Likkutei Sichos·Vol. 35·Vayishlach·Sicha 3לקוטי שיחות·כרך לה·וישלח·שיחה ג

אשיחה ג
א. "ותצא דינה בת לאה אשר ילדה ל­יעקב לראות בבנות הארץ"¹, ובפרש"י "בת לאה — ולא בת יעקב, אלא על שם יציאתה נקראת בת לאה שאף היא יצאנית היתה שנאמר² ותצא לאה לקראתו" (ויש גורסין בסוף פירושו³ — "ועלי' משלו ה­משל כאמה כבתה"⁴).

בולכאורה צ"ע, למה נקט רש"י, שפי­רושו ע"ד הפשט, פירוש זה, שתוכנו שבא הכתוב לדבר בגנות לאה — והרי אפילו בגנות בהמה טמאה לא דיבר הכתוב⁵, וכבר פרש"י⁶ "זכר צדיק לברכה"⁷.

גואין לומר שכוונת רש"י היא למעט בגנותה של דינה (וכעין לימוד זכות עלי'), שיציאתה היתה שלא באשמתה, אלא ל­היותה "בת לאה" שאף היא יצאנית היתה, שאין מקום ללמד זכות על הבת על ידי פרסום גנותה של לאה.

ד[ואם בכדי ליישב שינוי וכפל לשון הכתוב "ותצא דינה בת לאה אשר ילדה ל­יעקב", ולא בקיצור "בת יעקב", הרי אפשר לומר ע"פ פרש"י לעיל (בפ' ויצא⁸) שלידת דינה היתה ע"י תפילת לאה⁹, ש­"דנה לאה דין בעצמה אם זה זכר לא תהא רחל אחותי כאחת השפחות והתפללה עליו ונהפך לנקבה"¹⁰].

הוביותר יוקשה: הרי יציאת לאה לק­ראת יעקב לא הי' בה דבר בלתי רצוי, ואדרבה, מפורש ברש"י¹¹ "וישמע אלקים אל לאה — שהיתה מתאוה ומחזרת להר­בות שבטים"¹² — ואין לומר שיציאה זו חסרון הוא ונחשבת "יצאנית".

וולכן נ"ל, שכוונת רש"י, שבזה שדינה נקראת כאן "בת לאה", משמיענו הכתוב, דכשם שפשוט (בפשש"מ) שיציאת לאה היתה דבר טוב, כך היתה יציאת דינה כש­לעצמה דבר רצוי¹³ (כדלקמן) [שלכן לא הביא רש"י דברי המדרש¹⁴ עה"פ כאן, ששם מפורש היפך הצניעות דדינה ולאה], ואין רש"י צריך לפרש איזה ענין טוב ישנו ביציאת דינה, כי מובן הוא מפירוש רש"י לפנ"ז.

זב. והביאור בזה:

חרש"י כבר פירש לעיל בפרשתנו בהאי ענינא¹⁵ "ויקח. . ואת אחד עשר ילדיו" — "ודינה היכן היתה, נתנה בתיבה ונעל בפני' שלא יתן בה עשו עיניו ולכן נענש יעקב שמנעה מאחיו שמא תחזירנו למוטב ונפלה ביד שכם".

טולכאורה תמוה: היתכן שיעקב יעמיד את דינה בסכנה שעשו יקח אותה על הספק "שמא תחזירנו למוטב", ועוד יותר שבגלל זה שלא הניחה שעשו יראנה נענש יעקב בעונש קשה כזה "שנפלה ביד שכם"?

יולכן נ"ל, אשר: א) מעלתה של דינה היתה גדולה כ"כ, עד שהי' בכוחה להחזיר למוטב את עשו הרשע. ב) החזרת איש¹⁶ רשע למוטב יש בה מעלה גדולה כ"כ, שהי' כדאי להכניס את דינה לזה, אפילו על הספק "שמא תחזירנו למוטב".

יא[ועוד זאת: מזה שיעקב נענש ע"ז נ"ל, שאין זה בגדר ספק, אלא ברור שתחזירו למוטב, ומ"ש רש"י "שמא תחזירנו למוטב" הוא לפי דעתו של יעקב — שאין ליעקב לקבוע בודאות שתחזירנו למוטב, כי סו"ס הדבר תלוי בבחירתו של עשו].

יבולפי פרש"י זה יש לומר, דגם כוונת רש"י כאן ע"ד יציאת דינה, היא למעל­יותא¹⁷, דכיון שהי' בכחה של דינה להח­זיר למוטב אפילו את עשו הרשע, מובן דזה ש"ותצא דינה גו' לראות בבנות ה­ארץ", לא היתה ח"ו יציאה של היפך הצניעות, אלא אדרבה, "לראות בבנות הארץ", כדי להחזירן למוטב.

יגוזהו מ"ש רש"י "על שם יציאתה נקראת בת לאה שאף היא יצאנית היתה", שתכונה טובה זו של דינה, שהי' ביכולתה לצאת לראות בבנות הארץ ולהחזירן למוטב, באה לה מאמה, שאף היא יצאנית כזו הי­תה¹⁸.

ידוזהו שמדגיש רש"י "בת לאה ולא בת יעקב", כי ענין זה ירשה וקיבלה דינה מלאה, משא"כ מצד יעקב, הרי אדרבה, הוא הסתיר אותה מעשו ומנעה מפעולות מסוג זה, ועד שנענש יעקב ע"ז (כנ"ל).

טוג. וצ"ע בזה, דלכאורה לא דמי יציאת דינה ליציאת לאה, דיציאת לאה היתה לפי "שהיתה מתאווה ומחזרת להרבות שבטים", היינו שעל ידה יולדו השבטים ליעקב, ואילו תוכן יציאת דינה הי' כדי לתקן את בנות הארץ, ומהי השייכות של היכולת להחזיר למוטב את עשו הרשע ובנות הארץ, ליציאתה של לאה שענינה הולדת השבטים?

טזובפרט שמפורש בפרש"י לעיל עה"פ¹⁹ "ועיני לאה רכות", "שהיתה סבורה לעלות בגורלו של עשו ובכתה שהיו הכל אומ­רים שני בנים לרבקה ושתי בנות ללבן הגדולה לגדול והקטנה לקטן"²⁰, והיינו שלא רצתה לעלות בגורלו של עשו, אף שעי"ז יכולה להחזירו למוטב²¹.

יזוהביאור בזה — ע"פ פנימיות הענינים:

יחאע"פ שכל שלשת האבות, אברהם יצ­חק ויעקב, נקראים בשם "אבות" (כמרז"ל "אין קורין אבות אלא לשלשה"²²), לפי שהמדות דאברהם יצחק ויעקב עברו ב­ירושה לכל אדם מישראל²³, מ"מ, יש מע­לה ביחסם של כל ישראל ליעקב אבינו לגבי היחס לאברהם ויצחק. דלהיות שרק יעקב היתה "מטתו שלימה"²⁴ (דלא כאבר­הם שיצא ממנו ישמעאל ויצחק שיצא ממנו עשו²⁴), הרי מובן, שהוא עיקר ה"אבות" של עם ישראל, ה"כלל" של כל בנ"י עד סוף כל הדורות (ובלשון רבינו הזקן²⁵, ד­נשמת יעקב היתה "כלולה מכל הנשמות שבישראל"), ולכן נק' "אומה זו" בשם "עם ישראל" (שמו של יעקב).

יטוהנה אף שכל חילוקי המדריגות שב­ישראל שרשם מהאבות, כפי שהם ביעקב הרי הם בגדר "כלל", והחילוקים שבישר­אל נתגלו בפועל ע"י בני יעקב, י"ב שב­טים, שכנגד הי"ב אופנים וחילוקי עבודה שישנם בישראל²³.

כויש לומר, שחילוקי הדרגות שבעבודת השבטים, גילוי מקורם מיעקב, הוא באמ­צעות האמהות, רחל לאה (בלהה וזלפה), שבנו את בית ישראל²⁶ [וזהו בהתאם לה­הפרש בין חלק האב וחלק האם בולד הנולד, שמציאות הבן באה מטיפת האב²⁷, והתחלקות הולד לציורים פרטיים באה על ידי שהייתו תשעה חדשים בבטן ה­אם²⁸].

כאולכן מצינו שקריאת שמות השבטים, שכל שם יש לו פירוש וביאור שלו המורה על תכונתו הפרטית של בעל השם, היתה על ידי האמהות רחל ולאה דוקא, ולא על ידי יעקב, כמבואר במק"א²⁹.

כבד. והנה אף שבפרטיות ישנם י"ב שבטים שהם י"ב דרכים ואופנים בעבודת ה', בכללות הרי הם נחלקים לשני אופני עבודה — צדיקים ובעלי תשובה [כידוע שעבודת התשובה אינה רק במי שחטא ופגם ועבר את הדרך, אלא היא סדר מיו­חד בעבודת ה', ושייכת גם בצדיקים³⁰]: עבודת הצדיקים היא בעולם הקדושה, בקיום התורה והמצוות, ואילו עבודת התשובה מורה על העבודה להפוך את הרע לטוב, ובכללות יותר, להעלות את החול לקודש.

כגוזהו החילוק בין עבודת בני לאה ועבודת בני רחל, וכמובן ממ"ש בזהר³¹ בטעם שעיקר יסוד המזבח הי' בחלקו של בנימין דוקא ולא בחלקו של יהודה³², אף שיהודה הוא "גבוה מכל השבטים", לפי שבנימין הי' צדיק, משא"כ יהודה, שהי' מבני לאה ש"וישנאו"³³ והשתתפו בחטא מכירת יוסף, הרי אף שעשה תשובה, אין יסוד המזבח עומד בחלק של בע"ת אלא בחלקו של בנימין שהי' צדיק³⁴. ומזה מובן, ש(עשרת³⁵) השבטים שהשתתפו ב­מכירת יוסף, אף שעשו תשובה, אינם ב­דרגת דיוסף ובנימין, בני רחל, שהם דוקא בדרגת צדיק דמעיקרא³⁶.

כדואולי יש לומר, שיסוד החילוק בין עבודת השבטים, מה שבני לאה ענינם (בעיקר) עבודת התשובה³⁷ ויוסף³⁸ ובני­מין עבודת הצדיקים, שרשו בהאמהות, דלאה שייכת לעבודת בעלי תשובה³⁹ ור­חל לעבודת הצדיקים⁴⁰.

כהועפ"ז יש לפרש מה שנאמר "ועיני לאה רכות ורחל היתה יפת תואר ויפת מראה": רחל מורה על עבודת הצדיקים, צדיק דמעיקרא, "יפת תואר ויפת מראה", בלי מום ופגם [ד"תואר היא⁴¹ בציור תמונת האברים שהם כל אבר לפי הראוי לו בתמונתו הנצרכת. . ומראה הוא⁴¹ זיו קלסתר פנים כו'", שקאי על השלימות ברמ"ח מצות עשה, הנק' רמ"ח אברין דמלכא, ושס"ה ל"ת כנגד שס"ה גידין השייכים להארת פנים⁴⁰]; ולאה מורה על עבודת התשובה, שזהו ענין הבכי' דלאה, "ועיני לאה רכות", דבכי' קשורה עם עבודת התשובה.

כווהנה ביעקב נאמר⁴² "ויאהב יעקב את רחל", כי מצד יעקב עיקר העבודה היא עבודת הצדיקים, כמ"ש "ויעקב איש תם יושב אהלים"⁴³, העבודה ב"פנים" בתחום הקדושה עצמה⁴⁴, ולא לצאת לחוץ לה­עלות החוץ לקדושה.

כזוזהו הפירוש הפנימי במרז"ל "שהיו הכל אומרים שני בנים לרבקה ושתי בנות ללבן, הגדולה לגדול והקטנה לקטן", ד­מצד עבודת לאה שהיא בחי' עבודת בעלי תשובה, הרי היא שייכת⁴⁵ להחזיר עשו למוטב, משא"כ רחל שענינה עבודת ה­צדיקים⁴⁶.

כחוזהו מ"ש רש"י "על שם יציאתה נקראת בת לאה, שאף היא יצאנית היתה שנאמר ותצא לאה לקראתו", והיינו לפי שתכונה זו של דינה לפעול בחוץ, באה לה בירושה מלאה, להיותה "בת לאה", שתוכן עבודתה היא בחוץ, להפוך את הרע שבחוץ לטוב.

כטאלא שכפי שענין זה הוא במקורו, אינו בגלוי כ"כ, ולכן לא רצתה לאה ליפול ביד עשו, משא"כ כשבא בפירוט ובהת­חלקות אצל השבטים, אזי מתגלה תוכן עבודה זו דיציאה, העבודה דעשיית בע"ת.

לה. ויש להוסיף, דאע"פ שבפועל הי' מכשול אצל דינה, הרי הטעם לזה הוא כפרש"י (כנ"ל) לפי שזה הי' עונש ליעקב על שמנעה מאחיו, שמזה גופא מובן שאין יציאתה מעשה בלתי רצוי, כי הי' בכוונה לשם שמים להחזירן למוטב.

לאואולי יש לומר, שדבר זה — שהיציאה היתה כדי להחזירן למוטב והוא דבר טוב — בא לידי ביטוי בכך, שנתקיים מעין מטרת יציאת דינה להחזירן למוטב, שהרי בני יעקב פעלו על אנשי שכם שימולו כל זכר⁴⁷, שזהו ענין של גיור⁴⁸ שהי' נהוג בימים ההם כדי להיכנס למשפחת אבר­הם, ומובן בפשטות, שכניסה זו היתה לא רק בנוגע לאנשים אלא גם בנוגע ל"בנות הארץ", הנשים והבנות, כמפורש בקרא⁴⁹ "בזאת נאות לכם גו' להמול גו' ואת בנותיכם נקח לנו גו'".

לבכלומר: אף שבפועל נתחייבו אנשי שכם מיתה מפני חטאם⁵⁰, ולכן נהרגו ע"י שמעון ולוי, אחי דינה, מ"מ, כדי שרצונה של אותה צדקת, "דינה בת לאה", יתקיים במקצת עכ"פ, הרי קודם הריגתם נמולו⁵¹, שזהו הסימן של כריתת ברית עם משפחת אברהם.

לגזאת ועוד: בנות שכם — שאליהן יצאה דינה להחזירן למוטב — נלקחו בשבי על ידי בני יעקב⁵², ובפשטות נעשו שפחות בביתם של בני יעקב.

לדו. ומכאן — הוראה לנשי ישראל:

להאע"פ ש"כל כבודה בת מלך פנימה"⁵³, ונשים נקראות "עקרת הבית"⁵⁴, לפי ש­עיקר תפקידם הוא לבנות בית בישראל, שבשביל זה הן צריכות להשאר ב"פנים", "פנימה" דוקא — הרי אותן הנשים שחוננו בתכונות מיוחדות שביכולתן להשפיע גם בחוץ, עליהן לנצל תכונה זו באופן דצני­עות לשם שמים, לקרב את הלבבות לעבו­דת ה' ולהחזיר בנות ישראל הנמצאות ב"חוץ" למוטב.

לוואף שמובן ופשוט, שהשתדלות זו צריכה להיות כיאות לבת ישראל באופן צנוע, ועד שבה"יציאה" בחוץ צ"ל ניכר עלי' ד"כל כבודה בת מלך פנימה", מ"מ, ביחד עם הזהירות בתכלית של הליכה בגדרי הצניעות, עליהן להחזיר למוטב את בנות ישראל התועות.

לזואדרבה, טבע הקירוב והרכות של נשים מסייע אותן להצליח בקירוב הלב­בות לעבודת ה' עוד יותר מאנשים, כפי שרואים במוחש, דכאשר משדלים את השני להתקרב לתורת ה' ועבודתו בדרכי נועם ודרכי שלום, יש הרבה יותר הצלחה (והפעולה היא פנימית יותר ויש לה קיום יותר) מאשר על ידי הפעולה על ידי ויכוחים ומלחמה כו' (כטבע האנשים, ש­"איש⁵⁵ דרכו לכבוש").

לחוכיון שהקב"ה ברא את הנשים בתכונה זו, הרי מובן שעליהן לנצל אותה במי­לואה, לא רק בהנהגת הבית, אלא גם ב­השפעה בחוץ, לקרב את בנות ישראל לאביהן שבשמים⁵⁶.

לט(משיחות ש"פ וישלח וש"פ וישב תשמ"ו)