויושב בישיבה הי' וכו'", ואילו עיקר החידוש של יעקב – בחיר (ומובחר) שבאבות – הוא בלימוד פנימיות התורה.

קואך ההמשכה בעולם היא ע"י יוסף – כמ"ש "ויוסף הורד מצרימה", ועד שהי' בבית האסורים, ואח"כ הנה "מבית האסורים יצא למלוך",

קז– והיינו, שכיון שהי' תחילה בבית האסורים, הנה דוקא עי"ז יצא למלוך, ע"ד מארז"ל "הזית הזה כשכותשין אותו מוציא שמנו", כמבואר בנוגע לי"ט כסלו, שהוצרך להיות ענין המאסר, ודוקא לאחרי פטרבורג התחילה עיקר ההפצה של תורת החסידות –

קחבאופן ש"יוסף הוא השליט על הארץ הוא המשביר לכל עם הארץ", ועד ש"וילקט יוסף את כל הכסף הנמצא בארץ מצרים", וכדאיתא בגמרא "שלש מטמוניות הטמין יוסף במצרים, אחת כו' ואחת כו', ואחת גנוזה לצדיקים לעתיד לבוא".

קטאמנם, אע"פ שלכאורה הנהגת יעקב והנהגת יוסף הם שני סוגי הנהגות שונות זמ"ז, ועד שיש ריחוק הערך ביניהם – הנה כשמתבוננים בפנימיות הענינים רואים שענינם אחד, ועד שכל מה שאירע ליעקב אירע ליוסף, כיון שענינו של יוסף הוא להמשיך את עניניו של יעקב מאצילות לבי"ע, ודוקא עי"ז נעשית השלימות של יעקב.

קיטז. וכן הוא בנוגע לענין של יעקב ויוסף המדובר כאן (כ"ק אדנ"ע וכ"ק מו"ח אדמו"ר) – שכל מה שאירע ליעקב אירע ליוסף:

קיאאע"פ שכשמסתכלים בשטחיות נדמה שהיו אצלם הנהגות שונות,

קיב433
ובהפסק זמן ומקום בינתיים וכו' – הנה כשמתבוננים בפנימיות הענינים רואים שזהו באמת ענין אחד, וכפי שרואים בגלוי במאמרים, שכו"כ מהם הם באופן שחוזרים ומתבארים אותם ענינים, אלא שלאחרי הסתלקות "יעקב", התחיל "יוסף" לתרגם את הדברים בשבעים לשון, כדי להביא את המעיינות חוצה, שיהיו בגלוי לכל אחד מישראל באופן שיוכל להבין כו'.

קיגוענין זה התחיל מיד ביום ההסתלקות – ב' ניסן, כמדובר כמ"פ שמלך בן מלך אינו צריך משיחה (אא"כ היתה שם מחלוקת, שאינה שייכת אצל בן יחיד), כיון שמשיחת האב מועילה גם עבור הבן, ולכן, מיד ברגע ההסתלקות של האב, נוטל הבן את הנשיאות, ועוד לפנ"ז, כלשון הכתוב "וזרח השמש ובא השמש", היינו, שעוד לפני ש"בא השמש" כבר "זרח השמש", כמארז"ל "עד שלא שקעה שמשו של כו' זרחה שמשו של כו'".

קידועי"ז מבטלים את החסרון שבמיתתן של צדיקים, כי, אע"פ שאמרו רז"ל "שקולה מיתתן של צדיקים כשריפת בית אלקינו", ועד ש"קשה סילוקן של צדיקים יותר מחורבן ביהמ"ק", הנה עי"ז שישנו תחילה הענין ד"זרח השמש", הרי זה פועל ש"יהפכו ימים אלו", היינו, שיום ההסתלקות גופא נעשה יום של התחלת הנשיאות, ובאופן נעלה ביותר – שנמשך אור נעלה ביותר שמצד גודל מעלתו נקרא בשם "אסתלק", ונמשך למטה, בנשמה בגוף דוקא.

קיהיז. וזהו גם הקשר עם מוצש"ק פ' ויקרא, ולפנ"ז, מוצש"ק פ' שמות (שבו היתה הסתלקות של רבינו הזקן, מייסד תורת חסידות חב"ד) – שבשניהם מודגש ענין התורה:

קיופ' שמות – שכל התורה כולה שמותיו של הקב"ה,

קיזופ' ויקרא – שהו"ע הקריאה בתורה (כנ"ל ס"ג), שעי"ז נעשה היחוד של בנ"י עם הקב"ה, ובזה גופא – לא רק לימוד נגלה דתורה,

קיח434
שעל ידו נעשה היחוד של גליא בגליא, גליא דישראל עם גליא דקוב"ה, אלא גם לימוד פנימיות התורה, סתים דאורייתא, שעל ידו נעשה עיקר היחוד באופן של סתים בסתים, סתים דישראל עם סתים דקוב"ה.

קיטיח. וההוראה מזה:

קכיש לעסוק בהפצת המעיינות חוצה,

קכאלכל לראש – כהפירוש הראשון בזה, פירוש הצ"צ, שלמטה מחב"ד הרי זה כבר ענין של "חוצה", והיינו, שצריך להמשיך את ההבנה וההשגה של חסידות "חוצה" – במדות שבלב, ועד למחשבה דיבור ומעשה בפועל,

קכבולאח"ז צריך להמשיך את ה"מעיינות" שיגיעו לכל אחד מישראל, גם לאלו שנמצאים במעמד ומצב של "חוצה" כפשוטו.

קכגוע"י העבודה דיפוצו מעינותיך חוצה באים לשלימות הגילוי דפנימיות התורה שיהי' לעתיד לבוא, שאז יקויים היעוד "ונגלה כבוד הוי' וראו (באופן של ראי' דוקא) כל בשר (נשמות בגופים) יחדיו כי פי הוי' דיבר"68, ועד ש"מלאה הארץ דעה את הוי' כמים לים מכסים", וכמבואר בלקוטי לוי יצחק בפרשתנו ב' הדרגות שבזה: (א) "מלאה הארץ דעה את הוי'", (ב) "כמים לים מכסים",

קכדבגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו – "דוד עבדי נשיא להם לעולם", בקרוב ממש.

קכה* * *

קכויט. מאמר (כעין שיחה) ד"ה ויקרא אל משה וגו' אדם כי יקריב וגו' (הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א).

קכז* * *

קכחכ. הביאור בפירוש רש"י "אדם כי יקריב מכם"60, "כשיקריב, בקרבנות נדבה דיבר הענין", "אדם", "למה נאמר, מה אדם הראשון לא הקריב מן הגזל, שהכל הי' שלו, אף אתם לא תקריבו מן הגזל",

קכט435
– דכיון שנאמר "אדם .. מכם", אי אפשר לפרש שנאמר "כי יקריב", לשון רשות, לפי שמתאים גם לנכרים שקרבנם אינו חיוב אלא רשות (כי "מכם" היינו בנ"י דוקא), או לקטן שהגדיל ורוצה להקריב קרבן על עבירה שעבר בקטנותו (כי "אדם" אינו מדגיש כלל ענין הגיל, כמו "איש", ולכן אין לפרש שקאי על קטן שהגדיל), ועכצ"ל ש"בקרבנות נדבה דיבר הענין".

קלאבל עפ"ז מספיק שנאמר "מכם", אבל "אדם", "למה נאמר" (שהרי ההוכחה שלא מדובר אודות קטן שהגדיל היא מזה שלא נאמר "איש", ולא מזה שנאמר "אדם")? ולכן מפרש רש"י: "מה אדם הראשון לא הקריב מן הגזל, שהכל הי' שלו וכו'" (ולא "שהי' יחידי בעולם", כי הקרבת הקרבן היתה לאחרי חטא עה"ד, שאז כבר לא הי' יחידי בעולם), כי תיכף כשנברא נעשה הכל שלו, ובמילא גם אח"כ לא פקע קנינו –

קלאהוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס בלקו"ש חי"ב בתחלתו.

קלב* * *

קלגכא. בהערות אאמו"ר על הזהר דפרשת השבוע, מבאר מאמר הזהר "זכאין אינון ישראל דבכל אתר דאשתכחו קב"ה אשתכח עמהון וקב"ה אשתכח ביניהון ומתפאר בהו בישראל וכו', ולא עוד אלא דישראל אשלים מהימנותא בארעא", וז"ל:

קלד"הכפל אשתכח עמהון אשתכח ביניהון, והשינוי עמהון ביניהון, י"ל, אשתכח עמהון – בבחי' מקיף, אשתכח ביניהון – בבחי' פנימי",

קלה– כמובן בפשטות ש"עמהון" פירושו רק עמהם, אבל לא בתוכם, היינו, בבחי' מקיף בלבד, שזהו בזמן הגלות, וע"ד מארז"ל "גלו לאדום שכינה עמהם"; ואילו "ביניהון" שפירושו בתוכם, באופן פנימי, קאי על זמן הבית –

קלו"בבחי' מקיף ("עמהון", הרי זה) מצד חסד [כי מצד הריבוי בלי גבול שבחסד הרי זה נשאר בבחי' מקיף] .. בבחי' פנימי ("ביניהון", הרי זה) מצד גבורה, כי מצד גבורה [שהו"ע הצמצום ומיעוט] הוא התלבשות בפנימיות [ע"ד הענין ד"אלקינו"]. וכן בשרש, גלגלתא, חסד דעת"י – מקיף, ח"ס, גבורה דעת"י – פנימי". ונוסף לזה ישנו הענין ד"מתפאר

קלז436
בהו בישראל, ת"ת, ובשרש, קרומא דאוירא". ונמצא, שג' ענינים אלו הם "כל הג' קוין חג"ת".

קלחולאח"ז ישנו ענין נוסף: "ולא עוד אלא דישראל אשלים מהימנותא בארעא" – "הוא מל' הנקראת אמונה, בארעא דוקא, כי מל' היא ארץ [משא"כ שאר הספירות, ובפרט ז"א, נק' שמים] .. אשלים כו', אשלים דוקא, כמו אנכי שלומי אמוני ישראל, שקאי על מל' שהיא המשלמת את הג' קוין, ג' רגלי המרכבה, ומל' היא הרגל הרביעי".

קלטאך עדיין צריך להבין:

קמבהמשך מאמר הזהר נאמר: "וישראל שלימו דשמא קדישא אינון, וכד ישראל אשתלימו בעובדייהו כביכול שמא קדישא אשתלים, וכד ישראל לא אשתלימו לתתא בעובדייהו ואתחייבו גלותא, כביכול שמא קדישא לא שלים לעילא וכו'".

קמאועפ"ז אינו מובן איך אפשר לומר ש"בכל אתר דאשתכחו (גם בזמן הגלות) קב"ה אשתכח עמהון וכו'" – בה בשעה שהענין הרביעי שפועל שלימות המרכבה ("דישראל אשלים מהימנותא בארעא") חסר לכאורה בזמן הגלות?

קמבוכפי שיתבאר לקמן.

קמגכב. בהמשך לענין ד' רגלי המרכבה – מצינו גם בחג הפסח כמה ענינים שהם במספר ארבע דוקא, כמו ארבעה בנים, ארבע קושיות וכו', וא' הביאורים בזה – שהם כנגד ד' רגלי המרכבה.

קמדולכן, ע"פ נגלה אין הכרח שיהיו ארבע קושיות, אלא יכולים להיות גם חמש, כפי שמצינו ברמב"ם קושיא חמישית ששאלו בזמן הבית: "שבכל הלילות אנו אוכלין בשר צלי שלוק ומבושל והלילה הזה כולו צלי",

קמהולאידך גיסא מצינו בכ"מ ששאלו רק שלש קושיות, ועד שמצינו בגמרא ש"אמר לי' רב נחמן לדרו עבדי' עבדא דמפיק לי' מרי' לחירות ויהיב לי' כספא ודהבא, מאי בעי למימר לי', אמר לי', בעי לאודויי ולשבוחי, אמר לי' פטרתון מלומר מה נשתנה (היינו, שלא זו בלבד שאין

קמו437
צורך לשאול הקושיות עצמם, אפילו קושיא אחת, אלא אין צורך אפילו בהקדמה לד' הקושיות: "מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות"), פתח ואמר עבדים היינו";

קמזואילו התקנה לשאול ד' קושיות דוקא היא – בגלל שע"פ קבלה נוגע מספר ד', כנגד ד' רגלי המרכבה.

קמחועד"ז בנוגע ללשונות של גאולה – שיש ד' לשונות של גאולה: "והוצאתי", "והצלתי", "וגאלתי" "ולקחתי", וכנגדם הם ד' הכוסות. ואף שישנו גם לשון חמישי, "והבאתי", וזהו גם המקור להדעה שצ"ל גם כוס חמישי – הרי בפועל שותים רק ד' כוסות, כנגד ד' לשונות של גאולה, כיון שצריך להיות בהתאם לד' רגלי המרכבה.

קמטוטעם הדבר – לפי שענין המרכבה שייך במיוחד לחג הפסח, כי, התכלית דיצי"מ היא מ"ת, כמ"ש "בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה", ובמ"ת הי' הענין ד"וירד ה' על הר סיני", ביחד עם כל הפמליא של מעלה, שזהו ענין המרכבה, ולכן נתתקנו כל עניני הפסח במספר ארבעה, כנגד ד' רגלי המרכבה.

קנובהמשך לזה, הנה כאן המקום להזכיר עוה"פ אודות "מבצע מצה",

קנא– שהרי שלושים יום לפני החג צריך כבר לעסוק בהלכות החג, ועאכו"כ עתה, כשנמצאים כבר לאחרי ר"ח ניסן –

קנבשיש להמשיך ולעסוק בזה, לדבר ולהדפיס כו', והעיקר שיבוא למעשה בפועל – שמספר היותר גדול של יהודים יקבלו מצה שמורה לחג הפסח.

קנג*

קנדכג. בהמשך להמדובר לעיל (סכ"א) אודות זכותן ומעלתן של ישראל, ש"בכל אתר דאשתכחו (גם בזמן הגלות) קב"ה אשתכח עמהון",

קנה438
ובלשון הגמרא: "בכל מקום שגלו שכינה עמהן" – הרי מובן שאין מקום שיהי' ליהודי רגש-נחיתות כלפי גוי או להתפעל ממנו, ובודאי לא עד כדי כך שכאשר בא גוי ואומר שהוא "מסכים" שירשמו אותו בתור יהודי, לא יהי' לו תוקף להשיב בשלילה, ועד שיתן לו "תעודת-נייר" שהוא יהודי!... ולאחרי כל זה יוסיפו לטעון שזוהי תקופה של "אתחלתא דגאולה"!...

קנו(כ"ק אדמו"ר שליט"א המשיך לדבר אודות גזירת "מיהו יהודי", ובין הדברים אמר:)

קנזמה שטוענים שבלאה"כ אין זה ענין שנוגע לפועל, אלא הרישום הוא רק לצורך "סטטיסטיקא" ושאר ענינים כיו"ב – הנה נוסף לכך שאין האמת כן, כפי שרואים בפועל שבגלל זה יש נישואי תערובת בהרבה מקומות, הנה גם אם הי' זה ענין שלא נוגע לפועל, יש בזה חומר הענין של חילול השם!

קנח– שמעתי פעם אימרה טובה ("אַ גוט וואָרט"), שבנוגע לחילול ה' לא נוגע מהי האמת, אלא איך נראה הדבר כלפי חוץ:

קנטאיתא בגמרא: "היכי דמי חילול השם, אמר רב, כגון אנא, אי שקילנא בישרא מטבחא ולא יהיבנא דמי לאלתר" (וכשאני מאחר לפרוע, הוא אומר שאני גזלן). ולכאורה: איך מתאימה הנהגה כזו – לומר על עצמו "כגון אנא", שמצד מעלתו, נחשב גם ענין כזה לחילול ה' – עם מדת הענווה?!

קסוהביאור בזה, שרב אמנם לא החשיב את עצמו לבעל מדריגה כו', אלא שבנוגע לחילול ה' לא נוגע מהי האמת, כי אם איך נראה הדבר כלפי חוץ, וכיון שאלו שהסתכלו עליו החשיבו אותו לבעל מדריגה, לכן ההנהגה ליטול ליקח בשר ולא לשלם מיד, נחשבת לחילול ה', אף שהאמת היא שבודאי פורע.

קסאועד"ז בנדו"ד, שאפילו אם הדבר לא הי' נוגע לפועל, הרי זה ענין של חילול ה', ומה גם שהאמת היא שבודאי נוגע הדבר לפועל, כנ"ל.

קסבכד. ועד"ז בנוגע לשאר הטענות שלהם, שהם היפך האמת לגמרי (וכאמור כמ"פ שרואים זאת מהטענות עצמם).

קסג439
בתחלה טענו שאין בכלל פס"ד מהרבנות הראשית. ולאחרי שפירסמו את הפס"ד – טענו שפס"ד זה ניתן לפני שנקבע החוק. ולאחרי שפירסמו שהי' זה לאחרי שנקבע החוק – התחילו לטעון שאין זה פס"ד, אלא רק חוות-דעת, שגם זה היפך האמת, כפי שפירסמו שנאמר שם בפירוש הלשון "אסור לרושמי מרשם התושבים והאחראים עליהם לרשום אינו יהודי כיהודי", ועד"ז בנוגע להכרח לצאת מהממשלה, שהלשון הוא ש"לא יתכן להשתתף באחריות הענין כחברי הממשלה", כך, שבודאי אין זו חוות-דעת בלבד, אלא פס"ד ברור, שאם הוא רק יהודי ויש לו שייכות ליהדות, אסור לו לרשום או להניח שמישהו ירשום גוי בתור יהודי, ולא יתכן שישאר "לשבת על הכסא" ולישא באחריות הענין.

קסדולהעיר, שהלשון "לא יתכן" הוא חמור יותר מאשר הלשון "אסור", כי בנוגע לענין של איסור, כותב הרמב"ם ש"רשות לכל אדם נתונה .. אם רצה להטות עצמו לדרך רעה כו'", ואילו הלשון "לא יתכן" פירושו שלא יכולה להיות מציאות כזו! (כ"ק אדמו"ר שליט"א סיים בשחוק מר:) אלא שבכל זאת יש ליהודי בחירה גם בענין זה, כבנדו"ד, שעושים כן!...

קסהולאמיתו של דבר, הנה אפילו אם לא הי' פס"ד אלא חוו"ד, היו צריכים להתנהג כן, שהרי זוהי חוו"ד של רבנים בישראל, אשר, "יפתח בדורו כשמואל בדורו", "כמשה בדורו", ועאכו"כ כשמדובר אודות פס"ד, ובענין שנוגע לקיום של עם ישראל. ואעפ"כ, בנוגע לפועל, עושים היפך פס"ד מפורש של רבנים!

קסו[ובענין זה אי אפשר לומר ש"מוטב שיהיו שוגגים ואל יהיו מזידים" (כך שמוטב הי' שלא לפרסם אודות הפס"ד) – כי, נוסף לכך שכלל זה אינו שייך בענין שהוא מדאורייתא160, ובפרט בענין שיש בו חילול ה' (שבזה לא מתחשבים בחילוקי הדרגות דגדול וקטן, כך, שכל אחד חייב למנוע זאת), הרי בנדו"ד הם "מזידים", שהרי כל אחד יודע את האמת, וגם הם ידעו זאת בעצמם, עוד לפני שהודיעו להם...].

קסזכה. ועוד ענין בזה – שמדובר אודות רבנים שהם בעצמם קיבלו אותם בתור רבנים שלהם, ואעפ"כ, עושים היפך הפס"ד שלהם.

קסח440
הנהגה כזו – לקבל מישהו בתור רב, ולעשות היפך דבריו – לא מצינו בדברי ימי ישראל! חפשתי ככל שידי מגעת, ועד היום לא מצאתי מקרה כזה בכל דברי ימי ישראל!

קסטלא מצינו הנהגה כזו אפילו אצל הרפורמים, קונסרבטיבים או אפילו רקונסטרוקציוניסטים, ואפילו לא אצל גוים, להבדיל, ולא רק אצל המתוקנים שבהם, אלא אפילו אצל המקולקלים שבהם!

קעוכדברי ישעי' (בהפטרת שבוע זה) בנוגע לעובדי ע"ז שמשתמשים בע"ז להכנת מאכל: "על חציו בשר יאכל יצלה צלי וישבע" – חציו בלבד, אבל את החצי השני הם משאירים כדי לעבדו... וגם החצי הראשון משתמשים בו רק כדי לצלות את הבשר שרוצים לאכול, אבל לא נאמר שאוכלים את הע"ז בעצמה, ומזה מוכח, שדבר כזה – לאכול את הע"ז שלהם – אף אחד לא עושה!

קעאואילו כאן, הנה למרות שיש פס"ד מהרבנים שלהם, עושים ברבים ההיפך לגמרי, שזהו דבר שלא מצינו בשום מקום!

קעבכו. ולאחרי כל זה, באים ודורשים מהממשלה שתתן להם כסף עבור החזקת הרבנים, באמרם, שצריכים רבנים עבור ארץ ישראל ועבור קיום עם ישראל – בה בשעה שהם עושים היפך הפס"ד של אותם רבנים!...

קעגאלא שאעפ"כ, כדאי לממשלה ליתן להם כמה מליון לירות (אע"פ שהממשלה יודעת שהם לא מצייתים לרבנים) – כי, מלבד זאת שעי"ז משיגה הממשלה הרבה יותר כסף ממקומות אחרים [שהרי הנושא הכספי בארץ ישראל הוא נושא עדין... ולא נותנים כסף אלא עבור ענינים שכדאי להם, כיון שבאמצעותם משיגים כמה פעמים ככה], מנצלת אותם הממשלה כדי שתוכל לעשות כרצונה, ומשאירה להם את ה"עבודה השחורה"...

קעדכז. ולמרות שהם בעצמם יודעים שכל הטענות שלהם הם היפך האמת לגמרי – מנסים לרמות מאה אלף יהודים דתיים, עי"ז שיערכו אסיפה ברבים בפרסום ורעש גדול, וישלמו כסף לאנשים שיריעו להם במחיאות כפים ותשואות ("אַפּלאָוז" – בלשון המדינה)!...

קעהאת הכסף – תרפ"ט אלפים שקל כסף... – הם משיגים ממגביות

קעו441
של "כל נדרי", ובכסף זה מארגנים אסיפה (שהכניסה אלי', כמובן, אינה חפשית...) ושוכרים אנשים שיכריזו ויצעקו כרצונם,

קעז– למרות שכולם יודעים שזהו היפך האמת, וגם אלו שצועקים היפך האמת יודעים את האמת; ועד"ז בנוגע לאלו שכותבים בעיתונים, שהם יודעים את האמת, אלא שבלית ברירה מוכרחים לכתוב מה שדורשים מהם, כדי שלא יסגרו להם את העיתון... –

קעחכלומר, שמלכתחילה שוכרים אנשים לעשות היפך דבר ה'. – כששוכרים אותם, הרי זה רק בדיבור, אבל כשהם מריעים במחיאות כפים, הרי זה כבר מעשה ממש שהוא היפך דבר ה'.

קעטכח. ויה"ר שתמורת זה שעכשיו יצא מירושלים דבר חדש שלא נמצא בשום מקום, שיכולה להיות מציאות שרבנים יפסקו פס"ד, ואעפ"כ יעשו ברבים להיפך – הנה מכאן ולהבא יקויים היעוד "כי מציון תצא תורה ודבר ה' ("זו הלכה") מירושלים"91.

קפ* * *

קפאכט. בנוגע להערות אאמו"ר על הזהר:

קפבהסיבה לכך ש"אע"ג דישראל בגלותא קוב"ה אשתכח בינייהו" היא – בגלל שגם בזמן הגלות ישנו אצל בנ"י הענין הרביעי: "אשלים מהימנותא בארעא" – כפי שמבאר רבינו הזקן בתניא שענין האמונה הוא בשלימות תמיד אצל בנ"י, אלא שלפעמים הרי זה באופן של שינה, אבל גם אז ישנו ענין האמונה כו'.

קפגוכפי שמצינו בנוגע ליצי"מ – ש"גם צדה לא עשו להם", "שלא אמרו האיך נצא למדבר בלא צדה, אלא האמינו והלכו, הוא שמפורש בקבלה זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה", ועד שגם בהיותם במצרים, הנה כשמשה רבינו אמר להקב"ה "והן לא יאמינו לי", אמר לו הקב"ה שאין האמת כן, כיון שבנ"י הם "מאמינים בני מאמינים", כך, שהאמינו בגאולה עוד לפני שמשה רבינו בא אליהם.

קפד442
וכיון שגם בזמן הגלות ישנו אצל בנ"י ענין האמונה, לכן "קוב"ה אשתכח בינייהו".

קפהומה שמצינו שבזמן הגלות "קוב"ה סליק לעילא" – הרי זה רק בנוגע לדרגא דקוב"ה, אבל בנוגע לדרגא ד"שכינה", הנה "בכל מקום שגלו שכינה עמהם"153, וכמ"ש "השוכן אתם בתוך טומאותם".

קפול. המשך הביאור בפירוש רש"י בפ' פקודי ד"ה "המשכן משכן", "רמז למקדש שנתמשכן כו'", שגם משכון שלא בשעת הלואה, אלא לאחר שלא פרעו החוב (לאחר שחטאו) נקרא משכון – נכלל בשיחה שהוגהה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א. ואח"כ אמר:

קפזוכאן רואים דבר נפלא בנוגע למעלתן של ישראל:

קפחובהקדים – שכאשר הבן חמש למקרא שלומד בפירוש רש"י אודות ה"מקדש שנתמשכן בשני חורבנין על עוונותיהן של ישראל", יתחיל לברר ולשאול: מתי הי' חורבן ביהמ"ק? – יאמרו לו, שהדבר אירע לסוף שמונה מאות וחמישים שנה (שתי שנים פחות ממנין "ונושנתם").

קפטואז תסמרנה שערות ראשו ויתמה: מה קורה כאן?! במשך כל השנים שלפני החורבן עברו בנ"י כו"כ עבירות, ומבלי הבט על כל החטאים, לא החריב הקב"ה את ביהמ"ק, אלא השאירו על מכונו שנה לאחרי שנה!

קצוטעם הדבר – בגלל שבמשך כל השנים הנ"ל המתין הקב"ה שבנ"י ישובו בתשובה, כיון שבטח והאמין בהם שסוכ"ס "לא ידח ממנו נדח"; ורק לאחרי שראה שכלו כל הקיצין... לא היתה לו ברירה, והוצרך לקחת את ביהמ"ק בתור "משכון".

קצאלא. (וסיים כ"ק אדמו"ר שליט"א:)

קצבובעמדנו בחודש ניסן, ש"בניסן נגאלו ובניסן עתידין להגאל" – הנה מבלי הבט על המעמד ומצב דעתה שיש יהודים שמתביישים ומתפעלים מהגוי כו',

קצג443
– בה בשעה שכל החשבונות שצריך להתפעל מהגוי באים מהיצה"ר, ועז"נ "והסיר ה' ממך כל חולי", כדרשת חז"ל "זה יצה"ר", "זו צנה", וב' הפירושים קשורים זב"ז, כיון שהשורש לכל החטאים שמצד היצה"ר הו"ע הקרירות כו' (כפי שמבאר כ"ק אדנ"ע במאמר ד"ה והסיר גו' וד"ה חמישים שערי בינה תרנ"ג) –

קצדיצאו בנ"י מכל המדידות וההגבלות שבאים מצד היצה"ר, ויפעלו על עצמם שלא להתפעל מהגוי, ותתבטל הגזירה כו', ועד שתתבטל גזירת הגלות,

קצהובניסן זה עתידין להגאל – אתחלתא דגאולה,

קצו– שהרי לעת-עתה עומדים עדיין עוד לפני אתחלתא דגאולה, ואדרבה: חשכת הגלות הולכת ומתגברת כו' ("טיפער, פינסטערער און שוואַרצער") –

קצזע"י משיח צדקנו, שיבנה מקדש במקומו, ורק אח"כ יקבץ נדחי ישראל, להוציא את כל אחד מישראל מהגלות, ואז דוקא תהי' הגאולה האמיתית והשלימה, בקרוב ממש.

קצחלב. וכאן המקום להבהיר:

קצטיש שמועה, שבין אלו שבאים לכאן, ישנם כאלו שרוצים להביא עניני מאכל וכו' מארץ ישראל, כדי לפעול עי"ז קירוב הדעת וכו'.

ראמנם, כיון שעניני מאכל מארץ ישראל חייבים בתרומות ומעשרות, ויש כאלו שאינם יודעים זאת, לכן, כדי שלא לבייש כו', מוטב שלא להביא לכאן עניני מאכל שחייבים בתרומות ומעשרות, אלא רק ענינים שאין עליהם שאלה כו'.

ראוהרי יש עצה לזה – להביא את הכסף מארץ ישראל (ע"ד מ"ש "וצרת הכסף וגו'"), ולקנות בו עניני מאכל בחוץ לארץ, שאז תהי' המעלה והחשיבות שהכסף הוא מארץ ישראל, ולאידך, לא יהי' שום חשש בדבר.

רבויש להודיע זאת היכן שנוגע הדבר – בארץ ישראל, כדי שיהיו זהירים בכך.

רגועד שנזכה לזמן ד"יום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים",

רד444
שאז לא יהיו כל ההגבלות הנ"ל, כיון שכולם יהיו נאמנים על תרומות ומעשרות, כיון שאפילו עם הארץ אינו משקר בשבת; ומשבת יומשך זה גם במוצאי שבת, שאז אומרים "אל תירא עבדי יעקב".

רה[לאחרי שערכו "שבע ברכות", שאל כ"ק אדמו"ר שליט"א אודות "שבע ברכות" נוסף, ואמר, שאם הכלה לא נמצאת, יאמר בינתיים עוד ענין בפירוש רש"י. ואח"כ התחיל לנגן "אי וואַדיע מיא כו'"].

רולג. הביאור מדוע מתחיל הכתוב בקרבנות נדבה, ולא בקרבנות חובה – כי, פרשת הקרבנות באה בהמשך לשמיני למילואים, שאז בודאי לא עברו על חטא שיתחייבו עליו קרבן, ולאידך, בודאי השתדלו מיד להביא קרבנות נדבה. ובענין זה מודגשת חביבותם של ישראל לגבי אומות העולם, שלכן מאריך רש"י בכך ש"ויקרא" הוא לשון חבה (בניגוד ל"ויקר" שנאמר אצל בלעם) – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס בלקו"ש חי"ז ע' 9 ואילך.

רז[לאחרי תפלת מנחה התחיל כ"ק אדמו"ר שליט"א לנגן הניגון "ניעט ניעט ניקאַוואָ"].

רח______ l ______