Toras Menachem·Vol. 68 (5732·Part 3)·11 Nisan 5712תורת מנחם·סח - שנת תשל"ב - חלק שלישי·י"א ניסן·ה'תשל"ב

א37
בס"ד. י"א ניסן, ה'תשל"ב
(הנחה בלתי מוגה)

געשתי עשר יום נשיא לבני אשר פגעיאל בן עכרן וגו', ואיתא במדרש כל השבטים לשם גאולתן של ישראל ולשם שבחן נקראו שמותם, ואשר נקרא שמו לשם גאולתן של ישראל כמה דתימא ואשרו אתכם כל הגוים כי תהיו אתם ארץ חפץ אמר ה' צבאות, ולשם שבחן כמה דתימא אשרי העם שככה לו אשרי העם שה' אלקיו, אין אישורן של ישראל אלא על שבחרו בהקב"ה להיות להם לאלקים, והקב"ה בחר בהם להיות לו לעם סגולה, ולפיכך כשבא נשיא אשר להקריב, הקריב קרבנו ע"ש הבחירה שבחר הקב"ה בישראל מכל האומות כו'. וממשיך במדרש, שענין זה (שהקריב קרבנו ע"ש הבחירה שבחר הקב"ה בישראל) מרומז בפרטי קרבנו של אשר, שלכך הקריב קרבנו קערת כסף וכו' שלשים ומאה משקלה, אלו ע' בני נח וששים מלכות, שאמר שלמה ששים המה מלכות (היינו, שמספרם של אוה"ע, שעליהם נאמר ואשרו אתכם כל הגוים, עולה ק"ל). מזרק אחד כסף אלו ישראל שהפריש הקב"ה מהם, כמה דתימא כי יעקב בחר לו י-ה וכו'. שניהם מלאים סלת בלולה בשמן למנחה, שלאומות ולישראל כו' רצה הקב"ה ליתן תורתו, שנאמר ויאמר ה' מסיני בא וגו'. כף אחת, מכולם לא בחר הקב"ה אלא בישראל, שנאמר אחת היא יונתי תמתי אחת היא לאמה ברה היא ליולדתה כו'. ולמה בחר בהם הקב"ה, שכל האומות פסלו את התורה ולא רצו לקבלה ואלו רצו ובחרו בהקב"ה ובתורתו, שהיא ה' ספרים כנגד ה' אצבעות שבכף, וקבלו י' הדברות בסיני, הוי כף אחת עשרה זהב. מהו מלאה קטורת, שכולם אמרו כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע, קבלו עליהם ת"ת והמעשה. [ויש להוסיף (במאמר המוסגר) שקטורת שייכת למצוות,

ד38
כי גימטריא של קטרת תרי"ג מצוות, ובלבד שתחליף קו"ף בדל"ת בחילופי אותיות א"ת ב"ש. ונוסף לזה, קטורת הוא מלשון קשר, כדאיתא במדרש על הפסוק ושמה קטורה שנקראת קטורה ע"ש שקשרה פתחה כו', וזהו גם ענין המצוות, מלשון צוותא וחיבור, שעל ידם נעשה הקישור, הצוותא וחיבור, בין ישראל להקב"ה]. פר אחד בן בקר וגו', שלשה מיני עולה אלו למה כנגד ג' כתרים שנתן הקב"ה לישראל על זאת, כתר תורה וכתר כהונה וכתר מלכות וכו'. שעיר עזים וגו' כנגד שם טוב16 הוא המעשה כו', לפי שהמעשה הוא מכפר על האדם וכו'. אילים חמשה עתודים חמשה כבשים בני שנה חמשה כו' עולה חשבונם ט"ו, כנגד התורה, שהוא חמשה ספרים ועשרת הדברות שקבלו שנכתבו על שתי לוחות, חמשה על לוח זה וחמשה על לוח זה. ומסיים במדרש שם, זה קרבן פגעיאל וגו', כיון שראה הקב"ה שהקריב על הסדר הזה התחיל מקלס את קרבנו זה קרבן פגעיאל בן עכרן.

ומובן, שהבחירה דישראל בהקב"ה מתבטאת ובאה לידי גילוי בלימוד התורה וקיום המצוות, ובחירת הקב"ה בישראל מתבטאת ובאה לידי גילוי בזה שנתן להם את תורתו (ועד שנתנה להם באופן של כתר, ג' הכתרים, והכתר שם טוב שעולה על גביהן16). והיינו, שכללות ענין התומ"צ פועל את ענין הבחירה, יבחר לנו את נחלתנו את גאון יעקב גו', ובאופן שנעשה ואשרו אתכם כל הגוים, שכל באי עולם מאשרים ומחזקים ומשבחים את בנ"י, שענינם הוא תורה ומצוותי', כולל גם הכפרה על כל הענינים הדורשים כפרה ותיקון (שזהו"ע שעיר עזים אחד לחטאת), שכללותם הוא החסרון במילואו של עולם (כמארז"ל עולם על מילואו נברא, אלא שאח"כ נחסר בזה) שנשלם ע"י עבודתם של ישראל.

חכללות הענין בזה בהמשך להאמור לעיל במאמר הקודם בענין ירידת והתלבשות נפש האלקית בנפש הבהמית ע"י נפש השכלית שהיא הממוצע שביניהם. דהנה, ירידת הנשמה למטה היא

ט39
מאיגרא רמה לבירא עמיקתא. שהרי הנשמה מצד עצמה, נפש האלקית, מקומה באיגרא רמה, כפי שאומר כאו"א מישראל (בנוגע לנשמה שלו) נשמה שנתת בי טהורה היא, היינו, שעוד לפני שבראתה יצרתה נפחתה, ישנה מציאותה של הנשמה, והיא במעמד ומצב דטהורה היא, ועד שאפילו המעמד ומצב דנפחתה בי, הוא באופן שאתה נפחתה בי, וכמ"ש כ"ק אדמו"ר הזקן בתניא בפירוש הכתוב ויפח באפיו נשמת חיים, מאן דנפח מתוכי' נפח, פי' מתוכיותו ופנימיותו, ומוסיף לבאר באגה"ת דפשט הכתוב מ"ש ויפח הוא להורות לנו כמו שעד"מ כשהאדם נופח לאיזה מקום אם יש איזה דבר חוצץ ומפסיק בינתיים אין הבל הנופח עולה ומגיע כלל לאותו מקום, ככה ממש אם יש דבר חוצץ ומפסיק בין גוף האדם לבחינת הבל העליון. והיינו, שכיון שויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חי'24, הרי מוכח שהמשכתה וירידתה למטה להתלבש בגוף הוא שלא בבחי' הפסק ממקורה, ואדרבה, אתה נפחתה בי, היינו, שמהתוכיות והפנימיות דאתה, נמשך בכאו"א מישראל, ללא ממוצע, שלכן, נפשו האלקית של כאו"א מישראל היא חלק אלקה ממעל, ויתירה מזה (כפי שמוסיף ומדגיש בזה אדה"ז23) חלק אלקה ממעל ממש. ועד להמבואר בתורת אדמו"ר הזקן הידועה בפירוש מארז"ל דע מה למעלה ממך, שכאו"א מישראל צריך לידע שכל הענינים שלמעלה הם תלויים "ממך", במעשה האדם והנהגתו למטה, כי, הנשמה היא חלק אלוקה ממעל ממש, וידועה תורת הבעש"ט (בשם ר' סעדי' גאון) שהעצם כשאתה תופס במקצתו (בחלקו) אתה תופס בכולו, והיינו, שע"י החלק אלוקה ממעל ממש אתה תופס בכולו, ולכן, כל מה שלמעלה הוא ממך.

יאמובן גודל ירידת הנשמה לבירא עמיקתא, להתלבש ב(גוף ו)נפש הבהמית, שטבעה להיפך ממש מטבעה של נפש האלקית (כפי שהוא גם לאחרי התלבשותה בנה"ב), כי, נפש האלקית היא בבחינת רוח האדם העולה היא למעלה, רוח האדם דייקא, אתם קרויין אדם, ע"ש אדמה לעליון, להאדם שעל הכסא (כמ"ש השל"ה), ולכן עולה היא

יב40
למעלה, היינו, שכל התענוג והרצון, המוחין והמדות וכן הלבושים של נפש האלקית מצד עצמה, עולים למעלה, וכמבואר בתניא המשל מאור הנר שמתנענע תמיד למעלה בטבעו, מפני שאור האש חפץ בטבע ליפרד מהפתילה ולידבק בשרשו כו', אף שעי"ז יתבטל אורו כו', וכך נשמת האדם חפצה וחשקה בטבעה [ומזה מובן שכן הוא בכל הכחות שלה] ליפרד ולצאת מן הגוף ולידבק בשרשה ומקורה כו', שזהו"ע שהיא העולה למעלה. ואעפ"כ, יורדת היא לבירא עמיקתא להתלבש בנפש הבהמית שעלי' נאמר30 רוח הבהמה היורדת היא למטה, שכל ענינה מצד עצמה הוא ענינים של מטה, ענינים של גשם, ועד שע"י הגשם נעשית הירידה לענינים של חומר. והיינו, שתמורת זה שהאלקים עשה את האדם ישר, היינו, שבריאת האדם אפילו מצד שם אלקים [ל"ב פעמים נזכר שם אלקים במעשה בראשית] היא באופן דישר, שפירושו בלי ממוצע (כנ"ל), שמזה מובן עד כמה קשור הוא עם זה שעשאו, ועד שכל מה שלמעלה הוא ממך, להיותו חלק אלקה ממעל ממש, שעל ידו אתה תופס בכולו (כנ"ל) – מתקשר הוא עם נפש הבהמית היורדת למטה.

ידכדי שנפש האלקית תוכל לירד ולהתלבש בנפש הבהמית, בהכרח להיות ממוצע המחבר ביניהם, שזהו ענינה של נפש השכלית, כמבואר בלקו"ת בחוקותי שבחי' נפש השכלית הוא המחבר הצורה והחומר שהוא נפש האלקית עם נפש הבהמית. והענין בזה, שענינו של ממוצע שיש בו הן מהעליון והן מהתחתון, וכמו המתורגמן שהי' בזמן הש"ס, שיש לו שייכות הן להתנא או האמורא שאומר ההלכה או השמעתתא, והן להתלמידים שצריך לתרגם ולהסביר להם באופן שיתקבל בשכלם. ועד"ז הוא גם בנפש השכלית שהיא הממוצע בין נפש האלקית לנפש הבהמית. דהנה, נפש הבהמית היא – כשמה – כמו בהמה שעיקרה מדות, שלכן אנו רואים שהמדות הם בתוקף בבהמות וחיות יותר מבאדם, משא"כ השכל, אף שמצינו במארז"ל שועל פיקח שבחיות, ועד"ז מ"ש ידע שור קנהו וחמור אבוס בעליו, הרי, שכל זה אינו אלא שכל הנקנה (כמבואר במפרשי התנ"ך וחוקרי ישראל), שהוא בשביל

טו41
המדות, שיוכלו למלאות תאותם באכילה ושתי' וכל עניניהם, ואין זה ענין השכל כמו שהוא מצד עצמו. ולמעלה ממנה היא נפש השכלית שענינה שכל, שלכן יכולה להיות ממוצע בין נפש האלקית העולה למעלה לנפש הבהמית שיורדת למטה, שעל ידה תוכל נפש האלקית להסביר לנפש הבהמית עד שיתחיל להיות מונח אצלה (באַ איר וועט זיך אָנהויבן אָפּגלייגן) ענין אלקי, ובמילא גם הנהגה ע"פ תורת אלקים, תורת הוי', וקיום מצוות הוי'.

יזהענין כיצד יש בכחה של נפש השכלית להיות ממוצע שעל ידה תוכל נפש האלקית להסביר לנפש הבהמית ענין אלקי, דהנה, מבואר בקבלה שנפש השכלית נקראת בשם צלם שבאדם, והוא בחי' לבוש החשמל, שלמעלה בעולם האצילות הוא לבוש שמבחי' חיצוניות נה"י דאימא (בינה), והוא מבחי' רפ"ח ניצוצות דתהו שנפלו בשבירת הכלים ונתבררו באצילות, ומזה נמשך ג"כ לבוש לנשמת אדם הראשון בגן עדן. אך ע"י חטא עץ הדעת [ששרשו מיעוט הלבנה, ולפנ"ז השבירה דעולם התהו, כמבואר בקבלה] שנעשה ירידה בכל עניני האדם, אזי נעשה ירידה גם בלבוש דצלם וחשמל (שנמשך מהלבוש דחיצוניות בינה שבאצילות) שנפל למטה (בדוגמת רפ"ח ניצוצות דתהו שנפלו למטה) ונעשה כעין החשמל, שזהו"ע קליפת נוגה, שהיא הממוצע בין הקדושה (העולה היא למעלה) לג' קליפות הטמאות לגמרי (היורדת היא למטה), היינו, שכאשר מתחברת לקדושה, הרי היא נכללת בקדושה ונעשית טוב, וכאשר היא בתנועה הפכית, נעשית גם היא במעמד הפכי (כמבואר בתניא44). וטעם הדבר, לפי שהיתה תחילה בשרשה ומקורה בבחי' צלם וחשמל שבבינה דאצילות (מרפ"ח ניצוצים דתוהו שנתבררו באצילות) ולאח"ז נפלה למטה, ולכן, יכולה להיות בב' אופנים, באופן של ירידה למטה כו', או באופן של עלי' והתכללות לקדושה, כמו בהיותה בשרשה בעולם האצילות, ועד לשרשה בעולם התוהו (קודם השבירה).

יטכוונת הירידה דבחי' הצלם שבאדם (נפש השכלית) ע"י חטא עה"ד, היא, כדי להיות תיקון הצלם (ועי"ז גם בירור הגוף ונפש

כ42
הבהמית), שעי"ז נשלמת הכוונה דבריאת עולם התוהו ושבירתו (בונה על מנת לסתור) בשביל בנין עולם התיקון (סותר על מנת לבנות), ששם הוא השרש דבחי' צלם כנ"ל. ותיקון הצלם נעשה ע"י התורה ומצוותי' (כמבואר בתו"א בלשון אדמו"ר נ"ע בעצמו, ובביאור כ"ק אדמו"ר הצ"צ בלשון אדמו"ר נ"ע הנ"ל). וסדר העבודה בזה, שבאמצעות נפש השכלית מסבירה נפש האלקית לנפש הבהמית את יוקר התורה ויוקר המצוות, ואופן ההסברה הוא לפי ערכה של נפש הבהמית, כהפס"ד לעולם יעסוק אדם בתורה ומצוות אפילו שלא לשמה וכו', וכפי שמאריך הרמב"ם בהל' תשובה (ובארוכה יותר בפירוש המשניות שלו פ' חלק) שהתחלת העבודה היא שלא לשמה, ומבאר בזה כל סדר השתלשלות המדרגות בזה עד שבאים לתכלית העבודה לשמה, כהבטחת חז"ל שמתוך שלא לשמה בא לשמה, אף שזהו דבר קשה עד מאד, ששייך לחכמים דוקא. וזהו גם סדר העבודה עם נפש הבהמית, שנפש האלקית מתלבשת בנפש השכלית להסביר לנפש הבהמית ולפעול עלי' קיום התומ"צ שלא לשמה, וסוכ"ס באה ללימוד התורה וקיום המצוות לשמה, ועד שביכולת נפש האלקית המתלבשת בנפש השכלית להסביר לנפש הבהמית ענין העבודה לשמה בתכלית השלימות, היינו, לא רק מצד נחת רוח דהנברא, אלא גם מצד נחת רוח דהבורא, כפי שמבאר כ"ק אדמו"ר מהר"ש בארוכה בהמשך וככה, שאמרו חז"ל יפה שעה אחת של קורת רוח בעוה"ב מכל חיי העוה"ז, וביחד עם זה אמרו52 יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעוה"ז מכל חיי העוה"ב, כי, מצד תענוג הנברא, גדול הקורת רוח שבעוה"ב מכל חיי העוה"ז, אבל ישנו תענוג נעלה יותר, תענוג הבורא בתשובה ומעשים טובים בעוה"ז, כמ"ש ריח ניחוח לה', ואיתא בספרי נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני, שתענוג זה, להיותו תענוג בורא, ה"ה שלא בערך למעלה יותר מתענוג נברא, שזהו הקורת רוח שבעוה"ב.

כבלהוסיף, שההכשרה העלוליות והיכולת על זה (שנפש האלקית, ע"י נפש השכלית, תוכל להסביר כהנ"ל לנפש הבהמית), הוא, מצד ענין האמונה. והענין בזה, דהנה אמרו רז"ל בא חבקוק והעמידן על אחת שנאמר וצדיק באמונתו יחי'. וענין האמונה ישנו בכאו"א מישראל, שהרי כל ישראל הם מאמינים בני מאמינים, ועז"נ וצדיק באמונתו יחי', דקאי על כאו"א מישראל, ועמך כולם צדיקים, שע"י האמונה בא סו"ס לקיום כל תרי"ג מצוות, כמ"ש המהרש"א בפירוש העמידן על אחת (שהיא האמונה), שכל המצוות נכללים באמונה, והיינו, שע"י האמונה באים לקיום כל תרי"ג מצוות. וכמו ביצי"מ, שבזכות האמונה נגאלו אבותינו ממצרים, פעלה האמונה גם במעשה בפועל, כמ"ש זכרתי לך חסד נעוריך כו' לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה, היינו, שהאמונה הפשוטה באה בפועל, לעזוב את טוב הארץ תאכלו שבארץ מצרים, וללכת במדבר בארץ לא זרועה, כמבואר בארוכה בדרושי חג הפסח בשער האמונה לכ"ק אדמו"ר האמצעי. ומצד זה שנקודת האמונה ישנה בכאו"א מישראל אפילו מצד נפש הבהמית שלו, יכולה נפש האלקית לפעול על נפש הבהמית (ע"י נפש השכלית) הענין דלימוד התורה וקיום המצוות, ועד שכל ג' הלבושים (מחשבה דיבור ומעשה) שלה יהיו ממולאים בתורה ומצוותי', להיות ולאום מלאום יאמץ, ועד שנתמלאה ירושלים מחורבנה של צור, שענין זה נעשה ע"י קיום התומ"צ באופן של יגיעה דוקא, שזהו כלל בכל עניני קדושה שצריכים להיות באופן של יגיעה דוקא (דלא כההנהגה דלעו"ז, שעז"נ אשר נאכל במצרים חנם), כמ"ש כל עצמותי תאמרנה, וכדאיתא בעירובין אם ערוכה ברמ"ח אברים שלך משתמרת, שזהו"ע היגיעה בלימוד התורה, ועד"ז בנוגע לקיום המצוות, כמ"ש לעבדה ולשמרה, ופי' התרגום שלעבדה קאי על רמ"ח מ"ע

כג44
ולשמרה קאי על שס"ה מל"ת, שקיום המצוות צ"ל באופן של עבודה ויגיעה, לעבדה דייקא, שעי"ז דוקא נעשה בירור הגוף ונפש הבהמית.

כהעי"ז שנפש האלקית (באמצעות נפש השכלית) פועלת בנפש הבהמית, נעשה עילוי גם בנפש האלקית עצמה. והענין בזה, דאף שנפש האלקית היא חלק אלוקה ממעל ממש, מ"מ, ידוע ששורש הנשמה הוא מבחי' הכלים, שזהו מה שנש"י מושרשים באותיות התורה, כמ"ש הרמ"ע מפאנו שישראל ר"ת יש ששים ריבוא אותיות לתורה, כנגד ששים ריבוא בנ"י שהם כללות עם ישראל, שכל אחד מישראל יש לו אות בתורה, אותיות דייקא, שזהו"ע הכלים. ולכן, ביטול הנשמה הוא ג"כ בדוגמת ביטול הכלים. אמנם, עי"ז שהנשמה יורדת למטה ומבררת את הגוף ונה"ב, ניתוסף אצלה המעלה דביטול האורות.

כזהענין, דהנה, נתבאר לעיל20 כללות החילוק שבין ביטול האורות לביטול הכלים, שביטול הכלים הוא ע"ד הביטול דחכם שאינו מדבר לפני מי שגדול ממנו בחכמה, שאין זה באופן שמתבטל ממציאותו לגמרי (ער ווערט אינגאַנצן אויס מציאות) עד שישנו רק החכם שגדול ממנו כו', שהרי אדרבה, ביטולו שאינו מדבר לפני מי שגדול ממנו בחכמה, הוא, מפני שיודע את יוקר ענין החכמה, ובמילא יודע גם את יוקר החכמה שבו, אלא שידיעה זו (דיוקר ענין החכמה) גופא פועלת אצלו ענין של ביטול לגבי מי שגדול ממנו בחכמה. ואף שגם ביטול זה הוא ביטול אמיתי, מ"מ, אין זה ביטול במציאות, באופן שאין עוד, אין עוד מלבדו. משא"כ ביטול האורות הוא באופן של אין ואפס (ביטול במציאות). ובפרטיות יותר, אורות השייכים לכלים, כיון שיש בהם המדידה וההגבלה דכלים, אזי הביטול שלהם הוא רק בבחינת אין, שזהו הביטול דבחי' החכמה, כי, גם אור החכמה יש לו כלי [דאף שבערך לשאר הספירות (שלמטה ממנה) נקראת החכמה אור בלי כלי, מ"מ, בערך עצמה יש לה גם כלי], ולכן הביטול דחכמה נקרא רק בשם אין.

כח45
ולמעלה מזה הוא הביטול הנקרא בשם אפס, שזהו הביטול דבחי' הכתר, שהוא למעלה מסדר השתלשלות לגמרי.

לכיון שנפש האלקית שרשה מבחי' הכלים (שזהו שיש לה אות בתורה, כנ"ל), הרי הביטול שלה הוא באופן שיש בזה המדידה וההגבלה דכלים. ולכן, עבודתה מצד עצמה היא באופן דבכל לבבך ובכל נפשך בלבד, היינו, שכל הכחות פנימיים שבנפשו (הן הכחות דנפש האלקית והן הכחות דנפש הבהמית) ממולאים באהבת ה' (כמ"ש79 ואהבת את הוי' אלקיך בכל לבבך, בשני יצריך), אבל כל זה הוא עדיין במדידה והגבלה, ע"ד ביטול הכלים. אמנם, כאשר העבודה היא בכל מדה ומדה שהוא מודד לך80, היינו, אפילו במדה הפכית, שענין זה נעשה ע"י העבודה דאתכפיא ואתהפכא, היפך טבעו דוקא, אזי מגיע להדרגא דבכל מאדך79, למעלה ממדידה והגבלה. ועי"ז נפעל גם בנפש האלקית שיהי' אצלה הביטול שלמעלה מביטול הכלים, למעלה מביטול האורות המתלבשים בכלים, ואפילו למעלה מביטול האורות כפי שהם מצד עצמם (למעלה מהתלבשות בכלים).

לבבזה, דהנה, ביטול האורות כפי שהם מצד עצמם, הוא, הביטול דעולם התוהו דקדושה (קודם השבירה), דכיון שהאורות הם מרובים והכלים הם מועטים, לכן הביטול הוא באופן של רצוא (כמבואר בארוכה בהמשך אחרי מות תרמ"ט), למעלה ממדידה והגבלה. אמנם, האורות דתוהו אינם שייכים לכלים כלל, ובודאי שאינם יכולים לבוא בהתלבשות בכלים. ומצד זה יש מעלה בעולם התיקון שיש בו כלים מרובים, היינו, שהאורות באים בהתלבשות בכלים, אבל לאידך, הרי האורות דתיקון הם מועטים. אך ע"י מעשינו ועבודתינו במשך שיתא אלפי שנין דהוי עלמא, ובפרט בזמן הגלות, נעשה בירור וזיכוך הגוף ונפש הבהמית וחלקו בעולם, באופן שהכלי נעשה מזוכך ומבורר כל כך עד שיש ביכלתו להכיל גם אורות מרובים, אורות דתוהו. והענין בזה, שכללות העבודה היא בהניצוצות דתהו שנפלו למטה, שבהם עובד

לג46
עבודתו באופן של אתכפיא, ועד שמבחי' אתכפיא בא לבחי' אתהפכא חשוכא לנהורא ומרירו למתקא, היינו, שהעבודה היא להעלות הניצוצות דתוהו לשרשם ומקורם בעולם התוהו, ועד שפועלים המשכת האורות מרובים דתוהו באופן של התלבשות בכלים מרובים דתיקון, ע"י העלי' לבחי' שלמעלה מתוהו ותיקון גם יחד (ששם היתה כוונת בנין התוהו ע"מ לסתור וסותר ע"מ לבנות כו' (כנ"ל ס"ג)), כמבואר בקבלה שהשבירה דתוהו ונפילת הניצוצות למטה הו"ע שם ב"ן שנפל למטה, אף ששרשו בשם ס"ג, ועולם התיקון הו"ע שם מ"ה, שעז"נ מה שמו ומה שם בנו, מ"ה דייקא, שענינו ביטול, וע"י העבודה למטה נעשה בירור והעלאת שם ב"ן לשרשו ומקורו בשם ס"ג, ועד שנעשית העלי' לשם ע"ב שלמעלה משם מ"ה וס"ג, שעי"ז נעשה החיבור דתוהו ותיקון, שהאורות מרובים דתהו יומשכו ויתלבשו בכלים מרובים דתיקון.

להכללות העבודה דתיקון הצלם (נפש השכלית, שעל ידה יכולה נפש האלקית לברר את הגוף ונפש הבהמית וחלקו בעולם, שעי"ז נעשה גם בנפש האלקית עילוי גדול יותר, כנ"ל בארוכה) נעשית במשך כל שנות חיי האדם, כמ"ש ימי שנותינו בהם שבעים שנה ואם בגבורות שמונים שנה, שניתנו לאדם כדי לפעול הענין דשתה עוונותינו לנגדך עלומנו למאור פניך (כמ"ש לפנ"ז), כפי שמבאר כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע במאמרו, דמ"ש עוונותינו אין הכוונה עון ממש ר"ל, רק בחי' עיוות ועיקום כו', והיינו, שאין זה כמו שהאלקים עשה את האדם ישר (כנ"ל ס"ב), וצריך לפעול בעוונותינו שיהיו לנגדך, לנגד הקב"ה, היינו, בבחי' הקדושה. ועד"ז עלומנו, שהו"ע ההעלם והסתר, ועד להתוקף דההעלם והסתר, שזהו גם הפירוש דעלומנו מלשון עלם, שמורה על התוקף, וצריך לפעול בעלומנו להיות למאור פניך, שיתהפכו לקדושה. וענין זה נעשה ע"י ימי שנותינו בהם (מלשון בהמה) שבעים שנה, דקאי על בירור כל פרטי המדות דנפש הבהמית, שעיקרה מדות (כנ"ל ס"ב), שבע מדות כמו שהם בשלימותם שכל אחת כלולה מעשר,

לו47
שזהו המספר דשבעים שנה. ולאח"ז בא לעבודה נעלית יותר, שעז"נ ואם בגבורות (מלשון התגברות) שמונים שנה, שניתוסף גם ספירת הבינה, שלמעלה משבעת ימי הבנין (שמונה), וכשכל א' כלול מעשר, נעשה שמונים. ועד שמגיע להשלימות דבן מאה כאילו מת ועבר ובטל מן העולם, היינו, שבהיותו למטה נשמה בגוף, ה"ה במעמד ומצב שמבטל את העולם, ההעלם וההסתר כו'. וענינו באותיות הקבלה, כמבואר בכתבי האריז"ל (בשער מאמרי רז"ל, שהוא מהשמונה שערים) דקאי על בחי' זעיר אנפין כפי שבא להשלימות דגדלות שעולה לבחי' אריך, שאז נקרא בשם זקן, וזקנו לבן, כבן ע', או כבן פ' שנה, שזהו שאריך זקנו לבן כעמר נקי, ודיקנא דאריך חוורא, ועד לתכלית הגדלות והעלי' דז"א, שזהו"ע דבן מאה כו' ועבר מן העולם. ודוגמתו בעבודתו של איש ישראל, שבהיותו למטה ה"ה בדוגמת בחי' ז"א דלמעלה, שיש לו לבוש דצלם הנ"ל, שצריך לתקנו ע"י עבודתו במשך ימי חייו, שבעים שנה, ואם בגבורות שמונים שנה, ועד להשלימות דבן מאה, שבהם נעשה התיקון והשלימות דבחי' הצלם.

לחזה נעשה אצל כאו"א מישראל ע"י משה רבינו, כפי שמסיים ויהי נועם ה' אלקינו עלינו וגו', שזוהי ברכת משה לכאו"א מישראל שתשרה שכינה במעשה ידיכם (כמבואר בפרש"י על התורה ממאמרי רז"ל), ובא בהמשך למ"ש תפלה למשה, דהנה, ענינו של משה שכולל בעצמו את כל נשמות ישראל, שלכן אמר שש מאות אלף רגלי העם אשר אנכי בקרבו. וזהו גם מה שמשה קיבל תורה מסיני בשביל כלל ישראל

לט48
ובשביל כאו"א מישראל. וכמבואר בארוכה בתניא בביאור מארז"ל על הפסוק ועתה ישראל מה ה' אלקיך שואל מעמך כי אם ליראה גו', אטו יראה מילתא זוטרתי היא, אין, לגבי משה מילתא זוטרתי היא, שמצד בחי' משה שבכאו"א מישראל נעשה אצלו ענין היראה מילתא זוטרתי. וזהו גם שבכחו של משה נעשה אצל כאו"א מישראל שלימות העבודה דשבעים שנה, שמונים שנה, ועד לבן מאה, שבהם נעשה התיקון והשלימות דבחי' הצלם, שעל ידו פועלת נפש האלקית בירור וזיכוך הגוף ונפש הבהמית, ועי"ז מגעת לשלימות העבודה דבכל מאדך, בלי גבול (למעלה מעבודת הנשמה מצד עצמה, שעבודתה במדידה והגבלה, לפי ששרשה מבחי' הכלים שהם במדידה והגבלה, כנ"ל ס"ד).

מאלקשר זה עם תורת הרב המגיד על הפסוק עשה לך שתי חצוצרות כסף, דחצוצרות הוא מלשון חצאי צורות, דקאי על איש ישראל למטה, ואדם העליון שלמעלה, שהם שתי חצאי צורות, וע"י חיבורם יחד נעשה צורה שלימה. ומבאר, שאדם הוא חצי צורה שהוא רק ד"ם, ואל"ף לבדו כביכול ג"כ אינו צורה שלימה, אמנם כשיתדבקו יחד נעשה צורה שלימה. ויש לבאר ענין זה בנוגע לאיש ישראל גופא, שזה שאדם הוא רק ד"ם, קאי על נפש הבהמית שבחלל השמאלי שבלב שהוא מלא דם, שזהו"ע רוח הבהמה היורדת למטה, ולשם ירדה נפש האלקית (ע"ד מ"ש בתורת הה"מ הנ"ל שהקב"ה עשה כמה צמצומים כו'), כדי לברר ולזכך את נפש הבהמית, להעלות ולחבר הד"ם עם האל"ף, אלופו של עולם, שעי"ז נעשה (משתי חצאי צורות, ד"ם, וא') דבר השלם, אדם, ועד שתמורת היותו אדם ע"ש עפר מן האדמה, נעשה אדם מלשון אדמה לעליון (כנ"ל ס"ב). וענין זה נעשה ע"י העבודה דתומ"צ, שזוהי העבודה בהשלשה דברים שעליהם עומד העולם – עולם קטן זה האדם, והעולם כפשוטו, כל העולם כולו – תורה עבודה וגמילות חסדים. והענין בזה, שגמילות חסדים למאן דלית לי' מגרמי'

מב49
כלום, הו"ע הירידה למטה מטה בעולם. עבודה, שקאי על עבודת הקרבנות, ענינה העלאה מלמטה למעלה, היא העולה למעלה מעלה. והתורה, תורה אור, היא קו האמצעי, שעל ידה נעשה החיבור דשני הפכים הנ"ל. וזהו שישראל אורייתא וקוב"ה כולא חד, שע"י אורייתא נעשים ישראל וקוב"ה כולא חד.

מדע"י כללות העבודה דנפש האלקית עם הגוף ונפש הבהמית וחלקו בעולם, נעשה גם תיקון העולם כולו, לתקן עולם במלכות שד-י. וע"ד מ"ש במשיח – שזהו בנוגע לכללות בנ"י – שיכוף כל ישראל לילך בה ולחזק בדקה, וילחם מלחמות הוי' כו' ויבנה מקדש במקומו, שזהו בדוגמת העבודה דנפש האלקית מצד עצמה, וכן פעולתה בנפש הבהמית ע"י האמצעות דנפש השכלית, ולאח"ז ממשיך ומסיים ויתקן את העולם כולו לעבוד את ה' ביחד, שנאמר כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה' ולעבדו שכם אחד. וזהו גם מ"ש במדרש בקרבנו של נשיא לבני אשר, שנקרא שמו לשם גאולתן של ישראל כו' ואשרו אתכם כל הגוים, היינו, שעבודתם של בנ"י בעניני התומ"צ (שמרומזת בפרטי הקרבנות דנשיא לבני אשר) פועלת הענין דואשרו אתכם כל הגוים, שזהו תוכן הענין דתיקון העולם כולו.

מומ"ש ביום עשתי עשר יום נשיא לבני אשר. והענין בזה, שלאחרי שלימות העבודה דעשר ימים [ע"ד משנת"ל20 בפירוש הכתוב בעשור לחודש הזה ויקחו להם איש שה לבית אבות, שהוצרכו להמתין עשר ימים כדי שתהי' שלימות בנין המלכות בכל העשר ספירות שבה (כמבואר במפרשי הזהר)], באים ליום עשתי עשר יום, בחי' שלמעלה מסדר השתלשלות, ואז נעשה ואשרו אתכם כל הגוים, שכל הגוים משבחים את ישראל שבחרו בהקב"ה והקב"ה בחר בישראל. וכל זה נעשה ע"י עבודתם של ישראל במשך שיתא אלפי שנין דהוי עלמא, ובלשון אדמו"ר הזקן בתניא שבמעשינו ועבודתינו (כמבואר בלקוטי

מז50
לוי יצחק לתניא החילוק דב' הלשונות מעשינו ועבודתינו) כל זמן משך הגלות תלוי תכלית השלימות של ימות המשיח והגילוי דימות המשיח (גילוי אור א"ס ב"ה בעוה"ז הגשמי), שבהם ועל ידם מתגלית הבחירה שבחר הקב"ה בישראל, ועד שע"י העבודה דנשיא לבני אשר (ושבט אשר בכללותו) מקלס הקב"ה את כל בנ"י (כפי שמסיים במדרש כיון שראה הקב"ה שהקריב על הסדר הזה התחיל מקלס את קרבנו), וכאמור, שענין זה נמשך ומתגלה גם בכל העולם, כמ"ש ואשרו אתכם כל הגוים, ובאופן שענין זה פועל גם על הנהגתם ביחס לבנ"י, כמ"ש ועמדו זרים ורעו צאנכם, נוסף על הענין דלעבדו כולם שכם אחד. וכן תהי' לנו, בגאולה האמיתית והשלימה, ע"י משיח צדקנו, בניסן נגאלו ובניסן עתידין ליגאל, בקרוב ממש ובעגלא דידן.

מח______ l ______