Toras Menachem·Vol. 71 (5733·Part 2)·Shabbos Parshas Shemos·25 Teves·Shabbos Mevarchim Shvat 5733תורת מנחם·עא - שנת תשל"ג - חלק שני·ש"פ שמות·כ"ה טבת·מבה"ח שבט·ה'תשל"ג

א22
בס"ד. ש"פ שמות, כ"ה טבת, מבה"ח שבט, ה'תשל"ג
(הנחה בלתי מוגה)

גשמות בני ישראל הבאים מצרימה את יעקב איש וביתו באו. וידוע הדיוק (של בעל ההילולא) בתורה אור, דבפרשת ויגש נאמר ג"כ ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה יעקב ובניו, וצריך להבין למה הוכפל בתורה ענין בואם מצרימה. גם להבין השינויים מהתם להכא (עכ"ל). והיינו, דאע"פ שבכללות הוכפל כאן אותו הענין שכבר נאמר בפ' ויגש, שהרי בגלוי ובפשטות הכתובים (אין מקרא יוצא מידי פשוטו) הרי זה ענין אחד עם מש"נ בפ' ויגש, מ"מ, מהשינויים מהתם להכא מובן שבפרטיות ה"ה חלוקים בענינם, שהרי אפילו מתיבה אחת לומדים כמה ענינים בהלכה, וכאן ישנם כמה שינויים ממש"נ בפרשת ויגש.

הבתו"א, והענין, דהנה כתיב ירד ירדנו כו', ירידה אחר ירידה. והענין בזה, שגלות מצרים כוללת גם את הגליות שלאח"ז, דנוסף לכך שמצרים הוא מלשון מיצרים וגבולים, הרי זה גם מלשון צרה ועקתא, כמ"ש וענו אותם גו' [ועד שבנוגע להתחלת גלות מצרים אמרו רז"ל ראוי הי' יעקב אבינו לירד למצרים בשלשלאות של ברזל (כדרך כל הגולים, שהרי ע"פ גזרת גלות ירד לשם, ובלשון בעל ההגדה: אנוס ע"פ הדבור), אלא שזכותו גרמה לו]. וזהו הטעם שגלות מצרים היא שרש לכל הגלויות, כמארז"ל כל המלכיות נקראו על שם מצרים, ע"ש שהם מצירות לישראל. ובכללות הרי זה הענין דשעבוד מלכיות.

זמובן שגם גאולת מצרים כוללת את כל הגאולות, כפי שממשיך בתו"א, שגם ביציאה וגאולה ממצרים כתיב ואנכי אעלך גם עלה, היינו ב' עליות, שהוא עילוי אחר עילוי, ובאמת ביצי"מ לא נתעלו

ח23
רק פעם א', כמ"ש אעלה אתכם מעני מצרים גו', אך כי עלי' זו השנית היא רומזת על גאולה העתידה להיות בב"א.

ילהוסיף, שענין זה מרומז גם במ"ש בפרשתנו ויאמר אלקים אל משה אהי' אשר אהי', אהי' עמם בצרה זאת, אשר אהי' עמם בשעבוד שאר מלכיות. ואע"פ שעל זה אמר משה לפני הקב"ה, מה אני מזכיר להם צרה אחרת, דים בצרה זו, והקב"ה ענה לו יפה אמרת, כה תאמר לבנ"י אהי' שלחני אליכם (פעם א')14, הרי בודאי ידע הקב"ה מלכתחילה סברא זו, ואעפ"כ אמר לכתחילה אהי' אשר אהי', לרמז על הגאולה העתידה שכלולה בגאולת מצרים, אלא שבגלוי הי' בזה רק גאולת מצרים, ולכן אמר לו13 כה תאמר לבנ"י אהי' שלחני אליכם (פעם א').

יבגם מ"ש כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות, שיש בזה ב' פירושים, הא', שמקיש הכתוב ענין גאולה האחרונה לגאולת מצרים3, היינו, שגאולת מצרים היא רק דוגמא לגאולה האחרונה, והב', שבגאולת מצרים נכללת כבר גם גאולה העתידה, כמובן ממ"ש בזהר כימי צאתך גו', כיום מבעי לי', דהא בחד זימנא נפקו, וכן בזכירת גאולת מצרים כתיב למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים, וא"כ למה נאמר כימי לשון רבים, אך הענין הוא, דהנה מזמן יצי"מ עד גאולה העתידה לבא בב"א (שעז"נ אראנו נפלאות) הם ימי צאתך מארץ מצרים, ולכן אמר כימי לשון רבים. והיינו, שכאשר תהי' גאולה העתידה, אזי תהי' השלימות דיצי"מ. וע"ד מ"ש אלה מסעי בנ"י אשר יצאו מארץ מצרים, מסעי לשון רבים, ולכאורה, הרי מארץ מצרים הוא רק יציאה ונסיעה הראשונה, אך הענין הוא דכל זמן שלא הגיעו למסע האחרון שהוא מרחב האמיתי, עדיין לא נשלם הענין דיצי"מ. וכן הוא גם בענין כימי צאתך גו', שכל הימים מימי גאולה הראשונה מגלות מצרים עד הגאולה העתידה הם ימי צאתך מארץ מצרים. ומזה מובן שגאולת מצרים כלולה בגאולה העתידה, ולאידך גיסא, שמיד ביצי"מ היתה כלולה כבר הגאולה העתידה, ועד שאלמלא חטאו ישראל הי' משה מכניסם לא"י,

יג24
ואז היתה הגאולה השלימה שאין אחרי' גלות. ונמצא, שגאולת מצרים וגאולה העתידה כלולים זב"ז. וע"ד ענין התכללות המצות, שלכן כל העוסק במצוה פטור מן המצוה, מפני שעי"ז ממשיך גם ההמשכה שע"י המצוה האחרת כו', וכל החילוק הוא רק מהו העיקר ומהו הטפל. וכן הוא בענין גאולת מצרים וגאולה העתידה, שהם כלולים זמ"ז, וכל החילוק הוא מהו העיקר ומהו הטפל, וכמבואר הענין בספ"ק דברכות.

טויש לבאר מ"ש בתו"א בענין ב' הירידות הנ"ל, שירידה הא' שבפ' ויגש היא בבחי' אותיות המחשבה, וירידה הב' שבפ' שמות היא בבחי' אותיות הדיבור, וכן הוא בעליות דיצי"מ, שהם ב' העליות דדיבור ומחשבה, דלכאורה הרי זה סותר למה שמבאר לפנ"ז, שב' העליות הם גאולת מצרים וגאולה העתידה, וכאן ב' העליות הם ביצי"מ גופא. ויובן ע"פ האמור לעיל שהגאולה העתידה היתה כלולה כבר בגאולת מצרים, ולכן, בכללות היו כבר בגאולת מצרים גופא ב' העליות דמחשבה ודיבור, אמנם בפרטיות יותר, הנה גאולת מצרים היא בבחי' הדיבור, וגאולה העתידה היא בבחי' המחשבה, כמבואר בלקו"ת בענין ההפרש בין גאולת מצרים לגאולה העתידה, שבגאולה העתידה נאמר והניף ידו על הנהר, נהר פרת, דקאי על בחי' הבינה, שהיא בחי' מחשבה שלמעלה מהדיבור, ובבחי' זו תהי' הבקיעה, היינו שתתגלה בו בחי' שלמעלה מהבינה, ולכן נאמר28 והכהו לשבעה נחלים, שהו"ע ז' תחתונות דאצילות שבהם נמשך מבחי' ז' תחתונות דעתיק, משא"כ בגאולת מצרים הי' קריעת ים סוף, בחי' מלכות דאצילות, שהיא בחי' דיבור העליון, שהדיבור הוא סופא דכל דרגין, ולכן נקרע הים לי"ב גזרים, שהו"ע ההמשכה מי"ב גבולי אלכסון דז"א דאצילות.

יזואלה שמות בנ"י הבאים מצרימה, שקאי על כללות ירידת הגלות באופן של ירידה אחר ירידה, שהכוונה בזה היא בשביל העלי' של הגאולה בעילוי אחר עילוי. והענין בזה, כמבואר בתו"א

יח25
פ' וארא ובשער האמונה שענין הגלות נמשל לעיבור, דהנה אמרו רז"ל למה הולד דומה במעי אמו, לפנקס מקופל ראשו בין ברכיו כו' ואוכל ממה שאמו אוכלת כו', והיינו, שיש להעובר כל חיתוך האברים, אלא שראשו מקופל ומונח בין ברכיו, שאינו משמש כלום כו'. וכן הוא בענין הגלות, דאותותינו לא ראינו, והיינו, שישנה המציאות דאותותינו, אלא שלא ראינו כו'. והענין בעבודה, שיש אצלו ענין האמונה בשלימות, שמאמין שהיש אינו עושה את עצמו, אלא ואתה מחי' את כולם, אל תקרי מחי' אלא מהוה, ובאופן שמחדש בטובו בכל יום תמיד, ולא רק בכל יום, אלא בכל רגע ממש ה"ה מחדש מעשה בראשית, ולולי זאת אין לנבראים קיום כלל, כמבואר הענין בתניא, אבל כ"ז אינו מאיר בו, אלא הוא בהעלם, שזהו"ע הגלות. אמנם בזמן הגאולה יהי' ענין הלידה, וכמ"ש כי חלה גם ילדה ציון את בני', והיינו שכל הכחות יהיו עומדים בגלוי כו'.