Tanach · Acharonim on Tanach · Or HaChaim · Torah
Or HaChaim on Exodus 6:12/אור החיים על שמות ו׳:י״ב
אלִפְנֵי ה׳ לֵאמֹר הֵן וְגוֹ׳. קָשֶׁה אָמְרוֹ לֵאמֹר, כִּי לְמִי יֹאמַר ה׳ דִּבְרֵי מֹשֶׁה? וְאוּלַי שֶׁיְּכַוֵּן הַכָּתוּב לוֹמַר כִּי לֹא הֵשִׁיב מֹשֶׁה תְּשׁוּבָה זוֹ לְבַל יֵלֵךְ בִּשְׁלִיחוּת זֶה, אֶלָּא כְּמִי שֶׁמִּתְלוֹנֵן עַל עַצְמוֹ שֶׁלֹּא הִצְלִיחַ, וְהוּא אָמְרוֹ תֵּיבַת לֵאמֹר, פֵּרוּשׁ, שֶׁאֵין תַּכְלִית הַדִּבּוּר אֶלָּא הָאֲמִירָה, לֹא תַּכְלִית זוּלָתָהּ שֶׁהִיא מְנִיעַת הַשְּׁלִיחוּת, וְהָבֵן.
1 לפני ה׳ לאמור הן בני ישראל לא שמעו אלי, in G'd's presence, saying: "here the Israelites do not listen to me, etc." What is the meaning of the word לאמור in this context? Who was G'd to communicate Moses' comments to? Perhaps we should not understand this verse as Moses' contemplating to refuse this mission but as a comment addressed to himself, bemoaning his failure thus far. The word לאמור could be a rhetorical comment Moses made that instead of results, all his attempts of speaking to Pharaoh would remain just that, words.
בעוֹד יִרְצֶה, כִּי כַּוָּנַת דְּבָרָיו הֵם לוֹמַר אֲמִירָה אַחֶרֶת, וְהִיא מוּבֶנֶת מֵהַדִּבּוּר מֵאָמְרוֹ ״הֵן בְּנֵי וְגוֹ׳ וַאֲנִי עֲרַל שְׂפָתָיִם״, רוֹצֶה לוֹמַר בָּזֶה כִּי יִהְיֶה ה׳ רוֹפְאֵהוּ, וְעַיֵּן בְּפָסוּק ״הֵן בְּנֵי״ וְגוֹ׳:
2Moses may also have alluded to his inability to speak effectively due to his stammer which had made even the Israelites unwilling to respond to him. He implied that G'd should heal his disability in order to make him a more effective spokesman.
גהֵן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְגוֹ׳. קַל וָחוֹמֶר זֶה יִצְדַּק לְפִי מַה שֶׁפֵּרַשְׁתִּי בְּפָסוּק ״מִקֹּצֶר רוּחַ״, שֶׁהֵם דִּבְרֵי תּוֹרָה, יִשְׁפּוֹט בְּצֶדֶק מֹשֶׁה קַל וָחוֹמֶר, כִּי לֹא חָשַׁב כִּי זֶה גּוֹרֵם. וְאִם נֹאמַר כִּי מֹשֶׁה גַּם כֵּן יָדַע כִּי טַעַם שֶׁלֹּא שָׁמְעוּ הוּא לְצַד קוֹצֶר רוּחַ, יִהְיֶה הַקַּל וָחוֹמֶר מֻפְרָךְ.
3הן בני ישראל לא שמעו, "even the children of Israel have not listened, etc." The logic expressed by Moses in this verse seems untenable if Moses accepted the Torah's statement in verse nine that the reason the Israelites did not respond to Moses was their קצר רוח, their understandable impatience. How could Moses compare Pharaoh's potentially negative response to that of the Israelites? What comparable pressure had Pharaoh been under?
דוְאוּלַי כִּי יִשְׁפּוֹט קַל וָחוֹמֶר עַל זֶה הַדֶּרֶךְ, שֶׁהֲגַם כִּי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הֵם בְּקֹצֶר רוּחַ, יֵשׁ בָּהֶם גַּם כֵּן שְׁתֵּי בְּחִינוֹת: הָאַחַת שֶׁהֵם בַּעֲלֵי אֱמוּנָה וּמַכִּירִים מַלְכוּת שָׁמַיִם, וְהַשְּׁנִיָּה שֶׁהַבְּשׂוֹרָה הִיא בְּשׂוֹרָה טוֹבָה וַעֲצוּמָה. וּשְׁתֵּי אֵלּוּ אֵינָם בְּפַרְעֹה, כִּי הוּא כָּפַר בָּעִקָּר וְאָמַר ״מִי ה׳״ חָס וְשָׁלוֹם, וְגַם דְּבָרִים הַמַּכְהִים אֶת עֵינָיו וְהַנּוֹקְבִים אֶת לִבּוֹ. וְאִם כֵּן קַל וָחוֹמֶר נָכוֹן הוּא, וּמָה בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם שְׁתֵּי מִדּוֹת הַנִּזְכָּרִים לֹא הִטָּה ה׳ לְבָבָם לִשְׁמֹעַ וְלֹא שָׁמְעוּ מִצַּד טַעַם כָּל שֶׁהוּא שֶׁיֵּשׁ לָהֶם קֹצֶר רוּחַ, וְאֵיךְ יִשְׁמַע פַּרְעֹה שֶׁיֵּשׁ לוֹ שְׁתֵּי סִבּוֹת מוֹנְעוֹת מִמֶּנּוּ הַשְּׁמִיעָה, שֶׁאֵינוֹ מַאֲמִין כָּל עִקָּר וְהֵם דְּבָרִים שֶׁחוֹנְקִים אוֹתוֹ, פְּשִׁיטָא שֶׁלֹּא יִשְׁמַע הֲגַם שֶׁאֵינוֹ קְצוּר רוּחַ. שֶׁקֹּצֶר רוּחַ שֶׁל פַּרְעֹה בְּדִבְרֵי מֹשֶׁה וְגַם בְּדִבְרֵי הַמְשַׁלֵּחַ הוּא יוֹתֵר מִקַּצְרוּת רוּחַ שֶׁל יִשְׂרָאֵל, וְאִלּוּ הָיָה כֹּחַ בְּדִבְרֵי מֹשֶׁה לְהַכְרִיחַ לְפַרְעֹה לִשְׁמֹעַ אֵלָיו, מִכָּל שֶׁכֵּן שֶׁהָיוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שׁוֹמְעִים אֵלָיו הֲגַם הֱיוֹתָם בְּקֹצֶר רוּחַ. וְהוּא אָמְרוֹ לֵאמֹר הֵן וְגוֹ׳, פֵּרוּשׁ, הֲגַם שֶׁיֵּשׁ לְהַקְשׁוֹת מָה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְכוּ׳, הֲלֹא יֵשׁ גַּם כֵּן לֵאמֹר לְהַכְרִיעַ הַבְּנָיָא הַהוּא כַּנִּזְכָּר.
4Perhaps Moses' logic is valid when we consider some other aspects. While it is true that the Israelites suffered from an impatient state of mind, there were other reasons why they should have listened to Moses. The most important such reason was their faith in G'd. Secondly, this inherent faith should have been reinforced by the good news Moses had brought them. When contrasted with these two factors which certainly did not influence Pharaoh who had blasphemed "who is G'd?", the fact that the Israelites did not listen to him made it seem totally unjustified to expect that Pharaoh should take Moses' demands seriously. Moses suggested that the קצר רוח displayed by the Israelites was minor compared to the קצר רוח which Pharaoh would display once he heard Moses' demands.
הוְאָמְרוֹ וַאֲנִי עֲרַל וְגוֹ׳, פֵּרוּשׁ: וְעוֹד בָּהּ עֲצִרִיָּה כִּי הוּא עֲרַל שְׂפָתַיִם, וְיֹאמַר פַּרְעֹה: אִם אֱלֹהֵי הָעִבְרִים שַׁלִּיט וְכֹל יָכוֹל, לָמָּה לֹא רִפֵּא אֶת מֹשֶׁה?, וּבְעֵרֶךְ עִנְיָן זֶה גַּם כֵּן יִשְׁתַּנֶּה פַּרְעֹה מִיִּשְׂרָאֵל, לִהְיוֹתוֹ חֲסַר הָאֱמוּנָה בְּכָל שֶׁהוּא יְנַסֶּה לְהַרְחִיק הָאֱמוּנָה וּלְהַכְזִיבָהּ חָס וְשָׁלוֹם.
5The reason Moses added at this juncture that he had a stammer was because he felt this would reinforce Pharaoh's rejection of anything he had to say. Pharaoh would reason- at least to himself- that if the powerful G'd that Moses spoke about had not even cured his spokesman of a simple speech defect, it was laughable to think that He could impose His will on the mightiest ruler in the world. In fact, if this kind of reasoning were to be conveyed to the Israelites, it might further undermine their faith in G'd.
ועוֹד יִרְצֶה, לְצַד שֶׁדִּקְדֵּק ה׳ בִּדְבָרָיו שֶׁאָמַר לוֹ בְּפָרָשַׁת שְׁמוֹת (שמות ד:טז) עַל אַהֲרֹן ״וְדִבֶּר הוּא לְךָ אֶל הָעָם״, מִכָּאן אַתָּה לָמֵד כִּי אֵין אַהֲרֹן לוֹ לְפֶה אֶלָּא אֶל הָעָם וְלֹא לְפַרְעֹה. וְכֵן תִּמְצָא שֶׁאָמַר הַכָּתוּב (שמות ד:ל) בִּשְׁלִיחוּת רִאשׁוֹנָה אֶל הָעָם ״וַיְדַבֵּר אַהֲרֹן אֶת כָּל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר ה׳ אֶל מֹשֶׁה״, וּבְדַבְּרָם לְפַרְעֹה אָמַר (שמות ה:א) ״וַיֹּאמְרוּ אֶל פַּרְעֹה״, מוּכָח כִּי מֹשֶׁה יְדַבֵּר. וְטַעַם אָמְרוֹ ״וַיֹּאמְרוּ״ לְשׁוֹן רַבִּים, כֵּן מִשְׁפַּט כָּל שְׁנַיִם שֶׁאֶחָד מְדַבֵּר וְאֶחָד מַסְכִּים יֵחָשְׁבוּ כִּי שְׁנֵיהֶם דִּבְּרוּ. וְאִם תֹּאמַר כַּלֵּךְ לְדֶרֶךְ זֶה, אַהֲרֹן דִּבֵּר וּמֹשֶׁה הִסְכִּים – מִמַּה שֶׁרָאִינוּ שֶׁדִּקְדֵּק הַכָּתוּב לוֹמַר בְּדִבּוּר אֶל הָעָם ״וַיְדַבֵּר אַהֲרֹן״ בְּדִיּוּק, גַּם בְּדִבְרֵי ה׳ מָצִינוּ שֶׁלֹּא אָמַר אֶלָּא ״וְדִבֶּר הוּא לְךָ אֶל הָעָם״, זֶה יַגִּיד כִּי הַדְּבָרִים יַצְדִּיקוּ לָנוּ. וּכְפִי זֶה הַכְרָעַת צַד קַל וָחוֹמֶר הוּא אָמְרוֹ ״וַאֲנִי עֲרַל שְׂפָתָיִם״, כִּי בְּחִינָה זוֹ אֵינָהּ אֶלָּא בְּפַרְעֹה כִּי מֹשֶׁה יְדַבֵּר, מַה שֶׁאֵין כֵּן אֶל הָעָם כִּי אַהֲרֹן הוּא הַמְדַבֵּר. וְאוּלַי כִּי לָזֶה דִּקְדֵּק לוֹמַר בְּעֵרֶךְ יִשְׂרָאֵל תֵּבַת אֵלַי וּבְעֵרֶךְ פַּרְעֹה אָמַר יִשְׁמָעֵנִי, כִּי יִשְׂרָאֵל אֵינָם שׁוֹמְעִים מִפִּיו מַמָּשׁ אֶלָּא מִפִּי אַהֲרֹן, אֲבָל פַּרְעֹה הָיָה שׁוֹמֵעַ מִמֹּשֶׁה עַצְמוֹ. וּשְׁמוֹר לְךָ פְּרָט זֶה לְהָבִין אִמְרֵי קָדוֹשׁ בְּסָמוּךְ.
6There was another reason for Moses' argument at this point. Whereas in Exodus 4,16 G'd had countered Moses' argument about his stammer by appointing Aaron as his mouthpiece, this was only in order to convey G'd's message to Moses to the Jewish people. We find confirmation of this in 4,30. However, already in 5,1 we find that Moses himself spoke in his mission to Pharaoh (at least also). If we look for confirmation of this thought in the text we may find it in the way Moses describes the Israelites' attitude to him and the attitude he expects from Pharaoh. Concerning Israel he said: "they did not listen to me" seeing Israel only heard the voice of Aaron. When describing Pharaoh's anticipated reaction Moses says ישמעני "he will hear me," meaning he will hear Moses' defective speech. It is important to remember this little detail in order to facilitate understanding of what is still to come.