Toras Menachem·Vol. 68 (5732·Part 3)·Shabbos Parshas Shemini·Shabbos Mevarchim Iyar·5712תורת מנחם·סח - שנת תשל"ב - חלק שלישי·ש"פ שמיני·מבה"ח אייר·ה'תשל"ב

א187
בס"ד. ש"פ שמיני, מבה"ח אייר, ה'תשל"ב
(הנחה בלתי מוגה)

גביום השמיני קרא משה לאהרן ולבניו ולזקני ישראל וגו'. וכתב הכלי יקר, שבאומרו ויהי ביום השמיני בא הכתוב לבאר הטעם שדוקא ביום הזה (ולא בימים הקודמים) הי' גילוי שכינה, כמ"ש כי היום ה' נראה אליכם, דלכאורה מה יום מיומיים, ולכן אמר שהיותו יום השמיני גרם לו קדושה ביתר שאת, כי כל מספר ז' חול ומספר שמיני קודש, כי מספר זה מיוחד אליו ית'. וכידוע גם מ"ש בתשובות הרשב"א, ששבעה ימים הם נגד שבעת ימי בראשית, שבעת ימי ההיקף, ושמיני הוא שומר את ההיקף כו'. והנה, בפירוש רש"י2 שיום השמיני נטל עשר עטרות. וצריך להבין, מהי ההוספה דעשר עטרות על העילוי דשמיני, דלכאורה, כיון ששמיני הוא קודש כו', מה ניתוסף בעשר, ואם עיקר העילוי הוא עשר, מהו העילוי דשמיני. גם צריך להבין מ"ש (ויהי ביום השמיני) קרא משה לאהרן וגו', דלכאורה מספיק לומר מ"ש בפסוק לאח"ז ויאמר אל אהרן, כמו בשאר פרשיות, ולמה הקדים הכתוב קרא משה לאהרן וגו'. גם צריך להבין מהו הדיוק דהיום ה' נראה אליכם, נראה דייקא, וכפי שהכתוב חוזר וכופל וירא אליכם כבוד ה', ועד לסיום הפרשה וירא כבוד ה' אל כל העם (לא רק לאהרן כו', אלא גם לכל בנ"י), דלכאורה מהו החידוש כאן בענין הראי' לגבי מה שמצינו כמ"פ לפנ"ז ולאח"ז, ובפרט במ"ת, שנאמר ויראו את אלקי ישראל וגו'.

הבהקדם משנת"ל בענין מעלת הראי', שאינה דומה שמיעה לראי', דהנה, אע"פ שגם כח השמיעה הוא כח נעלה ביותר, וכדמוכח מהדין דחרשו נותן לו דמי כולו, מ"מ, אין זה דומה למעלת

ו188
הראי', שמגעת בעומק פנימיות הנפש יותר, ופועלת אצל הרואה התאמתות חזקה ביותר, שאי אפשר להפריך או אפילו להחליש ע"י קושיא כו', באמרו שהוא בעצמו ראה זאת כו'. ומטעם זה יש צורך בזהירות יתירה בענין הראי', אפילו ראי' בעלמא ללא שימת לב (כמבואר בקונטרס העבודה ובכ"מ), מצד גודל פעולת והשפעת כח הראי'. ונתבאר שיש בזה ב' קצוות, שמחד גיסא מגיע כח הראי' בעומק הנפש כו', ולאידך גיסא, תופס כח הראי' דבר גשמי דוקא, דלכאורה הרי זה דבר והיפוכו, אך הענין הוא שהיא הנותנת, דכיון שמגיע בעומק הנפש, הרי זה נמשך למטה לתפוס דבר גשמי דוקא, לפי שכל הגבוה ביותר יורד למטה ביותר.

חנת"ל שמעלת הראי' היא גם בראיית עין השכל. ובהקדים שכללות ענין השכל והחכמה נקרא בשם ראי', כמו איזהו חכם הרואה כו', וזהו גם מה שחכמים נקראים עיני העדה. אמנם בזה גופא אינה דומה השגת השכל סתם (אף שכללותה נקרא בשם ראי') להשגה באופן של ראי' ממש, שרואה בעיני שכלו את אמיתית הדבר כמו שהוא. ובזה גופא יש חילוק אם ראיית עין השכל היא באור של ההשכלה בלבד, או שראיית עין השכל היא בעצם כח החכמה שלמעלה מהשגה כו' [כמו אצל חכם בעצם כח חכמתו, שזהו"ע נעלה יותר מעיני העדה, שזהו תואר המורה על דרגת החכמה כפי ששייכת להנהגת העדה, כמו רב שמשפיע לתלמיד, כולל גם תלמיד קטן, ועד להשפעה על מי שאינו בגדר תלמיד כו'], שזהו מ"ש רשב"י לרע"מ בעין השכל דלבך את חזי, בעין השכל שבלבא דוקא, שאי אפשר שיבוא בכלי המוח כלל. וזהו גם מה שאמר ר' חזקי' נושא עון חמינא, שבודאי אין זו ראי' של נבואה, שהרי שרש הנבואה אינו רק בבחי' נצח והוד דז"א, וגם משה לא ראה רק בבחי' אור אבא שבנצח דז"א כו', וא"כ, איך ראה ר' חזקי' בחי' נושא עון מי"ג תקו"ד דאריך אנפין, ועכצ"ל שזהו"ע ראיית עין השכל בדרגא היותר נעלית שלמעלה מהחכמה כו'.

ילאחרי כל העילויים הנ"ל, הרי זה ראיית עין השכל בלבד, ואין זה מגיע לראי' מוחשית ממש (וכנ"ל שכח הראי' שמגיע בעומק הנפש, נמשך למטה דוקא באופן שתופס דבר גשמי דוקא). וזהו החידוש בענין הראי' שיהי' לעתיד לבוא בכללות העולם, וכן בלימוד התורה, שמשיח ילמד תורה את כל העם באופן של ראי', שענין זה יהי' באופן של ראי' מוחשית, למעלה מראיית עין השכל בדרגא היותר נעלית, ששייכת עתה ליחידי סגולה בלבד, ולכל בנ"י באופן מקיף בלבד, כפי שפעל משה באמרו ואתחנן גו' אתה החילות להראות את עבדך גו' אעברה נא ואראה וגו'.

יבמבואר בתניא בנוגע לגילויים דלעתיד לבוא, שכבר הי' לעולמים מעין זה בשעת מ"ת, אלא שבמ"ת הי' זה בדרך אתעדל"ע בבחי' מתנה מלמעלה, לפי שעה, וכיון שכל הענינים צ"ל ע"י עבודה דוקא, הנה לאחרי מ"ת ישנו כללות ענין עבודת בנ"י במשך שית אלפי שנין דהוה עלמא, ולאח"ז יהי' הענין דקבלת שכר באלף השביעי, שאז תהי' תכלית השלימות של ימות המשיח ותחיית המתים, שתלוי במעשינו ועבודתנו כל משך זמן הגלות. וע"ד מי שטרח בערב שבת (שית אלפי שנין) יאכל בשבת (אלף השביעי), שבזה נכלל גם הבחי' שלמעלה שלא בערך מהטירחא והעבודה דערב שבת, שזוהי בחי' שמיני, שומר ההיקף (למעלה מבחי' השבת שנכללת בשבעת ימי ההיקף), וכמו הענין דמילה בשמיני עד שיעבור עליו שבת אחת, דהיינו למעלה משבת – שיש בשבת גם מדריגה זו, שהיא בחי' המתנה דשבת. וע"ד שמצינו בענין ספירת העומר (שעי"ז באים מיצי"מ למ"ת – בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה), שע"י העבודה דספירת שבע שבתות (כנגד מ"ט שערי בינה שהם בשבעת ימי הבנין), באים לענין דתספרו חמישים יום, כנגד שער הנו"ן דבינה (שמיני), ובזה גופא, לא

יג190
רק הבחי' התחתונה שיש לה שייכות למ"ט השערים, אלא גם הבחי' העליונה שלמעלה לגמרי מגדר שערי בינה.

טוויהי ביום השמיני קרא משה וגו', שמשה קרא והמשיך גם הבחי' דשמיני שלמעלה מהשתלשלות. ובהקדים, דהנה אמרו רז"ל שבתחילת ברייתו של עולם עיקר שכינה בתחתונים היתה, ואח"כ היו ז' דורות שסילקו את השכינה למעלה, ואח"כ עמדו ז' צדיקים והורידו את השכינה למטה, החל מאברהם שהוריד את השכינה מרקיע הז' לו', ועד למשה, שהוא השביעי, וכל השביעין חביבין, שהוריד את השכינה משמים לארץ. והענין בזה, דהנה, ההמשכה שע"י עבודת אברהם היתה רק באצילות, שזוהי דרגתו של אברהם שהי' מרכבה למדת החסד דאצילות (ועד שאמרה מדת החסד לפני הקב"ה מיום היות אברהם בארץ לא הוצרכתי אני לעשות מלאכתי אלא אברהם עומד ומשמש במקומי), ואף שעבודתו במדת החסד היתה בעולם למטה ע"י הכנסת אורחים כו', ואפילו לערביים, מ"מ, העיקר הי' ההמשכה למעלה בעולם האצילות, ולא באופן שנמשך וחדר למטה כו', וכידוע בענין אברהם אברהם פסיק טעמא בגווייהו, שההמשכה בעולם הבריאה אינה כמו שהיא בעולם האצילות, ולא באופן שההמשכה למטה היא כמו למעלה, ולכן לאחרי עבודתו לא נשאר למטה רושם כו'. אמנם החידוש של משה רבינו הוא שהוריד את השכינה למטה בארץ, שיש בזה ב' ענינים, הא', שלהיותו שביעי לראשון המשיך פעולתו של אברהם וכו' בהמשכת השכינה למטה יותר, והב', החידוש המיוחד הקשור עם החביבות של השביעי, שעל ידו הי' הענין דמ"ת (משה קיבל תורה כו' ומסרה כו') שאז בטלה הגזירה ונעשה החיבור דעליונים ותחתונים, שעליונים ירדו למטה ותחתונים יעלו למעלה, ובאופן שההמשכה למטה היא כמו למעלה, שלכן משה משה לא פסיק טעמא בגווייהו37 [וזהו גם מה שענין הממוצע דמשה הוא לא באופן של ממוצע המפסיק, אלא ממוצע המחבר], והרי כדי לחבר

טז191
עליונים ותחתונים, שמים וארץ, צריך להמשיך מבחי' שלמעלה משניהם, שזוהי בחי' שמיני (ששייכת גם לבחי' היותר נעלית שבשביעי, כנ"ל (ס"ג) בענין בחי' המתנה שבשבת, ובענין תספרו חמישים יום).

יחלזה ישנו גם הענין דעשר עטרות, שזהו העילוי דעשר גם לגבי העילוי דשמונה [וכמו העילוי דכינור דלעתיד לבוא של עשרה נימין, כמ"ש עלי עשור, שהוא נעלה יותר (לא רק מכינור של ביהמ"ק של שבעה נימין, אלא גם) מכינור של ימות המשיח של שמונה נימין], ולא עוד אלא שהעשר הם באופן דעטרות. וגם ענין זה שייך לשמיני, שזהו שיום השמיני נטל עשר עטרות, כידוע שבינה כוללת כל ג' ראשונות, ועד שהתגלות עתיק היא בבינה (דאע"פ שפנימיות אבא פנימיות עתיק, מ"מ התגלות עתיק בבינה דוקא).

כבכתוב, כי היום ה' נראה אליכם, עד וירא כבוד ה' אל כל העם, שזהו ע"ד משנת"ל (ס"ב) שהחידוש דלעת"ל הוא בענין הראי' שתהי' באופן של ראי' מוחשית דוקא, כיון שהגילוי דגבוה ביותר נמשך למטה ביותר, וכן הוא בנוגע לגילויים דביום השמיני, ובאופן שנטל עשר עטרות, ששלימותם היא כשהם באופן של ראי' דוקא. אך גם ענין זה התחיל כבר במ"ת, כנ"ל (ס"ג) ממ"ש בתניא שכבר הי' לעולמים מעין זה בשעת מ"ת, כדכתיב אתה הראת לדעת גו', הראת ממש בראי' חושיית, די"ל בדא"פ, שכוונת רבינו הזקן בזה להבהיר שהאפשרות לכך שלעתיד לבוא יהי' הענין דראי' חושיית, היא, בגלל שכבר הי' מעין זה בשעת מ"ת, והיינו, לפי שמ"ת הו"ע חד פעמי, שהרי לא יהי' עוד הפעם מ"ת, ובו נכללים גם כל הענינים שיהיו לעתיד לבוא (וע"ד המבואר בענין ותלמודו בידו, שע"י לימוד נגלה דתורה בעוה"ז

כא192
זוכים ללמוד פנימיות התורה בג"ע). אלא שזהו הענין היותר נעלה שבמ"ת (ע"ד הענין דעשר עטרות שנטל יום השמיני), שזהו מ"ש ואהי' אצלו גו' שעשועים גו', וכדאיתא בזהר (ריש פרשתנו) שהתורה היא חדוותא דקוב"ה ואטיילותא דילי', ועד לתענוג העצמי ממש שיתגלה לעתיד לבוא.

כגתהי' לנו, שע"י מעשינו ועבודתנו בזמן הגלות24, ובפרט ע"י לימוד פנימיות התורה [החל מהמבואר בפירוש רש"י, יינה של תורה, שיום השמיני נטל עשר עטרות], ובמיוחד כפי שנתגלתה ע"י תורת חסידות חב"ד באורך ורוחב ועומק, באופן דיתפרנסון, הנה עי"ז יפקון בי' מן גלותא ברחמים, ע"י משיח צדקנו, שיבנה מקדש במקומו, ביהמ"ק השלישי, שבו יתלבש המקדש דלמעלה, מקדש אד' כוננו ידיך, שבו יהי' הן הגילוי דבחי' שמיני, כינור של שמונה נימין, והן הגילוי דבחי' עשר עטרות, עלי עשור, ובאופן דוירא כבוד ה' אל כל העם, כפי שהי' כבר במשכן דאקרי מקדש, ועאכו"כ לעתיד לבוא, כשיקויים היעוד ונגלה כבוד ה' וראו כל בשר גו', בראי' חושיית, שלכן לא ילמדו עוד איש את רעהו גו' כי כולם ידעו אותי (אותי דייקא, עצמותו ית', שעז"נ במ"ת אותי אתם לוקחים) למקטנם ועד גדולם (כל העם בשוה).

כד______ l ______