Likkutei Sichos·Vol. 35·Vayechi·Sicha 3לקוטי שיחות·כרך לה·ויחי·שיחה ג

אשיחה ג
א. איתא בגמרא¹: "רב נחמן ורב יצחק הוי יתבי בסעודתא, אמר לי' רב נחמן לרב יצחק לימא מר מילתא, א"ל הכי אמר רבי יוחנן אין מסיחין בסעודה שמא יקדים קנה לושט ויבא לידי סכנה (כשיוצא הקול נפתח אותו כובע שעל פי הקנה ונכנס בו המאכל ומסתכן. . מאכל ומשתה הולך דרך הושט²), בתר דסעיד³ א"ל הכי אמר רבי יוחנן יעקב אבינו לא מת (אלא² חי הוא לעולם⁴), א"ל וכי בכדי ספדו ספד­נייא וחנטו חנטייא וקברו קברייא⁵, א"ל מקרא אני דורש שנאמר⁶ ואתה אל תירא עבדי יעקב נאם ה' ואל תחת ישראל כי הנני מושיעך מרחוק ואת זרעך מארץ שבים, מקיש הוא לזרעו מה זרעו בחיים אף הוא בחיים".

בוכבר עמדו מפרשים⁷ על כמה דיוקים בזה:

גא) מה הרויח רב יצחק בזה שאמר "אין מסיחין בסעודה", הרי לכאורה גם על אמירה זו חל זה ש"אין מסיחין בסעודה"⁸, ואדרבה, כיון שרצה לומר לו "יעקב אבי­נו לא מת", שהוא דיבור מועט יותר מהדי­בור "אין מסיחין בסעודה שמא יקדים קנה לושט ויבוא לידי סכנה", הול"ל מאמר זה ("יעקב אבינו לא מת") תיכף כשביקשו "לימא מר מילתא"?

דיש מפרשים⁹, שבאמרו "אין מסיחין בסעודה" לא היתה כוונתו לבאר למה אין הוא (רב יצחק) יכול "לימא מילתא"¹⁰, אלא להוכיחו על שדיבר אליו בתוך ה­סעודה¹¹, וע"פ הידוע דלאפרושי מאיסו­רא יש לו דין קדימה¹² לגבי שאר ד"ת¹³ [ולאידך, המאמר "יעקב אבינו לא מת" אין בו נפקותא למעשה ולא להלכה¹⁴, ולכן אין צורך באמירתו באמצע הסעודה].

האבל פי' זה צ"ע לכאורה, דלפ"ז הי' לו רק להשמיעו פסק ההלכה "אין מסיחין בסעודה", ולא להאריך בדיבורו (בסעו­דה) ולבאר גם טעם הדין "שמא יקדים קנה לושט ויבא לידי סכנה". ואף שמובן שזה מגדיל את חומר הדבר, דחמירא סכנתא מאיסורא¹⁵, הרי אדרבה, מטעם זה גופא אין לו להאריך בדיבורו עתה (באמצע הסעודה), אלא לקצר ככל האפשרי, וכיון שלהפרישו בפועל מסכנתא די באמירת עצם ההלכה "אין מסיחין בסעודה", למה לא המתין עם הוספת טעם ההלכה עד בתר דסעיד.

וב) כיון שכל עניני תורה הם בתכלית הדיוק, מסתבר לומר, שמאמר ר"י ("הכי אמר ר"י") שאמרו "בתר דסעיד", "יעקב אבינו לא מת", יש לו קשר ושייכות עם הדיבור ("הכי אמר ר"י") שבתוך הסעודה "אין מסיחין בסעודה"¹⁶.

זג) בהמשך הגמ', "א"ל וכי בכדי ספדו ספדנייא וחנטו חנטייא וקברו קברייא א"ל מקרא אני דורש. . מה זרעו בחיים אף הוא בחיים" — למה שאל "וכי בכדי ספדו כו'", לכאורה עדיפא הו"ל להקשות, איך "ספדו ספדנייא וחנטו חנטייא וקברו קב­רייא", והרי "לא מת"¹⁷?

חד) מה השיב לו ממקרא ד"אל תירא עבדי יעקב גו'", הרי אין זה מתרץ את השאלה "וכי בכדי. . חנטו חנטייא כו'"¹⁸?

טיש מפרשים¹⁹, שלפי ביאורו שמקורו מקרא ד"אל תירא גו'" ודורש "מה זרעו בחיים אף הוא בחיים", הרי הוא מבאר כוונתו בדבריו הראשונים, שזה שיעקב אבינו לא מת אין הכוונה לחיי הגוף, שבזה היתה מיתה, אלא בנפש קאמר.

יאבל (נוסף ע"ז שלפ"ז אינו מובן מהו החידוש שדוקא ביעקב נאמר בו שלא מת, הרי חיי הנפש של כל הצדיקים הם חיים נצחיים): בפרש"י בגמ' שם כ' "מקרא אני דורש, והאי דחנטו חנטייא סבורים היו שמת", וכ"כ לאח"ז²⁰ "ודחנטו חנטייא נד­מה להם שמת אבל חי הי'", ומזה מוכח²¹ שס"ל לרש"י שכוונת הגמ' "יעקב אבינו לא מת" היא, שגופו לא מת, וכפשטות לשונו "לא מת, אלא חי הוא לעולם".

יאה) לכאורה, לפי פרש"י העיקר חסר מן הספר²², דהתירוץ על השאלה "וכי בכדי כו'" הוא כי רק "נדמה להם שמת" (וזה לא נזכר בגמ'), ואילו זה ש"מקרא אני דורש" הוא רק ראי' (מן הכתוב) שיעקב אבינו לא מת.

יבב. ויש לומר הביאור בזה, ובהקדם: סיפור זה בגמ' (ע"ד ר"נ ור"י דהוי יתבי בסעודתא), בא בהמשך לכו"כ מאמרים לפנ"ז, שגם התם שאל ר' נחמן את ר' יצחק, ור' יצחק ענה לו "הכי אמר רבי יוחנן", ותוכן כמה מאמרי רבי יוחנן אלה הוא ע"ד הנהגה נסית של הקב"ה עם בני ישראל, ולדוגמא (מאמר הראשון שב­סוגיא שם²³): "א"ל ר"נ לר"י יורה בניסן היא יורה במרחשון כו' א"ל הכי אמר רבי יוחנן בימי יואל בן פתואל נתקיים מקרא זה דכתיב כו' אותה שנה יצא אדר ולא ירדו גשמים ירדה להם רביעה ראשונה באחד בניסן א"ל נביא לישראל צאו וזרעו אמרו לו מי שיש לו קבים חטים או קבים שעורין יאכלנו ויחי' או יזרענו וימות אמר להם אעפ"כ צאו וזרעו נעשה להם נס ונתגלה להם מה שבכתלין כו' יצאו וזרעו שני ושלישי ורביעי וירדה להם רביעה שני' בחמשה בניסן הקריבו עומר בששה עשר בניסן נמצאת תבואה הגדילה בששה חדשים גדילה באחד עשר יום כו'".

יגובהמשך למאמרי רבי יוחנן אלה (ש­נאמרו בשמו לר"נ ע"י ר' יצחק) מביא הש"ס הסיפור דידן, דהוי יתבי בסעודתא, וביקש ר"נ מר"י "לימא מר מילתא", דיש לומר, שגם ר"נ ידע ההלכה "אין מסיחין בסעודה" (מפני חשש סכנה), אלא שכוונת בקשתו "לימא מר מילתא" היתה לדברי תורה¹¹, וס"ל שדין זה הוא רק בנוגע לשי­חת חולין²⁴, אבל בד"ת אין לחוש לסכנה, כי תורה מגינא ומצלי²⁵, ואדרבה, ממאמר המשנה²⁶ דשולחן ש"לא אמרו עליו דברי תורה כאילו אכלו מזבחי מתים" מובן שיש חיוב אמירת ד"ת בסעודה, וכיון שכן אין לחוש לסכנה, כי כאשר ישראל עוסקים בתורה (ע"פ ציווי השם), הקב"ה שומרם גם אם ע"פ טבע יש חשש סכנה.

ידועפ"ז מובן הטעם שענה לו ר' יצחק "הכי אמר רבי יוחנן אין מסיחין בסעודה שמא יקדים קנה לושט ויבא לידי סכנה", ולא הסתפק בהודעת עצם הדין "אין מסיחין בסעודה", כי בזה כיוון לבאר ול­הדגיש שדין זה חל²⁷ גם אדברי תורה²⁸. והוא ע"ד ההלכה לענין דבר מצוה, דאף ש"שומר מצוה לא ידע דבר רע"²⁹ ושלוחי מצוה אינן ניזוקין³⁰, מ"מ, "היכא דשכיח היזיקא³¹ שאני, שנאמר³² ויאמר שמואל איך אלך (למשוח את דוד, ואע"פ ששלוחו של מקום הי' הרי הי' ירא — רש"י³³) ושמע שאול והרגני ויאמר ה' עגלת בקר תקח בידך גו'"³⁰, ועד"ז בעניננו, דכיון שטעם הדין הוא "שמא יקדים קנה לושט ויבא לידי סכנה"³⁴, הרי חשש הסכנה הוא ב­ אופן של "שכיח היזיקא", ולכן אין מסי­חין בסעודה אפילו בד"ת.

טוג. ובזה יש לבאר גם המשך הסיפור, ד"בתר דסעיד א"ל הכי אמר רבי יוחנן יעקב אבינו לא מת":

טזלפי הפירוש דלעיל נמצא, שבמענה ר' יצחק "אין מסיחין כו' ויבא לידי סכנה", נרמז ענין כללי בגדר פעולת התורה ו­מצוות על עניני העולם, דאף שאמר רבי יוחנן שישנם כמה פעמים ואופנים ש­הקב"ה עושה נסים לישראל, שלא ע"פ טבע לגמרי, מ"מ, פעולת התומ"צ של ה­אדם צ"ל בטבע העולם. ולכן, אף שה­תורה יש בה סגולה של הגנה והצלה, אין לסמוך ע"ז במקום דשכיח הזיקא וזקוקים להנהגה נסית.

יזאלא שענין זה גופא (שפעולת התומ"צ צ"ל בטבע העולם) אפשר לבאר בשני או­פנים:

יחא) זהו מצד גדרי הטבע, כי חוקי הטבע עצמם הם בריאתו של הקב"ה, וכמבואר בר"ן³⁵ "שחפץ השי"ת ורצונו לקיים מנהגו של עולם בכל מה דאפשר והטבע יקר בעיניו ולא ישנהו אלא לצורך הכרחי"³⁶, ולכן, אין רצונו של הקב"ה שקיום התומ"צ יהי' באופן שיתבטלו חוקי הטבע.

יטב) זהו מצד גדר התומ"צ גופא, כלומר, ענינן של תורה ומצוות הוא לפעול בטבע העולם (ולא לשנותו).

כזאת אומרת: לאופן הא', קיום התומ"צ צ"ל בטבע העולם לפי שגם התומ"צ (כפי שניתנו למטה) הם (כביכול) תחת הגדרת חוקי הטבע (מצד "חפץ השי"ת ורצונו לקיים מנהגו של עולם"), ולכן קיום התומ"צ של האדם מוגבל למצבים אלה שאפשר לקיימן ע"פ טבע; משא"כ לאופן השני, אין זה שבכח חוקי הטבע מצד עצמם למנוע ולהגביל קיום התומ"צ של האדם, אלא לפי שכך צ"ל מצד גדר התורה ומצוות עצמן, שפעולתן צ"ל בטבע העולם גופא³⁷ (ולא באופן שחוקי הטבע מתבטלים).

כאד. ויש לומר, שבזה פליגי ר"י ור"נ:

כב"בתר דסעיד א"ל הכי אמר רבי יוחנן יעקב אבינו לא מת", שיש לומר, שכוונת ר' יצחק בזה היא להדגיש, שאין טעם הדבר שקיום תומ"צ צ"ל בטבע העולם (כמודגש בזה שאין מסיחין בסעודה אפי­לו בד"ת) משום שחוקי הטבע יש להם שליטה ח"ו על התומ"צ, כי אדרבה, "יעקב אבינו לא מת", כלומר, לא זו בלבד שאינו מוגדר בטבע העולם, אלא עוד זאת, שהוא למעלה מגדרי הבריאה, דמצד גדר הברי­אה צ"ל מיתה בעולם, שהרי אי אפשר לנברא מוגבל בעל שינוי להיות קיים בקיום נצחי³⁸, ואילו "יעקב אבינו לא מת", והיינו לפי שיעקב אבינו שהוא בחור שבאבות³⁹ שכל מציאותו היא תורה⁴⁰, כמ"ש⁴¹ ויעקב איש תם יושב אהלים, לכן אין לגבי' מקום להגבלות דטבע העולם (כמו התורה עצמה)⁴².

כגאבל ר"נ, לאחרי ששמע מאמר ר' יוחנן "אין מסיחין בסעודה כו' ויבא לידי סכ­נה", נקט (הפירוש בדברי ר' יוחנן, שס"ל) כאופן הא' הנ"ל, שהתומ"צ כפי שניתנו למטה מוגדרים בגדר הטבע, ויש לומר דזהו מה שהקשה "וכי בכדי ספדו ספד­נייא וחנטו חנטייא וקברו קברייא" (ולא הקשה לו בפשטות, איך עשו דברים אלה), דעיקר כוונתו היתה להקשות מזה שמסו­פר בתורה ד"ספדו ספדנייא וחנטו חנטייא וקברו קברייא", וגם נעשה ע"פ ציוויו של יוסף⁴³ (ובפרט הקבורה שהיא מצוה, ו­נעשתה ע"פ ציווי יעקב ויוסף), ומוכח מזה שגם ע"פ תורה יש הגדרת טבע העולם, כי את"ל ש"יעקב אבינו לא מת", נמצא, שכל המסופר בתורה ע"ד הפעולות שנעשו ב­גופו של יעקב אינו תיאור האמת ע"פ תורה (אלא רק "בכדי", לפי דעתם של המצרים שלא ידעו שלא מת).

כדועל זה ענה לו "מקרא אני דורש כו' מה זרעו בחיים אף הוא בחיים":

כהכוונת ר' יוחנן ב"יעקב לא מת" אינה למציאותו של יעקב כפי שנראית למצ­רים, אלא לאמיתית מציאותו (גם של חיי הגוף שלו), שזוהי מציאותו כפי שהיא בתורה, שמצד זה דוקא אינו מוגדר בגדרי טבע הבריאה, "חי הי'". וזהו שאומר "מק­רא אני דורש כו' מה זרעו בחיים אף הוא בחיים", דזה ש"אף הוא בחיים" אינו ענין שנראה לעיני בשר (למצרים), אלא זקוקים ל"מקרא (ובזה גופא) אני דורש".

כוועפ"ז מובן שאין סתירה בין הענינים ("לא מת", ולאידך מסופר בתורה ד"ספדו ספדנייא כו'"), כי זה ש"ספדו ספדנייא וחנטו חנטייא וקברו קברייא" הוא לפי ש"נדמה להם שמת", היינו כלפי המצרים, דלפי מה שראו — שלגבם ה"ז ענין אמיתי (ע"פ תורה)⁴⁴ — עשו פעולות אלו בגופו של יעקב, כי גם פעולת התומ"צ כפי שהוא בעניני העולם הוא ענין אמיתי מצד גדר התורה.

כזונמצא, שע"פ תורה תרווייהו איתנהו בי': מצד עצמם אין בני ישראל ומציאות התורה מוגדרים בטבע הבריאה, אבל ל­אידך, רצה הקב"ה שפעולת קיום התומ"צ למטה תהי' בטבע העולם דוקא.

כחה. והנה כשם שהוא בנוגע ליעקב אבינו, "ישראל סבא"⁴⁵, עד"ז הוא בזרעו, "זרעו בחיים", דגם בהיותם במצרים, ערות הארץ, ועד"ז בכל הגליות, דכל ה­מלכיות נק' ע"ש מצרים⁴⁶, והרי "אתם המעט מכל העמים"⁴⁷, והם ככבשה אחת בין שבעים זאבים⁴⁸, וא"כ ה"ז בגדר "שכיח היזיקא", הן בגשמיות, ועוד יותר ברוחניות — הרי מ"מ נאמר עליהם "ואתה אל תירא עבדי יעקב נאם ה' ואל תחת ישראל כי הנני מושיעך מרחוק ואת זרעך מארץ שבים, מקיש הוא לזרעו מה זרעו בחיים כו'", דגם בהיותם בשבי ובגלות, נשארים חיים, "ואתם הדבקים בה"א חיים כולכם היום"⁴⁹, אע"פ שע"פ טבע העולם אין מקום לזה, כי טבע העולם אינו שולט עליהם.

כטוהם שני הענינים שבתומ"צ וישראל: כפי שהם במצב ד"יתבי בסעודתא", היינו כפי שהם בשייכות לעניני העולם, שאז פעולתם ע"פ תורה היא בהגבלות דטבע העולם (ואין מסיחין בדברי תורה במקום דשכיחא הזיקא), וכפי שהם "בתר דסעיד", למעלה מעניני העולם, לאחר גמר הבירו­רים בעניני העולם, שאז מתגלית מעלתם דבנ"י, כפי שהם למעלה מהבריאה, באופן ד"לא מת", "מה זרעו בחיים אף הוא ב­חיים".

לו. והנה גדר הנצחיות (גם) בנוגע לחיי הגוף, אף שבגלוי נאמר זה רק בנוגע ל­יעקב עצמו, הרי בפנימיות הוא בכל ישראל, כפסק המשנה⁵⁰ "כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא", שפירוש עוה"ב כאן הוא עולם התחי'⁵¹, והטעם לזה (ממ­שיך במשנה) "שנאמר⁵² ועמך כולם צדי­קים לעולם יירשו ארץ נצר מטעי מעשה ידי להתפאר", שמצד עצם מציאותם, שהם "נצר מטעי מעשי ידי" של הקב"ה, יקומו כל ישראל לתחיית המתים, שאז גם גופם יהי' קיים בקיום נצחי⁵³.

לאוענין זה עבר בירושה מיעקב אבינו, ש"לא מת", ובפרט דיעקב הוא בחור שב­אבות³⁹, מצד בחירתו של הקב"ה, דבחי­רתו ית' בנוגע לכל ישראל היא (לא רק בהנשמה, שהיא חלק אלקה ממעל ממש⁵⁴, אלא) (בעיקר) בהגוף, כדאיתא בתניא⁵⁵.

לבומזה ש"ספדו ספדנייא כו' וקברו קברייא", שגם זה הי' ע"פ תורה, לפי "ש­נדמה להם שמת", בא ונמשך הכח לכאו"א, שהדרך להגיע לתחיית המתים היא ע"י העבודה דזיכוך ובירור הגוף, ביטול ה­גוף "אל עפר תשוב"⁵⁶, שע"י ביטול זה (כמבואר במ"א⁵⁷ שמקיים זה ע"י העבודה רוחנית ד"ונפשי כעפר לכל תהי'"⁵⁸ ואינו חוזר לעפר ממש) באים אח"כ לתחיית המתים, בגאולה האמיתית והשלימה.

לג(משיחת כ' מנחם אב תשל"א)