Likkutei Sichos·Vol. 38·Masei·Sicha 2לקוטי שיחות·כרך לח·מסעי·שיחה ב

אשיחה ב
א. כתב הרמב"ם¹: "הגולה אינו יוצא מעיר מקלטו לעולם, ואפילו לדבר מצוה או כו' ואפילו להציל נפש בעדותו או להציל מיד העובד כוכבים או מיד הנהר או מיד הדליקה ומן המפולת, אפילו כל ישראל צריכין לתשועתו כיואב בן צרוי' אינו יוצא משם לעולם עד מות הכהן הגדול, ואם יצא התיר עצמו למיתה כמו שבארנו²".

בומקור דבריו במשנה מכות³: "ואינו יוצא לא כו' ולא לעדות נפשות⁴ ואפילו ישראל⁵ צריכים לו ואפי' שר צבא יש­ראל כיואב בן צרוי' אינו יוצא משם לעולם שנאמר אשר נס שמה⁶, שם תהא דירתו שם תהא מיתתו שם תהא קבו­רתו".

גוהקשו באחרונים⁷ מדוע אינו יוצא להצלת נפשות, והרי פקו"נ דוחה כל התורה כולה, ולמה אין מצות ישיבה בעיר מקלטו נדחית מפני פקו"נ? ובפרט כאשר כל ישראל צריכים לתשועתו, דאז הוי הצלת נפשות (לא רק דיחיד אלא) דרבים, פקו"נ דכל ישראל, והרי אין לך דבר העומד בפני פקו"נ, גם דיחיד, וכ"ש וק"ו דרבים ודכלל ישראל.

דוכמה תירוצים נאמרו ביישוב הדבר:

הא) כיון שרוצח שיוצא מעיר מקלטו מצוה (או עכ"פ רשות) ביד גואל הדם ל­הורגו, וכן שאר כל אדם אין חייבים עליו (כב' הדיעות בהמשך המשנה), הרי ביציאתו הוא מסכן את עצמו — ולכן אין חיוב עליו לסכן עצמו בשביל הצלת חבירו, דחייך קודמין⁸.

וועפ"ז מבארים⁹ מה שהוסיף הרמב"ם בסיום ההלכה "ואם יצא התיר עצמו למיתה", שבזה כוונתו לבאר טעם הדין דאינו יוצא משם אפילו להצלת נפשות — כי אין לו להכניס עצמו בספק סכנה עבור הצלת חבירו (אפילו מסכנה ודאית).

זוכבר הקשו על פי' זה¹⁰, דנוסף על זה שעצם ההלכה שאין חיוב להכניס עצמו בספק סכנה כדי להציל חבירו מ­סכנה ודאית, במחלוקת היא שנוי', ולד­עת הרבה פוסקים יש חיוב בדבר¹¹, ומה גם כשהמדובר בפקו"נ דכלל ישראל — הרי לכאורה בעניננו אין כאן אפילו ספק סכנה¹², דפשיטא דמי שכל ישראל צרי­כים לתשועתו כיואב בן צרוי', שר הצבא לישראל, יכול להגן על עצמו מפני גואל הדם, ועוד זאת — מי יימר¹³ שאסור לסגור הדלת בעד גואל הדם עד שיציל הגולה את כלל ישראל.

חוגם מ"ש שסיום לשון הרמב"ם הוא טעם אדלעיל אינו מחוור כ"כ, כי מלשון הרמב"ם "ואם יצא התיר עצמו למיתה" לא משמע שזהו ענין דטעם לדין (דאינו יוצא), דאז הול"ל ד"אינו יוצא משם לעולם. . שאם יצא יתיר עצמו למיתה" וכיו"ב.

טב) יש שכתבו¹⁴, דכיון שנתגלגלה על ידו הריגת נפש רחוק הוא שיתגלגל זכות על ידו. וצע"ג לומר שזהו טעם הדין, דאיך אפשר לסמוך על סברא זו לדחות בגללה חיוב פקו"נ — שדוחה כל התורה כולה, ואפילו ספק וספק ספיקא.

יג) ויש אומרים דהוי גזירת הכתוב¹⁵ "שם תהא דירתו כו'", דאינו יוצא משם לשום דבר שבעולם, אפילו לצורך גדול כהצלת כלל ישראל¹⁶.

יאאבל גם תירוץ זה צריך ביאור — שהרי כלל גדול הוא שפקו"נ דוחה כל התורה כולה, ואיך שנלמוד הפירוש דכלל זה — אם שבמקום פקו"נ אין חלים כלל חיובי התורה (כמו שנלמד¹⁷ מ"וחי בהם¹⁸, ולא שימות בהם"), או שפקו"נ דוחה כל דיני התורה, והיינו שביחס לחיוב של הצלת נפשות, בין שלו בין של אחרים, אין שום דין מדיני התורה דוחהו — למה תדחה גזירת הכתוב ד"שם תהא כו'" חיוב דפקו"נ שדוחה כל התורה כולה? (והרי בהלימוד ד"שם תהא" לא נאמר שדין זה הוא גם במקום פקו"נ, ופקו"נ דכלל ישראל).

יבב. ויובן זה בהקדם ביאור מ"ש ה­רמב"ם "ואם יצא התיר עצמו למיתה כמו שביארנו".

יגבפשטות הכוונה, דיש מקום לומר, שהגם שמצד הדין אינו יוצא משם לעו­לם, מ"מ, אם יצא בשביל להציל נפש בעדותו או להציל מיד כו' — אין זה נחשב כיצא בזדון (שבזה כתב הרמב"ם לעיל² שהתיר עצמו למיתה) אלא כיצא בשוגג, שאז "כל ההורגו בין גואל הדם בין שאר כל אדם גולה על ידו"¹⁹, והיינו שאז אין לומר התיר עצמו למיתה, כיון שלא יצא אלא בשביל להציל כו'. וע"ז קמ"ל הרמב"ם, דכיון שאסור לצאת, לכן אם יצא להציל כו' "התיר עצמו למיתה".

ידאבל הא גופא טעמא בעי — מאי טעמא דמילתא, שהיציאה בשביל להציל וכו' נחשבת כיציאה במזיד שמתיר עצמו למיתה²⁰, והרי יצא כדי להציל נפש מישראל.

טוונראה לומר, שהרמב"ם כתבו כאן כ­דין בפ"ע, ואין הכוונה רק להודיע את הדין, כ"א שזה הוא גם טעם ע"ז שאינו יוצא משם לעולם.

טזג. והביאור בזה:

יזבגדרו של היוצא מעיר מקלטו כתב הרמב"ם לעיל²: "נכנס לעיר מקלטו ויצא חוץ לתחומה בזדון הרי זה התיר עצמו למיתה, ורשות לגואל הדם להרגו ואם הרגו כל אדם אין חייבין עליו²¹, שנאמר²² אין לו דם". ובפשטות משמע, דהא ד"התיר עצמו למיתה" הוא לפי שרשות ביד גואל הדם להרגו וכל אדם אין חייבין עליו.

יחאבל לפ"ז צ"ע בלשון הרמב"ם, דהול"ל "הרי זה התיר עצמו למיתה לפי שרשות לגואל הדם להרגו ואם הרגו כל אדם כו'"?

יטועוד ועיקר — למה הוסיף הרמב"ם "הרי זה התיר עצמו למיתה" — מה מש­מיענו בזה? ולמה לא הסתפק בהעתקת לשון רע"ק "(יצא חוץ לתחומה בזדון) רשות ביד גואל הדם להרגו ואם הרגו כל אדם אין חייבין עליו"?

כונראה לומר, שהרמב"ם אומר כאן שתי הלכות בדין היוצא חוץ לתחום בז­דון: א) "התיר עצמו למיתה", ב) "ורשות ביד גואל הדם להרגו ואם הרגו כל אדם אין חייבין עליו" — והם שתי הלכות שונות שאינן תלויות זב"ז:

כאהדין הראשון הוא בנוגע להנהגת הגולה עצמו — שביציאתו חוץ לעיר מקלטו "התיר עצמו למיתה", ואין זו תוצאה מההיתר והרשות לגואל הדם ל­הרגו²³, וכן לפי שכל אדם אין חייבין עליו, אלא זהו מחמת עצם יציאתו חוץ לעיר מקלטו^*23 (כדלקמן); והדין השני — בשייכות להריגת ה­רוצח ע"י אחר (המוצא אותו חוץ לעיר מקלטו), ובזה יש חילוק בין גואל הדם לשאר בני אדם, דגואל הדם יש לו רשות להרגו, ושאר כל אדם רק "אין חייבין עליו" (אבל אסורים לכתחילה, אף שהוא "גברא קטילא").

כבויש לומר, שזה ש"התיר עצמו למי­תה" נלמד מהכתוב "ונס שמה — שם תהא דירתו (שם תהא מיתתו שם תהא קבורתו)", כלומר, שחיותו היא רק בעיר מקלטו, ואם יצא נפקע ממנו גדר "חיות" והתיר עצמו למיתה והוי כ"גברא קטי­לא"²⁴.

כג[ויש לומר עוד, שכוונת הכתוב²⁵ "ונס אל אחת מן הערים האל וחי" היא — דהורג נפש ראוי להיות בגדר "גברא קטילא", אלא שבערי מקלט²⁶ נתחדש בו דין²⁷ ד"וחי", שנפקע ממנו גדר "גברא קטילא"].

כדד. ע"פ הנ"ל מובן בפשטות הא ד­אינו יוצא מעיר מקלטו אפילו להציל, שאין צריכים להא דאין אדם חייב להכנ­יס עצמו לספק סכנה בשביל להציל חבירו או בשביל הצלת כלל ישראל — אלא שכיון שע"פ דין תורה כשיוצא מעיר מקלטו, יש עליו דין "גברא קטי­לא", א"א שיחול עליו שום חיוב ודין לצאת מעיר מקלטו לאיזה ענין שהוא. ולכן א"א לומר גם בנדו"ד שפקו"נ דכלל ישראל יתיר לו להציל, כי הדין והמצוה דפקו"נ אינו יכול לחול על מי שהתורה אומרת עליו שע"י פעולת ההצלה נעשה "גברא קטילא".

כה[ואולי יש להוסיף ע"ד הרמז וה­דרוש²⁸ — דזה גופא שפקו"נ דישראל יהי' תלוי באדם שהתורה אסרה עליו לצאת מעיר מקלטו (באופן שאם יצא "התיר עצמו למיתה"), מכריח לומר, דכלפי שמיא גליא שאין כאן פקו"נ, ואדם זה אין ביכולתו להביא הצלה וישועה.

כווע"ד ביאור הרמב"ן²⁹ בדין עדים זו­ממין דאם "הרגו אין נהרגין"³⁰ — דכיון שנהרג ע"פ תורה בב"ד, ה"ז גופא מכ­ריח לומר, דכלפי שמיא גליא שלא הי' צדיק ובעונו מת, ד"אלו הי' צדיק לא יעזבנו ה' בידם"].

כזולפי זה מבואר היטב סיום המשנה שם, שהלימוד של דין זה הוא מהכתוב "אשר נס שמה — שם תהא דירתו שם תהא מיתתו שם תהא קבורתו", והיינו שחיותו וקיומו הוא רק בעיר מקלטו, משא"כ מחוצה לה; ובמילא א"א שיחול עליו שום חיוב (כולל חיוב ומצות פקו"נ) הקשור עם יציאתו מעיר מקלטו, מאחר שאין לו חיות וקיום אלא "שמה".

כחויש לומר, שזהו גם מה שהובא שם לא רק "שם תהא דירתו" אלא גם "שם תהא מיתתו שם תהא קבורתו", דלכ­אורה מה זה נוגע לנדו"ד? — אלא שזה בא ללמדנו שזה שצריך להיות בעיר מקלטו אין זה רק בגדר מצוה וחיוב עליו להיות שם, ואיסור לצאת משם, או אפילו יתירה מזו — שמקום חיותו הוא רק "שמה", אלא עוד זאת, שחוץ לעיר מקלטו אין לו מציאות כלל^*30 — ולכן א"א לחול עליו שום דין וחיוב (גם הקשור עם יציאתו משם)³¹.

כטוהרמב"ם לא הביא הלימוד מהכתוב, אבל מרמז טעם הדין בסיום לשונו "ואם יצא התיר עצמו למיתה", שמדייק להביא לשון זו דוקא (ולא שרשות להרגו כו'), שהוא הדין הא' שנתבאר לעיל, שעצם יציאתו מעיר מקלטו גורמת שיהי' כגב­רא קטילא.

לה. ההוראה מכל זה:

לאתורה נמשלה לעיר מקלט, כמחז"ל "דברי תורה. . קולטין"³². והיחס דיש­ראל לתורה הוא כגולה לעיר מקלט, שהתורה היא "חיינו ואורך ימינו"³³, ובלי תורה הרי ישראל הם ר"ל כ"גברא קטי­לא", כמשל הידוע של ר' עקיבא מדגים ומים שבים³⁴.

לבומזה הוראה להחושב שעי"ז שיצא מ"ד' אמות של תורה", דהיינו עשיית פשרות בהנהגתו בתומ"צ, ואפילו בדקות דדקות — יוכל להציל נפשות וכיו"ב, שעליו לדעת, שמחוץ לתורה הרי הוא בגדר "גברא קטילא", ואינו יוצא כלל אפילו (אם לדעתו הוא) להציל כלל ישראל — כי כיון שהוא חוץ למקלט דתורה, שהיא "חיינו ואורך ימינו", אי אפשר שתצא מזה הצלה לאיש ישראל.

לגויהי רצון שע"י הלימוד והשקו"ט בדיני גלות (דערי מקלט), ובכלל ע"י ההוספה דכאו"א בלימוד התורה, ה"ז יזרז עוד יותר יציאת בני ישראל מה­ גלות שנמצאים אנו בו, ויקויים היעוד³⁵ "ציון במשפט תפדה ושבי' בצדקה", ויהפכו ימים אלו לששון ולשמחה ולמו­עדים טובים, תיכף ומיד ממש.

לד(משיחות ש"פ וירא וש"פ ח"ש תשמ"ז)