Likkutei Sichos·Vol. 35·Vayeishev·Sicha 2לקוטי שיחות·כרך לה·וישב·שיחה ב

אשיחה ב
א. "ויהי אחר הדברים האלה חטאו משקה מלך מצרים והאופה גו'"¹, ובפ­רש"י: "אחר הדברים האלה — לפי ש­הרגילה אותה ארורה² [אשת פוטיפר] את הצדיק בפי כולם לדבר בו, הביא להם הקב"ה סורחנם של אלו שיפנו אליהם ולא אליו³ [כלומר⁴, לפי שהיו כל דבריהם במה שאירע ליוסף עם אשת אדוניו, מה עשה הקב"ה, סבב סורחנם של אלו כדי שישובו מלהתעסק בו ולא יזכרו עוד ענין יוסף], ועוד שתבוא הרווחה לצדיק על ידיהם".

בוהנה משמע שכוונת רש"י בפירושו היא לבאר ההמשך של פרשה זו (חלומות שר המשקים ושר האופים) לפרשה שלפני' (מעשה יוסף עם אשת פוטיפר), וכלשון הכתוב "אחר הדברים האלה", שלשון זו מורה שהוא המשך למ"ש לפנ"ז⁵; ומבאר שני טעמים⁶ על זה: א) שזה הי' לבטל הלעז שהוציאה אשת פוטיפר על יוסף, ב) על ידי שר המשקים ושר האופים באה הרווחה ליוסף (כמסופר בפ' מקץ⁷).

גולכאורה תמוה, שהרי המשך הספורים בפרשיות אלו ברור ומפורש בפשוטו של מקרא (בריש פרשת מקץ⁷), שע"י שר המשקים באה הרווחה ליוסף הצדיק — ומה הכריח את רש"י לחדש, בפשוטו של מקרא, שהסיפור עם שר המשקים ושר האופים הי' כדי לבטל את הלעז שהוציאה אשת פוטיפר על יוסף (ובפרט שכלל לא נזכר בקרא⁸)?!

דיש מפרשים⁹, שמחמת הטעם הנ"ל, כדי "שתבוא הרווחה לצדיק על ידיהם", "הי' ראוי להביא המעשה הזה בסמוך לחלום — אבל השתא הרי כבר היו י"ב חודש ב­משמר¹⁰, ולפיכך צריך לומר טעם הרא­שון ג"כ" [כדי לבטל הלעז תומ"י. ויש לומר, שזה שייך גם כן לשהייתם בבית האסורים י"ב חודש, כי כדי לבטל ול­ השכיח את הלעז שהוציאה עליו "בפי כולם", היו צריכים "שיפנו אליהם" במשך זמן רב, י"ב חודש¹¹].

האבל לכאורה אין ביאור זה מיישב עיקר התמי' בפרש"י כאן [נוסף לזה שצ"ע, אם קושי זה (למה היו במשמר י"ב חודש) הוא טעם מספיק ע"ד הפשט¹² להכריח דבר שלא נזכר בכתוב, שחטא שר האופים ושר המשקים בא לבטל הלעז כו']: הטעם ד"תבוא הרווחה לצדיק על ידיהם" הביא רש"י רק כטעם שני, בדרך טפל להטעם ד"לפי שהרגילה כו'" ("ועוד שתבוא הרוו­חה כו'") — ותמוה ביותר, שהרי גם את"ל שיש הכרח בכתובים שהיתה כוונה נוספת בחטא שר האופים ושר המשקים (לבטל הלעז כו'), למה שבק רש"י הטעם המבואר בפשוטו של מקרא ("שתבוא הרווחה לצדיק כו'") והביא כטעם הראשון (וה­עיקרי) "לפי שהרגילה כו'"?

וב. ויש לומר הביאור בזה, ובהקדם:

זבדרך כלל, מפרשים "אחר הדברים האלה" — "אחר המאורעות האלה", "דבר" מלשון "ענין"¹³. אבל בפרש"י מוכח, של­דעת רש"י עיקר פירוש "אחר הדברים" הוא — "אחר הדיבורים הללו", "דבר" מ­לשון דיבור:

חבתחילת פרשת העקידה, עה"פ¹⁴ "ויהי אחר הדברים האלה", מפרש רש"י — "יש מרבותינו אומרים אחר דבריו של שטן שהי' מקטרג כו' וי"א אחר דבריו של ישמעאל שהי' מתפאר כו'", שמדיוק לשונו "אחר דבריו של שטן. . דבריו של ישמע­אל" מובן, שמפרש "אחר הדברים" מלשון דיבור¹⁵ [היינו שמעשה העקידה הי' ב­המשך לדיבורים מיוחדים שלא נתפרשו להדיא בקרא¹⁶]; וכן אחרי מעשה העקי­דה, עה"פ¹⁷ "ויהי אחרי הדברים האלה ויוגד לאברהם גו'", פרש"י "בשובו מהר המורי' הי' אברהם מהרהר ואומר אילו הי' בני שחוט כו' וזהו אחרי הדברים האלה הרהורי דברים שהיו ע"י העקידה", הרי מפורש בדבריו שמפרש "דברים" מלשון דיבור [שלכן מדייק "הי' אברהם מהרהר ואומר", ולא מספיק "מהרהר" בלבד].

טועפ"ז מבואר גם דיוק לשון רש"י בפ' לך¹⁸ (בפעם הא' שהובא בקרא הלשון "אחר הדברים אלה") — "אחר הדברים האלה הי' דבר ה' אל אברם במחזה גו' אל תירא גו'", שכתב בפירושו — "אחר הדב­רים האלה, אחר שנעשה לו נס זה שהרג את המלכים והי' דואג ואומר שמא קבלתי שכר על כל צדקותי לכך אמר לו המקום אל תירא אברם כו'" — דלכאורה הי' מספיק לומר "והי' דואג", ומהו שמוסיף רש"י "(דואג) ואומר"? אלא משום דס"ל, שכיון שנאמר "אחר הדברים האלה", עכצ"ל שהיו כאן דיבורים שבהמשך אלי­הם בא מאורע זה.

יועד"ז בפרשתנו לעיל, לאחרי שיוסף הופקד על בית פוטיפר, "ויעזוב כל אשר לו ביד יוסף גו' ויהי יוסף יפה תואר ויפה מראה"¹⁹, נאמר²⁰ "ויהי אחר הדברים ה­אלה ותשא אשת אדוניו את עיני' אל יוסף גו'", ופרש"י — "ויהי יוסף יפה תואר, כיון שראה עצמו מושל התחיל אוכל ושותה ומסלסל בשערו, אמר הקב"ה אביך מת­אבל ואתה מסלסל בשערך אני מגרה בך את הדוב, מיד ותשא אשת אדוניו וגו', כל מקום²¹ שנאמר אחר סמוך" — דגם כאן מדייק רש"י "אמר הקב"ה אביך מתאבל כו'".

יאובפשטות כוונתו לפרש שני ענינים בטעם שהוסיף הכתוב "אחר הדברים ה­אלה" [אף שהמשך הענין מובן בפשטות, דכיון ש"ויהי יוסף יפה תואר ויפה מראה" לכן "ותשא אשת אדוניו את עיני' אל יוסף גו'"]: א) מ"ש "אחר" — "סמוך", מלמדנו, שהסיפור עם אשת פוטיפר אירע מיד ל­אחרי שהתחיל לאכול ולשתות ולסלסל בשערו, "מיד ותשא אשת אדוניו וגו'", ב) ממ"ש "(אחר) הדברים האלה" למדים, שזה ש"ותשא אשת אדוניו גו'" בא בהמשך לדיבורים מיוחדים, "אמר הקב"ה אביך מתאבל גו'"²².

יבג. ע"פ כ"ז מתורץ בפשטות גם פרש"י דידן, דקשה לי' לרש"י מ"ש כאן "ויהי אחר הדברים האלה חטאו גו'" — הרי לא מצינו לעיל שום דיבורים שיש להם איזו שייכות לחטא שר המשקים ושר האופים? ולזה מפרש דכוונת הכתוב בהוסיפו "אחר הדברים האלה" [אף שבלאו הכי מובן ההמשך בין חלומות שר המשקים ושר ה­אופים להמסופר לפנ"ז] היא²³ להשמיענו שהיו כאן דיבורים שלא נתפרשו בכתוב — "שהרגילה אותה ארורה את הצדיק בפי כולם לדבר בו", ובהמשך לדיבורים אלה "הביא להם הקב"ה סורחנם של אלו שיפנו אליהם ולא אליו".

יגאלא שא"א לרש"י להסתפק בזה לחוד, דא"כ הי' משמע שרק זה הוא הטעם ש­סיבב הקב"ה הסיפור דשר המשקים ושר האופים, והרי בכתובים לקמן מפורש ש­חטא שר המשקים והאופים הביא לידי הרווחת יוסף — ולכן מוסיף רש"י "ועוד שתבוא הרווחה לצדיק על ידיהם", דנוסף על ההמשך בין שני הסיפורים האלה ה­מרומז בלשון "אחר הדברים האלה" (שעל זה קאי פרש"י כאן), היתה גם כוונה (עיק­רית) "שתבוא הרווחה לצדיק על ידיהם".

ידועפ"ז מובן ג"כ זה שרש"י הביא טעם זה כטעם שני, שאין זה מפני שהוא טפל (בכלל) לטעם הראשון, אלא לפי שרש"י קאי כאן על התיבות "אחר הדברים האלה", שבפירוש תיבות אלו, הרי העיקר הם הדיבורים שהיו לפנ"ז כו' ("הדברים האלה"), אף שבנוגע לכללות שני הסי­פורים, עיקר ההמשך בין שני הסיפורים הוא בטעם השני דוקא, שתבוא הרווחה וכו'.

טוויש לומר, שאין כוונת רש"י בלשון "ועוד" שזהו ענין טפל, אלא שזהו לפי שמפרש הטעמים על פי סדר הזמנים, כי לכל לראש פעל הסיפור דחטא שר ה­משקים והאופים לבטל הלעז, שזה נעשה תומ"י, ורק אח"כ — "ועוד" — הביא לידי הרווחת אותו צדיק, לאחרי שנתיים ימים כו'.

טזד. מ"יינה של תורה" שבפירוש רש"י:

יזידוע, שירידת יוסף למצרים היתה ה­התחלה לגלות מצרים²⁴, שהיא השורש לכל הגליות, כמחז"ל²⁵ "כל המלכיות (גליות) נקראו על שם מצרים על שם שהם מצירות לישראל", וגאולתם של ישראל קשורה עם ביטול ה"מצירים" והגלות.

יחובזה גופא יש, בכללות, שני ענינים: א) ביטול ה"מצירים" שלא יוכלו להצר ול­הזיק את ישראל. ב) אתהכפא חשוכא ל­נהורא, שלא זו בלבד שאינם מצירים כו', אלא אדרבה, הם עצמם מסייעים בגאו­לתם של ישראל.

יטויש לומר, שזהו התוכן הפנימי בשני הטעמים שבפירוש רש"י:

כבשלב הראשון, הכוונה בחטא שר המשקים והאופים היתה כדי לבטל הלעז שהוציאה אותה ארורה על יוסף הצדיק, ביטול ה"מיצר" כו'; אבל עיקר הכוונה הוא בשלב השני הבא אח"כ — "ועוד" — כדי "שתבוא הרווחה לצדיק על ידיהם", שעל ידי שרי פרעה גופא תבוא הרווחה וגאולה ליוסף הצדיק, עד שנעשה "משנה למלך".

כא(משיחות ש"פ וישב וש"פ מקץ תש"מ)

כב{*} {*} {*}

כגה. ע"פ הנ"ל יש לבאר דרשת ר' ירמי' בר אבא במס' חולין²⁶ עה"פ²⁷ "ובגפן של­שה שריגים" (בחלומו של שר המשקים): "גפן אלו ישראל. . שלשה שריגים אלו ג' רגלים שישראל עולין בהן בכל שנה ושנה, והיא²⁷ כפורחת²⁸ הגיע זמנן של ישראל לפרות ולרבות. . עלתה נצה²⁷ הגיע זמנן של ישראל ליגאל. . הבשילו אשכלותי' ענבים²⁷ הגיע זמנה של מצרים לשתות כוס התרעלה. . א"ל ר' אבא לר' ירמי' בר אבא כי דריש להו רב להני קראי באגדתא כוותך דריש להו" (ולא כדרשות התנאים על פסוק זה שהובאו בגמ' שם לפנ"ז²⁹).

כדויש לדייק בסדר הענינים שבדרשת ר' ירמי', דלפי דרשתו נמצא, שקודם "הגיע זמנן של ישראל ליגאל" ורק אח"כ "הגיע זמנה של מצרים לשתות כוס התרעלה" — דלכאורה צ"ל בסדר הפוך, דתחלה צ"ל ביטול כחה של מצרים, ואח"כ אפ"ל ה­גאולה ממצרים?

כהגם צריך ביאור — למה הי' רב דורש כפי דרשת ר' ירמי' בר אבא, ולא כדרשות התנאים שלפנ"ז?

כווביותר תמוה: ר' ירמי' בר אבא הי' תלמידו של רב^*29, וא"כ מהו הפירוש בדברי ר' אבא שרב "כוותך דריש להו" — לכאורה הול"ל איפכא, שהוא (ר' ירמי' בר אבא) כיוון לדעת רב (שהוא רבו) ודריש הני קראי כמותו.

כזו. ויש לומר הביאור בזה:

כחמבואר במפרשים³⁰ הטעם שדרשו רז"ל פרטי החלום של שר המשקים על "מעלתם ועניינם ומאורעותיהם" של ישראל, "לפי שבאמת נסתבב מחלומו שנתגדל יוסף מזה, וזה הי' תחלת הסיבוב להורדת יש­ראל למצרים אח"כ והי' הכל ההכנה לה­גאולה הבאה אחריו, א"כ הי' החלום מרמז בענין ישראל".

כטוהחילוק בין דרשות התנאים לדרשת ר' ירמי' בר אבא הוא, שהם דרשו הכתוב במעלות שונות של ישראל עצמם [ג' אבות, האמהות והשבטים; תורה, משה אהרן ומרים, סנהדרין וצדיקים שבכל דור ודור; ירושלים, מקדש מלך וכה"ג, פרחי כהונה ונסכים; תורה, באר עמוד ענן ומן, בכורים ונסכים], ואילו ר' ירמי' בר אבא "מפרש³⁰ לה לכולא מילתא בעיקר ענין גלות מצרים וגאולתה".

לועפ"ז י"ל, שבדרשתו בא ר' ירמי' בר אבא לרמז גם על העילוי הנפעל ע"י עבודת בנ"י בגלות, שהוא לא רק לבטל המיצר של גלות, אלא לפעול שהמצירים עצמם יהפכו לעוזרים ומסייעים את ישר­אל וגאולתם (כנ"ל ס"ד).

לאוי"ל שהם שני שלבים בזמן הגאולה עצמו, וכמבואר ברמב"ם³¹ בנוגע לגאולה העתידה, דתחלת הגאולה קשורה עם מל­חמה, שהמלך המשיח "ילחום מלחמת ה'", ובתחלה ינצח "כל האומות שסביביו"³² — ביטול המנגד, ואח"כ בא שלב נעלה יותר, "לתקן³³ העולם כולו לעבוד את ה' ביחד שנאמר³⁴ כי אז אהפוך אל עמים גו' לקרוא כולם בשם ה' גו'", עד ש"לא יהי' שם כו' ולא מלחמה כו'"³⁵.

לבועפ"ז י"ל, שזהו התוכן הפנימי בזה ש"הגיע זמנה של מצרים לשתות כוס התרעלה", דזה שנמשל לשתיית יין דוקא הוא לפי שאינו ענין של עונש לחוד, אלא בזה נרמזת האתהפכא בעצם מציאותם, ע"ד "יין³⁶ המשכר. . תנו³⁷ שכר לאובד ויין למרי נפש ישתה וישכח רישו", שע"י "שתי'" זו נשכח רישו ויכול להתהפך מן הקצה אל הקצה, וכן בעניננו, ששתיית "כוס התרעלה" מרמזת על האתהפכא ד­מצרים.

לגוזהו שמקדים "הגיע זמנן של ישראל ליגאל" לפני "הגיע זמנה של מצרים לשתות כוס התרעלה" — כי בתחלה באה גאולתן של ישראל מגלות המלכיות (ע"י ביטול המיצר כו'); ואח"כ באים לשלב השני, שמלכיות עצמן מתהפכים (ע"י "לש­תות כוס התרעלה") — ע"ד שני הטעמים ברש"י (הנ"ל) על מעשה שר המשקים ושר האופים³⁸: א) ביטול הלעז על יוסף, ב) שתבוא הרווחה לצדיק על ידיהם — שזה כולל לא רק יציאה ממאסר אלא שנעשה משנה למלך.

לדז. עפ"ז יש לבאר הטעם שדרשה זו נאמרה ע"י ר' ירמי' בר אבא דוקא (ולא ע"י התנאים):

להידוע, שאצל התנאים לא היתה חשכת הגלות בתוקף, וכמחז"ל³⁹ "ותותר — בימי רבי", שעד ימי רבי עדיין היו "שיריים" מהתגלות האלקות של זמן הבית [וי"ל שלכן דרשו התנאים בעיקר במעלותיהן של ישראל, בהיותם במצב של אור וגאו­לה, כנ"ל];

לומשא"כ בימי האמוראים התחיל עיקר חושך הגלות, ולכן, דוקא ר' ירמי' בר אבא דריש הכתוב בענין של גלות וגאולת מצרים⁴⁰, ולאידך גיסא — דוקא בדרשתו מודגש העילוי הנפעל ע"י הירידה בגלות.

לזויש לומר, שנרמז גם בשמו — ר' ירמי', מלשון מרירות, וקאי על מרירות הגלות⁴¹.

לחוזהו שמסיים בגמ' "א"ל ר' אבא לר' ירמי' בר אבא כי דריש להו רב להני קראי באגדתא כוותך דריש להו":

לטעם היות ש"רב תנא הוא ופליג"⁴², מ"מ, ענינו של רב הי' שהפיץ תורה בבבל דוקא⁴³ [שלכן נק' רב דוקא (ולא "רבי"), כמאמר⁴⁴ "כל רב מבבל וכל רבי מארץ ישראל", כי בבבל, מקום הגלות, חסר בגילוי אלקות (הנרמז באות יו"ד)⁴⁵] — ולכן גם רב דריש כר' ירמי' בר אבא דוקא⁴⁶.

מח. ויש לקשר כ"ז עם חג הגאולה די"ט כסלו (שחל ברוב השנים בשבוע דפ' וישב):

מאידוע⁴⁷ שגאולת רבינו הזקן היתה בעת שאמר בתהלים הפסוק⁴⁸ "פדה בשלום נפשי", ומבואר בכ"מ⁴⁹ הפירוש בכתוב זה, שיש שני אופנים בפדי' — (א) ע"י מלחמה, שמנצח את האויב, (ב) פדי' בשלום, ובדרך מנוחה, כי "גם אויביו ישלים אתו"⁵⁰, וכמחז"ל⁵¹ (בפירוש המשך הכתוב⁴⁸ "כי ברבים היו עמדי") שגם אנשי אבשלום התפללו לנצחונו של דוד.

מבוהם שני הענינים הנ"ל — ביטול המנגד, ואח"כ — "שתבוא הרווחה לצדיק על ידי­הם".

מג(משיחת ש"פ וישב תשכ"ו)