Likkutei Sichos·Vol. 35·Vayechi·Sicha 2לקוטי שיחות·כרך לה·ויחי·שיחה ב

אשיחה ב
א. גרסינן בסוף מס' נזיר¹: "א"ל רב לחייא ברי' חטוף ובריך [חטוף כוס של ברכה ובריך ברכת זימון שתהא מקיים (מקדים²) לברך על הכוס ברכת זימון (המזון²). רש"י³], וכן א"ל רב הונא לרבה ברי' חטוף ובריך, למימרא דמברך עדיף והתניא רבי יוסי אומר גדול העונה אמן יותר מן המברך, וא"ל רבי נהוראי ה­שמים כך הוא, תדע שהרי גוליירים [חלשין. רש"י] מתגרין במלחמה וגבורים נוצחין, תנאי היא דתניא אחד המברך ואחד העונה אמן במשמע אלא שממהרין למברך תחילה [ליתן שכר (שכרו²). רש"י⁴].

בומפשטות לשון הש"ס נראה, דפליגי תנאים אם המברך עדיף או העונה אמן עדיף, והאמוראים (רב ורב הונא) שאמרו "חטוף ובריך" הכריעו כדעת התנא ד­"מברך עדיף", וכן נפסק להלכה בטור ושו"ע⁵ שיש לחזור לברך. ולפ"ז לא קיי"ל להלכה ד"גדול העונה אמן יותר מן המברך"⁶.

גוכבר הקשו מפרשים⁷ מהא דהביא הטור⁸ להלכה בדין דהחוטף מצוה מ­חבירו חייב ליתן לו י' זהובים, דאם נתנו לו בן למול וקדם אחר ומל אותו דאין מחייבין אותו, "דכיון דענה אמן הא אמרינן גדול העונה אמן יותר מן המברך ואם שמע ולא ענה איהו דאפסיד אנפ­שי'", ונמצא שפסקי הטור סתרי אהדדי.

דובמגן אברהם⁹ תירץ, דמ"ש הטור ב­דין חטיפת מצוה "אינו מדברי הטור כמ"ש הרב"י שם"¹⁰, ואע"ג דהלכה זו ב­טור מקורה בכמה ראשונים¹¹ (וכן נפסק ברמ"א¹²) — ה"ז לפי שהדין אמת גם לתנא ד"א' המברך וא' העונה אמן ב­משמע", כי מלשון זו עצמה מובן ד"יש לעונה שכר כמברך אלא דפליגי אי ממהרין למברך תחילה"¹³, וכיון דלכו"ע יש לעונה שכר כמברך א"כ לא הפסידו מידי, וכ"כ גם בש"ך¹⁴ (כמובא במג"א שם).

האבל לכאורה לא משמע כן מדברי הראשונים הנ"ל, שסתמו בטעם ההלכה ד"גדול העונה אמן יותר מן המברך", ומפשטות לשונם משמע דס"ל דכן קיי"ל להלכה¹⁵.

וובמעדני יו"ט¹⁶ כתב "דהא דקאמר כתנאי לא לענין פלוגתא קאמר¹⁷ אלא לומר דמצינו תנא דמסייע¹⁸ להו לרב ורב הונא דתנא דממהרין למברך כו'. ומשו"ה הוא דאמרי לבנייהו חטוף ובריך למהר הברכה עליהם אבל לא שהם נח­לקים על רבי יוסי שאמר דגדול העונה כו'¹⁹. דהא רבי נהוראי אסברה לה בטע­מא מעלייתא. אלא דברי שניהם אמת דהעונה הוא גדול מצד שהוא מנצח וגומר הענין אבל כמו שהמברך קודם להעונה כן ממהרין [לו] השכר קודם להעונה ורב ורב הונא השגיחו במהירות השכר ולא השגיחו על שהוא גדול כו'".

זאבל ג"ז דוחק לכאורה, שהרי מפש­טות הלשון "אחד המברך ואחד העונה אמן במשמע" משמע, דשניהם שווים גם בגודל השכר, ואילו לדברי המעדני יו"ט הרי לכו"ע "גדול העונה אמן יותר מן המברך", וכל מעלת המברך היא רק ב­מהירות השכר.

חולכן לכאורה נ"ל באו"א קצת, ד­לכו"ע יש פרט שבו גדלה מעלת המברך ויש פרט שבו "גדול העונה אמן יותר מן המברך", וזהו שאמר התנא "א' המברך וא' העונה אמן במשמע", דשווים ב­שכרם, כי בכ"א יש מעלה וגדלות שאין בזולתו (ושקולים הם) — "אלא שממהרין למברך תחילה", כי תוכן המעלה של המברך גורם שיוקדם שכרו, ומצד זה גופא יש לחזור לברך (אלא שכיון שגם העונה אמן יש לו שכר שווה, הרי כשחטף הברכה לא הפסידו מידי שיהי' חייב לשלם עבור זה, כנ"ל ממג"א).

טב. ויובן זה בהקדם הביאור בהא ד­"גדול העונה אמן יותר מן המברך", דלכאורה תמוה, כיצד אפשר לומר שזה שרק "מסכים" לדברי המברך ועונה "אמן" יהי' גדול יותר מהמברך עצמו? ובפרט שכל ענין עניית אמן לא יתכן בלתי הקדמת הברכה ע"י המברך.

יואף שר"נ הביא משל ע"ז מ"גבורים נוצחין", וכמ"ש התוס'²⁰ ד"שם נצחון ה­מלחמה על הפרשים הגומרין", וכן בעני­נינו, ד"גמר הברכה היא עניית אמן"²¹ — הרי הא גופא טעמא בעי, דאף שאמן הוא "גמר הברכה", מ"מ מהו הדמיון בין "גמר הברכה" לענין נצחון המלחמה ע"י הגבורים, דבשלמא במשל של מלחמה מובן, דאף אם עיקר המלחמה מתנהל ע"י ה"גוליירים", מ"מ, כיון שתכלית המלחמה היא לנצח האויב, לכן, העיקר הם "הפרשים הגומרין" ומביאים הנצחון בפועל; אבל בענין הברכה — הרי ה­עיקר הוא המברך (בשם ומלכות) בפועל, ומדוע יהי' העונה אמן (אף שהוא הגומר) גדול יותר מן המברך?

יאוהנה יש מפרשים²² שביארו: "כיון דקיי"ל דשומע כעונה. . א"כ כשעונה אמן שכרו מרובה מהמברך עצמו דה­מברך אסור לענות אמן אחר ברכותיו ודומה לזה. . כל²³ המתפלל בלחש ו­אח"כ שומע תפלה מהחזן ומכוין ועונה אמן אחר כל ברכה ה"ל כאלו התפלל ג"פ". והיינו, שהעונה אמן יש לו ב' מעלות, הן דהמברך (כיון ששומע כעונה) והן דעניית אמן, משא"כ המברך שאין לו מעלת העונה אמן, כיון שאסור לענות אמן אחר ברכותיו.

יבויומתק יותר ע"פ המבואר בצפע"נ על הרמב"ם²⁴, בפירוש דברי הרמב"ם²⁴ ד"כל העונה אמן אחר המברך ה"ז כ­מברך", דהיינו לפי ד"אמן הוה כמוציא דבר מפיו"²⁵, וע"ד שמצינו גבי שבועה, שהעונה אמן אחר המשביע ה"ז כמו ש­נשבע בעצמו²⁶, ולכן פסק הרמב"ם²⁷ ד­אפילו ענה אמן אחר שבועת עכו"ם או קטן הוה שבועה.

יגוכיון שהעונה אמן הוי "כמוציא בר­כה מפיו"²⁸, א"כ ה"ה ממש כהמברך עצמו.

יד[ויש להוסיף בזה עוד יותר, ע"פ מ"ש בצפע"נ במ"א²⁹ דגבי "שבועה של כהן" (בסוטה) "צריך דוקא אמן. . ואף דב­שאר שבועות מהני ג"כ קבלה בלשון אחר", ומבאר, כי גבי סוטה צריכים שבועת כהן דוקא (דאם היא נשבעה בעצמה לא מהני כלום), ולפיכך "בסוטה צריך דוקא אמן, דזה כמו שמוציאה הכח הפרטי של המשביע". ונמצא שע"י עניית אמן, נוסף לזה דהוי כאילו הוציא ה­ברכה מפיו, אלא עוד זאת, שיש בו "הכח הפרטי" של המברך].

טוועפ"ז יש לבאר הפלוגתא אם "מברך עדיף" או "גדול העונה אמן יותר מן המברך" — דיש לומר דפליגי אי עניית אמן על ברכה היא כעניית אמן אחרי שבועה דהוי כמו שמוציא השבועה מפיו. דלמ"ד גדול העונה אמן כו' ס"ל דגם עניית אמן אחר ברכה הוי "כמוציא בר­כה מפיו", והוי ממש כמו המברך עצמו, ובמילא גדול העונה אמן כו' כיון שיש בו גם המעלה דעניית אמן; משא"כ למ"ד מברך עדיף, עניית אמן אחר ברכה אינה "כמוציא ברכה מפיו", ולכן ס"ל שמברך עדיף, כי מעלת הברכה עדיפא ממעלת עניית אמן (לחוד)³⁰.

טזג. אבל קשה לבאר כן סברת המ"ד "גדול העונה אמן כו'", שהרי בגמ' מפו­רש טעם דיעה זו שהוא כמשל "גוליירים מתגרין במלחמה וגבורים נוצחין", שמזה משמע, שמעלת העונה אמן על המברך היא לא בגלל שיש בו (גם) מעלת ה­מברך, אלא לפי שמעלת עניית אמן בפ"ע עדיפה ממעלת המברך, כמעלת "גבורים נוצחין" על "גוליירים מתגרין".

יזולאידך גיסא: בשו"ע אדמו"ר הזקן מפורש^*30 "וגם כל אדם יש לו לחזור ש­יתנו לו כוס של ברכה. . שאף שהשומע כעונה ועונה אמן כמוציא ברכה מפיו ממהרין ליתן שכר תחלה להמברך" — הרי מפורש, דזה שעניית אמן הוי "כ­מוציא ברכה מפיו", הוא גם להדיעה דמברך עדיף³¹.

יחונ"ל בזה, דהנה בעניית אמן איתא בגמרא³²: "אמן, בו שבועה, בו קבלת דברים, בו האמנת דברים. . אמן³³ כן יעשה ה' יקם ה' את דבריך", ובפרש"י "בו אמנת דברים, וראוי לענות אמן על דבר תפלה ותחנה שהוא לשון מאמן הדברים, שיהא רצון שיהא אמת כן".

יטוהנה תוכן זה ב"האמנת דברים" שייך, לכאורה, רק ב"דבר תפלה ותחינה"³⁴ (כלשון רש"י), אבל בברכות הודאה ו­שבח או ברכת המצות, שאין בהן "תפלה ותחינה", עניית אמן לשם "האמנת דב­רים"³⁵ היא רק (בלשון הטור³⁶) ש"אמת היא הברכה שבירך המברך ואני מאמין בזה"³⁷.

כוהחילוק ביניהם הוא לא רק בכוונת העונה, אלא בעצם גדר עניית אמן ושיי­כותה להברכה:

כאכיון שעניית אמן אחר "תפלה ותחי­נה" פירושה, שגם השומע מתפלל "שיהא רצון שיהא אמת כן", נמצא, שעניית אמן שייכת לתפלת המתפלל עצמו, שהעונה משתתף בתפלתו;

כבמשא"כ עניית אמן אחר ברכות הו­דאה כו', שענינה רק שהשומע מביע אמונתו באמיתיות דברי המברך, הרי אין העני' שייכת להמברך (שהרי מכיון ש­הוא מברך, מובן שמאמין בזה), אלא זהו דין וחיוב על השומע, דכשאדם שומע ברכה מפי אחרים, חל עליו חיוב להו­דות שהדברים אמיתיים, אבל אין זה מוסיף אצל המברך (וברכותיו).

כגוזהו החידוש דהמ"ד "גדול העונה אמן כו'" — שבגמ' מביאו כאן לענין ברכת המזון — ומביא ע"ז משל ד­"גוליירים מתגרין במלחמה וגבורים נוצחין", כי הוא ס"ל שגם עניית אמן אחרי ברכות הודאה כו' היא חלק מפעו­לת הברכה, ואדרבה, היא גומרת פעולת הברכה, ע"ד "גבורים נוצחין", כמ"ש הרא"ש³⁸ ד"גמר הברכה היא עניית אמן".

כדוההסברה בדבר — כמבואר במהר­ש"א³⁹: "וע"כ צוה הקב"ה להאוכל ושבע לברך עליו. . שע"י זה הקב"ה משפיע ברכותיו להיות לו בריוח מזונות, כי יש לאדם מקטרגים בדבר מלתת לו מזונו­תיו הקשים בריוח, ואלו הברכות הם המליצים יושר וסנגורים טובים לנגד ה­מקטרגים, ולזה דימה הברכות והעניית אמן לגוליירין המתגרים ולגבורים ה­מנצחים במלחמה כי הוא ממש כמ"ש שהברכות הם הגוליירין והעניית אמן הם הגבורים לנצח המלחמה כנגד ה­מקטרגים שהם מלאכי משחית כו'".

כהולכן "גדול העונה אמן כו'", כי גם עניית אמן אחרי ברהמ"ז שייכת לפעולת הברכה, כי כוונת הברכה היא להמשיך פרנסתו, ועניית אמן מבטלת המקטרגים וגומרת ה"מלחמה" נגדם. ונמצא, שעניית אמן נחשבת כ"גמר הברכה" ולפיכך עדיף מהמברך עצמו (וכמו המעלה ד­"גבורים נוצחין"), ד"שם נצחון המלחמה על הפרשים הגומרין".

כוד. אלא שעפ"ז יש לעיין בסברת המ"ד דמברך עדיף. דלכאורה ע"פ הנ"ל צריך לומר שהוא סובר, שעניית אמן אחרי ברהמ"ז היא רק הבעת האמונה ש"אמת היא הברכה שבירך המברך" (כמו עניית אמן אחרי כל ברכות הודאה ושבח ו­ברכות המצות), ואינה שייכת לפעולת הברכה עצמה אלא הוא חיוב בפ"ע החל על השומע (כנ"ל), ולכן ס"ל דהמברך עדיף.

כזאבל את"ל כן, קשה הלכתא אהלכתא, דהרי קיי"ל דיש לחזר אחרי הברכה דוקא (כנ"ל ס"א), וביחד עם זה נפסקה ההלכה⁴⁰ דאין הבוצע רשאי לבצוע עד שיכלה אמן מפי העונים, שהטעם ע"ז הוא (כמ"ש רש"י⁴¹) "דאף עניית אמן מן הברכה היא", וכן נפסק ברמ"א⁴², דכמו שהמסובים צריכים לכוון לשמוע הבר­כה ולענות אמן, כך "המברך יכוין לאמן שאומרים", "משום דעניית אמן מכלל הברכה הוא"⁴³ — הרי שגם עניית אמן אחרי ברכת המוציא נחשבת חלק ממנה, ודרושה גם למברך⁴⁴.

כחולכן נ"ל שלכו"ע עניית אמן אחרי כל סוגי ברכות הוי מכלל הברכה⁴⁵, כי עניית אמן שייכת לפעולת הברכה. וכמבואר בראשונים⁴⁶ "שהמברך דומה לשטר חתום ולא נתקיים בב"ד ויכול אדם להכחישו וכשמתקיים אין אדם יכול להכחישו ואמן הוא קיום חתימת הברכה כמו שמצינו. . ואמרה⁴⁷ האשה אמן אמן לקיים מה שהשביעה הכהן".

כטוזה מתאים עם הטעם שהובא במפר­שים⁴⁸, שמעלת העונה אמן היא, דכיון ד"אמן יש בה ג' דברים שבועה קבלה אמונה"⁴⁹, "א"כ בענייתו אמן מקבל ברכה עליו באמונה ובשבועה משא"כ במברך", והיינו, דכיון ש"מקבל ברכה עליו באמונה ובשבועה", ה"ז דבר שאי אפשר לבטלו והוי דבר של קיימא⁵⁰, משא"כ המברך שלא קיבל עליו הברכה "באמונה ובשבועה", אפשר שישתנה אצלו כו' (כמו שטר שיצא עליו ערעור).

לויומתק יותר ע"פ הידוע, שהתוכן הפנימי של ענין הברכה הוא, שע"י כל ברכה נמשך שפע מלמעלה⁵¹ (ע"ד דברי המהרש"א הנ"ל לענין ברכת המזון, "ש­עי"ז הקב"ה משפיע ברכותיו"), ועניית אמן מבטלת הדברים המונעים ומעכבים את ההשפעה, באופן שדוקא ע"י עניית אמן נמשך שפע הברכה בפועל, מבלי מונע ומעכב (ע"ד קיום השטר בב"ד שמבטל כל ערעור).

לאועפ"ז יש לומר, שב' הדיעות אי מברך עדיף או גדול העונה אמן כו' — תלוי בחקירה הידועה אי אזלינן בתר "בכח" או בתר "בפועל".

לבדהנה ע"פ הנ"ל מובן, שפעולת ה­ברכה היא מצד המברך דוקא שהוא האומר, מפרט ומגלה בברכתו, שבחו של הקב"ה בעולם (וכן בפנימיות, שאמירת הברכה היא היא הממשכת השפע מל­מעלה), ופעולת עניית אמן היא רק ל­סלק המונע ומעכב כו'.

לגוע"ד שטר שנתקיים בב"ד, דגביית הממון (וכיו"ב) היא בכחו של המפורש בשטר, וקיום השטר ענינו רק לאשר מה שמפורש בשטר.

לדוזהו החילוק בין המברך והעונה אמן: "כח" (ואיכות) הברכה היא בהמברך דוקא, אלא שמצד המברך עצמו עדיין יש מקום שלא יבוא לידי פועל (מצד "ער­עור"), וזוהי פעולת עניית אמן, שעל ידה באה הברכה (וההמשכה) לידי פועל⁵².

להועפ"ז יש לומר, שזוהי כוונת התנא "אחד המברך ואחד העונה אמן במשמע", דשניהם שווים (כנ"ל סעיף א), כי לכו"ע, הרי בענין ה"בכח" (ואיכות) דהברכה — "מברך עדיף"; ולאידך, בענין ה"בפועל" — "גדול העונה אמן כו'"⁵³; אלא שכיון שכל ענין הברכה באה ע"י המברך דוקא (דלולא המברך לא שייך הענין דעניית אמן), לכן "ממהרין למברך תחלה", כנ"ל סעיף א'.

לוה. ע"פ כל הנ"ל יש לבאר השייכות דסוגיא זו ע"ד מעלת המברך והעונה אמן ל(סיום) מס' נזיר (וכפי שכבר עמדו ע"ז במפרשים⁵⁴),

לזובהקדם המבואר בצפע"נ עה"ת⁵⁵ ב­נוגע ליוסף הצדיק — שנקרא "נזיר אחיו"⁵⁶, ויש דיעות ש"נזיר ממש הי'"⁵⁷ — ד"נזירות התחיל מיוסף"⁵⁸, כי "יוסף⁵⁹ הוה בגדר אדם הראשון קודם הנסירה זכר ונקבה ביחד ושניהם שווים", וזהו ג"כ שלימות קדושת נזירות, ד"נזירות⁶⁰ יש עלי' שם זכר ונקבה כליל (כמבואר בירושלמי נזיר פ"ב⁶¹), ור"ל גדר משפיע ומקבל בעצם אחד", "משפיע ומקבל בבת אחת"⁶², "חומר וצורה בנושא אחד"⁶³.

לחוענין זה, החיבור ד"משפיע ומקבל בבת אחת" (שזוהי שלימות ענין הנזירות), הוא ג"כ תוכן ענין הברכה ועניית אמן, חיבור שתי המעלות דמשפיע ומקבל (מברך ועונה אמן) כאחד, וכנ"ל בפירוש "אחד המברך ואחד העונה אמן במשמע", חיבור מעלת ה"בכח" (שמצד המשפיע) וה"בפועל" (שמצד המקבל).

לטועפ"ז יש לבאר גם המשך הגמ' שם, שלאחרי השקו"ט ע"ד מעלת המברך והעונה אמן, מסיים בש"ס "אמר רבי אלעזר אמר רבי חנינא תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם" — דכבר נתקשו בזה במפרשי הש"ס⁶⁴ מהי השייכות של מאמר זה לכאן, ואם לסיים בדבר טוב, הרי גם השקו"ט ע"ד מעלת המברך ומעלת העונה אמן היא בדבר טוב?

מוע"פ הנ"ל יש לומר, שזהו דוגמת ה­מעלה דעונה אמן⁶⁵, שהוא הגורם שה­ברכה תומשך בפועל למטה בעולם, וכן בענין זה, דדוקא "תלמידי חכמים" (היינו המקבלים מחכמים⁶⁶, דוגמת עניית אמן ע"י שומע הברכה, מקבל) הם ה"מרבים שלום בעולם".

מאוזהו שמסיים הש"ס דוקא במאמר זה, דכיון שלפני זה מדגיש שם מעלת המברך, דאע"פ שיש מעלה בזו שאין בזו ועד ששווים הם (כנ"ל באורך), מ"מ "ממ­הרין למברך תחילה" ולכן צ"ל "חטוף ובריך" — לכן מסיים, דמ"מ תכלית הכל היא מעלת ה"בפועל"⁶⁷ — "תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם".

מב(משיחות י', (מוצאי ש"ק) י"ג וט"ו שבט תשל"ח)