Likkutei Sichos·Vol. 36·Beshalach·Sicha 2לקוטי שיחות·כרך לו·בשלח·שיחה ב

אשיחה ב
א. כתב רבינו הזקן בשולחנו¹ בדיני סעודת מלוה מלכה: "טוב לבשל בשר או דבר אחר במוצאי שבת לכבוד סעו­דה זו, ובזמננו שמאחרין כ"כ סעודה ג' שאין יכולים לאכול במ"ש יכולים ל­קיים סעודה זו בפירות", ואח"כ ממשיך (בסוגריים²) "וא"צ להקדים סעודה ג' בשביל שיאכלו סעודה זו כראוי³ ש­סעודה זו אינה חובה כ"כ אלא מצוה מן המובחר בלבד".

בולכאורה צ"ע קצת מ"ש "אינה חובה כ"כ אלא מצוה מן המובחר בלבד", דלכ­אורה הול"ל שהיא "מצוה בעלמא"⁴ ו­כיו"ב, ולא שהיא "מצוה מן המובחר", שלכתחילה צ"ל קיום המצוה באופן זה דוקא⁵?

גב. ויובן זה בהקדים ביאור מקורה וגדרה של סעודת מלוה מלכה, דחובת ג' סעודות למדו בגמ'⁶ מג' פעמים "היום" שנאמרו במן⁷ — "ויאמר משה אכלוהו היום כי שבת היום לה' היום לא תמצאוהו בשדה" (וי"א⁸ שהוא חיוב מה"ת), משא"כ סעודת מלוה מלכה לא מצינו עלי' לימוד מקרא.

דובגמ'⁹ איתא "לעולם יסדר אדם שול­חנו במוצאי שבת אע"פ שאינו צריך אלא לכזית", ובפרש"י¹⁰ "במוצ"ש, נמי כבוד שבת ללוות ביציאתו דרך כבוד כאדם המלוה את המלך בצאתו מן העיר", וב­המשך הגמ' שם הובא סיפור דר' אבהו עשו לו במוצאי שבת "עיגלא תילתא" (אע"פ שלא הי' אוכל אלא מעט, "כוליי­תא"). ובפשטות משמע, שזהו טעמה של סעודה זו¹¹, כדי לכבד את השבת ביצי­אתו ("כאדם המלוה את המלך בצאתו מן העיר") ע"י סעודה זו.

הולהעיר דמאמר זה אינו מדבר ע"ד חיוב אכילת סעודה במוצ"ש, אלא רק ע"ד סידור השולחן¹². וכדמוכח מזה ש­מאמר זה הובא בש"ס בהמשך למאמר ר' אלעזר "לעולם יסדר אדם שולחנו בערב שבת אע"פ שאינו צריך אלא לכזית", שבזה פשוט דמ"ש "יסדר אדם שולחנו בע"ש כו'" אינו החיוב דסעודת ליל שבת (שהיא בלילה), אלא הוא חיוב סידור ה­שולחן בע"ש (קודם כניסת השבת),

ו[והוא מדין כבוד שבת, וכמ"ש ה­רמב"ם¹³ (לאחרי שהביא שני מאמרים אלו להלכה ע"ד סידור השולחן בע"ש¹⁴ ובמוצ"ש) "כדי לכבדו בכניסתו וביצי­אתו", ומביאו שם בהמשך לעוד עניני הכנה שחייבים לעשות בבית בערב שבת בשביל כבוד שבת¹⁵ — ואילו דין סעו­דות שבת אינו ענין לכבוד שבת, אלא לעונג שבת¹⁶],

זשמזה מובן דגם המאמר "יסדר אדם שולחנו במוצאי שבת" אינו מדבר ע"ד חיוב אכילת סעודה, אלא ע"ד אופן עריכת השולחן לסעודה כדי לכבד את השבת ביציאתו¹⁷, ובלשון אדה"ז כאן¹⁸ "יש לו לעשות הכנה בסידור השלחן כגון פריסת מפה וכיוצא בזה" [דאע"פ שאין בכוונת האדם לאכול אלא כזית, הרי מכבוד שבת (גם ביציאתו) לערוך את השולחן כאילו הוא הולך לאכול "סעודה גמורה"¹⁹].

חולכאורה יש מקום לומר, שבעצם אין סעודה זו חובה, אלא שכיון שכך היא דרכם של בני אדם, לאכול במוצאי ש­בת, דאף שכבר אכלו סעודה שלישית, הרי כיון שע"ד הרגיל לילה הוא זמן סעודה²⁰, לכן אוכלים עוד סעודה (עכ"פ סעודה קטנה) בלילה [ורק גבי מי ש­מתפרנס מן הצדקה יש קס"ד בגמ'²¹ שלא ליתן לו סעודה למוצאי שבת "ד­אמרינן לי' מאי דבעית למיכל באפוקי שבתא אכלי' בשבתא"] — ובזה הוא הדין דסעודת מלוה מלכה, שמצד החיוב ד­כבוד שבת, חייבים להכין השולחן ל­סעודה זו (שבני אדם אוכלים בלא"ה) "כמו¹⁹ לסעודה גמורה". אבל מי שאינו אוכל סעודה זו בכל לילה אין עליו חיוב אכילה.

טאבל אין לומר כן, שהרי מוכח בכ"מ שגוף הסעודה הוי מצוה, וכלשון אדה"ז ש"יכולים לקיים סעודה זו בפירות", ול­אח"ז כתב "שסעודה זו אינה חובה כ"כ אלא מצוה מן המובחר בלבד", שמזה מובן שגם גוף הסעודה היא קצת חובה עכ"פ (ועד שיש אומרים²² שסעודה זו צ"ל בפת).

יוצריך ביאור, מהו מקורה וטעמה של סעודה זו.

יאג. גם צ"ע בדברי רש"י הנ"ל שסידור השולחן במלוה מלכה הוא "ללוות ב­יציאתו דרך כבוד כאדם המלוה את ה­מלך בצאתו מן העיר", דממשל זה מובן, שעד אז עדיין לא "הלכה" השבת (כמו במשל, שבעת שמלווין את המלך עדיין נמצא המלך בקרב העם המלווים). ולכ­אורה, אע"פ שחייבים להוסיף מחול על הקודש הן בכניסתו והן ביציאתו²³, הרי הענין דמלוה מלכה הוא דוקא לאחרי הבדלת וצאת השבת.

יבובשו"ע אדה"ז²⁴ כ' ש"יש נוהגין. . לומר פיוטים וזמירות אחר הבדלה ללות את השבת אחר שיצא כדרך שמלוין את המלך אחר שיצא מן העיר". ועדיין צריך ביאור כנ"ל, דלכאורה, במשל יציאת ה­מלך היא היציאה רק מן העיר, אבל המ­לווים עדיין נמצאים אצל המלך, ואילו בנמשל, לכאורה לאחרי הבדלה²⁵ אין השבת "ביחד" עם בנ"י.

יגועכצ"ל שגם לאחרי צאת השבת (ב­הבדלה) עדיין לא הלכה לגמרי. ובנ"כ השו"ע²⁶ הביאו בשם תלמידי האריז"ל²⁷ "שהנפש יתירה אין הולכת לגמרי עד אחר סעודת מוצאי שבת לכן אין ראוי להתעסק במלאכה שאינה אוכל נפש עד אחר סעודת מוצאי שבת".

ידוצריך ביאור, מהי השייכות בין הלי­כת הנשמה יתירה (ושבת בכלל) עם סעודת מלוה מלכה, שעד סעודה זו הוי כמלך בצאתו מן העיר שעדיין נמצא בקירוב מקום ועם אנשי העיר, ואנשי העיר מלווים אותו.

טוד. ויש לומר הביאור בכל זה:

טזירידת המן היתה באופן של הלילה הולך אחר היום, וכמפורש בכתוב שירי­דתו היתה בבוקר²⁸, ומהעומר מן שירד בבוקר הי' מזון לשתי סעודות²⁹, סעודת שחרית וסעודת הערב (וכמ"ש בבעלי התוס'³⁰ ד"כל ימות השנה היו עושין מן העומר שני לחמים").

יזומזה מובן גם בנוגע למן שירד ב­ ע"ש, "שני העומר לאחד"³⁰, שהי' באופן של "הלילה הולך אחר היום", דמהעומר הראשון³¹ אכלו סעודת יום ששי וסעודת ליל שבת, והעומר השני הספיק להם לא רק ל(ב'³²) סעודות דיום השבת אלא גם לסעודת הלילה שלאח"ז (מוצאי שבת)³³.

יח[ודוחק לומר שלא אכלו שום סעודה במוצ"ש לפי שכבר אכלו סעודה שלי­שית³⁴ ביום השבת עצמו, שהרי מילתא דתמי' היא לומר שבמשך ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר לא אכלו שום סעודה במוצ"ש (כי לא הי' להם מה לא­כול)³⁵. דנוסף לזה שבדרך כלל אוכל אדם סעודה (לו יהא סעודה קטנה) ב­מוצאי שבת גם כשאכל סעודה שלישית (כנ"ל ס"ב), הנה עוד זאת (ועיקר): כיון שמצד כבוד שבת חייבים ללוות את השבת ביציאתו ע"י סידור השולחן ל­סעודה גמורה, פשיטא שהיו עושין כן גם במדבר (ולהעיר שדוחק גדול לומר שיש ענין שמסדרים שולחן לסעודה גמו­רה מבלי לאכול כלל)].

יטונמצא, שהלחם דסעודת מוצ"ש הי' מהעומר מן שהי' מיוחד לשבת.

כועפ"ז יש להוסיף ביאור בלשון חז"ל³⁶ עה"פ³⁷ "ויברך גו' ויקדש" — "ברכו במן וקדשו במן, ברכו במן כו' בערב שבת שני עומרים, וקדשו במן שלא ירד בו כל עיקר", דיש לומר, שה­חילוק בין ב' הענינים ד"ברכו" ו"קדשו" אינו רק אם הוא ענין חיובי (שירדו שני עומרים בערב שבת) או שלילה (שלא ירד המן בו), אלא הם שני גדרים (ו­זמנים) שונים:

כא"קדשו במן" היינו ענין במן בקשר לקדושת שבת, דקדושת שבת מחייבת שלא ירד המן בזמן קדוש זה, וענין זה הוא רק בשעות דשבת גופא, בזמן ד­קדושת שבת (כולל ג"כ זמן של הוספה מחול על הקודש, שגם אז ישנה קדושת שבת);

כבמשא"כ "ברכו במן", הרי ברכת המן ליום השבת אינה מוגבלת להזמן ד­קדושת שבת³⁸, אלא להמעת­לעת דשבת. וכיון דזמן המעת­לעת לענין ירידת המן הוא באופן של "הלילה הולך אחר ה­יום", הרי גם לענין זמנה של ברכת המן דשבת כך הוא, שברכת המן דיום השבת נמשכת למוצאי שבת.

כג[ואדרבה, סעודת ליל ש"ק היתה מה­ עומר הראשון³⁹ שירד בשביל ערב שבת, ודוקא סעודת מוצאי שבת היתה מן ה­עומר השני שירד במיוחד בשביל יום השבת⁴⁰, שבו קרה הנס ש"לא⁴¹ הבאיש ורמה לא היתה בו"].

כדה. ויש לומר, שזהו ג"כ המקור לכך שענין השבת נמשך עד זמן סעודת מוצ"ש (כנ"ל סעיף ג):

כהאע"פ שקדושת שבת (ממש) אינה אלא עד לאחרי הבדלה, כשמבדילין בין קו­דש לחול, הרי ברכת השבת ("ויברך אל­קים את יום השביעי"⁴², "על כן ברך ה' את יום השבת"⁴³) היא באופן שנמשכת עד סעודת מוצ"ש⁴⁴, כשם שב"ברכו במן" נכללה גם ברכת והספקת המזון לסעודה דמוצ"ש.

כו[ומובן ופשוט, דכשם שקדושת השבת, אע"פ שפירשו חז"ל ד"ויקדש אותו" היי­נו ש"קדשו במן", מ"מ הרי קדושת שבת היא בכל זמן בכל הדורות, עד"ז הענין דברכת השבת הי' לא רק בזמן המדבר כשירד המן אלא הוא ענין תמידי בכל שבת בכל הדורות].

כזוזהו הטעם שסעודה זו היא "סעודת מלוה מלכה", שאז מלווים את השבת ביציאתו, כיון שבסעודה זו הוא גמר "ברכת" השבת.

כחוע"פ כהנ"ל אולי יש לומר עוד, ש­יסודה של סעודה זו הוא — זכר למן, דכיון שהעומר מן דשבת כלל גם ה­סעודה דמוצ"ש, לכן, כמו שחייבים ב­אכילת ג' סעודות דשבת זכר למן, הרי זכר זה עצמו מחייב ג"כ אכילת סעודה זו (כמו שבנ"י במדבר אכלו סעודה זו מהמן שירד ליום השבת).

כטועפ"ז יש לבאר ל' אדה"ז הנ"ל "ש­סעודה זו אינה חובה כ"כ אלא מצוה מן המובחר בלבד", דיש לומר שכוונתו ב­זה, שע"י סעודת מלוה מלכה הרי המצוה דג' סעודות היא "מצוה מן המובחר". כלומר, אין החיוב דסעודת מלוה מלכה רק ענין בפני עצמו (כדי ללוות את ה­שבת, שענין זה אינו ענין לשאר סעודות דשבת שזמנם בשבת עצמו), אלא הוא (גם) חלק מחובת ג' סעודות⁴⁵, דקיום מצות ג' סעודות באופן ד"מצוה מן ה­מובחר" ה"ז כשאוכל גם סעודת מלוה מלכה, שאז הזכר ל"ברכו במן" הוא ב­שלימות⁴⁶.

לו. ביאור ענינה של סעודת מלוה מלכה ע"ד הדרוש, יובן בהקדם מ"ש ב­ב"י⁴⁷ ד"אבר יש באדם. . ואינו נהנה באכילה אלא במוצאי שבת", שמזה מובן, שיש ענין בסעודת מלוה מלכה שאינו בסעודות שבת, שהרי אבר זה — והוא ה"עצם לוז"⁴⁸ — לא נהנה בשום אכילה (גם דסעודות שבת) אלא של מוצאי שבת בלבד.

לאויש לבאר הדברים ע"פ מ"ש באלי' רבה⁴⁹ שה"עצם לוז" לא נהנה מעץ ה­דעת (דכיון ש"אינו⁵⁰ נהנה בשום אכילה. . אלא כשיאכל במוצאי שבת", א"כ לא נהנה מאכילת עץ הדעת בערב שבת), ו"לכך אינו נפסד", כי כל ענין המיתה בא בגלל חטא עץ הדעת, שבשביל חטא זה נקנסה מיתה בעולם, אבל ה"עצם לוז" שלא נהנה מעץ הדעת הוא למעלה מענין המיתה, ומעצם זה יבנה הגוף⁵¹ לתחיית המתים.

לבדלכאורה צ"ע, דכיון שעצם לוז זה הוא למעלה מענין המיתה ואינו צריך לאכו"ש לקיומו, א"כ אמאי נהנה הוא מסעודת מלוה מלכה⁵²? ולאידך, אם יש אכו"ש השייכת לעצם זה, למה אינה מ­אכילת שבת עצמה⁵³ שמעלתה מיוחדת שהאכילה גופא הוי מצוה, ו"פרש שבת­כם לא קאמר"⁵⁴, כ"א רק מסעודת מוצאי שבת⁵⁵?

לגויש לומר הביאור בזה ע"ד הדרוש: תכלית הכוונה בבריאת עה"ד היא לא רק כדי לנסות את אדם הראשון שלא יאכל ממנו, אלא כדי שהאדם יהפוך את עץ הדעת ויעלה אותו למעלה מענין המיתה. וכמבואר בספרים⁵⁶, שאם הי' אדם הראשון ממתין ג' שעות עד יום השבת, הי' אוכל מעץ הדעת ולא הי' ענין של מיתה כלל. והיינו לפי ששבת היא מעין חיי עוה"ב⁵⁷, למעלה מגדר מיתה, ואם הי' ממתין באכילת פרי עץ הדעת עד שבת, הי' למעלה מענין ה­מיתה.

לדוהנה לאחר החטא, כשכבר ישנו ענין המיתה בעולם, הנה אף שישנה השבת שהיא מעין עוה"ב כו', מ"מ, כיון שיום השבת מובדל וקדוש משאר הימים, הרי אין ה"חיים" דשבת נמשכים במקום ה­מיתה גופא, היינו כפי שהאדם חי בעולם של חול (ששם נקנסה עליו מיתה).

להויש לומר, שזהו התוכן הפנימי ד­סעודת מלוה מלכה, תיקון חטא עץ ה­דעת, כי בסעודה זו ישנו החיבור דשבת וחול, דמחד גיסא ה"ה לאחרי גמר קדושת שבת, אבל לאידך יש בה הברכה (וההמשכה) דיום השבת, שעי"ז נמשך הכח דשבת גם בסעודה של חול⁵⁸, כנ"ל באורך.

לווזהו גם מה שה"עצם לוז" נהנה מ­סעודת מוצאי שבת דוקא, כי תיקון ה­חטא בפועל הוא הענין דתחיית המתים שאז "בלע⁵⁹ המות לנצח", וזה בא ע"י עצם הלוז שלמעלה מענין המיתה כנ"ל. היינו, שענינו של עצם זה הוא לא רק מה שהוא נשאר קיים, אלא שממנו צ"ל בנין כל הגוף כולו, שגם הגוף שהי' בו גדר מיתה, יזדכך ויתתקן עד שיקום בתחיית המתים ויחי' בחיים נצחיים ("בלע המות לנצח").

לזוהכח לזה הוא ע"י שנהנה מסעודת מוצאי שבת, שגם בסעודה בזמן של חול ממשיכים ברכת השבת, מעין עוה"ב.

לח(משיחות מוצש"ק בשלח, י' שבט, תשי"ז; מוצש"ק פ' צו, י"ג ניסן, תשכ"ו)