Toras Menachem·Vol. 73 (5733·Part 4)·Shabbos Parshas Devarim Sicha·Shabbos Chazon·6 Menachem-Av 5733תורת מנחם·עג - שנת תשל"ג - חלק רביעי·שיחת ש"פ דברים·שבת חזון·וא"ו מנחם-אב·ה'תשל"ג

א112
בס"ד. שיחת ש"פ דברים, שבת חזון, וא"ו מנחם-אב, ה'תשל"ג.
בלתי מוגה

בא. בנוגע לשבת חזון – השבת שלפני תשעה באב, שנקראת ע"ש התחלת ההפטרה שבה מסיימים את שלשת ההפטרות שבהם מדובר אודות היפך הנחמה – הרי כיון שכללות ענין החורבן הוא בכדי שלאח"ז תהי' "נחמה בכפלים", בהכרח לומר שבהפטרה זו עצמה ישנו גם ענין שהוא היפך החורבן.

גובהקדמה – שההכרח לזה הוא גם מזה שהתורה נקראת "תורת חסד", והיינו, שלא זו בלבד שכללותה ותכליתה הו"ע של חסד, אלא גם כל פרט ופרט שבתורה הוא בעצמו (לא רק תכליתו) ענין של חסד,

ד– שהרי התורה היא "תורת אמת", וענין האמת לאמיתתו הוא לא רק בנוגע לסוף ותכלית הדבר, אלא בנוגע לכל פרטי הענינים שבו מתחלתו ועד סופו, כמרומז בתיבת אמת שמורכבת מג' האותיות שהם התחלת (א') ואמצע (מ') וסוף (ת') האותיות, להורות שענין האמת הוא מתחילתו ועד סופו, ואם נאמר שפרט מסויים רק מביא לידי האמת (אבל הוא בעצמו אינו אמת), נמצא שרק רובו (ולא כולו) אמת, ועכצ"ל שכל פרט בעצמו הוא אמת, ולא שייך בו היפך האמת –

השלכן הנה גם עונשי התורה הם ענין של חסד, היינו, לא רק ענין שמביא או שממנו בא ענין של חסד, כי אם שהוא בעצמו ענין של חסד; אלא שיכול להיות שהחסד אינו בגילוי, להיותו מכוסה, אבל ישנו בהעלם, וצריך רק לצאת מן ההעלם אל הגילוי (ע"י עבודה קלה עכ"פ), כמו יציאת חמה מנרתקה (כמבואר בתניא).

ווע"ד הענין ד"גם זו לטובה" – כמדובר פעם אודות החילוק שבין "כל דעביד רחמנא לטב עביד" שאמר רבי עקיבא ל"גם זו לטובה" שאמר נחום איש גם זו, ש"לטב עביד" פירושו שמזה יבוא אח"כ ענין טוב, וכמו במאורע שנכבה הנר וכו', שהמאורע עצמו אינו דבר טוב, אלא שעי"ז באה אח"כ טובה; ואילו "גם זו לטובה" פירושו שלא זו בלבד

ז113
שעי"ז נעשה אח"כ ענין של טובה, אלא שענין זה עצמו הוא לטובה (ורק שבתחלה לא הי' נראה הטוב בגלוי, והי' צורך לגלות את הטוב שבזה), וכמו במאורע שהחליפו את האבנים טובות ומרגליות בעפר שהפך לחצים ואבני בליסטראות שעל ידם ניצח המלך את שונאיו, שלא זו בלבד שע"י העפר נעשה אח"כ דבר טוב, אלא שהעפר עצמו הי' דבר טוב – עוד יותר מאשר אבנים טובות ומרגליות, כי, אבנים טובות ומרגליות ישנם כבר בבית המלך (שהרי "כלום חסר בבית המלך"), ואילו ה"עפר" סייע למלך בענין שלא הי' יכול לעשותו בעצמו.

חומזה מובן גם בנוגע להפטרה דשבת חזון, שלהיותה חלק מהתורה שהיא תורת חסד בכל פרטי' (להיותה תורת אמת בכל פרטי'), יש בה (לא רק ענין שמביא אח"כ נחמה בכפלים, אלא) גם ענין שהוא בעצמו חסד.

טב. והענין בזה:

יהפירוש הפשוט ד"חזון ישעי'" הוא – מראה הנבואה של ישעי' על ענין החורבן כו', שזהו תוכן כל ההפטרה (מלבד הפסוק האחרון: "ציון במשפט תפדה ושבי' בצדקה", שהפדי' מהענין ד"חזון ישעי'" היא ע"י משפט וצדקה, ואילו כל שאר הענינים שבהפטרה הם ענינים של היפך הנחמה).

יאאבל, ביחד עם זה, ידוע הפירוש של הרה"צ ר' לוי יצחק מבאַרדיטשוב (כמדובר כמ"פ וכבר נדפס) שבשבת חזון מראה הקב"ה לכל אחד מישראל המקדש דלעתיד, והיינו, שהוא כבר מוכן לגמרי, "בנוי ומשוכלל", כך, שכל אחד יכול לראותו.

יבועד שענין זה נמשך גם בלשון תרגום – "חזון", שהוא התרגום של ראי' (כמו "מבשרי אחזה אלקה"), והרי לשון תרגום הוא לשון ששייך לעולם [אלא שזהו כפי שלשון תרגום נמצא בתורה, כמו "יגר שהדותא"], היינו, שגם מצד גדרי העולם יכולים לראות את ביהמ"ק.

יג[ומה שלא רואים אותו בעין הגשמית, הרי זה רק בגלל שהעין הגשמית אינה ראוי' לראות את ביהמ"ק, בגלל שהאדם לא הגיע עדיין לשלימות עבודתו בבירור הגוף כו', אבל מיד כשיגיע לשלימות עבודתו,

יד114
יוכל לראותו. ומובן, שהעובדה שעדיין לא השלים את בירור הגוף, אינה משנה את המציאות שביהמ"ק עומד מוכן כו'].

טוג. ועד"ז בנוגע לשאר הפסוקים שבהמשך ההפטרה, שבפנימיותם הם ענין טוב – כפי שמבאר הרלוי"צ מבאַרדיטשוב תוכן הדברים למעליותא.

טזולדוגמא: "עם כבד עון" – שענין העון הוא אצלם דבר כבד, היינו, שקשה להם לעבור עבירה, וע"ד מ"ש בזהר על הפסוק "ונפש כי תחטא" – "תווהא".

יזולהעיר, שהפירוש הנ"ל ב"עם כבד עון" הוא (לא פירוש ע"פ זהר, ענין של קבלה, אלא) פשוטו של מקרא, שהרי זהו הפירוש הפשוט של תיבת "כבד", שקשה לעשותו.

יחומה שהמפרשים שלפנ"ז לא פירשו כן – הרי זה בגלל שענין זה הי' עדיין בבחי' חסדים המכוסים, אבל כשמתקרבים לזמן של ביאת המשיח, נתגלה הדבר, ועד לאופן שזהו הפירוש הפשוט ע"פ פשוטם של כתובים.

יטד. ומזה מובן, שבשבת חזון יש כבר ענין של גאולה – ראיית ביהמ"ק.

כויש להוסיף בזה, שכיון שמדובר אודות ראיית המקדש דלעתיד, הרי מובן, שזהו ענין של טוב וחסד לא רק לגבי המעמד ומצב שבזמן הגלות, אלא ענין שיש בו מעלה ועילוי גם לגבי ביהמ"ק הראשון והשני, וכפי שנתבאר בארוכה בהתוועדויות שלפנ"ז, שבית ראשון ובית שני היו מעשה ידי אדם (בית ראשון – ע"י שלמה, ובית שני – ע"י כורש והורדוס), ואילו ביהמ"ק השלישי יהי' "בנינא דקוב"ה", "מקדש אדנ-י כוננו ידיך", שלכן לא יחרב לעולם.

כאוהעיקר – שראיית המקדש דלעתיד פועלת שאכן יומשך בפועל,

כבכמבואר שם10 המשל מאב שיש לו בן יקר ועשה לו מלבוש יקר וכו', ועד שעשה לו לבוש שלישי, ולא נתן לו ללבוש אותו, רק גנזו, ולפרקים רחוקים ידועים מראה לו הלבוש, ואומר לו, ראה, שאם תתנהג בדרך הישר, ינתן לך לבוש זה ללבוש אותו, ומצד זה מרגילו לילך בדרך הישר עד שנעשה אצלו כמו טבע, ואז נותן לו הלבוש, כי אינו ירא פן יחזור לסורו כו',

כגועד"ז בנמשל, שהמכוון בזה שמראים לכל אחד המקדש דלעתיד הוא

כד115
כדי לעורר אצלו רצון ותשוקה שאכן יתנו לו בפועל, וענין זה פועל עליו לשנות הנהגתו כו' – שזהו כללות ענין התשובה, והרי ע"י הרהור תשובה נעשה צדיק גמור (כפס"ד הגמרא), ואז באה הגאולה האמיתית והשלימה מיד – "היום אם בקולו תשמעו", ובאופן ד"שמחת עולם על ראשם".

כה* * *

כוה. האמור לעיל בנוגע לשבת חזון, שבפנימיותו הו"ע של נחמה, צריך להיות מובן לכל אחד מישראל, גם לפשוט שבפשוטים, ובלשון הכתוב: "כי כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם" (אלא שפסוק זה נאמר על הזמן שלאחרי ביאת משיח, אך גם כשנמצאים עדיין בזמן הגלות, שאז צריך להיות הענין ד"אתם תלוקטו לאחד אחד בני ישראל", צריך להיות ענין הנ"ל מובן לכל אחד מישראל).

כזובכן: ענין זה מרומז מיד בהתחלת ההפטרה – "חזון ישעי'", שהרי הפירוש הפשוט ד"ישעי'" הוא מלשון ישועה, שהו"ע הגאולה.

כחוזהו החידוש שבהפטרת שבת זו לגבי ההפטרות בשתי השבתות שלפנ"ז, שהם מספר ירמי' – כי, בנוגע לשם ירמי' יש צורך לשנות את צירופי האותיות ולפרש שהוא מלשון "רם"28, משא"כ בנוגע לשם ישעי' שפירושו הפשוט הוא מלשון ישועה.

כטו. ועד"ז מצינו דבר נפלא בנוגע לתשעה באב הראשון, שבו רואים שבפנימיותו הו"ע של נחמה (ולפלא שאף אחד לא שם לב לכך, וכמדובר כמ"פ שדוקא על ענינים פשוטים לא שמים לב):

לבנוגע לתשעה באב הראשון – כששבו המרגלים, "וכתיב ותשא כל העדה ויתנו את קולם ויבכו העם בלילה ההוא .. אותו היום ערב תשעה באב הי', אמר להם הקב"ה, אתם בכיתם בכי' של חנם, ואני קובע לכם בכי' לדורות" – איתא בגמרא:

לא"בעשרים ותשעה בסיון שלח משה מרגלים, וכתיב וישובו מתור הארץ מקץ ארבעים יום, הני ארבעים יום נכי חד הוו (ב' מסיון, וכ"ט מתמוז, הוה ל"א, וח' מאב הוה ל"ט), אמר אביי תמוז דההיא שתא מלויי מליוה (ועשו אותו משלשים ימים (אף שבדרך כלל יש בחודש תמוז כ"ט יום), כדי

לב116
שיכלו המ' ימים בתשעה באב .. (היום ש)שבו המרגלים מתור הארץ) דכתיב קרא עלי מועד לשבור בחורי" (נקטינן דחודש חסר שבא אחר חודש מלא עבדינן ב' ימים ר"ח, והוי יום ראשון השלמה לר"ח שלמעלה ממנו לעשותו מלא, ונמצאו ב' ימים טובים בחודש מלא, אחד בתחלתו ואחד בסופו. וה"ק זימן עלי מועד לשבירת בחורי בט' באב, שמגלגלין כו').

לגונמצא, שכל הענין של תשעה באב נקבע מלכתחילה עי"ז שהקב"ה "קרא (זימן) עלי מועד" – להוסיף לבנ"י יום של ר"ח ד"איקרי מועד" (שאסור בעשיית מלאכה), ומועד מיוחד הקשור עם בנ"י, שהרי ר"ח הוא מולד הלבנה, ו"ישראל מונין ללבנה" ("קטן מונה לקטן") – עי"ז שעשו חודש תמוז מלא, והרי חודש מלא מורה על תכלית השלימות; ועי"ז מתגלה גם ענינו הפנימי של תשעה באב, ש"מקרי מועד", שלכן דוקא בו אין אומרים תחנון, משא"כ בכל הימים שלפניו.

לדז. והנה, גם לאחרי שנקבעה שיבת המרגלים לתשעה באב – הרי כיון שאצל בנ"י ישנו ענין הבחירה, "רשות לכל אדם נתונה וכו'" [שזהו לפי שבנ"י אינם תחת שליטת המזלות ושאר הגבלות הטבע], היו יכולים להתנהג באופן שמלכתחילה לא תהי' ה"בכי' של חנם" (ובמילא לא היתה ה"בכי' לדורות").

להואפילו לאחרי שכבר היתה ה"בכי' של חנם" – הי' בכחם של בנ"י לשוב מיד בתשובה [שמגעת למעלה מהשתלשלות כו', להיותה למעלה מהשתלשלות דכחות הנפש], ולבטל את הבכי' לדורות, כך, שלא יהי' צורך בענין של נחמה.

לווגם עכשיו, שישנה הבכי' לדורות, כך שתשעה באב הו"ע בלתי רצוי – ישנו גם הענין ד"קרא עלי מועד" (כנ"ל ס"ו), אלא שזהו באופן של חסדים המכוסים, ויש צורך להסיר את הכיסוי, ואז יראו את ענין החסד באופן גלוי לעין כל; ועד שגם ענין הבכי' יתהפך לטוב – ע"ד הבכי' של רבי עקיבא שזלגו עיניו דמעות בשמעו סודות התורה, ועד להבכי' שתהי' לעתיד לבוא, כמ"ש "בבכי יבואו".

לז117
וענין זה מודגש גם בהפטרה דשבת חזון – שעצם ענין ההפטרה קשור עם ענין הגלות, כיון שאמירת ההפטרה נתתקנה מצד גזירת המלכות, ואעפ"כ, ההפטרה גופא היא: "חזון ישעי'" (לא ירמי', אלא ישעי'), שבשמו מרומז ענין הישועה (כנ"ל ס"ה); ובפרט לאחרי שנתגלה לאחרונה הפתגם של רלוי"צ מבאַרדיטשוב, שבשבת חזון מראה הקב"ה לכל אחד מישראל את ביהמ"ק השלישי (כנ"ל ס"ב).

לחח. אך לא די בכך שהטוב הוא רק בפנימיות הענינים, ובאופן של חסדים המכוסים, אלא יש צורך להמשיך זאת בגלוי, למטה מעשרה טפחים. וכפי שאמר אדמו"ר מהר"ש להצ"צ, שצריכים את הגאולה כפשוטה למטה, שיבטל ("דאַלאָי") שעבוד מלכיות, ו"כל המעדנים מצויין כעפר".

לטועל זה היא ההתעוררות וה"שטורעם" לאחרונה לנצל את תשעת הימים להוסיף בתורה ובצדקה – ע"פ מ"ש9 "ציון במשפט (כפי שמבאר רבינו הזקן ש"משפט" קאי על הלכות התורה) תפדה ושבי' בצדקה", כדי לסיים את שיירי הגלות כו'.

מובמיוחד – כמדובר לאחרונה48 – יש להשתדל בעיקר בנוגע לתינוקות של בית רבן, להוסיף עמהם בעניני תורה וצדקה, דכיון שאצלם ישנה המעלה ד"הבל שאין בו חטא", הרי על ידם מבטלים את הענין ד"מפני חטאינו" שזוהי הסיבה לכך ש"גלינו מארצנו", ובהבטל סיבת הגלות, מתבטל בדרך ממילא גם המסובב.

מאויש לעסוק בזה מתוך "שטורעם", ולפרסם זאת בכל מקום שבו צריך לפעול ענין הגאולה.

מבט. וכדי לקשר זאת עם ענין של פועל בשבת חזון – הנה מהנכון שכל אחד מהילדים שלפני בר-מצוה ובת-מצוה יאמרו עתה "לחיים".

מגואם הם יטריחו את עצמם לעלות למעלה – אתן להם בעצמי לומר "לחיים".

מדויה"ר שפעולתם של תינוקות של בית רבן – "הבל שאין בו חטא", שאין העולם מתקיים אלא בשבילו50 – תפעל את קיום העולם באופן ד"אלה תולדות" מלא, כפי שהי' בתחלת הבריאה, ש"עולם על מילואו נברא".

מה118
ונזכה לכך ש"מחזון ותחזינה עינינו" (כלשון הצ"צ10), היינו, שמשבת חזון נבוא לקיום היעוד "ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים", בביאת משיח צדקנו, עליו נאמר "דרך כוכב מיעקב וקם שבט מישראל", ועד "וישראל עושה חיל", בגאולה האמיתית והשלימה.

מו[כ"ק אדמו"ר שליט"א מזג יין בידו הק' לכאו"א מהילדים והילדות שיחיו שיאמרו "לחיים"].

מז* * *

מחי. ידוע שהתורה נחלקת לד' חלקים פשט רמז דרוש סוד, כנגד ד' עולמות אצילות בריאה יצירה עשי'. ומובן, שגם החלק שכנגד עולם העשי' הוא חלק מהתורה, ואדרבה: זהו עיקר התורה, כמובן מהמענה של משה רבינו על טענת המלאכים "תנה הודך על השמים": "למצרים ירדתם כו' יצה"ר יש ביניכם", היינו, שהתורה ניתנה דוקא למטה, בעולם העשי'.

מטובנוגע לחלק האגדה שבתורה – הנה ע"פ מנהג ישראל (ש"תורה היא"), שכאשר לומדים עם אנשים פשוטים, שמאיזו סיבה שתהי' אינם שייכים לחלק הפלפול שבתורה או ללימוד ענין עמוק בכלל, לומדים עמהם שיעור ב"עין יעקב", חלק האגדתא שבתורה, כיון שזהו לימוד שמובן בפשטות לכל אחד מישראל,

נ[ואף שבנוגע לאגדה מצינו ש"רוב סודות התורה גנוזין בה" – הרי לא רואים בגלוי את סודות התורה שגנוזין באגדה, ובגלוי הרי זה לימוד ששייך לכל אחד מישראל. ומ"מ, גם איש פשוט שלומד ומבין אגדה שבתורה, באופן שנעשה דם ובשר כבשרו, יש לו גם את סודות התורה שגנוזין בה, אע"פ שאינו יודע אותם. וכמו באכילת מאכל, שגם מי שאינו יודע שיש בו ניצוץ אלקי, ה"ה מקבל חיות מהמאכל, וכן הוא בתורה שנמשלה ל"לחם"],

נאהרי מובן שענין זה (הוא כמו הלימוד ע"ד הפשט ש)קשור עם עולם העשי'.

נבוכיון שמעלת הבל תינוקות של בית רבן שאין בו חטא נתבארה

נג119
בחלק האגדה שבתורה, שקשור עם עולם העשי' – הרי זה ענין ששייך למעשה בפועל.

נד[ואף ש"אין למדין כו' מן ההגדות" – הרי ידוע שכלל זה הוא רק במקום שיש סתירה בין אגדה להלכה (וכמו בנוגע לכלל ש"אין למדין הלכה לא מפי למוד ולא מפי מעשה עד שיאמרו לו הלכה למעשה", שזהו רק במקום שיש סתירה כו'), אבל לולי זאת, למדין גם מן האגדות].

נהובפרט שזהו ענין שהובא להלכה – כמ"ש רבינו הזקן בהלכות תלמוד תורה בנוגע לשכר מלמדי תינוקות, ש"מי שאין ידו משגת חייבים הצבור לפרוע בעדו .. והעניים יכולים לכוף את העשירים לפרוע בעד בניהם מקופת הקהל .. (לפי) שאין העולם מתקיים אלא בהבל פיהם של תינוקות של בית רבן שהוא הבל שאין בו חטא".

נו[ולהעיר מלשון הזהר "אין העולם מתקיים אלא בהבל פיהם של תינוקות של בית רבן שלא חטאו – שלא חטאו ממש". אבל רבינו הזקן בהל' תלמוד תורה לא הביא לשון הזהר, אלא לשון הגמרא "שהוא הבל שאין בו חטא" (סתם), שמזה מובן, שדברי הזהר "שלא חטאו ממש" הם רק בבחי' "אלו ואלו דברי אלקים חיים", אבל בנוגע להלכה, הרי זה "הבל שאין בו חטא" כלל].

נזומובן, שענין קיום העולם בהבל פיהם של תשב"ר הוא באופן שכן היא המציאות בפועל, ולא רק ע"פ רוב – שהרי מצד ענין זה כופין להוציא ממון, ו"אין הולכין בממון אחר הרוב".

נחובזה גופא ישנו הדיוק ש"אין העולם מתקיים אלא בהבל פיהם של תשב"ר", כידוע הכלל שבכל מקום שנאמר "אין כו' אלא כו'", הרי זה לעיכובא (כמו "העומר כו' שאינן באין אלא מן החדש", שאילו נאמר רק שמביאין מן החדש, הי' אפשר לפרש שטוב יותר להביא מן החדש, אבל גם אם הביאו מן הישן, הרי זה כשר, ולכן נאמר "שאינן באין אלא מן החדש", שזהו לעיכובא).

נטויש להוסיף בזה, שמעלת הבל תשב"ר שאין בו חטא היא לא רק בנוגע לאלו שמתעסקים עמהם – שאצלם ישנו הענין ד"ליתן שכר

ס120
למביאיהם" – אלא גם בנוגע לתינוקות עצמם, וכמובן גם ממ"ש הצ"צ בפירוש דברי הרמב"ם "מי שלא למדו אביו חייב ללמד את עצמו כשיכיר", "שמא גם על הקטן יש חיוב מדאורייתא"* (נוסף על חיוב של האב לחנך את בנו, אפילו אם זה רק מפני יראת הרצועה), ויתירה מזה בנוגע למעלת הבל תשב"ר, שזהו אפילו לפני שמגיע למעמד ומצב ד"משיכיר".

סא*) וצ"ע מהל' ת"ת לאדה"ז רפ"ב.

סב* * *

סגיא. דובר כמ"פ שנוסף על הענינים שהם בשוה בכל שנה, יש גם ענינים מיוחדים הקשורים עם קביעות השנה. וכמו בנוגע לחג הפסח וכיו"ב, שהקביעות בימי החודש, בט"ו בניסן, היא בשוה בכל שנה, אבל בנוגע לקביעות בימי השבוע יש שינויים משנה לשנה. והרי כל ענין הוא בהשגחה פרטית, ויש ללמוד ממנו הוראה בעבודת ה', כתורת הבעש"ט אפילו בנוגע לעניני העולם, ועאכו"כ בנוגע לעניני תורה, כמו קביעות השנה.

סדולדוגמא: בנוגע לשבעה עשר בתמוז שחל בשבת, הנה אף ששבעה עשר בתמוז הו"ע הקשור עם ימי החודש, הרי שינוי הקביעות בימי השבוע פועל גם בענין שמצד ימי החודש, וכהסיפור הידוע אודות אדמו"ר מהר"ש שאמר בנוגע לקביעות כזו: "הואיל ונדחה ידחה".

סהובנוגע לשנה זו – הנה הקביעות דתשעה באב היא (כמו הקביעות דחג הפסח) ביום שלישי בשבוע.

סויב. מעלתו של יום השלישי בשבוע – שהוכפל בו כי טוב.

סזוצריך להבין: מהי ההוספה של "כי טוב" ב"פ – הרי פעם אחת כי טוב שנאמר בתורה הוא כבר תכלית הטוב, דכיון שזהו טוב ע"פ תורת

סח121
אמת, בהכרח שזהו שלימות הטוב, שהרי אם חסר בטוב ענין של שלימות, אין זה טוב אמיתי, וא"כ, מה ניתוסף עי"ז שהוכפל בו כי טוב?

סט[ועד"ז נשאלת השאלה בענין "ויתן", "יתן ויחזור ויתן": מהו הצורך בנתינה השני', ולא די בנתינה הראשונה – הרי גם הנתינה הראשונה היא באופן ש"כל הנותן בעין יפה הוא נותן", ועאכו"כ בנוגע לנתינה של הקב"ה ("ויתן לך האלקים"83) שאודותה מדובר בברכת יצחק ליעקב, כך, שבנתינה הראשונה ישנם כבר כל הענינים, ומהו הצורך בנתינה השני'].

עומבואר בזה, שהכפל ד"כי טוב" הוא ביחס לעולם נעלה יותר, והיינו, ש"כי טוב" הראשון הוא ביחס לעולם זה, שעליו נאמר "וירא אלקים כי טוב", להיותו תכלית שלימות הטוב באופן שאין למעלה הימנו, אבל לאח"ז ניתוסף "כי טוב" מעולם נעלה יותר, והיינו, ששלימות הטוב בדרגא הקודמת פעלה בעולם מציאות חדשה – שיהי' ראוי לקבל דרגת הטוב של עולם נעלה יותר.

עאוענינם בספירות – כפי שמבאר הצ"צ שב"פ טוב הם יסוד ותפארת, והרי החילוק בין יסוד לתפארת – שענין היסוד הוא כפי שהמדות הם באופן של יציאה לחוץ, ואילו תפארת הוא עיקר המדות, ומזה מובן גם העילוי דטוב הב' (דתפארת) לגבי טוב הא' (דיסוד).

עביג. וענין זה קשור גם עם הפירוש ש"הוכפל בו כי טוב" היינו "טוב לשמים וטוב לבריות":

עגעבודת ה' יכולה להיות באופן ד"טוב לבריות" בלבד, היינו, שעבודתו בקיום התומ"צ היא רק לפי ערכו, אשר, ככל שתגדל מעלתו ה"ה נברא, וקשור עם גדרי העולם, שלכן כל הענינים הם במדידה והגבלה, וכמו בצדקה, שנותן מעשר, ואם רוצה ליתן צדקה באופן של מצוה מן המובחר – נותן חומש, אבל עדיין במדידה והגבלה. ולכן לא די בעבודה באופן ד"טוב לבריות" בלבד, אלא יש צורך להכניס בה גם הענין ד"טוב לשמים", היינו, שהעבודה תהי' מצד גדרי האלקות, שאז היא למעלה מהגבלות העולם.

עדולפעמים יכול להיות בקצה השני – שעבודת ה' היא רק מצד "טוב לשמים", והיינו, שעוסק בעניני התומ"צ כפי שהם מצד שורש נפשו

עה122
למעלה כו', אבל שם הם נשארים, ואינם נמשכים למטה במעשה בפועל; ולכן מדגישים שהעבודה צריכה להיות גם באופן ד"טוב לבריות".

עווזוהי המעלה של יום השלישי שהוכפל בו כי טוב, שישנם שני הענינים ד"טוב לשמים וטוב לבריות", והיינו, שהטוב היותר נעלה, "טוב לשמים", נמשך גם בטוב שלמטה ממנו, "טוב לבריות".

עזיד. וכיון שבשנה זו חל תשעה באב ביום השלישי שהוכפל בו כי טוב – נדרשת הדגשה יתירה בענין ד"טוב לשמים וטוב לבריות", הן בנוגע ל"ציון במשפט (תורה) תפדה" והן בנוגע ל"שבי' בצדקה"9:

עחבנוגע לצדקה, שהו"ע של "טוב לבריות" (בין אדם לחבירו) – מובן בפשטות שצריך לעשות זאת לא רק מצד הענין ד"טוב לבריות", מצד הרגש נפשו כו', שאז הנתינה היא בהגבלה, אלא צריך לעשות זאת מצד הענין ד"טוב לשמים", מצד ציווי התורה, שאז הנתינה היא ללא הגבלות.

עטועד"ז בנוגע ללימוד התורה (משפט) לא מספיק שיהי' באופן ד"טוב לבריות" בלבד, אלא צ"ל גם באופן ד"טוב לשמים", ללא הגבלות – כי, אע"פ שלימוד התורה מצד עצמו הוא ללא הגבלות, כיון שצריך לנצל כל רגע פנוי ללימוד התורה, הרי ישנו גם הענין ד"הלל מחייב את העניים", היינו, שלולי הנהגתו של הלל יש הגבלה בנוגע לחיוב של עניים, ואילו הלל מחייב אותם להוסיף בעבודתם; ומוטב יותר לומר ש"רבי אלעזר בן חרסום מחייב את העשירים"91 (שהרי כל בנ"י צריכים להיות עשירים) – הוספה שנדרשת בעבודתם של עשירים.

פוכללות הענין בזה – שהעבודה בשני הקוין דתורה וצדקה צריכה להיות באופן של בלי גבול; לא להתווכח ("דינגען זיך") בנוגע לנתינת הצדקה, אלא ליתן למעלה מהגבלה, וכן בנוגע ללימוד התורה, שצ"ל ללא הגבלות.

פאטו. וענין זה קשור גם עם ענין הגלות והגאולה:

פבמצד ענין הגלות (שכללותו הו"ע של התחלקות כו') יש מקום להתחלקות בין "טוב לשמים" ל"טוב לבריות" – שהענין ד"טוב לשמים" הוא אצלו בשלימות, שזהו מצד נפשו האלקית שהיא תמיד בשלימות, מצד דבקותה במהותו ועצמותו ית' באופן ש"גם בשעת החטא היתה באמנה אתו ית'", אבל אין זה קשור עם המעשה שלו, "טוב לבריות", שהוא במעמד ומצב של חטא, בגלל העדר החיבור עם נפשו האלקית, "טוב לשמים".

פג123
וכאשר ישנו החיבור ד"טוב לשמים" עם "טוב לבריות", היינו, שממשיכים את ה"טוב לשמים" ב"טוב לבריות", כך, שהקשר עם אלקות הוא גם מצד הגוף – הרי זה שולל את ענין החטא, ולא עוד אלא שניתוסף באופן ד"כפלים לתושי'", "הוכפל בו כי טוב".

פדוזוהי ההכנה לגאולה העתידה לבוא – שנוסף על שלילת היפך הטובה, יתוסף עילוי גדול יותר לגבי מה שהי' לפנ"ז, בדוגמת העילוי דלוחות שניות שהם באופן ד"כפלים לתושי'".

פהויש להוסיף בזה, שכללות ענין הכפל ("הוכפל בו כי טוב") קשור עם ענין התשובה – כפי שמביא רבינו הזקן באגה"ת מ"ש בתנא דבי אליהו בנוגע להנהגת בעל תשובה: "אם הי' רגיל לקרות דף אחד יקרא ב' דפים, לשנות פרק א' ישנה ב' פרקים וכו'"; וזהו גם הקשר עם ענין הגאולה – שהרי "משיח אתא לאתבא צדיקייא בתיובתא", היינו, שענין התשובה יהי' בכפלים – לא רק אצל בעלי תשובה, אלא גם אצל אלו שהתורה קוראת אותם בשם צדיקים, שיתוסף אצלם עילוי שעל ידו נעשים "בריאה חדשה".

פווכיון שרוצים שהגאולה תהי' באופן של "אחישנה", "מיד הן נגאלין" – צריכים להיות כל ענינים אלו בזריזות78.

פז* * *

פחטז. מאמר (כעין שיחה) ד"ה זכור הוי' מה הי' לנו.

פט* * *

ציז. הביאור בתמיהה שבאמצע סיפור מעשה המרגלים מפסיק הכתוב במה שאירע למשה רבינו: "גם בי התאנף ה' בגללכם לאמר גם

צא124
אתה לא תבוא שם" (אף שמפורש בקרא שהסיבה שמשה לא נכנס לארץ היתה (לא בגלל חטא המרגלים, אלא) בגלל חטא מי מריבה שאירע ("בגללכם" – דקאי על הדור שנכנסו לארץ, "טפכם" דדור המרגלים) קרוב לסוף שנת הארבעים*),

צב*) ואין לומר שזהו ע"ד שמצינו בפרש"י בנוגע למיתת אהרן: "ואף זו מן התוכחה" (כשבירת הלוחות), אף שבינתיים ל"ט שנה (וע"ד פי' הרמב"ן כאן) – דא"כ הו"ל לפרש כאן אף זו כו', כדמפרש לקמן.

צגוכן אין לומר שזהו ע"ד שמצינו בפרש"י בפ' חוקת: "למה נסמכה מיתת מרים (שהיתה לסוף מ' שנה) לפרשת פרה אדומה (שנאמרה בשנה שני' ליצי"מ) כו'" וא"צ רש"י לפרש זה כאן עוה"פ כי סומך על מה שכבר פי' לפנ"ז בחוקת – כי, הרי הסמיכות דחוקת מחדשת (דמיתת צדיקים מכפרת), אבל הסמיכות דכאן אינה מחדשת כלום, דהטעם דלא נכנס משה לארץ מפורש הוא ולפנ"ז, ושתי פעמים (גם בפ' פינחס), וכאן רק נרמז!

צד– שזהו מאמר המוסגר לבאר מה נשתנה שינוי עיקרי בהענין בין כלב, שרק "יראנה ולו אתן את הארץ", ליהושע, ש"יבוא שמה" וגם "ינחילנה את ישראל", שהוא יהי' המנהיג שינחיל את הארץ לבנ"י, שהסיבה לשינוי השכר היא לפי שיש צורך בממלא מקומו של משה, בגלל שבינתיים ניתוסף הענין ש"גם בי התאנף גו' גם אתה לא תבוא שם",

צה(אלא שהוצרך להזכיר סרחונו – שאינו בו, כי אם "בגללכם", החטא ד"מי מריבה אשר רבו בנ"י את ה'", "מריבת העדה". אבל כיון שכאן נזכר רק בדרך אגב, אינו מפרשו, כי אם במקומו, בפ' ואתחנן (ששם מפרש כל הענין שמשה לא נכנס לארץ): "ויתעבר ה' בי למענכם ולא שמע אלי", "למענכם – בשבילכם, אתם גרמתם לי, וכן הוא אומר ויקציפו על מי מריבה וירע למשה בעבורם") –

צוהוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס בלקו"ש חי"ד ע' 8 ואילך.

צז* * *

צח125
יח. בנוגע להערות אאמו"ר על הזהר – הנה בפ' דברים אין הערות, אבל יש הערה בפ' ויחי, ששם מובא פסוק מפ' דברים: "העוים היושבים בחצרים .. כפתורים היוצאים מכפתור השמידום וישבו תחתם",

צטומביא מ"ש על זה בגמרא: "מאי נפקא לן מינה, מדאשבעי' אבימלך לאברהם אם תשקור לי ולניני ולנכדי, אמר הקב"ה, ליתו כפתורים ליפקו מעוים דהיינו פלשתים, וליתו ישראל ליפקו מכפתורים. כיוצא בדבר אתה אומר כי חשבון עיר סיחון מלך האמורי היא והוא נלחם במלך מואב וגו', מאי נפקא מינה, דאמר להו הקב"ה לישראל אל תצר את מואב, אמר הקב"ה, ליתי סיחון ליפוק ממואב, וליתו ישראל וליפקו מסיחון והיינו דאמר רב פפא עמון ומואב טיהרו בסיחון".

קועוד שם בגמרא: "צידונים יקראו לחרמון שריון, תנא שניר ושריון מהרי ארץ ישראל, מלמד שכל אחד ואחד מאומות העולם הלך ובנה לו כרך גדול לעצמו והעלה לו על שם הרי ארץ ישראל, ללמדך שאפילו הרי ארץ ישראל חביבין על האומות העולם (וכמובא גם בפירוש רש"י עה"פ: "ובמקום אחר הוא אומר ועד הר שיאון הוא חרמון, הרי לו ארבעה שמות .. להגיד שבח א"י שהיו ארבע מלכיות מתפארות בכך זו אומרת על שמי יקרא וזו אומרת על שמי יקרא"). כיוצא בו ואת העם העביר אותו לערים, מאי נפקא מינה, דלא ליקרו לאחיו גלוותא".

קאומבאר אאמו"ר שייכות הענינים ע"פ קבלה – ש"בעוים וכפתורים הוא הבירור דז"א דתהו, ת"ת ("הדכורא דתהו שעיקרו ת"ת"), וכיוצא בדבר במואב וסיחון ("מלשון שיחה ודבור") הוא הבירור דמל' דתהו וכו'".

קבוכמדובר כמ"פ בנוגע לביאור הענין ע"פ חסידות – שאאמו"ר סמך שיבינו זאת לבד.

קגיט. והענין בזה:

קד126
ענין הבירור דז"א ומלכות דתהו בעבודה – הו"ע בירור המדות, ואח"כ גם בירור הלבושים דמחשבה דיבור ומעשה, כמרומז בסיחון שהוא לשון שיחה ודבור, וגם נאמר בו "בואו חשבון", שהו"ע המחשבה, ועד לענין המעשה.

קהובענין הבירורים גופא – יש חילוק בין בירור שנעשה בדרך ממילא, כפי שהי' בזמן הבית, שבנ"י ישבו בארץ ישראל, ומשם נעשה בירור העולם בדרך ממילא, לבירור שנעשה ע"י הליכה למקום המתברר, כמו כללות הבירור בזמן הגלות (החל מהגלות דירידת הנשמה להתלבש בגוף, כדי לברר את ניצוצות הקדושה שבגוף), ש"גלינו מארצנו" למקום המתברר – "אחד מכם גולה לברברי' וכו'".

קווזהו גם החילוק בין המעמד ומצב שהרי ארץ ישראל חביבין על אומות העולם שמתפארים בהם כו' (כבזמן הבית), שזהו בדוגמת הבירור שנעשה בדרך ממילא, למעמד ומצב שהי' בזמן יוסף שבנ"י היו במצרים כו'.

קזכ. ומובן, שכשנמצאים בגלות יש צורך בזהירות יתירה מפני הגוי – לזכור שעל בנ"י נאמר "בנים אתם לה' אלקיכם", "נצר מטעי מעשה ידי להתפאר", ולכן אין להם מה להתחשב עם הגוי כו', ועאכו"כ שלא לבקש ממנו שיתן רשות ליהודי לרשום אותו בתור "יהודי".

קחובמכ"ש וק"ו ממה שמצינו בדקות דדקות בסיפור התנ"ך אודות חזקיהו – ובאמת אין זה בערך כלל לנדו"ד, אלא שבנוגע ליהודים לא אומרים "להבדיל" (כדברי כ"ק מו"ח אדמו"ר) – שהראה לגוי את אוצרות ביהמ"ק כדי לשאת חן בעיניו, ונענש על זה כו', כיון שעי"ז נעשה פתח לגויים לדורות כו', ועאכו"כ בנדו"ד, שאומרים לגוי שירשמו אותו בתור יהודי, כדי לשאת חן בעיניו.

קטדובר בארוכה אודות מיהו יהודי, וסיים:

קיויה"ר שסוכ"ס יבערו בנ"י את ה"אל זר אשר בקרבך", ולא יתפעלו מפני הגויים, ואדרבה כו',

קיא127
ויהי' הענין ד"נחמו נחמו עמי", ועד לקיום היעוד "ביום ההוא יהי' ה' אחד ושמו אחד", ואע"פ שענין זה שייך לחודש תשרי – בר"ה, הרי זה יכול להיות עוד לפנ"ז, כידוע שהענין ד"הוי' אחד" שאומרים בכל יום בק"ש, הוא בדוגמת אחדות הוי' שנפעלת בר"ה78.

קיב* * *

קיגכא. בהמשך להמדובר לעיל (ס"ח-י) אודות הבל פיהם של תשב"ר שאין בו חטא – הנה כיון שנשארו ג' ימים ליום שהוכפל בו כי טוב, יש לנצל ימים אלו כדי לפעול בחינוך התינוקות, ילדים וילדות, ובפרט בארץ ישראל, ששם נפעל בעיקר ענין הגלות – "גלינו מארצנו", ושם נמצא הכותל המערבי, שריד בית מקדשנו, שלא זזה שכינה ממנו.

קידולכן, כל אלו שיש להם קרובים וידידים בארץ ישראל – יודיעו להם, שביום תשעה באב (או לפנ"ז) יביאו לשם את כל הילדים ששייכים ללמוד ענין בתורה,

קיה– שבזה נכללים גם בנות ישראל, שגם הן שייכות ללימוד התורה, כמ"ש בהלכות תלמוד תורה לרבינו הזקן (שהי' פוסק בנגלה ובחסידות) שנשים חייבות ללמוד הלכות הצריכות להן –

קיוושם ילמדו עמהם ענין בתורה, ויתנו צדקה.

קיזוגם הקטנים יותר – הרי הם שייכים לומר "תורה צוה לנו משה גו'", ואפילו הקטנים עוד יותר – הרי ישנו הענין ד"ליתן שכר למביאיהם"73, ולכן יש להביא לשם גם אותם, כדי לפעול בב' הענינים דתורה וצדקה.

קיחוכך יסיימו את השנה בפעולה עם ה"טף", וזו תהי' הכנה לר"ה דשנת הקהל, שבה צ"ל הענין ד"הקהל את העם האנשים והנשים והטף"78.

קיט[לאחרי תפלת מנחה התחיל כ"ק אדמו"ר שליט"א לנגן הניגון "הוא אלקינו"].

קכ______ l ______