Toras Menachem·Vol. 72 (5733·Part 3)·Shabbos Parshas Metzora Sicha·Shabbos Hagadol·12 Nissan 5733תורת מנחם·עב - שנת תשל"ג - חלק שלישי·שיחת ש"פ מצורע·שבת הגדול·י"ב ניסן·ה'תשל"ג

א58
בס"ד. שיחת ש"פ מצורע, שבת הגדול, י"ב ניסן, ה'תשל"ג.
בלתי מוגה

בכ"ק אדמו"ר שליט"א קידש על היין.

גא. בנוגע לשם "שבת הגדול" – הנה אע"פ שמצינו כמה דעות בטעם הדבר, ו"אלו ואלו דברי אלקים חיים", ישנו הענין כפי שהוא הלכה למעשה – כפי שמביא רבינו הזקן בשו"ע: "לפי שנעשה בו נס גדול .. וז"ש למכה מצרים בבכוריהם" (כמשנ"ת פעם בארוכה).

דוצריך להבין:

הלמה מביא רבינו הזקן הטעם ד"למכה גו'", בה בשעה שיכול להביא טעם ערב ("געשמאַקער") – שבו קיימו בנ"י את הציווי "משכו וקחו לכם", "משכו ידיכם מעבודה זרה (שהרי "מתחילה עובדי עבודה זרה היו .. תרח כו'") וקחו לכם צאן של מצוה" (שקשור לא רק עם הענין הפרטי של קרבן פסח, אלא עם כללות הענין של עבודת ה'), באופן שהוא מן הקצה אל הקצה!

וומה גם שענין זה הי' קשור עם מס"נ – דכיון שהשה הי' העבודה זרה של מצרים, הרי מובן שלקיחתו וקשירתו לכרעי המטה על מנת לשחטו כו' (באופן של פירסום, בכדי לבטל את הע"ז של מצרים) הו"ע של מס"נ, וכפי שאמר משה לפרעה: "הן נזבח את תועבת (יראת) מצרים לעיניהם ולא יסקלונו", וכיון שזהו ענין שנאמר בתורה הרי זה ענין אמיתי;

זולא עוד אלא שזוהי מס"נ על ענין שאין בו חיוב של מס"נ, וכמו מס"נ על "ערקתא דמסאנא".

חומובן, שהטעם דקיום ציווי הקב"ה, ובפרט באופן של מס"נ, הו"ע

ט59
ערב יותר מאשר הטעם ד"למכה מצרים בבכוריהם". ואעפ"כ, מביא רבינו הזקן דוקא את הטעם ד"למכה מצרים בבכוריהם", ולא את הטעם דלקיחת השה כו'.

יובפרט שרבינו הזקן עצמו הוצרך להביא את המאורע דלקיחת השה – שגרם את הענין ד"למכה מצרים בבכוריהם" – "שפסח מצרים הי' מקחו מבעשור לחודש .. וכשלקחו ישראל פסחיהם .. נתקבצו בכורי אומות העולם אצל ישראל ושאלום למה זה הם עושין כך, אמרו להם זבח פסח הוא לה' שיהרוג בכורי מצרים, הלכו בכוריהם אצל אבותיהם ואל פרעה לבקש מהם שישלחו את ישראל ולא רצו, ועשו הבכורות עמהם מלחמה וכו'"; ואעפ"כ, מבאר רבינו הזקן להלכה שטעם השם "שבת הגדול" הוא לא בגלל לקיחת השה, אלא בגלל הנס ל"מכה מצרים בבכוריהם" דוקא.

יאוביותר יפלא – מצד הלימוד וההוראה שצ"ל מכל דבר (שהרי "אני נבראתי לשמש את קוני", ובודאי נותן הקב"ה כח לקיים זאת בפועל), שמובנת ההוראה שלמדים מלקיחת השה בנוגע לענין המס"נ כו'; אבל אינו מובן מהי ההוראה מהענין ד"למכה מצרים בבכוריהם" ליהודי שנמצא בזמן הגלות ובחוץ לארץ כו'?!

יבועכצ"ל, שבענין ד"למכה מצרים בבכוריהם" יש עילוי גם לגבי ענין המס"נ שבלקיחת השה, וכפי שיתבאר לקמן.

יגב. ובהקדמה – ששבת הגדול הוא הכנה ליצי"מ, שאז התחיל ענין הגיור של בנ"י (כדאיתא במסכת יבמות), שנעשו מציאות חדשה – "גר שנתגייר כקטן שנולד דמי", ואז התחיל אצלם כללות הענין של עבודה בכח עצמו, שזוהי תכלית ירידת הנשמה למטה (כמובן מהמבואר בהמשך תרס"ו).

ידובפרטיות יותר:

טועבודת האדם היא בב' ענינים: העבודה עם עצמו, והעבודה עם הזולת, ובלשון חז"ל: "קשוט עצמך ואח"כ קשוט אחרים", שבזה נכללת גם הפעולה בעולם.

טזוכיון ש"את העולם נתן בלבם", מובן, שהפעולה עם הזולת והעולם ישנה גם באדם עצמו (לא בחי' אדם קדמון, אלא אדם כפשוטו

יז60
בעולם למטה) – "עולם קטן זה האדם". ולהעיר גם מדברי הרמב"ם "צריך כל אדם שיראה עצמו .. כאילו חציו זכאי וחציו חייב וכן כל העולם חציו זכאי וחציו חייב", שמזה מובן, שעניני האדם הם בהתאם לעניני העולם.

יחג. לכאורה אפשר לומר שב' הענינים (עצמך ואחרים) כפי שהם באדם עצמו הם נפש האלקית ונפש הבהמית: נפש האלקית, "נפש השנית בישראל היא חלק אלקה ממעל ממש" – היא עיקר מציאותו של איש ישראל (עצמך), וכדברי הרמב"ם שכל אחד מישראל "רוצה להיות מישראל .. לעשות כל המצוות וכו'", ו"גם בשעת החטא היתה באמנה אתו ית'"; ואילו נפש הבהמית היא הזולת שבאדם עצמו.

יטאבל באמת אי אפשר לומר שנפש הבהמית היא הזולת שבאדם עצמו – כיון שנפש הבהמית היא דבר נפרד מנפש האלקית (שהיא עיקר מציאותו של איש ישראל).

כואע"פ שמבואר בהמשך תער"ב שנפש האלקית ניתנת לכל אחד מישראל באופן המתאים לנפשו הבהמית, ועד שמתאחדים זה עם זה להיות מציאות אחת, הרי הענין ד"בראשית", שבריאת העולם היא "בשביל ישראל", ר"ת יש ששים ריבוא אותיות לתורה, שכנגדם הם ששים ריבוא נש"י – קשור עם הנשמה (נפש האלקית) דוקא.

כאועכצ"ל, שב' הענינים (עצמך ואחרים) שבאדם עצמו ישנם גם בנפש האלקית עצמה.

כבוהענין בזה:

כגבנפש האלקית עצמה יש בחי' שנקראת בשם חוץ, כפי שמבאר הצ"צ (ברשימותיו לתהלים) שהמדות הם בבחי' חוץ לגבי המוחין, ועד"ז יש לומר שגם המוחין הם בחי' חוץ לגבי האמונה שלמעלה מהשכל, ובפרט לגבי עצם הנפש.

כדומזה מובן שבנפש האלקית עצמה ישנו הענין ד"יפוצו מעינותיך חוצה" – לא רק "חוצה" בפשטות, "חוצה" היותר רחוק, אלא החל

כה61
מהמקום היותר קרוב למעיין, אלא שהוא כבר מחוץ למעיין עצמו, שזהו עצם ונקודת נפש האלקית שנקראת בשם מעיין, להיותה בדוגמת המעיין (שחלוק מנהר או באר כו') שנובע טיפין טיפין, ומטהר בכל שהוא ובזוחלין (דכיון שהוא מחובר למקור, לא נוגע שיעור כמות המים, ואין צורך שיהיו במקום מסויים שמכיל ומודד אותם, כיון שיש בזה העצם כו'), ובעבודה הו"ע נקודת האמונה, וממנה נמשך חוצה – בשכל המושג ואח"כ במדות, שזהו הזולת שבנה"א עצמה.

כוד. אמנם, תכלית הכוונה בירידת הנשמה למטה היא – לא בשביל העבודה של נה"א עצמה (כולל גם הזולת שבה), כי אם בשביל עבודתה עם הזולת שמחוץ הימנה, החל מנפש הבהמית, ועד לכללות העולם:

כזירידת הנשמה למטה היא ירידה גדולה ביותר – "מאיגרא רמה לבירא עמיקתא", שעי"ז נעשית גם ירידה (שינוי) בנשמה עצמה,

כחשהרי בנוגע למעמד ומצב הנשמה בהיותה למעלה נאמר "חי הוי' אלקי ישראל אשר עמדתי לפניו" – "אין עמידה אלא תפלה", שהיתה עומדת במדריגה נעלית ביותר ביראה ואהבה – "לית פולחנא כפולחנא דרחימותא", מצד גודל מעלת השגתה באלקות באופן דאלקות בפשיטות ועולמות בהתחדשות,

כטואילו בירידתה למטה לבירא עמיקתא, שאלקות בהתחדשות ועולמות בפשיטות, מצד העלם והסתר הלבושים כו',

ל– שהרי לולי זאת, תתבטל הבירא עמיקתא כו', דכשם שמצד גילוי העצמות לא שייך שתהי' מציאות העולם, כך גם מצד גילוי הנשמה, שהיא למעלה גם מה"איגרא רמה", להיותה "חלק אלקה ממעל ממש", חלק מן העצם, שכשאתה תופס בחלקו אתה תופס בכולו (כתורת הבעש"ט) –

לאזקוקה הנשמה להתייגע בהתבוננות בשכל בכדי להתפעל כו', ולאחרי כל עבודתה ויגיעתה לא תגיע למעלתה כפי שהיתה קודם ירידתה

לב62
למטה, כמבואר בתניא ש"גם שיהי' צדיק עובד ה' ביראה ואהבה רבה בתענוגים לא יגיע למעלת דביקותו בה' בדחילו ורחימו בטרם ירידתו לעוה"ז החומרי, לא מינה ולא מקצתה, ואין ערך ודמיון ביניהם כלל", כיון ש"נשמת האדם (בהיותה למטה) אפילו הוא צדיק גמור עובד ה' ביראה ואהבה בתענוגים .. אינה בטילה במציאות לגמרי .. רק הוא דבר בפני עצמו ירא ה' ואוהבו", "יש מי שהוא אוהב".

לגויש להוסיף בזה, שירידת הנשמה למטה היא ירידה גדולה הרבה יותר מהירידה של אור וזיו השמש להאיר מחוץ לשמש לגבי מעלתו כפי שהי' כלול בשמש, שהרי השמש הוא נברא, ואילו הנשמה היא ניצוץ בורא, ובירידתה למטה נעשית בבחי' נברא.

לדוכיון שכן, נשאלת השאלה: לשם מה היתה ירידת הנשמה למטה?!

להאך הענין הוא – כמבואר בתניא (מע"ח) ש"הנשמה עצמה אינה צריכה תיקון כלל כו', ולא הוצרכה להתלבש בעוה"ז (בגוף ונפש החיונית) וכו' רק כדי להמשיך אור לתקנם כו'", ובשביל זה יש צורך בניצוץ בורא שירד ויומשך להיות בבחי' נברא, כדי לפעול בירור נה"ב והגוף וכללות העולם, ועד לחוצה ותחתון ביותר, היינו, לא רק דרגת האור שהוא "חוצה" ו"תחתון" לגבי העצמות, אלא חוצה ותחתון שאין למטה ממנו.

לווע"ד שמצינו שכדי לפעול הענין דיצי"מ, הוצרך להיות גילוי נעלה ביותר – "לא ע"י מלאך ולא ע"י שרף כו' אלא הקב"ה בכבודו ובעצמו .. אני הוא ולא אחר"7, כמבואר בדרושי כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע שזהו גילוי העצמות שלמעלה אפילו מהגילוי דעולם האצילות כו', שדוקא משם יכולה להיות הירידה למטה ביותר לפעול הענין דיצי"מ.

לזה. ועפ"ז מובן גם בנוגע לענינו של שבת הגדול שמהוה הכנה ליצי"מ:

לחהמס"נ של בנ"י בלקיחת השה לקרבן פסח (נוסף על המס"נ של

לט63
משה רבינו ללכת לפרעה ולדרוש ממנו "שלח את עמי ויעבדוני", ועד להתראה על מכת בכורות שהי' במצב של סכנת נפשות ממש) – אף שגדלה מעלתה ביותר בעבודת בנ"י, הרי זה כמו מעלת העבודה דאהבה בתענוגים כו' שאינה בערך למעלת הנשמה בהיותה למעלה, קודם ירידתה למטה להיות "דבר בפני עצמו ירא ה' ואוהבו", "יש מי שהוא אוהב".

מובסגנון אחר קצת: מהי התועלת בענין המס"נ – בה בשעה שהוא עדיין בבחי' "יש מי שהוא אוהב"?!

מאולכן מבאר רבינו הזקן בשו"ע, שענינו של שבת הגדול הוא הנס ד"למכה מצרים בבכוריהם" – שזהו ענין הקשור עם החידוש שבירידת הנשמה למטה לפעול בעולם דוקא:

מבתוכן הנס ד"למכה מצרים בבכוריהם" הוא – שציווי הקב"ה ע"י משה רבינו שיקחו ישראל פסחיהם (זבח פסח לה' שיהרוג בכורי מצרים) הי' באופן שחדר בדרגת התחתונים – בכורי מצרים (שזהו התוקף דמצרים שהיתה מדינה קשה עם מלך קשה כו'), שערכו מלחמה עם המצריים ופרעה שלא רצו לשלח את בנ"י,

מג[ואע"פ שהסיבה לזה היא בגלל שהתייראו כו' – הרי אצל גוי לא נוגע ענין המחשבה (כפי שמצינו לגבי כמה דינים), כי אם המעשה בפועל דוקא (ולא כמו בישראל ש"מחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה")],

מדוהיינו, שענין המס"נ נעשה באופן ד"ונהפוך הוא", שבכורי מצרים (תחתונים) מסרו נפשם לערוך מלחמה עם המצריים ופרעה, כתוצאה מציווי הקב"ה.

מהו. וכיון ש"קבעו נס זה לזכרון לדורות בשבת" (ו"לא קבעוהו בעשירי לחודש סתם (שבו אירע הנס, "שפסח מצרים הי' מקחו מבעשור לחודש .. ואותו היום שבת הי'") .. כדרך שנקבעו כל המועדים")3, ש"מיני' מתברכין כולהו יומין", כולל גם ימי הפסח – מודגשת בגלוי שייכותו לימים שלאח"ז, שיומשך ויפעל בנוגע לענין הגאולה.

מו* * *

מז64
ז. אע"פ שבכלל ישנו דין ש"אל יעמוד אדם במקום סכנה" – אין זה שייך לענין שבנ"י נמצאים בגלות (מצרים, שכל המלכיות נקראו ע"ש מצרים), בגלל שהקב"ה שלח אותם לשם.

מחוהענין בזה:

מטכתיב "מגיד דבריו ליעקב ליעקב חוקיו ומשפטיו לישראל", "מה שהוא עושה הוא אומר לישראל לעשות". וכיון שהציווי שלא לעמוד במקום סכנה כולל גם שאסור לשלוח את חבירו למקום סכנה, והשולח את חבירו למקום סכנה וניזק ה"ה מתחייב בתשלום הנזק כו', הרי מובן, שכאשר הקב"ה שולח את בנ"י לגלות, בודאי שומר אותם שלא יהי' להם נזק ח"ו.

נוכמו בנוגע לירידת הנשמה למטה, ש"משביעין אותו כו'", גם מלשון שובע, היינו, שנותנים לו את הכחות הדרושים למלא את השליחות שבירידת נשמתו למטה, כך, שאין מקום לדאגה מענין של נזק ח"ו, וכפי שהקב"ה מבטיח ש"לא ידח ממנו נדח" [ולא רק לאחרי משך זמן, כיון שהקב"ה "מאריך אף", אלא תיכף ומיד], ואדרבה, יהי' רק ענין של עליות כו'.

נאוכן הוא בנוגע לשליחות של הקב"ה ע"י הממוצע – "משה עבדו", ואתפשטותא דמשה שבכל דרא, עד לכ"ק מו"ח אדמו"ר בדורנו זה – שאע"פ ש"כל הדרכים בחזקת סכנה", הרי כיון שנוסע בשליחותו של הרבי, בודאי נותנים לו את כל הכחות הדרושים לכך. – כפי שהוא מצד עצמו, אין לו כח לזה, אבל כאשר שולח אותו בר-סמכא, הרבי, בודאי נותן לו את הכחות הדרושים למילוי השליחות.

נבח. אמנם, כאשר נמצא במקום השליחות, הרי זה צריך להיות באופן ש"את יהודה שלח לפניו גו' להורות גו'", "לתקן לו בית תלמוד

נג65
שמשם תצא הוראה", והיינו, שצריך לזכור שתפקידו להפיץ שם את תורתו של הקב"ה, ולהזהר שלא לסור ממילוי השליחות אפילו סטי' קלה ("איין קער"), וכתורת הבעש"ט על הפסוק "וסרתם ועבדתם אלהים אחרים", ש"כאשר האדם מפריד את עצמו מהשי"ת, אזי מיד הוא עובד ע"ז, ולא יש דבר ממוצע כו'".

נדויש לעשות זאת מבלי להתפעל מפרעה מלך מצרים שרוצה לשלוט עליו ולשעבד אותו כדי לבנות עבורו "פיתום ו"רעמסס" (ככל הביאורים שבדבר), גם כאשר רוצים לפתות אותו שפרעה בעצמו משתתף במלאכה זו – כפי שמצינו שכל הענין של שעבוד מצרים התחיל מזה ש"פרעה נטל סל ומגריפה, וכל מי שהי' רואה .. הי' עושה .. ועשו אומנות עמו כל היום לפי כחן .. כיון שהחשיך .. אמר להם חישבו את הלבנים .. כזה אתם מעמדין לי בכל יום", ומזה מובן שאם בנ"י לא היו מתפעלים עד לאופן של יציאה מהכלים... סוגרים את הספרים ויוצאים להשתתף עם פרעה בעשיית הלבנים, אזי לא הי' כלל שעבוד מצרים!

נהכאשר במקום לעסוק במילוי השליחות מתחילים להתעסק עם "לבנים" של פרעה – לא מצד השליחות, אלא מצד פרעה – אזי נעשה פרעה בעה"ב עליו, ועד שמשעבד אותו לבנות עבורו "פיתום" ו"רעמסס"!

נווכמו"כ אין להתפעל מהנשיא של המדינה, פרעה מלך מצרים, ולחשוב, שבכל מקום שבו נמצא נשיא המדינה צריך גם הוא להתכבד בכך שיהי' נוכח שם וכו', אלא כפי שלמדים מהסיפור דימי הפורים, שסיבת העונש של בנ"י היתה בגלל ש"נהנו מסעודתו של אותו רשע"; המאכל הי' אמנם כשר, אבל העונש הי' על ההנאה מסעודה זו!

נזט. וכאשר ההנהגה במילוי השליחות היא באופן האמור, הנה לא זו בלבד שאין זה מקום סכנה, אלא עוד זאת, שפועלים גם על פרעה מלך מצרים שהוא בעצמו נעשה מסייע, כמ"ש "ויהי בשלח פרעה את העם", והיינו, שלא זו בלבד ש"ברח העם", אלא שפרעה בעצמו משלח את העם ממצרים [ומוסיף לשלח עמהם מעניני מצרים, ע"ד "למכה מצרים בבכוריהם"], לאחרי שדורשים ממנו "שלח את עמי ויעבדוני"45,

נח66
– ולא כמו אלו שאומרים "שלח את עמי" בלבד, מבלי להוסיף העיקר: "ויעבדוני" [ומה גם שזהו היפך הדין ש"כל פסוקא דלא פסקי' משה אנן לא פסקינן"];

נטומובן, שכאשר הענין ד"שלח את עמי" הוא מצד "ויעבדוני", הרי זה באופן נעלה יותר [וע"ד שמצינו בנוגע למצות צדקה, שאע"פ שהמאבד סלע ומצאו עני ונתפרנס בו קיים מצות צדקה, הרי זה שלא בערך לגבי נתינת צדקה מתוך כוונה לקיים מצות צדקה] –

סובאופן ש"לא תוסיפו לראותם עוד עד עולם", כיון שסיימו לברר שם את כל ניצוצות הקדושה כו', ולכן יוצאים משם "ביד רמה" ו"ברכוש גדול".

סא* * *

סבי. נוסף על כללות הענין דשבת הגדול, ישנו גם ענינה של פרשת השבוע שקורין ביום הש"ק זה, ובקביעות שנה זו – פרשת מצורע, שכיון שקורין אותה בשבת הגדול, בהכרח שיש שייכות ביניהם (אף שבקביעות אחרת קורין פרשה אחרת).

סגויובן ע"פ המבואר במפרשי החומש שמחד גיסא מבארים פשטות הכתובים, ומאידך גיסא יש בפירושם סודות התורה באופן גלוי (לא רק כמו "יינה של תורה" שבפירוש רש"י, שאין זה בגלוי כ"כ), כמו פירוש הרמב"ן, שהוא מפשטני המקרא, ואעפ"כ כותב בעצמו שיש בפירושו "דברים נעימים .. ליודעים חן" (ועד"ז פירוש אור החיים הקדוש – כמנהג העולם שכאשר מזכירים את האור החיים מוסיפים "הקדוש", ועד"ז של"ה הקדוש).

סדובכן, מצינו בפירוש הרמב"ן השייכות דמצורע לפסח: "אמר ר"א .. המצורע ותורת הבית המנוגע .. הם כדמות פסח מצרים".

סהומודגש גם בכך שבשניהם ישנו הענין של טבילת אגודת אזוב בדם: בפסח – "ולקחתם אגודת אזוב וטבלתם בדם גו'", ובמצורע – "את הצפור החי' יקח גו' ואת האזוב וטבל אותם גו' בדם גו'".

סו67
יא. נתבאר גם הענין בעבודה – שאזוב הו"ע המדות, והרי ידוע שעיקר העבודה בעוה"ז היא בבירור המדות (ולא בענין המוחין שקדמו לעולם); וטבילה הו"ע הביטול (טבילה אותיות הביטל), וטבילה צ"ל במים ש"כל גופו עולה בהן" – "עולה" דייקא, מלשון עלי', שזהו ע"ד מ"ש הרמב"ם שענין הטבילה הוא "לטהר נפשו .. (עי"ז ש)הביא נפשו במי הדעת הטהור", ומסיים במ"ש "וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם גו'". וכללות העבודה צריכה להיות מתוך חיות, כמודגש בענין "הצפור החי'".

סזנתבאר גם מ"ש באוה"ח ש"הצפור החי'" קאי על משיח בן דוד, ופי' הכתוב "ושלח את הצפור החי' על פני השדה", שמלכות בית דוד תהי' שולטת בכל העולם.

סחונתבאר גם השייכות לכל אחד מישראל, ע"פ הידוע שנשמת משיח כוללת את כל נשמות בנ"י, ויש ניצוץ משיח בכל אחד מישראל, כפי שמרומז במ"ש "דרך כוכב מיעקב", שקאי על משיח, וקאי גם על כל אחד מישראל (וכן מ"ש בתהלים "לשלמה אלקים משפטיך למלך תן וצדקתך לבן מלך" – מבואר במפרשים שקאי על משיח, ונת"ל שקאי גם על כל אחד מישראל). ולכן, מהגאולה הפרטית דכל אחד מישראל באים לגאולה הכללית – כן תהי' לנו, ש"כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות".

סטיב. המשך השיחה – ביאור השייכות דמצורע למשיח (כדאיתא

ע68
בגמרא ששמו של משיח "חיוורא" (מצורע)) וביהמ"ק (כדאיתא במדרש "והצרוע זה בית המקדש"), ע"פ המבואר בלקו"ת בפי' הכתוב "אדם כי יהי' בעור בשרו גו'", "אדם" דייקא, ש"הוא במדרגה גדולה .. שלימו דכולא .. שמוכשרין מעשיו ותיקן כל הדברים כו'", וענין הנגעים ש"הם אורות עליונים" (שזהו הטעם למ"ש הרמב"ם שמצות נגעים אינו נהוג בזמננו זה אחר החורבן) – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס בלקו"ש חל"ז ע' 33 ואילך.

עא* * *

עביג. דובר לעיל שבהמשך למ"ש101 "לשלמה אלקים משפטיך למלך תן וצדקתך לבן מלך" – נאמר: "יהי פסת בר בארץ", שעל זה דרשו בסיום מסכת כתובות: "עתידה ארץ ישראל שתוציא גלוסקאות וכלי מילת, שנאמר יהי פסת בר בארץ"; ולאחרי שנימנו עוד כמה מעלות בנוגע לארץ ישראל וירושלים – נאמר בסיום המסכת "דור שבן דוד בא קטיגוריא בתלמידי חכמים", שלכאורה אינו שייך – ואדרבה: בסתירה – למאמרים שלפנ"ז (ומתאים יותר לסיום מסכת סוטה); ולאח"ז מסתיימת המסכת במאמר: "עתידין כל אילני סרק שבארץ ישראל שיטענו פירות", כדברי התוס': "לפי שרוצה לסיים בדבר טוב נקט לה הכא כו'".

עגונתבאר בנוגע לשיטת הרמב"ם בענין זה – שמ"ש הרמב"ם ש"בימות המשיח .. עולם כמנהגו נוהג, וזה שנאמר בישעי' וגר זאב עם כבש .. משל וחידה וכו'", הרי זה רק בהתחלת תקופת ימות המשיח, אבל בתקופה שלאח"ז יהיו גם ענינים שהם שינוי מנהגו של עולם.

עדהמשך הדברים – בנוגע לחילוקי האגדות אודות בן כוזיבא, אם "נהרג בעוונות" או ש"שלחו חכמים לבדקו אי מורח ודאין .. וכיון דלא עביד הכי, קטלוהו" (שבודאי אין זו מחלוקת במציאות), שבפועל

עה69
נהרג ע"י אוה"ע ("שבט אפי"), לאחרי שנתחייב מיתה ע"פ פס"ד ב"ד; והטעם שבפי"א118 מזכיר הרמב"ם אודות האפשרות ש"המלך המשיח .. מחי' מתים" – נכלל בשיחה שהוגהה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפסה בלקו"ש חכ"ז ע' 191 ואילך הערות *63-*69.

עויד. ולאחרי המאמר "עתידה ארץ ישראל שתוציא גלוסקאות וכלי מילת, שנאמר יהי פסת בר בארץ" (כנ"ל), ושאר המעלות של ארץ ישראל, שבהמשך לזה הובאו הנהגות של כמה אמוראים שמראים גודל חיבת הארץ, ולדוגמא: "קיימי משמשא לטולא ומטולא לשמשא" (כשהשמש הגיע למקום שהן יושבין וגורסין וחמה מקדרת עליהן, עומדין משם לישב בצל, ובימי הצנה עומדין מן הצל ויושבין בחמה, כדי שלא יוכלו להתרעם על ישיבת ארץ ישראל) – הובא גם המאמר "דור שבן דוד בא קטיגוריא בתלמידי חכמים .. בזוזי ובזוזי דבזוזי".

עזבהמשך לזה דובר אודות המצב באה"ק, ובין הדברים נאמר, שלדאבוננו רואים עתה הענין ד"קטיגוריא בתלמידי חכמים", בנוגע להתנכלות לתלמידי הישיבות לנתקם מלימוד התורה (ע"י העברתם למוסדות שנקראים בשם "הסדר" כו', שבמשך כל שנות קיומם לא יצא מהם אפילו רב אחד); וכן בנוגע לאלו שמנצלים את העובדה שיש להם סמיכה לרבנות, כדי להכניס גוים (כולל גם נאַצים) לארץ ישראל ולרשום אותם בתור יהודים, ועוד מכריזים שזה "הישג דתי".

עחוהזכיר גם אודות "שר הדתות" – הממונה על "משרד הדתות", דתות לשון רבים (ועד שמדגישים זאת גם בשפת הגויים: הלשכה לעניני דתות) – שאמר שזה "הישג דתי" שלומדים בבתי-הספר אודות "אותו

עט70
האיש"124, כך, שנוסף לכך ש"מכרו" את "עם ישראל" ו"תורת ישראל" (ע"י חוק הגיור שלא כהלכה), רוצים לפגוע רח"ל גם באלקי ישראל!

פוכן הזכיר אודות אלו שלא מוכנים לעזוב את ה"כסא" ולהתפטר מהממשלה, ואמר שיש ללמוד הוראה (ע"פ תורת הבעש"ט שכל דבר שרואים או שומעים יש בו הוראה בעבודת ה') מגוי בלבנון שהתפטר מהממשלה בגלל מחדל שבתחום אחריותו.

פא(וסיים:) ויה"ר שבהתוועדות הבאה יוכלו לדבר – מתוך מנוחה – רק אודות ענינים של הליכה מחיל אל חיל בקדושה (בניגוד ל"הישג דתי" הנ"ל),

פבועד לקיום היעוד שבסיום המסכת: "עתידין כל אילני סרק שבארץ ישראל שיטענו פירות, שנאמר כי עץ נשא פריו תאנה וגפן נתנו חילם" – גפן דייקא, שקשור עם לימוד התורה (כידוע ש"יין" (גפן) רומז על פנימיות התורה), וקשור גם עם ענין השמחה ("משמח אלקים ואנשים") והשירה, ועד לשירה העשירית (שכוללת כל השירות, מ"אז ישיר", עד "ונודה לך שיר חדש")51.

פג* * *

פדטו. מאמר (כעין שיחה) ד"ה עבדים היינו כו'.

פה* * *

פו71
טז. נהוג ללמוד פסוק בפרשת השבוע עם פירוש רש"י, וכרגיל בשנה זו – נתעכב על פסוק שרש"י אינו מפרשו, על היסוד המדובר כמ"פ אודות גודל הדיוק בפירוש רש"י באופן שלא חסר ולא יתיר.

פזובכן: בפרשת השבוע נאמר "וכפר על הבית וטהר".

פחואינו מובן: מה שייך המושג של כפרה – "וכפר" – בנוגע לבית? בשלמא ענין הטהרה – "וטהר" – הרי זה בגלל שלפנ"ז נטמא הבית; אבל מה שייך כאן ענין הכפרה?!

פטהרמב"ן כתב ש"הכפרה הזאת בצפור המשתלחת שתשא הצפור את כל עונותיו אל מחוץ לעיר אל פני השדה, כענין הכפרה בשעיר המשתלח וכו'", והיינו, שהכפרה היא על בעל הבית.

צאבל, הבן חמש למקרא לא יודע זאת, ובפשטות תמוה לומר ש"וכפר" קאי על בעל הבית, בה בשעה ש"וטהר" קאי על הבית. ואם זו היא כוונת רש"י, הי' לו לפרש זאת.

צאולהעיר, שבתרגום יונתן בן עוזיאל על הפסוק "ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם", נאמר "ומשתכח גבר דבני ביתא בחטופין", "פי' בגזילה, שהנגעים באים בעון גזילה כו'", ועפ"ז מובן הצורך בענין הכפרה.

צבאבל אי אפשר לומר כן בפירוש רש"י – שהרי רש"י מפרש מ"ש136 "כי תבואו אל ארץ כנען גו' ונתתי נגע צרעת", ש"בשורה היא להם שהנגעים באים עליהם, לפי שהטמינו אמוריים מטמוניות של זהב בקירות בתיהם כל ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר, וע"י הנגע נותץ הבית ומוצאן".

צגוהכרחו של רש"י שלא לפרש שהנגעים באים בעון גזילה – לפי שמשמעות לשון הכתוב הוא ש"כי תבואו אל ארץ כנען" אזי מיד "ונתתי נגע צרעת בבית גו'", עוד לפני שתהי' להם אפשרות לעבור על עון גזילה. ואם משום שיתכן שהאמוריים גזלו את מטמוניות הזהב שהטמינו

צד72
בקירות בתיהם – אין בכך כלום, שהרי אפילו ממון ששייך לגוי ע"פ דין עובר אח"כ לרשותו של ישראל, עאכו"כ ממון שהגיע לגוי ע"י גזילה.

צה* * *

צויז. נהוג גם לבאר ענין בהערות אאמו"ר על הזהר, וכיון שאין הערות על הזהר דפרשת השבוע, נתעכב על ענין בלקוטי לוי"צ אגרות-קודש, במכתב אור ליום ד' י"ט שבט תרצ"ב (שהיתה שנה מעוברת, כמו שנה זו), בביאור מ"ש בביאורי הזהר פ' וישלח, ש"התנאים ואמוראים הי' פס"ד שלהם רק ע"פ מבטם בשרש החכמה שבתורה כמו שהיא למעלה כו'".

צזומבאר, שהלימוד וההשכלה דחכמי המשנה והתלמוד אינו לימוד והשכלה דשכל אנושי פשוט כמו השכל וההבנה דשאר בני אדם, שהרי אנו מוצאים בכ"מ ששכלם בתורה הי' באופן אחר לגמרי,

צח– ומצינו שהיו יכולים לעשות נסים גדולים ביותר, כמו ברפב"י בגינאי נהרא, וזוטרא דבכו מחי' מתים, וכדומה, ומצינו בחכמי המשנה מי שהי' תורתו אומנתו כמו רשב"י, שמה שאצלנו הוא נסים, הי' אצלו כמו דרך הטבע אצלנו. והנהגתו הטבעית דרשב"י הי' שכלום אדם חורש כו', אלא שהדבר יעשה מעצמו, וכמו שאיברי להו חרובא ועינא דמיא (ואצלו מה שנקרא נס הוא בחי' ומדרי' יותר גבוה ממה שנקרא אצלנו נס, וע"ד האמור במד"ר שמשה ניסן של ישראל, ומי הי' ניסו של משה, הקב"ה, שנאמר ה' נסי. והוא במלחמת עמלק, שבכדי לנצח עמלק ולמחותו, הוא ממקום גבוה ביותר ממה שאצלנו נק' נס) –

צטובע"כ לומר שהבנתם בתורה לא הי' רק בשכל אנושי שבטבע בלבד, רק שכל א' מהם הביט וראה בחכמה דתורה כמו שהיא למעלה, ולפי שרש נשמתו כו'.

קואעפ"כ אין זה בסתירה לכך שהתורה "לא בשמים היא", ו"אין משגיחין בבת קול" [ולכן בפלוגתא במתיבתא דרקיעא עם קוב"ה בענין

קא73
ספק אם בהרת קדמה לשער לבן, "אמרי מאן נוכח, נוכח רבה בר נחמני", שהכרעת הפס"ד הוצרכה להיות ע"י נשמה בגוף למטה דוקא] – כיון שלאחרי שראו למעלה כו', המשיכו זה (בדרך מעביר או בהתלבשות) בשכל אנושי שלהם, כך, שהפס"ד שלהם הי' ע"פ שכל אנושי.

קבומוסיף לבאר, ש"מה שלא בשמים היא ואין משגיחין בב"ק וכדומה, הוא, בבחי' שנקרא שמים ובבחי' שנקרא ב"ק אין משגיחין, והרי כמה בחי' יש בתורה למעלה גופא, תורה דאצי' ותורה דבריאה (שהיא התורה שלנו [כידוע בפירוש "ועל תורתך שלמדתנו": תורתך – כפי שהיא באצילות, שלמדתנו – כפי שהיא בעולם הבריאה; ולכן התחלת התורה היא באות ב', לרמז שהתורה שאנו לומדים היא מדריגה הב' שבתורה]), וכן בכל עולם ועולם כו'".

קגיח. בסיום השיחה נזכר אודות ענין השמחה, שפורצת גדר, ובהתאם לכך, יחלקו עתה משקה לאלו שנוסעים למקומות רחוקים, ובפרט מעבר לים, כדי לערוך התוועדויות, החל ממוצאי שבת, שהוא יום ההילולא של הצ"צ, שזהו זמן מסוגל לבקש ולפעול השפעות בנוגע לבני חיי ומזוני רויחי, ובפרט בנוגע ללימוד התורה וקיום המצוות51.

קד* * *

קהיט. הביאור בפירוש רש"י:

קוהסיבה לכך שיש צורך בענין של כפרה – "וכפר על הבית" – יש לומר, שזהו לפי שבזמן שהבית הי' בבעלותו של הגוי, הי' בו ענין של עבודה זרה.

קזואע"פ שבנ"י כבשו כבר את בתי הגוים וביערו מהם כל ענין של ע"ז – נשאר עדיין הע"ז שהטמינו הגוים בקירות בתיהם (ע"ד שהטמינו מטמוניות של זהב כו').

קחוהטעם שרש"י מפרש שסיבת הנגעים היא כדי שבנ"י ימצאו את המטמוניות של זהב, אף שלכאורה אפשר לומר שהסיבה לכך היא בכדי שלא יכשלו בהחזקת ע"ז בקירות בתיהם – כי, אם משום הע"ז

קט74
שבקירות הבתים, לא הי' די בכך ש"חילצו את האבנים אשר בהן הנגע", אלא היו צריכים לנתץ את כל הבית, ועכצ"ל, שעיקר הסיבה היא כדי שימצאו את המטמוניות כו', אלא כיון שיש גם ענין של ע"ז, יש צורך גם בענין של כפרה – "וכפר על הבית".

קיכ. ויש להוסיף בזה – מ"יינה של תורה" בשייכות לפירוש רש"י:

קיאמבואר באגה"ת שענין ה"כפרה" הוא (לא רק "לשון קינוח שמקנח לכלוך החטא", אלא גם) "לכפר לפני ה' להיות נחת רוח לקונו כו'".

קיבומזה מובן, שענין הכפרה שייך גם כשנמצאים בתכלית העילוי, כך, שכולם זקוקים לענין הכפרה, אפילו אלו שמתו בעטיו של נחש הקדמוני – חטא עה"ד (מלבד רבינו הקדוש שלא נהנה מעוה"ז אפילו באצבע קטנה), כי, גם כאשר כל הענינים הם בשלימות, ישנו עדיין עצם הירידה למטה כו', ששם נעשה "דבר בפני עצמו, ירא ה' ואוהבו"38, "יש מי שהוא אוהב"39, ולכן צ"ל ענין הכפרה כו'.

קיגוכן הוא גם בענין "וכפר על הבית וטהר", שקאי גם על ה"בית" ברוחניות – כללות העולם – שענין הכפרה והטהרה הוא "לתקן עולם במלכות שד-י", לעשות לו ית' דירה בתחתונים, כפי שיהי' בפועל ובגלוי בביאת משיח צדקנו, שאז יקויים היעוד "והי' ה' למלך על כל הארץ גו' ה' אחד ושמו אחד", "כשאני נכתב אני נקרא", בעגלא דידן.

קיד[בסיום ההתוועדות התחיל כ"ק אדמו"ר שליט"א לנגן הניגון "והיא שעמדה". ולאחרי תפלת מנחה, התחיל לנגן הניגון "על אחת כמה וכמה"].

קיה______ l ______