Toras Menachem·Vol. 71 (5733·Part 2)·Shabbos Parshas Shemini Sicha·Shabbos Mevarchim Nissan·Parshas Hachodesh 5733תורת מנחם·עא - שנת תשל"ג - חלק שני·שיחת ש"פ שמיני·מבה"ח ניסן·פ' החודש·ה'תשל"ג

א319
בס"ד. שיחת ש"פ שמיני, מבה"ח ניסן, פ' החודש, ה'תשל"ג.
בלתי מוגה

בא. פרשת החודש היא הפרשה הרביעית מד' הפרשיות, לאחרי פרשת שקלים, פרשת זכור ופרשת פרה.

גובהמשך להמדובר לעיל בפרשיות שקלים זכור ופרה, שכל אחת מהן היא "אחת בשנה", ויש בה דבר חידוש שאין בחברתה – יש לבאר גם החידוש של פרשת החודש שאין בג' הפרשיות שלפני', וכמודגש גם בשמה: "פרשת החודש", מלשון חידוש.

ד[וכל זה – נוסף לכך שבבוא הזמן של פרשת החודש הרי זה ה"שער" וה"צינור" לכל שאר הענינים, שלכן מצינו בתורת החסידות שבכל יו"ט מבארים מעלתו המיוחדת של יו"ט זה (ובלשון הנגלה: "הלכות חג בחג") לגבי שאר הימים טובים.

הוע"ד שמצינו בגמרא: "אמר לי' רב יוסף לרב יוסף ברי' דרבה, אבוך במאי זהיר טפי (אע"פ שאמרו חז"ל "לא תהא יושב ושוקל מצוותי' של תורה כו' קלה שבקלות כו' חמורה שבחמורות"), אמר לי' בציצית" (אע"פ שהחיוב דציצית הוא רק אם לובש בגד של ארבע כנפות שחייב בציצית, אבל "אין אדם מחוייב לקנות לו טלית ולהתעטף בה כדי שיעשה בה ציצית", כיון שמצות ציצית אינה חובת גברא, אלא חובת מאנא, טלית (שמלא) – כמבואר באגה"ק ש"אף שגילוי זה ע"י עסק התורה והמצות הוא שוה לכל נפש מישראל בדרך כלל .. אעפ"כ בדרך פרט אין כל הנפשות .. שוות בענין זה", אלא לכל אחד מישראל יש ענין מיוחד [כפי שנקבע באופן ש"למעלה מבחינת הדעת", כמו "בחינת הגורל"] שבו צ"ל "זהיר טפי" – "זהיר" גם מלשון זוהר ואור, כמו זהר

ו320
הרקיע (כמבואר בדרושי כ"ק מו"ח אדמו"ר), וענין מיוחד זה הוא אצלו "שער" ו"צינור" שעל ידו עולים כל עניניו מלמטה למעלה וכו'].

זוכן יש לבאר ההוראה שיש ללמוד מזה באופן השייך לכל אחד מישראל, אפילו מי שלא ידע מאי קאמר, שגם הוא מברך ברכת התורה כשקורא פסוקי פרשת החודש (וכן שאר ג' הפרשיות), כפי שפוסק רבינו הזקן בהל' ת"ת (ומבואר בלקו"ת).

חב. ויש לבאר תחילה טעם השם "פרשת החודש":

טבכל ג' הפרשיות – שייך שם הפרשה לתוכנה: פרשת שקלים – שבה נאמר הציווי שכל אחד צריך ליתן מחצית השקל (אלא שנקראת "שקלים", לשון רבים, כיון שעי"ז שכל אחד נתן מחצית השקל נאספו ריבוי שקלים). פרשת זכור – שבה נאמר הציווי "זכור את אשר עשה לך עמלק". ופרשת פרה – שבה נאמר הציווי "ויקחו גו' פרה אדומה וגו'" (ואע"פ שהציווי הוא לשרוף ולבטל את הפרה ולעשות ממנה אפר, שזוהי מציאות אחרת (וע"ד מצות "תשביתו שאור מבתיכם", שע"י שריפת החמץ נעשית מציאות אחרת) – הרי עצם העובדה שמדברים אודות שלילת מציאותה של הפרה, שייך לענין הפרה, בדרך שלילה עכ"פ).

יאבל פרשת החודש – הרי תוכן הפרשה הוא בענין קרבן פסח ויציאת מצרים, אלא שלפנ"ז נאמר "החודש הזה לכם גו'" [אבל אין זה באופן שהתחלת הפרשה היא "החודש" (כמו בפרשת זכור שהתחלת הפרשה היא בתיבת "זכור") כי, התחלת הפרשה היא "ויאמר ה' אל משה וגו'", ורק בפסוק השני נאמר "החודש וגו'"], שע"פ דרשות חז"ל קאי על ענין קביעות החדשים והשנים. אבל קריאת הפרשה בסמיכות לחודש ניסן אינה מצד ענין קביעות החדשים והשנים, אלא מצד הקירבה לחג הפסח. וא"כ, מדוע נקראת הפרשה בשם "פרשת החודש"?

יאוע"פ תורת הבעש"ט ששם הדבר הוא התוכן והחיות של הדבר, בהכרח לומר, שקריאת הפרשה בשם "פרשת החודש" היא בגלל שתוכן הענין של חג הפסח ויצי"מ מתבטא בענין החידוש ("החודש"), כדלקמן.

יב321
ג. ויובן בהקדם המבואר בחסידות בנוגע למ"ש במ"ת "אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים", ולא נאמר אשר בראתי שמים וארץ:

יגבריאת שמים וארץ היא הנהגה טבעית, ששייכת לכל בני האדם, ואילו יציאת מצרים היא הנהגה נסית, ששייכת לבנ"י דוקא.

ידוזהו מ"ש "אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים":

טומצרים – ענינה הנהגת הטבע, שזהו מ"ש "אלקים יענה את שלום פרעה" – "אלקים" דייקא (כמבואר בשו"ע בפירוש המלות של הברכות, ששם אלקים פירושו "תקיף בעל היכולת ובעל הכחות כולם"), בגימטריא הטבע; ואילו בנוגע לשם הוי' שלמעלה מהטבע – הנה כאשר משה אמר לפרעה "כה אמר הוי' .. שלח את עמי", השיב פרעה: "לא ידעתי את הוי'", היינו, שאין לו שייכות לשם הוי'. ואפילו לאחרי שפרעה הסכים שבנ"י יעבדו את ה', אמר, "לכו נא הגברים ועבדו את ה'", שזוהי עבודה שע"פ שכל – אמנם שכל דקדושה, אבל רק שכל, שהוא במדידה והגבלה, ולא באופן של יציאה ממדידה והגבלה.

טזוביציאה ממצרים ("הוצאתיך מארץ מצרים") נפעלה השייכות של בנ"י להנהגה שלמעלה מהטבע, שזהו ענינו של שם הוי', ועד ש"אנכי הוי' אלקיך", ששם הוי' נעשה כחך וחיותך.

יזד. ועפ"ז מובנת השייכות של יצי"מ ל"פרשת החודש" – כיון שביצי"מ נפעל ענין חדש – נס גדול שאין לו מקום בטבע, כדאיתא במכילתא שמצד הטבע לא הי' אפילו עבד אחד יכול לברוח ממצרים, ואילו כאן יצאו ששים ריבוא בנ"י, ובאופן שפרעה עצמו שלחם כו'.

יחועוד זאת, שהענין של יצי"מ הוא לא רק יציאה משעבוד לגאולה, אלא יציאה ממיצרים וגבולים למעמד ומצב שלמעלה ממדידה והגבלה.

יטוזהו החידוש של פרשת החודש לגבי הפרשיות שלפנ"ז:

כבפרשת שקלים אין ענין של חידוש שלמעלה ממדידה והגבלה,

כא322
ואדרבה: נתינת "מחצית השקל" (לא עשר גרה, אלא מחצית השקל) דוקא, מורה על ענין של מדידה והגבלה. ואע"פ שנקרא "מטבע של אש", הרי זה עדיין "מחצית השקל" בלבד, כיון שאוחז עדיין בהתחלת העבודה.

כבוגם בפרשת זכור אין ענין של חידוש, ואדרבה: ענינה הוא לזכור ענין שכבר הי' בעבר כו'.

כגוגם פרשת פרה אין ענינה לפעול דבר חדש, אלא רק שכאשר ישנו מצב בלתי רצוי (היפך הטהרה), פועלת הפרה שיחזור להיות כמו שהי' לפנ"ז (כפי שנולד), אבל לא מציאות חדשה.

כד[ובפרטיות יותר – ג' הפרשיות הם בסדר מן הקל אל הכבד: פרשת שקלים – שבה נמצאים לגמרי במדידה והגבלה. ולאח"ז פרשת זכור – יציאה ממדידת הזמן (ומקום). ולאח"ז פרשת פרה – יציאה ממצב בלתי רצוי כו'].

כהואילו בפרשת החודש ישנו ענין של חידוש – יציאה ממיצרים וגבולים למעמד ומצב שלמעלה ממדידה והגבלה.

כוה. וענין החידוש שביצי"מ (תוכנה של פרשת החודש) קשור גם עם הפירוש הפשוט במ"ש18 "החודש הזה לכם" (ש"אין מקרא יוצא מידי פשוטו") – "הראהו לבנה בחידושה ואמר לו כשהירח מתחדש יהי' לך ראש חודש":

כזענינו של ר"ח הוא חידוש הלבנה, שאז נעשה מולד הלבנה מחדש, לאחרי שבסיומו של החודש מתעלמת הלבנה, וכמ"ש "ונפקדת כי יפקד מושבך".

כח[ואע"פ שהלבנה עצמה אינה משתנית, והשינוי הוא רק בנוגע להארת אור הלבנה על הארץ, מ"מ, כיון שתפקידה של הלבנה "להאיר על הארץ", הרי מובן, שמציאותה תלוי' בכך שממלאת תפקידה (ורצונה) להאיר את הארץ, ואילו כשאינה מאירה את הארץ, הרי זה כמו שנחסר במציאותה, ולכן, כשחוזרת ומאירה, מתחדשת מציאותה].

כט323
וזהו כללות החילוק שבין חודש לשנה, כידוע מ"ש הראב"ע18 שאין חדשים לחמה ואין שנים ללבנה, והיינו, שענין השנה קשור עם מהלך השמש, שאין בו שינוי וחידוש, אלא תמיד חוזר ונשנה כמקודם, ולכן נקרא בשם שנה, מלשון משנה3; משא"כ חודש קשור עם מהלך הלבנה, שהוא באופן של שינוי וחידוש, כאמור, שבסיומו של החודש מתעלמת הלבנה, ואח"כ נעשה מולד הלבנה מחדש, וחידוש זה נמשך בכל ימי החודש, שאין יום אחד דומה לחבירו, שהרי מיום ליום הולכת הלבנה וגדלה – בחציו הראשון של החודש, או הולכת ומתמעטת – בחציו השני של החודש.

לו. וההוראה מזה:

לאמקריאת התורה בפרשת החודש למדים שעבודתו של כל אחד מישראל צריכה להיות באופן של חידוש – לא רק להתעלות באופן של הליכה "מחיל אל חיל", אלא לשנות את כל מציאותו ("זיך איבערשטעלן אינגאַנצן"), למעמד ומצב של נס שלמעלה ממדידה והגבלה, והיינו, שעבודתו היא באופן שאינו מחשיב את עצמו למציאות טבעית, אלא למציאות נסית.

לב[ואין זה בסתירה לכלל ש"אין סומכין על הנס", כיון שאין הכוונה לסמוך על הנס, אלא שכללות מציאותו מצד עצמו תהי' באופן נסי].

לגועי"ז שממשיך את ענין החידוש בעבודתו בפועל במחשבה דיבור ומעשה, אזי נעשית אצלו גאולה פרטית.

לדומצד הציווי "ואהבת לרעך כמוך", הרי הוא פועל ענין של גאולה גם על יהודי נוסף,

לה– ולא כמו אותם חכמים שמוצאים סברות ותירוצים ואמתלאות שלא לעסוק עם הזולת, באמרם, ש"אין לנו להשען אלא על אבינו שבשמים", וכיון שבנ"י הם בניו של הקב"ה, כמ"ש "בני בכורי ישראל", "בנים אתם לה' אלקיכם" (כמובא בתניא ובסדר זה דוקא),

לו324
וכידוע תורת הבעש"ט והמגיד שאהבת הקב"ה לבנ"י היא בדוגמת אהבה לבן יחיד שנולד להורים זקנים לעת זקנתם, הרי בודאי שהקב"ה ידאג לכל אחד מישראל, כך, שאין צורך בפעולה שלו, ואדרבה, הוא רק יקלקל כו'.

לזאך על זה אומרים לו, שהתורה, שיודעת מכל הסברות הנ"ל, ציוותה "ואהבת לרעך כמוך", "כמוך" דייקא, וכמו שבנוגע לעצמו אינו סומך על שום דבר, אלא עושה בעצמו, ועד שבשביל כמה פרוטות הרי הוא מתייגע כו', לא ישן, ומחפש דרכים (לא רק דרכים ישרים אלא גם דרכים עקומות כו'), והופך עולמות כו', ועושה זאת גם על חשבון זמני התפלה ולימוד התורה וההתעסקות עם הזולת – הנה באותה מדה צריך להשתדל בנוגע לזולת [ואדרבה: בנוגע לעצמו יכול לעשות חשבון שמגיע לו עונש כו', משא"כ בנוגע לזולת, ש"אין אדם יודע מה בלבו של חבירו", אסור לחשוב כן], ולידע שעושה זאת בשליחותו של הקב"ה שרוצה לעזור ליהודי פלוני –

לחועד שמזה באים לגאולה הכללית דכל בנ"י, גאולה האמיתית והשלימה.

לט* * *

מז. דובר כמ"פ שאע"פ שדורשים מיהודי לעבוד עבודתו באופן של יגיעה (שהרי "אדם לעמל יולד") עד כמה שאפשר, מ"מ, מודיעה התורה שהעבודה היא בנקל יותר, כיון ש"הקב"ה עוזרו" שיוכל בנקל יותר (מבלי ליטול ממנו את התועלת שבענין היגיעה) להתמודד עם פיתויי והסתת היצה"ר, "מלך זקן וכסיל".

מאוכמו הודעת התורה ש"לא נפלאת היא ממך ולא רחוקה היא", אלא "קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו" – שעל פסוק זה מיוסד ספר התניא, תושב"כ של תורת חסידות חב"ד, "לבאר היטב איך הוא קרוב מאד כו'", באופן שגם השכל של נה"ב, "רוח הבהמה היורדת היא למטה", יוכל להבין זאת כו'.

מב325
וגם בענין זה יש מעלה מיוחדת בפרשת החודש לגבי הפרשיות שלפנ"ז.

מגח. בפרשיות שלפנ"ז מדובר אודות ענינים שהם בערך האדם העובד:

מדבפרשת שקלים – אף שנזכר הענין ד"מטבע של אש", הרי מדובר אודות שקל גשמי שנמצא למטה בעוה"ז יחד עם האדם העובד, שעל ידו לוקחים קרבנות גשמיים, שקרבים ע"ג המזבח שבמשכן וביהמ"ק גשמיים.

מהועד"ז בפרשת זכור – שהזכרון אינו מצד שרש ועצם הנשמה שלמעלה מהתלבשות בגוף, אלא "זכור בפה ולא תשכח בלב", היינו, שהזכרון הוא באופן שחודר את גוף האדם כו'.

מוועד"ז בנוגע לפרשת פרה.

מזואילו בפרשת החודש – "החודש הזה לכם" – מדובר אודות צבא השמים (הירח, כפי שמקבל אורו מהשמש), שהם בריחוק וגודל עצום לגבי האדם – אפילו הירח, ועאכו"כ השמש "שהוא כמו קס"ז פעמים כגודל כדור הארץ" (כמ"ש רבינו הזקן בתניא), אשר, עם היותם בעוה"ז הגשמי, הנה בעוה"ז גופא הרי הם כמו ענין רוחני (ע"ד עניני האדם הקשורים עם תומ"צ, שהם בבחי' קדושה ורוחניות לגבי עניני הרשות).

מחאך למרות גודל מעלתם של השמש והירח, הרי תכלית בריאתם היא "בשביל ישראל", כמ"ש "והיו לאותות ולמועדים וימים ושנים", "שעתידים ישראל להצטוות על המועדות והם נמנים למולד הלבנה", והיינו, שעי"ז קובע יהודי את הזמנים שבהם צריך להתפלל מוסף וכו'.

מטט. ומזה מובן, שכאשר יהודי טוען: איך יש בכחו לצאת מהגבלת הטבע וכו' – אומרים לו שכל הענינים שבעולם נבראו בשבילו, "לא נבראו אלא לשמשני", כך, שהוא בעה"ב על טבע העולם, ולא להיפך כו'.

נ326
ולא כדעת חוקרים מגדולי ישראל שלא שייך לומר שדבר גדול נברא בשביל דבר קטן, אלא כפי שקובעת פנימיות התורה, שגם נבראים עליונים נבראו בשביל ישראל, ודוקא יהודי פועל בהם עלי', כי, כל העולמות העליונים, אפילו עולם האצילות ועולמות הא"ס, הם באופן של "ירידה מאור פניו ית'", ועלייתם נפעלת ע"י עבודת בנ"י דוקא.

נאולכן, כשיהודי פועל בעצמו להיות מציאות חדשה באופן של נס (כההוראה דפרשת החודש), הרי הוא מגבי' את עצמו ואת כל העולם טפח ולמעלה יותר, ומכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף זכות, ועד שפועל קיום היעוד ד"השמים החדשים והארץ החדשה אשר אני עושה".

נב* * *

נגי. מאמר (כעין שיחה) ד"ה החודש הזה לכם וגו'.

נד* * *