Toras Menachem·Vol. 71 (5733·Part 2)·Sicha of Shabbos Parshas Shemos·25 Teves·Shabbos Mevarchim Shvat 5733תורת מנחם·עא - שנת תשל"ג - חלק שני·שיחת ש"פ שמות·כ"ה טבת·מבה"ח שבט·ה'תשל"ג

א26
בס"ד. שיחת ש"פ שמות, כ"ה טבת, מבה"ח שבט, ה'תשל"ג.
בלתי מוגה

בכ"ק אדמו"ר שליט"א קידש על היין.

גא. התוועדות זו היא בקשר לכך שיום הש"ק זה הוא שבת מברכים החודש, שיש בו שני ענינים: הענין הכללי דשבת מברכים החודש, שהוא בשוה בכל השבתות שבהם מברכים את החדשים, והענין הפרטי דשבת מברכים חודש זה, שבזה חלוק משאר השבתות שבהם מברכים את החדשים – כמו בחדשי השנה, שישנו ענין כללי שבו משתווים כל החדשים, וישנו ענין פרטי בכל חודש שבו חלוק הוא משאר י"א (ובשנת העיבור, כבשנה זו – י"ב) חדשי השנה.

דוכמו בענין המצוות, שישנו ענין כללי שהוא בשוה בכל המצוות, שעל ידם מקיימים רצון ה', וישנו ענין פרטי בכל מצוה שבו היא חלוקה משאר המצוות (מהמצוות שנתפרשו בתורה, עד למצוות שהם רק מנהג ישראל, אלא ש"מנהג ישראל תורה הוא").

הוע"פ תורת הבעש"ט הידועה שמכל ענין שיהודי שומע או רואה עליו ללמוד הוראה בעבודת ה', והיינו לפי שכל ענין שבעולם צריך להיות מנוצל לעבודת ה', כיון שכל עניני העולם "לא נבראו אלא לשמשני ואני נבראתי לשמש את קוני" – צריכה להיות הוראה ו"בכן" גם מהענין דשבת מברכים החודש, הן מהענין הכללי שבו והן מהענין הפרטי שבו.

וובפרטיות יותר:

זידועה תורת רבינו הזקן שצריכים לחיות עם הזמן, וכפי שנתפרש אח"כ שהכוונה היא לפרשת השבוע.

חולכאורה אינו מובן: מדוע אמר תחילה שצריך לחיות עם הזמן, ואח"כ נתפרשה הכוונה לפרשת השבוע – הרי הי' יכול לומר

ט27
מלכתחילה שצריך לחיות עם פרשת השבוע? ומזה מובן, שצריך גם לחיות עם הזמן, היינו, לחיות עם המאורעות שקורים בעולם במשך ימי השבוע, עי"ז שלמדים מהם הוראה – שהרי בריאת העולם היתה באופן ד"בראשית", "בשביל התורה שנקראת ראשית", ולכן צריך לקשר כל ענין שבעולם עם התורה, וללמוד ממנו הוראה בעבודת ה'.

יומזה מובן בנוגע לעניננו, שנוסף על ההוראה הכללית משבת מברכים החודש, וההוראה הפרטית משבת מברכים חודש זה, יש גם הוראה משבת מברכים חודש זה כפי שהוא בזמן המיוחד של שנה זו – כי, אע"פ ששבת מברכים חודש זה ישנו בכל שנה, הרי בכל שנה יש ענין מיוחד שבה היא חלוקה משאר השנים, וכפי שמבאר אדמו"ר האמצעי בעטרת ראש, שבתחילה היו כל הענינים נסקרים בסקירה אחת (ועד שבזה נכללו כל הנ' אלפים יובלות), כך, שכל פרט ורגע בזמן הי' כלול לפנ"ז, ואח"כ היתה ההתחלקות לכל הזמנים, עד כפי שכל פרט ופרט נמשך בפועל, ומזה מובן, שבכל שנה יש ענין מיוחד בשבת מברכים חודש זה שבו הוא חלוק משאר השנים.

יאב. ביאור כללות הענין דשבת מברכים החודש:

יבשבת מברכים החודש קשור עם מולד הלבנה בראש חודש (שלכן "נכון לידע המולד קודם שמברכין החודש"), והיינו, שלאחרי משך זמן שבו לא נמצאת הלבנה [כלומר: אין הכוונה שלא קיימת מציאותה, שהרי הלבנה קיימת תמיד, אלא הכוונה היא בנוגע לענין הגילוי, שקודם המולד הלבנה היא בהעלם], אזי נעשה מולד הלבנה מחדש [שמתחדשת מציאותה לגבי האדם שרואה אותה]. ובהמשך לזה צריך להיות הענין של קידוש לבנה – לעשות ממנה קודש.

יגוהענין בזה:

ידלכאורה אינו מובן: מהו הפלא שבמולד הלבנה, שלכן עושים קידוש לבנה, ועד שאומרים בנוגע לבנ"י "שהם עתידים להתחדש כמותה" – בה בשעה שגם לפנ"ז קיימת הלבנה בכל המציאות והכמות שלה?!

טו28
אך הענין הוא9 – שבעת המולד מתחילה הלבנה להאיר בעולם, והרי זהו כל תכליתה של הלבנה, כמ"ש "והיו למאורות גו' ויתן אותם אלקים ברקיע השמים להאיר על הארץ", השמש – להאיר ביום, והירח והכוכבים – להאיר בלילה.

טזכלומר: אין הכוונה כפי שנראה בפשטות שהעיקר הוא בריאת מציאות הלבנה כשלעצמה, ומזה בא אח"כ המסובב שהיא גם מאירה על הארץ, אלא אדרבה: כל תכלית מציאות הלבנה היא "להאיר על הארץ", ולולי זאת, חסרה כל מציאותה, כיון ש"סוף מעשה במחשבה תחילה", ומלכתחילה היתה בריאת הלבנה בכדי "להאיר על הארץ".

יזולכן, בבוא מולד הלבנה עושים ענין שלם ("אַ גאַנצן טומל") מזה שהלבנה מתחילה להאיר, כי, אילו הלבנה לא היתה מאירה, הי' נחסר עיקר כוונת בריאתה, וכשבטל העיקר בטל גם הטפל, ובמילא הי' נחסר במציאות הלבנה עצמה.

יחג. וההוראה מזה:

יטכאשר יהודי יוצא לעולם ורואה איזה ענין שיהי', אזי עבודתו היא שתיכף ומיד יוציא מזה הוראה בעבודת הקודש.

כוכמו בנוגע למולד הלבנה – שאין זה באופן שלפנ"ז לא היתה קיימת מציאותה של הלבנה, ובעת המולד נעשית מציאותה של הלבנה, שהרי מציאות הלבנה היתה גם לפנ"ז, אלא שהיתה בהעלם, ובעת המולד מתגלית מציאותה, ועד"ז בעבודת האדם בצאתו לעולם – שעבודתו אינה לחדש מציאות חדשה בעולם, כי אם לגלות את האלקות שיש בעולם בהעלם.

כאכלומר: גם לפני עבודתו יש אלקות בעולם,

כבובפרט ע"פ תורת הבעש"ט (שהובאה בהתחלת שער היחוד והאמונה) שבכל דבר שבעולם ישנו כח הפועל בנפעל – דבר ה' שמהוה אותו תמיד,

כגולמעלה מזה – כמ"ש הרמב"ם בהתחלת ספרו ש"כל הנמצאים .. לא נמצאו אלא מאמתת המצאו" (לא רק מ"המצאו" סתם, אלא "מאמתת המצאו" – מצד העצמות), שזוהי דרגא נעלית ביותר, כמובן ממ"ש "וארא גו' ושמי הוי' לא נודעתי להם", ופי' רש"י "לא נכרתי להם במדת אמיתית שלי", שענין זה נתגלה במ"ת דוקא,

כד29
וענין זה ישנו כבר מהתחלת הבריאה – שהרי מציאותה היא "מאמתת המצאו"; אלא שעבודתו של יהודי היא – לפעול שענין זה יהי' בגילוי בעולם, והיינו, שאע"פ שענין זה ישנו כבר בעולם, צריך יהודי לגלות זאת, וזהו עיקר ותכלית עבודתו למטה.

כהוכאשר יהודי טוען: לשם מה צריך הוא לפעול בעולם?! מי שהוא חכם – מבין בשכלו שאין דבר עושה את עצמו, אלא כל דבר שבעולם נברא ע"י הקב"ה, ומי שהוא שוטה ואינו מאמין בהקב"ה – הרי "בשופטני לא עסקינן", אבל האמת היא שמציאות העולם קשורה עם אלקות, ועד לאופן ש"מחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית", כמבואר בשער היחוד והאמונה אופן התהוות וחידוש הבריאה, כך, שהכל הוא אלקות, ומה יש ביכלתו לפעול עוד בזה?! – הנה על זה באה ההוראה ממולד הלבנה, שכל תכלית העבודה היא – לא לפעול שמציאות העולם תהי' אלקות, כיון שענין זה ישנו כבר מקודם לכן, אלא לגלות את האלקות שיש בעולם.

כוולכן: כאשר באים ליהודי ואומרים לו שצריך להתחיל להרעיש ("שטורעמען") בנוגע לקיום המצוות, כמו הנחת תפילין (ש"הוקשה כל התורה כולה לתפילין"), ציצית, קריאת שמע, תפלת מנחה (עוד היום), ואמירת ברכה לפני ולאחרי האכילה, וכיו"ב, והוא שואל: לשם מה צריכים זאת, הרי בלאה"כ יש אלקות בעולם? – אומרים לו, שכל תכלית העבודה היא לגלות את האלקות שבעולם.

כזועד"ז בנוגע לאדם העובד: מבלי הבט על כך שישנם אצלו כל הענינים בשלימות, ולכאורה מה צריך לעשות עוד – הנה לא די בכך שכל הענינים ישנם אצלו בהעלם, אלא עליו לגלות אותם. וכידוע המשל מבן המלך ששולחים אותו למרחקים כדי להביא את כל כשרונותיו וכחותיו הפנימיים מן ההעלם אל הגילוי (שענין זה אינו יכול להיות בהיותו בבית אביו המלך), ודוגמתו בנמשל, בנוגע לכללות תכלית ירידת הנשמה בגוף.

כחוזוהי ההוראה מכללות הענין דשבת מברכים החודש, שקשור בעיקר עם מולד הלבנה – שכשם שהחידוש שבמולד הלבנה הוא בתכליתה של הלבנה שתתגלה ותאיר, כך גם עבודתו של יהודי היא לגלות את כל הכחות שיש בו, ולגלות את האלקות שבעולם.

כט30
ד. ועפ"ז יש לבאר מאמר רז"ל "עשה מצוה אחת .. הכריע את עצמו ואת כל העולם לכף זכות" – דלכאורה איך יתכן שע"י פעולה אחת יכריע את כל העולם?! – כי, כל העולם הוא טפל לגבי פעולה זו, שבשבילה נברא, וכשנעשית פעולה זו, אזי נשלמת התכלית של העולם כולו.

לוכידוע הפתגם של ר' מרדכי הצדיק (שהי' מהצדיקים הנסתרים, ואח"כ הנגלים) בשם הבעש"ט, שנשמה יורדת לעולם למשך שבעים-שמונים שנה כדי לעשות פעם אחת טובה ליהודי – דלכאורה, כיון ש"ברשיעי לא עסקינן", הרי מובן, שמלבד פעולה זו, עושה עוד ענינים שצריך לעשותם, ומהו הפירוש שבשביל פעולה זו ירדה נשמתו לעולם?! – אך הענין הוא, שכדאי כל הענינים שעושה במשך כל ימי חייו, ובלבד שיביאו לכך שיעשה טובה ליהודי.

לאה. וכאשר יהודי מתבונן בכך שכל הענינים שקורים בעולם אינם אלא אמצעי לכך שיוכל למלא את הכוונה העליונה, אזי לא יתפעל מכל הקשיים שפוגש בדרכו, כיון שכולם כלא חשיב לגבי הכוונה העליונה.

לבובפרט כשעומדים ביום השבת, עליו נאמר "וקראת לשבת עונג" – אזי ישנה נתינת כח שכל הענינים יהיו נפעלים באופן של תענוג כו'.

לגועד שבאים למעמד ומצב ד"ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה", כמ"ש ביעקב, וכמבואר במסכת שבת ש"נחלת יעקב אביך" היא "נחלה בלי מצרים".

לד* * *

להו. נוסף על האמור לעיל אודות הוראה מכללות הענין דמולד הלבנה, ישנו גם הענין שצריכים לחיות עם הזמן – ללמוד הוראה מהמאורעות שקורים בעולם בזמן זה (כנ"ל ס"א), וכיון שלאחרונה נתעורר הרעש ("אַ גאַנצער שטורעם") בנוגע לשייכות של בני אדם עם הלבנה, יש ללמוד בזה הוראה בעבודה, וגם הוראה זו צריכה להיות "מרעישה" ("אַ שטורעם'דיקע").

לו31
ולהעיר, שבענין הנסיעה ללבנה יש כמה פרטים שיכולים ללמוד מהם הוראה בעבודה, אבל עתה נתעכב רק על אחד מהם:

לזעבור הנסיעה ללבנה השתמשו בסכום כסף גדול ביותר – 500 מליון דולר, בה בשעה שבסכום זה היו יכולים לעשות כו"כ ענינים חשובים עבור כו"כ דורות, ואעפ"כ, השקיעו זאת בנסיעה ללבנה למשך ימים ספורים בלבד.

לחומזה יכולים ללמוד הוראה בנוגע לציווי "לא תהא יושב ושוקל מצוותי' של תורה", אלא לקיימן באופן ש"קלה שבקלות כו' וחמורה שבחמורות כו' שוין", כדלקמן.

לטז. ובהקדמה:

מלכאורה אינו מובן: כיון ש"לא תהא יושב ושוקל", א"כ, איך שוקלים ואומרים שיש "קלה שבקלות" ו"חמורה שבחמורות"?!

מאאך הענין הוא – שיש אמנם קלות וחמורות, ואעפ"כ, צריך לקיימם באופן ש"אל תהא יושב ושוקל", והיינו, שגם מצוה חמורה צריך לקיים באותה "קלות" כמו מצוה קלה, וגם מצוה קלה צריך לקיים באותו "חומר" (שימת לב, חיות ומס"נ) כמו מצוה חמורה.

מבאך עדיין נשאלת השאלה: מדוע צריכים אמנם לקיים את ה"קלות" כמו את ה"חמורות" – הרי הם שני ענינים שונים: "קלות" ו"חמורות"?!

מגוהביאור בזה יכולים ללמוד מענין הנסיעה ללבנה:

מדבשביל הנסיעה ללבנה הי' צורך בשני סוגי ענינים – חמורות וקלות: "חמורות" – הם החלקים העדינים שכדי לייצרם זקוקים לחכמים גדולים שלמדו במשך ריבוי זמן כדי לרכוש בקיאות בענינים אלו, כולל גם ענינים שהמציאו רק בשנים האחרונות, ומובן שכל זה דורש ריבוי כסף; ו"קלות" – הם הענינים הפשוטים לגמרי, שעבורם אין צורך באומנות מיוחדת, ואין צורך בחכמים גדולים, כיון שיודעים אותם כבר ריבוי שנים, ולכן אינם דורשים ריבוי כסף וזמן.

מהושני הסוגים דרושים לצורך הנסיעה ללבנה: כשם שהי' צורך בענינים שהם בבחינת "חמורות", ובלעדם לא היו יכולים לנסוע – כך גם ללא הענינים הפשוטים לגמרי לא היו יכולים לנסוע.

מו32
וכפי שראו לאחרונה, שכאשר עמדו כבר לנסוע ללבנה, התעכבה הנסיעה למשך זמן, בגלל שהי' חסר דבר הכי פשוט – בורג קטן שלא הי' מחובר!

מזוהגע עצמך: מדובר אודות בורג קטן, ולא שהבורג הי' חסר; הבורג הי' קיים בכל תקפו, והחסרון הי' רק בכך שבורג זה לא מילא את תפקידו לחבר שני דברים נפרדים, ואעפ"כ, בגלל שהי' חסר דבר קל ביותר, שאינו דורש חכם גדול, התעכבה כל הנסיעה!

מחומזה רואים שבנוגע לנסיעה אין נפק"מ בין "קלות" ל"חמורות", כך, שגם ה"חמורות" זקוקים ל"קלות", וגם כשמדובר אודות פרט הכי קטן, הרי זה מעכב את כל ענין הנסיעה, שאינו יכול לבוא לידי פועל ללא פרט קטן זה.

מטומזה למדים הוראה בעבודה – ש"לא תהא יושב ושוקל כו'": אע"פ שישנה אמנם המציאות של "קלות" ו"חמורות", יש מצוות שנתפרשו בתורה, ויש ענינים שהם רק מנהג ולא מצוה, ולכן, אם רוצה לברך על זה, אומרים לו שאסור לברך, ואם יברך תהי' הברכה לבטלה, ובמקום של מצוה, אפילו מצוה קלה, נדחה המנהג – אעפ"כ, כשיהודי מקיים מנהג ישראל, ש"תורה הוא"1, צריך לעשות זאת באותה חיות כמו שמקיים מצוה מן התורה.

נח. ויש להוסיף בזה:

נאהחילוקים שישנם בין ה"קלות" ל"חמורות" הם גם בנוגע לאנשים שמתעסקים בהם – כבמשל הנסיעה ללבנה, שהחלקים העדינים כו' צריכים להעשות ע"י חכמים גדולים דוקא, משא"כ הענינים הפשוטים, כמו בורג קטן, הנה החכם הגדול צריך אמנם לוודא שלא חסר הבורג הקטן, אבל הוא בעצמו אינו מתעסק בכך, כי אם בחלקים העדינים כו', ואם החכם הגדול יתעסק ביצור הבורג הקטן, אזי עושה בפירוש דבר שלא נדרש ממנו!

נבוכידוע גם המשל, שמי שעוסק בנקיבת מרגליות, אסור לו לעסוק במלאכת אפיית הפת, ועאכו"כ לא בחרישה וזריעה – שבשביל זה אין צורך בחכמה, להיותם ענינים הקשורים עם עשי' בידים בלבד.

נג33
ועד"ז בלימוד התורה – שכאשר מי ששייך ללמוד בעיון יתמסר ללימוד למיגרס, הרי הוא עובר על ביטול תורה. ואף שבנוגע לאמירת הברכה נוגע רק הענין של אמירת דברי תורה, מ"מ, לגבי מי שיכול ללמוד בעיון, נחשב הלימוד למיגרס לביטול תורה; וביחד עם זה, עליו להבטיח את קיומן של הקלות כדבעי למהוי.

נדואע"פ שאלו שצריכים להתעסק עם הענינים החשובים אין להם להתעסק עם הענינים הפשוטים, הנה לגבי מילוי והשלמת הכוונה שוים כולם, כיון שבשביל שלימות הכוונה יש צורך הן בקלות והן בחמורות.

נהואם בענינים גשמיים, שבהם הכמות היא העיקר, הנה לגבי מילוי הכוונה כולם בשוה – בענינים רוחניים, שבהם האיכות היא העיקר, בודאי שלגבי מילוי הכוונה כולם בשוה.

נווזהו גם מ"ש בכתר שם טוב בתחלתו, ב"צוואה מהבעש"ט": "להיות תמים בעבודתו ית' עבודה תמה .. הן רב הן מעט כו'" – כיון שלגבי שלימות הענינים אין נפק"מ בין קלות לחמורות, שהרי יש צורך בשניהם.

נזט. וכאשר עוסקים בעניני התומ"צ בשלימות, אזי ממלאים ומשלימים את הכוונה ד"ושכנתי בתוכם" בעולם למטה.

נחועי"ז זוכים לקבל מלמעלה את כל הענינים, ובאופן ש"באור פני מלך חיים", כך, שלא יחסר מאומה בבני חיי ומזוני, ובכולם רויחי.

נט* * *

סי. בהמשך להאמור לעיל (ס"א) שנוסף על הענין הכללי שבכל שבתות מברכים החודש, ישנו ענין פרטי בשבת מברכים חודש זה שבו חלוק הוא משאר שבתות מברכים החודש שבכל השנה – הנה הענין המיוחד בשבת מברכים חודש שבט, ובפרט אצל חסידי חב"ד, הוא, שהעשירי בחודש שבט הוא יום ההילולא של כ"ק מו"ח אדמו"ר.

סאוענין זה מודגש במיוחד בנוגע לשבת מברכים החודש – כיון

סב34
שכל התקנה לערוך התוועדות בשבת מברכים החודש נקבעה ע"י בעל ההילולא דעשירי בשבט.

סגועוד ענין מיוחד בנוגע לשבת מברכים חודש שבט בשנה זו – שערב שבת חל בכ"ד טבת, יום ההילולא של רבינו הזקן.

סדיא. המשך השיחה אודות עניני התורה שכתבו קרוב לזמן הסתלקותם: בנוגע לרבינו הזקן: אגרת הקודש סימן כ', והרשימה "נפש השפלה כו'", ובנוגע לאדמו"ר מהוריי"צ: המאמר ד"ה באתי לגני –

סההוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס בלקו"ש חט"ז ע' 41 ואילך.

סויב. וכאן רואים ענין נפלא:

סזמדובר אודות רבינו הזקן, שהי' נשמה חדשה (כמבואר בשיחות רבותינו נשיאינו), ואצלו גופא – בהיותו במעמד ומצב של גלות בתוך גלות [שהוצרך לברוח ולהטלטל בכמה טלטולים כו', ומצבו הגשמי הי' קשה, מצד גודל הקור כו', והיו לו יסורים נוראים, ועד שהקיא המרה כו'], והרי "גלות מכפרת", ומי שאינו זקוק לכפרה, הנה ע"י הגלות נמשכים לו ענינים נעלים ביותר בקדושה גופא; ועד לגודל העילוי שהי' אצלו בשעת הסתלקותו, כמ"ש הרבנים בני המחבר בהקדמתם לשו"ע שהיו ענינים נפלאים ביותר בעת הסתלקותו בדעה צלולה וכו'.

סחואעפ"כ, מבלי הבט על גודל העילויים הנ"ל, כתב אז אודות העילוי שנעשה ע"י העבודה עם "נפש השפלה", שאי אפשר לגשת אלי' עם מדת האמת, אלא עם מדת החסד; ודוקא עי"ז נשלמת הכוונה העליונה לעשות לו ית' דירה בתחתונים, ועד ל"גן" שהוא מקום של תענוג.

סט35
וכיון שסיפרו לנו זאת – צריכים אנו ללמוד מזה הוראה בעבודת ה':

עכאשר פוגשים יהודי שנמצא במעמד ומצב של "נפש השפלה", אין לחשוב שבגלל זה אין לו שייכות אליו, ואין לו מה להתעסק עמו – אלא צריך לידע שמצד מדת החסד צריך להתעסק גם עמו.

עאועי"ז שיפעל עליו, אזי יתפוס לאח"ז שבעיקר עליו לתקן את עצמו. – מלכתחילה לא הי' חושב להתעסק עם עצמו ("טאָן מיט זיך"), בחשבו שנמצא במעמד ומצב הראוי, שהרי "על כל פשעים תכסה אהבה"; ולכן צריך לעסוק תחילה עם הזולת, ואז יבוא לידי הכרה שמה שרואה אצל הזולת, הרי זה כמו שמביט ב"מראה" (כתורת הבעש"ט הידועה שראיית הרע אצל הזולת אינה אלא השתקפות הרע שבו), ועי"ז יתקן את עצמו.

עבוזהו סדר העבודה – שתחילה צריך לעסוק עם הזולת, וגם כשנדמה לו שפלוני נמצא במעמד ומצב ד"נפש השפלה", אומרים לו: "אל תבט אל מראהו", אלא להתעסק גם עמו. וכפתגם הבעש"ט שצריך לאהוב כל אחד מישראל, אפילו מי שנמצא בפנה נדחת כו', ולכן, בכל מקום שפוגשים יהודי צריך להתעסק עמו (כפי שנהג הבעש"ט עצמו שהי' נוסע מעיר לעיר, גם למקומות רחוקים, כדי לפעול על יהודים כו'); וההתעסקות עם הזולת תפעל גם בנוגע לעצמו – שהרי אפילו "צדיק גמור עובד ה' ביראה ואהבה בתענוגים" הרי הוא עדיין "דבר בפני עצמו ירא ה' ואוהבו", "יש מי שאוהב", כך, שעבודתו אינה עדיין "עבודה תמה", כיון ש"יש" אינו "תמים"; ולכן, הפעולה עם הזולת תועיל גם בנוגע לעבודתו עם עצמו.

עגיג. ובהמשך להאמור לעיל יש עוד ענין ערב ("אַ געשמאַקער ענין") – אף שאין כאן המקום להאריך בזה, כי אם בהזדמנות אחרת – בנוגע לשני ספריו של רבינו הזקן שנדפסו בחייו: הלכות תלמוד תורה וספר התניא (תחילה הל' ת"ת ואח"כ ספר התניא).

עד36
שני הספרים מתחילים באותו ענין: הל' ת"ת – "אע"פ שהקטן פטור מכל המצות וגם אביו אינו חייב לחנכו במצות מן התורה אלא מד"ס", וספר התניא – "משביעין אותו תהי צדיק", שקאי על תינוק שנולד.

עהולכאורה יפלא מדוע לא התחיל רבינו הזקן הל' ת"ת ש"תלמוד תורה מ"ע מן התורה על האב ללמד את בנו הקטן תורה .. שנאמר ולמדתם אותם את בניכם לדבר בם, ומאימתי .. משיתחיל לדבר כו'"; ובמקום זה התחיל בזה ש"הקטן פטור מכל המצות וגם אביו אינו חייב לחנכו במצות מן התורה אלא מד"ס"?!

עוובכל אופן, רואים כאן שרבינו הזקן מדייק להתחיל בנוגע לקטן דוקא, כיון שגם בקטנותו יש לו כבר את כל הענינים כו'. ויתירה מזה בנוגע לספר התניא – שהרי בהל' ת"ת מדובר לכל-הפחות אודות קטן שמתחיל לדבר, בגיל שנתיים לערך, ואילו בתניא מתחיל בנוגע לקטן בשעה שנולד, או אפילו קודם שנולד.

עזוהענין בזה – שתיכף ומיד כשהתינוק נולד נותנים לו את כל התורה כולה, כולל גם פנימיות התורה. ואע"פ שעדיין אינו שייך להבנה והשגה, הרי הנשמה שומעת כו' (כידוע הענין בזה), ולא כפי שהנשמה היא למעלה, אלא כפי שכבר מלובשת בגוף למטה, שלכן, הענין ד"משביעין אותו" הוא בסוף העיבור דוקא, ולא לפנ"ז, כאשר כל הענינים הם בהעלם כו', כיון שנמצא במעמד ומצב ש"ראשו מונח לו בין ברכיו וכו'"52 (היינו שענין השכל הוא רק עד כמה ששייך למדות), וכמבואר בתו"א שלכן נמשל הגלות לעיבור.

עח[ואע"פ שבעת העיבור "מלמדין אותו כל התורה כולה"52 – הרי לימוד זה הוא רק לנשמה, ואז אין לנשמה שייכות עם הגוף, שמצד עצמו אינו שייך לכל ענינים אלו; ואילו הענין ד"משביעין אותו" הוא בסוף העיבור, שאז יש כבר שייכות לנשמה עם הגוף ופועלת עליו כו', ועד שלאח"ז נעשית ההולדה, ולאח"ז ברית המילה (גם באשה ש"כמאן דמהילא דמיא")].

עט37
וזהו מה שמדגיש רבינו הזקן – שתיכף ומיד כשהתינוק נולד, שרק זה עתה נתוודע למציאות האור (שלא ידע מזה עד עתה), נותנים לו כבר את כל הענינים, ובאופן שנמשך אצלו באופן פנימי.

פיד. וההוראה מזה:

פאכאשר יוצאים לעולם ופוגשים יהודי שאינו יודע מאומה, צריך לידע שמבלי הבט על מעמדו ומצבו עתה, כמו שזה עתה נולד, הנה לכל לראש צריכים לתת ולהשפיע לו כל הענינים, ועד לאופן ד"משביעין" מלשון שובע, כמ"ש "ואכלת ושבעת", היינו, שיהי' אצלו ענין של שובע בנוגע לכל כחותיו, והיינו, שצריך ליתן לו לא רק ענינים המוכרחים – "חסרונן", אלא גם ענינים של תענוג – "להחיות בהם נפש כל חי".

פבובסגנון האמור לעיל – שגם ב"נפש השפלה", ובשקר העולם, פועלים הענין ד"באתי לגני".

פג* * *

פדטו. מאמר (כעין שיחה) ד"ה ואלה שמות בני ישראל וגו'.

פה* * *

פוטז. בנוגע ללימוד פסוק בפרשת השבוע עם פירוש רש"י, כרגיל, הנה הסדר לאחרונה שמתעכבים על דבר תמוה בפרשה שלא רואים שרש"י יתעכב על זה, ובהכרח לומר – או שהדבר פשוט כ"כ עד שרש"י לא צריך לבארו, או שרש"י הבהיר זאת כבר לפנ"ז, ולכן לא צריך לחזור ולבאר הדבר, כיון שבפירוש רש"י כל תיבה מדוייקת כו', לא חסר ולא יתיר.

פזובכן: בפרשת השבוע מסופר שלאחרי שהקב"ה שלח את משה לילך לפרעה ולומר לו לשלח את בנ"י ממצרים – "ויהי בדרך במלון ויפגשהו ה' ויבקש המיתו", "למשה, לפי שלא מל את אליעזר בנו (לשמונה ימים), ועל שנתרשל נענש עונש מיתה".

פח38
ולכאורה אין הדבר מובן כלל: הרי הקב"ה שלח את משה לומר לפרעה (בשליחותו של מקום) "שלח את בני (בני בכורי ישראל) ויעבדני", ואם הקב"ה ימיתו, לא תוכל להתקיים שליחותו של הקב"ה?!

פטלכאורה אפשר לתרץ ע"פ פירוש רש"י בפ' וישלח, בנוגע לתפלת יעקב "הצילני נא מיד אחי מיד עשו וגו' ואתה אמרת היטב איטיב עמך ושמתי את זרעך כחול הים וגו'" – דלכאורה אינו מובן: מדוע הוצרך יעקב להתפלל להקב"ה שיצילנו מיד עשו, הרי הקב"ה כבר הבטיח לו לשמרו כו' – "אני ירא שמא משהבטחתני נתלכלכתי בחטא ויגרום לי להמסר ביד עשו". ועד"ז י"ל בנדו"ד, שבגלל שלא מל את אליעזר, קלקל והפריע לקיום השליחות של הקב"ה.

צאבל באמת אי אפשר לומר כן, כי, החשש "שמא משהבטחתני נתלכלכתי בחטא ויגרום לי כו'", שייך רק בנוגע להבטחה על ענין פרטי שנוגע ליעקב או למשפחתו, אבל כשמדובר אודות השליחות להורות לפרעה להוציא את בנ"י ממצרים, אי אפשר לומר שהנהגת משה בענין פרטי (שלא מל את אליעזר) תקלקל ותפריע למילוי השליחות של הקב"ה שנוגעת לששים ריבוא מישראל, כך, שנשארת השאלה איך יתכן ש"ויבקש המיתו", בה בשעה שצריך לקיים את השליחות של הקב"ה.

צאוכיון שזהו דבר המוקשה אצל בן חמש למקרא, מוכרח רש"י להבהיר זאת, ודוקא בפשטות הכתובים.

צביז. גם צריך להבין: מהי ההוראה שיכולים ללמוד מהענין ד"ויהי בדרך גו' ויבקש המיתו"?

צגובהקדמה:

צדכיון שבדברו אל פרעה הי' משה בן שמונים שנה (כפי שילמד הבן חמש למקרא תיכף), הרי בסיפור דפרשתנו הי' משה בן ע"ט שנה לערך. ומובן, שעד אז בודאי אירעו אצלו כמה ענינים (וכיון שמדובר אודות משה רבינו – היו בודאי ענינים) חשובים. וא"כ, שואל הבן חמש למקרא, היתכן שבפסוק מסופר קצת מאד אודות אותה תקופה?!

צהועל זה מסביר לו המלמד: ה"חומש" – אינו ספר של סיפור דברי הימים, דברי ימי צדיקים, אלא "תורה צוה לנו משה מורשה קהלת

צו39
יעקב", כך, שכל ענין שהתורה מספרת אודותיו הוא כדי ללמוד ממנו הוראה, ולכן לא נזכרו בתורה כל הענינים שאירעו בינתיים, כיון שאינם נוגעים ללימוד הוראה כו'.

צזוכיון שכן, שואל הבן חמש למקרא, מהי ההוראה שיכולים ללמוד מזה ש"ויבקש המיתו"?!

צחובפרט ע"פ מה שמצינו ש"עקם הכתוב שמונה אותיות ולא הוציא דבר מגונה מפיו, שנאמר (בפ' נח) מן הבהמה הטהורה ומן הבהמה אשר איננה טהורה", ועאכו"כ בנוגע למשה רבינו שבודאי אין לספר עליו ענין בלתי-רצוי, ובהכרח לומר שיש הוראה שלמדים מענין זה.

צטוכפי שיתבאר לקמן.

קיח. ומצד קוצר הזמן, יש להמשיך מיד עם הערות על הזהר דפרשת השבוע:

קאבהערה הראשונה מתעכב על מאמר הזהר בנוגע לבית המקדש: "בית ה' דאיהו בית המקדש כגון עזרות ולשכות ובית האולם והדביר וכו'", ומבאר: "קחשיב ד' דברים. עזרות לשכות אולם דביר, לנגד ד' אותיות שם הוי', והיינו בית הוי', והיינו שהד' דברים הללו שבבית המקדש הם כלי קיבול לד' אותיות דשם הוי'" (ואע"פ שבביהמ"ק היו עוד פרטים – הרי גם בשם הוי' יש עוד פרטים, אלא שבכללות נחלק לד' אותיות, ועד"ז ביהמ"ק, שיש בו ריבוי פרטים, אבל בכללות נחלק לד' פרטים).

קבוכאן רואים איך שכל ענין בפנימיות התורה (תורת החסידות) קשור עם נגלה דתורה, כך, שמענינים בנגלה יכולים להבין ענינים בנסתר, ומענינים בנסתר יכולים להבין ענינים בנגלה, ורק צריך להיות "הפך בה והפך בה", ואז רואים "דכולא בה", שזוהי "תורה אחת", ובנדו"ד, שהענין המובא בזהר כאן בנוגע ל"דביר" (המחיצה המפסקת בין קדש הקדשים לאולם), קשור עם ענין שלם המבואר במסכת יומא בנוגע ל"אמה טרקסין", וכפי שיתבאר לקמן.

קג40
[כ"ק אדמו"ר שליט"א נתן קנקן משקה עבור המלוה מלכה של "חדרי תורה אור", ונתן את המזונות עבור ה"פגישה"].

קד* * *

קהיט. הביאור בשיטת הזהר בענין ה"דביר" (אמה טרקסין), ש"איסתפקא להו לרבנן בקדושתי' אי כלפנים (קדושת קדה"ק) אי כלחוץ" (קדושת היכל), ע"פ משמעות דברי אאמו"ר שהדביר הוא נגד אות יו"ד דשם הוי' –

קוהוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס בלקו"ש חל"ו ע' 140 ואילך.

קזכ. הביאור במ"ש בפרשת השבוע "ויבקש המיתו", אף שמשה הוצרך למלא את שליחותו של הקב"ה – מובן ע"פ מ"ש רש"י ש"ויבקש המיתו" קאי (לא על הקב"ה אלא) על המלאך:

קחמלאך – לא יודע "קונצן"... הוא צריך למלא את תפקידו, וכל שאר הענינים הצדדיים אינם ה"חשבון" שלו; בשעה שצריך ליתן שכר, נותן שכר, ובשעה שצריך ליתן עונש, נותן עונש. ואין לו לעשות חשבון שאם ימיתנו, לא תוכל להתקיים שליחותו של הקב"ה; עליו למלא את חובתו, ולא לדאוג לענינים אחרים.

קטאבל עדיין אינו מובן: הרי מלאך אינו עושה דברים מעצמו, אלא רק ממלא את שליחותו של הקב"ה (ללא חשבונות בנוגע לענינים אחרים), וכיון שהמלאך ביקש המיתו, הרי מובן שהי' זה בשליחותו וע"פ רצונו של הקב"ה, וא"כ, הדרא קושיא לדוכתה: היתכן שהקב"ה רצה להרוג את משה, בה בשעה שרצה שמשה ילך לפרעה?!

קיאך ענין זה הבהיר רש"י כבר בפ' וירא:

קיאבנוגע לדברי המלאכים ללוט "מהר המלט שמה כי לא אוכל לעשות דבר עד בואך שמה", מפרש רש"י: "זה עונשן של מלאכים על שאמרו כי משחיתים אנחנו, ותלו הדבר בעצמן, לפיכך לא זזו משם עד שהוזקקו לומר שאין הדבר ברשותן".

קיבולכאורה אינו מובן: מדוע אומר רש"י שהמלאכים נענשו בגלל ש"תלו הדבר בעצמן" – הרי יש כאן עוולה גדולה יותר מענין של גאוה

קיג41
סתם, כיון שזה דבר שקר, וע"פ נגלה, גדול יותר העונש על שקר מאשר העונש על גאוה?!

קידוהביאור בזה – שאכן לא אמרו דבר שקר, דכיון שמלאך הוא שליח של הקב"ה, ובאופן שבטל בתכלית אל השליחות, כך, שאין לו ענינים אחרים מלבד השליחות, הרי זה נעשה ענין שלו, ולכן היו המלאכים יכולים לומר "כי משחיתים אנחנו".

קיהוהטעם שנענשו על זה – בגלל שע"פ דבריהם הי' יכול לוט לדמות שהם באים בכח עצמם, ולא בכחו של הקב"ה, כיון שלא פירשו באמרם "כי משחיתים אנחנו" שאין זה בכח עצמם, אלא בכח של הקב"ה שישנו בהם.

קיוונמצא, שכאשר מלאכים אומרים "משחיתים אנחנו", הרי זה ענין אמיתי, והיינו, שבאמיתית הענין מתייחסת הפעולה (לא להקב"ה, אלא) למלאך. ועד"ז בנדו"ד, שכאשר נאמר על המלאך "ויבקש המיתו" (את משה), הרי זה ענין אמיתי, והיינו, שענין זה עושה (לא הקב"ה, כביכול, אלא) המלאך, כיון שהפעולה מתייחסת אליו.

קיזכא. ומכאן למדים הוראה בנוגע להנהגת בנ"י – עד כמה צריך להזהר ולשלול ענין של חילול השם, וכמדובר כמ"פ שבענין של קידוש השם והפכו לא נוגע מה שנעשה בחדרי חדרים, ומה שחושב לעצמו שהוא יודע את האמת וכו', אלא העיקר הוא – איך נראה ומתפרש הדבר לכל אלו שעומדים מסביב, ובפרט כשמדובר אודות ענין שנעשה בפני כו"כ מישראל ונתפרסם בפירסום הכי גדול במרחבי העולם.

קיחובנוגע לעניננו – ההיתר של האח והאחות באופן של היפך קידוש השם:

קיטלמרות שהכל יודעים שישנו פס"ד לאיסור ע"י שני בתי-דינים (שביניהם הי' גם הרב הראשי השני) – החליט פלוני על דעת עצמו לפרסם פס"ד להתיר, והוסיף לעשות זאת באופן הפכי מהמקובל אצל רבנים ש"דברי חכמים בנחת נשמעים" – לפרסם זאת במעמד של עשרות עיתונאים, וביניהם גם כאלו שאינם שומרים תומ"צ, כדי שהם יפרסמו ויחזקו את הפס"ד, שזהו דבר שלא הי' כמוהו בישראל!

קכ42
ולא עוד אלא שהזדרז לחטוף ולהעמיד להם חופה וקידושין תיכף ומיד – אף שלאמיתו של דבר לא הועיל בזה מאומה, שהרי הדין הוא שקידושין תופסין בחייבי לאוין, כך, שגם ממזר ודאי, שיש עליו הלאו ד"לא יבוא ממזר בקהל ה'", קידושיו קידושין, וצריכה גט, ובלי גט אסורה להנשא לשוק.

קכאוכל זה – נוסף על התמיהה בנוגע לפס"ד עצמו, שא' העדים העיקריים שעדותו מהוה היסוד לכל ההיתר – נוגע בדבר, ומה גם שהפס"ד לבטל את הגיור של "אבי" האח והאחות, לאחרי שחי והתנהג כיהודי במשך עשרות שנים, הוא בסתירה לפס"ד שהכיר בגיור בזק של אשה, שבו ביום שקיבלה עלי' עול מצוות (לפי דבריו), היתה נשואה לכהן שאסור בגיורת!... ובכלל הרי זה היפך שיטתו שצריך להתנהג באחוה וקירוב ולא לרחק את אלו שבאים לאה"ק, ואילו כאן הוא זורק יהודי שומר תומ"צ ומכריז שהוא לא יהודי וקידושיו אינם קידושין!

קכבאלא מאי, הכל יודעים שהפס"ד להיתר הוא רק בגלל שהממשלה החליטה שכך צ"ל הפס"ד, ובשביל זה ערכו "עסק חבילה" ובחרו אותו לרב הראשי (לאחרי שהדיחו את הרב הראשי הקודם), בגלל שסומכים עליו שכיון ש"יודע ללמוד", בודאי יוכל למצוא ראיות כו' ולערוך פס"ד בהתאם לרצונם (וזהו הטעם שההיתר נתפרסם רק עכשיו, אע"פ שה"קונטרס" בנוגע להיתר הי' מוכן כבר לפני זמן רב), כך, שהבחירה בו לרב הראשי לא היתה התמודדות בין שני רבנים, אלא בין רב לממשלה!

קכג[וכידוע גם מה שאירע בעת הבחירות לרב הראשי, שא' שמכריז שיש לו "סמיכה" לרבנות, הציע לתת לרב הראשי הקודם 150.000 לירות עבור הכולל שלו, כדי שלא יגיש מועמדות לרב ראשי. וכאן יש לציין את התוקף של יותר מ-50 רבנים באה"ק, שלא נכנעו ללחץ ולאיומים של הממשלה שנותנת את משכורתם כו', והצביעו בעד הרב הראשי הקודם].

קכדוכיון שכן, הרי זה ענין שנוגע לא רק למאורע הפרטי של האח והאחות, אלא כך יכול לקרות גם בנוגע לענינים נוספים מתרי"ג מצוות התורה, באם ימצאו כאלו שלא ינוחו וינסו להתיר גם אותם כו'. – זוהי

קכה43
מלחמה כנגד תורת אמת, "ה' אלקים אמת", ועד ל"שמע ישראל גו' ה' אחד"!

קכוואם יש צורך בראי' נוספת עד כמה מושלל הפס"ד הנ"ל – הרי מודגש יותר כשרואים מי הם התומכים בדבר:

קכזאלו שמרוצים ושמחים מהפס"ד – אינם שומרי תומ"צ, מעולם לא למדו בישיבה, ואומרים בפירוש שבחייהם הפרטיים אינם זקוקים לרב שיפסוק להם דינים, ולא יניחו לנשותיהם ובנותיהם לשאול דין אצל רב; הרפורמים והקונסרבטיבים הם אלו שתומכים ומכריזים שזהו פס"ד ראוי! וככל שהם רחוקים יותר מתומ"צ, גדולה יותר ההתפעלות שלהם מהפס"ד!

קכחולעומת זאת, אלו שהם שומרי תומ"צ, ונוגע להם עניני יהדות – אינם סומכים על הפסקי-דינים וההיתרים שלו, בידעם שזהו היפך התורה.

קכטכב. ענין זה בא בהמשך לענינים שלפנ"ז, אלא שיש כאלו שחושבים שענין אחד משכיח את הענין הקודם – "צרות אחרונות משכחות את הראשונות" – וכמו בנוגע לענין של טלוויזי' בשבת, והענין של ניתוחי מתים, ועד לענין של מיהו יהודי, שכל ענין השכיח והשתיק את הרעש על הענין הקודם, וכך חושבים שהענין של האח והאחות ישכיח את הענין של מיהו יהודי; ועד שמישהו כתב לי לאחרונה, שבענין של מיהו יהודי, עכשיו הכל בסדר!

קלאבל האמת היא ששום דבר לא משתכח; המצב נשאר כמקודם, והולך ונמשך בכל תוקף ועוז, ומתדרדר מדחי אל דחי – הן הענין של ניתוחי מתים, ועאכו"כ הענין של טלוויזי' בשבת, שעכשיו המצב הוא שמאן דכר שמי' לעורר בכלל שאלה על זה...

קלאוכן הענין של מיהו יהודי, שאף פעם לא הי' המצב גרוע כ"כ כמו עכשיו, שבשבועות האחרונים עברו דרך וינה אלפי משפחות מעורבות מהמדינות שמאחורי מסך הברזל, ועלו לאה"ק ונרשמו בתור יהודים, ללא גיור כלל וכלל (אפילו לא ע"י ב"ד של ג' הדיוטות כפי שהי' בגיורי וינה), באופן שנעשה טשטוש ותוהו ובוהו, שלא יודעים מי הם והיכן הם נמצאים – שזהו בניגוד אפילו לחוק כפי שצ"ל לדעתם, ואעפ"כ, אין פוצה פה ומצפצף!

קלב44
כג. לכל לראש – אשמים בכך אותם 3-4 הנציגים הדתיים, שטוענים שהם מגינים בממשלה על דת ישראל, ובפועל, הנה לא זו בלבד שלא פועלים לתיקון החוק, אלא אדרבה: הם אלו שמכריזים שחוק זה הוא "הישג דתי"!

קלגכל הצרות באים מאותו אחד שטוען שיש לו "סמיכה" לרבנות, ויש לו גם קשר לחוגי החסידים, שבשעתו, הכשיל יהודים באיסור חמור שיש עליו עונש הכי חמור (מהעונשים שנימנו בסוף "על חטא"), עי"ז שהתיר הפלגת אניות ישראליות בשבת,

קלד– שזהו איסור גמור ע"פ הגמרא, הרמב"ם והשו"ע כו', ואילו ה"היתר" הו"ע של "עם-הארצות" לא רק בהלכה, אלא גם בידיעת אופן פעולת המכונות של האני', כפי שאמור לדעת כל מי שהתחיל ללמוד "מכונאות" ב"היי-סקול", שאי אפשר לעשות זאת ללא חילול שבת –

קלהואח"כ עמד בראש הענין של גיורי וינה, ועוד זאת, שהכריח יהודי נוסף לקבל פניהם של העולים החדשים שמגיעים לא"י בעיצומו של יום השבת, וכאשר יהודי הנ"ל שאל אותו: היתכן, הרי אתה אדם דתי, ואיך אתה דורש ממני ללכת לקבל פניהם דוקא ביום השבת, ומה איכפת לך אם אקבל את פניהם במוצאי שבת?! בשלמא כשצריכים ללוותם כדי לצאת מהמדינה ההיא ביום השבת, אזי אין ברירה, כיון שיתכן שאם יתעכבו, יבטלו להם את היתר היציאה; אבל לאחרי שכבר יצאו משם, מהו ההכרח לקבל את פניהם ביום השבת דוקא?! – השיב לו, אם רצונך בתפקיד זה, מוכרח אתה לעבוד ביום השבת!

קלוולפלא שהנציגים דתיים הנ"ל לא מבחינים בכך שכתוצאה מהנהגתם באופן כזה (להסכים ולאשר כל דבר שהממשלה מחליטה), הם מאבדים את כל המעמד והערך שהי' אמור להיות להם בתוך הממשלה (למרות היותם מיעוט שבמיעוט), ועד שמשאירים בידם רק את התפקיד לומר מה שמצווים להם...

קלזוכפי שהתפרסם לאחרונה בעיתונים "פרוטוקול" מישיבת הממשלה, ע"ד סכום של מליון לירות שניתן לרב הראשי הנ"ל (באמרם שאין זה "שוחד" עבור נתינת ההיתר...) – לא כנהוג כרגיל שכסף לרב ניתן באמצעות משרד הדתות, אלא באופן ישיר ע"י הממשלה, וזאת,

קלח45
במעמד שר הדתות, שישב ושתק על זה שעקפו את סמכותו (בידעו את המענה שישיבו לו...), ורק שאל על יתר הכספים, אם הוא ימשיך לחלק אותם... או שהרב הראשי יקח ממנו את כל השליטה על משרד הדתות, ואח"כ יקח גם את השליטה על משרד הפנים (לאחרי שיזרוק גם את שר הפנים), ויהפוך לבעה"ב על כל המפלגה!... כך, שאותם דתיים שעזרו לו להתמנות לרב הראשי, הם אלו שיסבלו צרות צרורות ממנו!

קלטועד"ז מובן גם היחס של הממשלה לרב הראשי, שלמרות שהם אומרים שבחרו בו רק בגלל שיודע ללמוד וכו', הרי בסתר לבם יודעים את האמת, שזהו רק כדי שיוכלו לנצל אותו למטרותיהם, ובמילא מובן איזה מעמד וערך יש לו בעיניהם.

קמכד. וכאמור כמ"פ שהקולר תלוי בצווארם של אלו שרואים כל מה שנעשה ואעפ"כ עומדים מהצד ושותקים!

קמאוביניהם – ישנו גם מי שבדרך כלל מביע דעתו בנוגע לכל ענין, וכמו בנוגע למלחמה בוויעטנאַם, או בנוגע למאורעות בבית-הלבן כמו מות הנשיא טרומאַן, מינוי ניקסון לנשיא, או כשיו"ל ספר שהוא "רב מכר" וכו' – בענינים אלו מביע דעתו בפני קהל מרעיתו (גם בר"ה ויוהכ"פ), ואילו בנוגע למיהו יהודי – הוא שותק!

קמבהאם הם חושבים שבשתיקתם יפעלו משהו, בה בשעה שבפועל נעשה המצב גרוע יותר!

קמגובכל אופן, עליהם לדעת ש"אם החרש תחרישי בעת הזאת – ריוח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר", וברור הדבר שמי שמאמין בהשגחה פרטית אין לו מה לפחד, כיון ש"נצח ישראל לא ישקר", וסוכ"ס תנצח האמת – "אמת מארץ תצמח"; אבל "את ובית אביך וגו'"98; איך יסתכלו על כל אלו שבמקום להלחם עבור תורה והלכה, עמדו מן הצד ושתקו?!...

קמדכה. ונקודת הדברים שיש לפרסם מכל האמור לעיל – בנוגע לפועל:

קמהכיון שבשבוע שעבר נערכה כאן (בברוקלין ניו יורק) אסיפה של אגודת הרבנים, במעמד אדמו"רים, ראשי ישיבות ורבנים וכו', ונתקבלו

קמו46
החלטות וכו' – יש לאמץ ולחזק את ידם, וכל אחד צריך להשתדל לפרסם זאת בכל מקום שידו מגעת.

קמזובודאי ימשיכו לילך בדרך זו, ביחד עם הרבנים באה"ק, לעמוד בתוקף מבלי להתפעל מכל הלחצים שמפעילים עליהם כו', וגם אני הק' בתוכם...

קמחכ"ק אדמו"ר שליט"א סיים בברכה, שאה"ק תהפוך להיות "ארץ טובה ורחבה" באמת, ועד ל"נחלה בלי מצרים".

קמט*

קנכו. בנוגע לביאור בפירוש רש"י – עדיין נשארה השאלה: מה יהי' עם דבר השליחות שרצה הקב"ה למסור לפרעה?!

קנאובכן, הבהרת ענין זה מרומזת בהמשך דברי רש"י "תניא אמר רבי יוסי וכו'", שמזכיר את שמו של בעל המאמר, אף שאין דרכו של רש"י להזכיר שמו של בעל המאמר, מלבד כאשר הדבר נוגע לעצם פירושו:

קנבשמו של רבי יוסי נזכר בפירוש רש"י לפנ"ז על הפסוק "ויחר אף ה' במשה": "ר' יהושע בן קרחה אומר, כל חרון אף שבתורה נאמר בו רושם, וזה לא נאמר בו רושם, ולא מצינו שבא עונש ע"י אותו חרון. אמר לו רבי יוסי, אף בזו נאמר בו רושם. הלא אהרן אחיך הלוי102, שהי' עתיד להיות לוי ולא כהן, והכהונה הייתי אומר לצאת ממך, מעתה לא יהי' כן, אלא הוא יהי' כהן ואתה הלוי, שנאמר ומשה איש האלקים בניו יקראו על שבט הלוי".

קנגומכאן רואים את שיטת רבי יוסי – שאף שהכהונה היתה צריכה להנתן למשה, יכול להיות ענין מסויים שבגללו נשתנה הדבר, שאהרן יהי' כהן, ולא משה.

קנדומזה מובן גם בנדו"ד, שאף שבתחילה ניתנה שליחות זו למשה, יכול להיות שבגלל ענין מסויים תלקח שליחות זו ממשה ותנתן לאהרן, כך, שבכל מקרה היתה מתקיימת שליחותו של הקב"ה לפרעה, אלא שהיתה נעשית (לא ע"י משה, אלא) ע"י אהרן.

קנהכז. אמנם, עפ"ז נשאלת השאלה לאידך גיסא:

קנוכיון שבכל מקרה היתה מתקיימת שליחותו של הקב"ה – הרי

קנז47
אפשר לומר ש"ויבקש המיתו" קאי על הקב"ה (ולא יוקשה מזה שמשה הוצרך לילך בשליחותו של הקב"ה, כיון שהשליחות תוכל להתקיים ע"י אהרן), וא"כ, מהו הכרחו של רש"י לפרש ש"ויבקש המיתו" קאי (לא על הקב"ה, אלא) על המלאך?

קנחאך ענין זה הבהיר כבר רש"י בפ' וירא:

קנטבפרשת העקידה פירש רש"י שאברהם אמר להקב"ה: "אתמול אמרת לי כי ביצחק יקרא לך זרע, וחזרת ואמרת קח נא את בנך, עכשיו אתה אומר לי אל תשלח ידך אל הנער104, אמר לו הקב"ה, לא אחלל בריתי ומוצא שפתי לא אשנה, כשאמרתי לך קח, מוצא שפתי לא אשנה, לא אמרתי לך שחטהו, אלא העלהו, אסקתי' אחתי'".

קסועד"ז מובן גם בנוגע לעניננו:

קסאכיון שהקב"ה בעצמו אמר למשה "לכה ואשלחך אל פרעה", לא יכול הקב"ה להרוג את משה (אף שהשליחות עצמה יכולה להתקיים ע"י אחר), כיון ש"מוצא שפתי לא אשנה".

קסבולכן מוכרח רש"י לפרש ש"ויבקש המיתו" קאי על המלאך, שכיון שאינו יודע מהענין ד"מוצא שפתי לא אשנה", יכול לבקש המיתו.

קסגכח. ומכאן למדים מוסר השכל:

קסדיכול מישהו לבוא ולטעון, שהוא עומד במדריגה גבוהה של צדיק, עד לדרגת הצדקות של משה רבינו,

קסה– שהרי רק בנוגע לנבואה נאמר "ולא קם נביא .. כמשה", אבל בנוגע לצדקות, יכולים להגיע למדריגת משה רבינו –

קסוולכן, כשצריך לעשות איזה ענין, אינו צריך לעשותו בזריזות גדולה דוקא; הוא יעשה זאת בין כך, ומה כבר יחסר אם לא ייעשה הדבר בזריזות גדולה.

קסזועל זה אומרים לו: "אל תאמין בעצמך"; ההתחלה יכולה להיות מדבר קטן ("אַ קלייניקייט") – העדר הזריזות בלבד, אבל כתוצאה מזה יכול לבוא אח"כ ענין שהוא היפך החיים, כבנדו"ד, שלפי שלא הזדרז למול את אליעזר, נענש עונש מיתה.

קסח48
אך יש גם הוראה לאידך גיסא: אפילו מי שנכשל בדבר, אין לו לחשוב שכבר אבוד, אלא גם אותו יכולים להציל – כפי שאירע אצל משה, שאף שנכשל בדבר, ועד ש"הי' המלאך נעשה כמין נחש ובולעו מראשו ועד ירכיו וחוזר ובולעו מרגליו ועד אותו מקום"66, אעפ"כ, באה צפורה והצילה אותו כו'.

קסטוכאן רואים את גודל מעלתן של נשי ובנות ישראל בהצלת בנ"י – כפי שמודגש הן בהתחלת הפרשה בנוגע ל"מילדות העבריות" שפרה ופועה, והן בנוגע לצפורה.

קעוזוהי כללות ההוראה שלמדים מהפרשה הנ"ל – הן עד כמה נוגע וחשוב אפילו דבר קטן (כמו העדר הזריזות), והן שגם אם נכשל בדבר יכולים תמיד לתקן.

קעאועד שבאים לענין הגאולה – ד' לשונות של גאולה: והוצאתי והצלתי וגאלתי ולקחתי, ועד "והבאתי", בביאת משיח צדקנו, ובקרוב ממש.

קעב[אחרי תפלת מנחה התחיל כ"ק אדמו"ר שליט"א לנגן הניגון "ואני אבטח בך"].

קעג______ l ______