Likkutei Sichos·Vol. 31·Yisro·Sicha 1לקוטי שיחות·כרך לא·יתרו·שיחה א

אשיחה א^*
א. עה"פ¹ "כה תאמר לבית יעקב ות­גיד לבני ישראל" איתא במכילתא "כה תאמר לבית יעקב אלו הנשים ותגיד לבני ישראל אלו האנשים, דבר אחר כה תאמר לבית יעקב בלשון רכה אמור ראשי דברים לנשים ותגיד לבני ישראל ותדקדק עמהם"².

בוצריך ביאור: מלשון המכילתא ("דבר אחר כו'"³) מוכח שיש כאן שני פירושים, ותמוה — מה הם שני הפירו­שים בכתוב? הרי אלה שני ענינים שו­נים, דבתחילה מפרש מי הם "בית יעקב" ו"בני ישראל" — "אלו הנשים. . אלו ה­אנשים" — ואח"כ מפרש אופן הדיבור לבית יעקב — בלשון רכה, ואופן הדי­בור לבני ישראל — תדקדק עמהם.

גוהנה במדרש רבה⁴ עה"פ איתא: כה תאמר לבית יעקב אלו הנשים א"ל אמור להם ראשי דברים שהם יכולות לשמוע, ותגיד לבני ישראל אלו האנשים א"ל אמור להם דקדוקי דברים שהם יכולין לשמוע.

דולפום ריהטא נראה שזהו כפירוש ה­שני במכילתא (או הרכב של שני הפירו­שים).

הויש להבין כוונת המדרש, (א) שמש­מיט הלשון "בלשון רכה", (ב) מוסיף "שהם יכולות לשמוע" (וכן אצל האנשים מוסיף "שהם יכולין לשמוע").

וולכאורה נראה דהמכילתא והמדרש פליגי מה אמר משה לנשים, דלהמדרש אמר להן רק "ראשי דברים", ואילו לה­מכילתא אמר (גם) דברים "רכים", וכמ"ש במפרשים⁵ דהיינו דברי פיוס, כלומר, הסברת מעלת המצות⁶ ושכר קיומן כו'⁷.

ז[ויש להוסיף, שמפרש"י עה"ת משמע ד"לשון רכה" כולל שני ענינים — הן דברי פיוס כו' והן "ראשי דברים", שגם הם נקראים "לשון רכה" כיון שקל ל­הבינם.

חוז"ל רש"י על הכתוב: "לבית יעקב אלו הנשים תאמר להן בלשון רכה, ות­גיד לבני ישראל עונשין ודקדוקין פרש לזכרים, דברים הקשין כגידין" — היינו א) שלא פירט פירוש ד"לשון רכה", ב) ב"תגיד לבני ישראל" כתב "עונשין ודק­ דוקין", ומשמע קצת דמפרש ד"לשון רכה" לנשים כולל שני הענינים⁸: א) הפכם של עונשין, דהיינו שאמר שכרן של מצות; ב) הפכם של "דקדוקין" — רק אמירה ודיבור כלליים, כלל המצות⁹].

טוצריך ביאור טעם פלוגתת המכילתא והמדרש אם אמר לנשים רק "ראשי דב­רים" או שאמר (גם) דברים "רכים" ע"ד שכר מצוות כו'.

יגם יש לדייק, שבמדרש מתחיל "אלו הנשים" ואח"כ מפרט "אמור להם ראשי דברים כו'" (וכן ב"ותגיד לבני ישראל", מפרש תחילה "אלו האנשים" ואח"כ מפ­רט תוכן הדיבורים — "אמור להם דקדו­קי דברים"), ואילו במכילתא (בפירוש השני) מתחיל בתוכן הדיבורים "בלשון רכה כו'" ומסיים שזהו "לנשים".

יאב. ויש לומר נקודת הביאור בזה:

יבשני הפירושים במכילתא חלוקים בה­טעם שעניני התורה¹⁰ נאמרו בשני אופ­נים — "תאמר" ו"תגיד": לפירוש הראשון — סיבת התחלקות זו היא מצד מקבלי התורה, "אלו הנשים. . אלו האנשים"; דהחילוק בתכונת נפשם של נשים ואנ­שים הביא שני אופנים (סוגים) במסירת דברי תורה; משא"כ לפירוש השני, החי­לוק באופן מסירת התורה יסודו בה­חפצא של הדברי תורה, דכן נדרש מצד התורה, שתחילה צריכים למסור "ראשי דברים" של תורה, ורק אח"כ את ה­"דקדוקים"; ואח"כ מוסיף הכתוב, ששני סוגים אלו בד"ת מתחלקים לשני סוגים בבנ"י, מקבלי התורה — "כה תאמר ("לשון רכה. . ראשי דברים") לבית יעקב" (לנשים), "ותגיד לבני ישראל ותדקדק עמהם".

יגועפ"ז יש לומר, שהמדרש לא אתי (כפי שמשמע משטחיות הלשון) כפירוש השני במכילתא, אלא אדרבה, מפרש ו­מבאר הפירוש הראשון במכילתא, שטעם התחלקות זו, "אלו הנשים. . אלו האנ­שים", הוא לפי שתלוי במה שיכולין לשמוע, כלומר: מצד התורה עצמה אין הכרח שתהי' חלוקה זו, אלא שכיון שצריכים למסור התורה לבנ"י, אנשים ונשים, לכן חלק משה את מסירת התורה לכל סוג לפי מה שהוא יכול לשמוע.

ידואין סתירה לזה מהא שגם במדרש נקט אותו הלשון שבמכילתא — "ראשי דברים", ומשמע שלשניהם (המכילתא (פי' הב') ומדרש) נאמרו אותם הדברים לנשים — כי לא הרי "ראשי דברים" שב­מדרש כהרי "ראשי דברים" שבמכילתא.

טוג. הסברת הענין:

טזבגדר "ראשי דברים" — שני אופ­נים¹¹:

יזא) "ראשי דברים" ע"ד מחז"ל¹² "לעו­לם ישנה אדם לתלמידו דרך קצרה", דרב הלומד עם תלמידו, צריך לצמצם את כל אריכות השקו"ט וריבוי הפרטים, בתוך "ראשי דברים", דברים קצרים, כדי שיוכל התלמיד לקבלם.

יחב) "ראשי דברים" שהם, אדרבה, ה­כלל שממנו מסתעפים כל פרטי הענין. וע"ד לשון המשנה שהוא "דבר קצר וכולל ענינים רבים"¹³, שכל פרטי ה­שקו"ט שבגמרא נרמזים בלשון המשנה.

יטוכן מצינו גם במתן תורה, שבתחילה ניתנו עשרת הדברות, שהם כללות כל התורה כולה, ד"כל תרי"ג מצות בכלל עשרת הדברות הן"¹⁴. ובזה גופא, רק שני דברות הראשונות, "אנכי ולא יהי' לך", מפי הגבורה שמענום¹⁵, כי הם "כללות כל התורה כולה" (ד"אנכי כולל כל רמ"ח מ"ע ולא יהי' לך כולל כל שס"ה מל"ת")¹⁶ — כי זהו סדר נתינת ה­תורה, שהתחלתה היא באמירת ה"כל­לים", "ראשי דברים", שבהם נכללים כל הפרטים.

כ[ועפ"ז יש לבאר מה שארז"ל¹⁷ שב­תחילה אמר הקב"ה כל עשרת הדברות בדיבור אחד, ורק אח"כ נאמרו כל ה­דברות בפ"ע, "שחזר ופירש על כל דיבור ודיבור בפני עצמו" — דלכאורה תמוה: כיון שחזר ופירש כל דיבור בפ"ע, מה טעם הוצרך לאומרם תחילה בדיבור אחד מה שאין האוזן יכולה לשמוע? — אלא שזהו סדר נתינת התורה מאת הקב"ה, דתחילה ישנו ה"כלל גדול" של כל התורה כולה, שכל התורה כולה היא רק "דבור אחד"¹⁸, ואח"כ בא הפי­רוט של התורה: תחילה לעשרת הדב­רות, כל דיבור בפני עצמו, ואח"כ ל­תרי"ג מצות, ובזה גופא — ריבוי פרטי המצוות, עד "ועלמות אין מספר"¹⁹].

כאוזהו החילוק בין "ראשי דברים" שב­מכילתא ל"ראשי דברים" שבמדרש: ב­שניהם מדובר ב"כלל" שבתורה, אלא שבמדרש קאי בכללי התורה "שהם [ה­נשים] יכולות לשמוע", היינו דברים קצרים שהתלמיד יכול לקבל, דכיון שנשים דעתן קצרה לכן אומרים להן רק "ראשי דברים" ולא ריבוי הדקדוקים; ואילו "ראשי דברים" במכילתא היינו "ראשי דברים" בעצם, כללי התורה ש­מהם מסתעפים כל פרטי התורה [ולפי המכילתא כללי התורה שייכים לנשים דוקא, כדלקמן].

כבד. עפ"ז נמצא שיש הבדל יסודי בין המכילתא והמדרש באופן שייכותם של נשים לדברי תורה:

כגלהמדרש ניתן לנשים רק "מה שהם יכולות לשמוע", היינו רק הדברים השייכים להן; משא"כ להמכילתא, שלא נזכר התנאי "שהם יכולות לשמוע", הרי אדרבה, ניתן לנשים העצם של תורה וכללי', "ראשי דברים" שמהם מסתעפים הדקדוקים שנאמרו לאנשים.

כדויש לומר שיש בזה נפק"מ לענין מצות עשה שהזמ"ג שנשים פטורות מ­הן²⁰ (וכן ת"ת שנשים פטורות ממצות ת"ת²¹):

כהלפי המדרש — מלכתחילה לא ניתנו להן ענינים אלה, היינו שאינן מצוות עליהן כלל, כי לא ניתן להן אלא "מה שהם יכולות לשמוע";

כומשא"כ להמכילתא, כיון שניתן להם "ראשי דברים", דהיינו כללי כל התורה כולה, הרי שייכות הנה לכל התורה כו­לה, והפטור הוא רק בענין קיומן במע­שה, אבל נתינת התורה ומצוותי', הרי כל התורה ומצוותי' (גם מ"ע שהזמ"ג)²² ניתנו גם לנשים²³, וזה שאינן חייבות בעשייתן אינו ממעט כלל בהנתינה והקבלה.

כזויומתק עוד יותר ע"פ מ"ש האריז"ל²⁴ ש"בעשות הזכר את המצוה אין מהצורך שגם הנשים תעשנה לבדה כי כבר נכללת עמו בעת שעושה אותה המצוה. . אבל מל"ת כו'", ומסיים "וז"ס מה שארז"ל²⁵ אשתו כגופו דמיא", וכדאי' גם בזהר²⁶ שהאיש והאשה כל אחד לעצמו הוא "פלג גופא"²⁷ [וענין זה הוא לא רק בנשים נשואות אלא גם בבנות ישראל שלא נישאו עדיין^*27, כי כיון שאיש ו­אשה יחד הם נשמה אחת²⁸, וכ"א בפ"ע הוא "פלג גופא", הרי גם לפני חיבור שני החצאים יחד, מהני המעשה של האיש ל"חציו השני", להאשה].

כחה. עפ"ז יש לבאר הטעם שרק ב­מכילתא מקדים "בלשון רכה", משא"כ במדרש: "לשון רכה" היינו דברי פיוס, כנ"ל. וי"ל שהכוונה לזה גופא שנאמר להם שהן שייכות ל"ראשי דברים", ד­היינו עצם וכללי התורה [ועפ"ז מ"ש במכילתא "בלשון רכה אמור ראשי דב­רים", היינו שאמירת "ראשי דברים" זהו ה"לשון רכה", ודלא כנ"ל ס"א]. ולכן, להמכילתא שבסדר זה ניכרת מעלת ה­נשים על האנשים, שרק להם אומרים "ראשי דברים", כללי התורה, לכן מוד­גש במכילתא שאמר לנשים "בלשון רכה", המעלה בנשים על האנשים; משא"כ להמדרש הוא להיפך: "כה תאמר לבית יעקב" מורה על הצמצום והירידה של דברי תורה לנשים, שאין מגלים להן ד"ת כאנשים כי אין יכולות לשמוע כ"כ, ולכן השמיט במדרש ביטוי זה.

כטועפ"ז מובן גם המשך לשון המדרש, שלאחרי פירוש זה ממשיך "ד"א למה לנשים תחילה שהן מזדרזות במצות", דלכאורה אינו מובן: בפירוש הא' לא נזכר כלל ע"ד הקדמת נשים לאנשים, ומהי כוונת המדרש "ד"א למה לנשים תחילה"? וע"פ הנ"ל י"ל שכוונת המדרש היא, שהקושי בפירוש הא' במדרש הוא, דכיון שאין אומרים לנשים אלא מה שיכולות לשמוע (שזהו פחות מאנשים), א"כ "למה לנשים תחילה"²⁹? ולכן מפרש המדרש שיש ענין שמצד זה הנשים קודמות — "שהן מזדרזות במצות".

לאמנם לפירוש השני במכילתא אתי שפיר בפשטות טעם הקדמת נשים ל­אנשים, כי זהו סדר נתינת דברי תורה, שבתחילה באים כללי התורה ("ראשי דברים"), ואח"כ הפרטים (כמו בעשה"ד כנ"ל).

לאו. אמנם זה צריך ביאור — למה לה­מכילתא נאמרו "ראשי דברים", "כללי התורה", לנשים דוקא, ולא לאנשים?

לבויש לומר, שזהו בהתאם למעלה כללית שמצינו בנשים לגבי האנשים ב­ענין עבודת ה' בכלל. דהנה אנו רואים שאצל נשים יש יותר בגילוי אמונה בה' ויראת ה'³⁰, שאף שהטעם לזה בגלוי הוא לפי "שאין שכלם חזק כל כך (שלכן) קרובים (יותר) לקבל באמונה (פשוטה) ועושות בלי חקירה"³¹, הרי שורש הענין הוא לפי שמאירה אצלם האמונה כפי שהוא מצד הקב"ה.

לגואולי י"ל שמטעם זה חילוק בענין היחס, שעצם וכללות ישראל תלוי דוקא בהאם, שהנולד לאם ישראלית הוי ישראל (גם כשהאב אינו יהודי), ורק ה­פרטים והחילוקים בבני ישראל גופא, כהן לוי ישראל, תלויים ב(משפחת) האב.

לדוכיון שהתומ"צ ניתנו לישראל דוקא, לכן, להאם שבה תלוי קדושת ישראל, היתה נתינה מיוחדת של כלל התורה, "ראשי דברים", שהם שייכים לאמונה בה' ויראת ה' כו' (שהם כלל כל התורה כולה, ובלשון הכתוב³² "ויצונו ה' לעשות את כל החוקים האלה ליראה את ה' גו'"); ולהאב שבו תלויים החילוקים ודרגות פרטיות דישראל, ניתנו לו ב­מיוחד הדקדוקים, פרטים דתומ"צ.

להויש לומר, שזה גופא הטעם שהנשים פטורות מקיום מ"ע שהזמ"ג, כי במצות גופא, הרי מל"ת ומ"ע שאין הזמ"ג, לא נמשכו ובאו בפרטי הגבלות הזמן כמ"ע שהזמ"ג, ולכן נשים להיותן שייכות ב­ייחוד לכלל התורה והמצות, חייבות רק במל"ת ומ"ע שאין הזמ"ג.

לו[ואולי י"ל שזהו תוכן ביאור האריז"ל ש"אין מהצורך שגם הנשים תעשנה לבדה, כי כבר נכללת עמו בעת שעושה אותה המצוה", כי ענין זה שבעסק ה­תורה ומצות, הפעולה בפרטי הגבלות הזמן, שייך ל"פלג גופא" השני — חלק הזכר של הנשמה].

לזוהנה כתיב "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות"³³, דכשם שהי' ביצי"מ, שבשכר (בזכות) נשים צדקניות שבאותו הדור נגאלו ישראל ממצרים³⁴, ועל ידי זה³⁵ קבלו כל בני ישראל את התורה (ד"בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה"³⁶), כן הוא בגאולה העתידה לבא, שבזכות נשים צדקניות³⁷ יוצאים מהגלות הזה, וזוכים ללמוד תורתו של משיח, שילמד תורה את כל העם כולו, למקטנם ועד גדולם, שלימודו יהי' באופן של ראי'³⁸, ילמד הכלל גדול שבתורה, וידוע שלעתיד יתגלה עצם פנימיות התורה, במהרה ב­ימינו ממש.

לח(משיחות ש"פ יתרו תשמ"ה, כ"ה אייר תשד"מ)