Chabad Library · The Rebbe
Toras Menachem·
אא. צוה לנגן ואמר מאמר ד"ה היושבת בגנים – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א.
ב***
גב. הרבנית הצדקנית בעלת היאָרצייט היתה מאלה שהיו מעתיקים את הכתבים של אדמו"ר מהר"ש1244.
דבהיות אדמו"ר מהר"ש מסודר ביותר, וידעו בדיוק סדר יומו, כולל גם הזמנים שהי' נוסע לטייל – היו מתגנבים, בעת שהי' יוצא לטייל (לאחרי שהיו מעמידים שומר להודיע בעוד מועד על שובו), ומעתיקים כתבי דא"ח. באופן כזה העתיקו ריבוי כתבים. א' המעתיקים היתה כאמור הרבנית הצדקנית בעלת היאָרצייט.
האצל כ"ק מו"ח אדמו"ר היו מונחים ההעתקות שלה מכתבי אדמו"ר מהר"ש, בתיק אחד, עם ההנחות של כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע.
וג. כ"ק מו"ח אדמו"ר סיפר, שבאופן כזה התנהג אף הוא עם אביו כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע.
זפעם תפס אותו אביו כ"ק אדמו"ר נ"ע להעתיק כתבים, ואמר לו: גם אצלי בבית אינני כבר בעל-הבית?!
חמדברים אלה קיבל כ"ק מו"ח אדמו"ר שבירת-לב חזקה, וביקש תיקון על זה.
טלאחרי זמן נתן לו אביו כ"ק אדמו"ר נ"ע רשיון, גישה להכתבים, ובנסעו, הי' משאיר לו את מפתחות הארונות1245.
יד. לכאורה אינו מובן:
יאמסתמא שיער אדמו"ר מהר"ש, ואולי גם ידע ברור, שמעתיקים את הכתבים בזמן נסיעותיו, שהרי הכיר את אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע ואת תשוקתו לכתבי חסידות. ואם כן – ממה-נפשך: אם לא רצה שיעתיקו את הכתבים – הי' יכול להבטיח את הכתבים באופן כזה שלא תהי' אפשרות להעתיקם; ואם לא הי' איכפת לו שמעתיקים הכתבים – הי' יכול ליתן רשיון על זה. ולמה הוצרכה העתקת הכתבים להיות באופן כזה?
יבועד"ז אינו מובן בנוגע להכתבים שהעתיק כ"ק מו"ח אדמו"ר אצל כ"ק אדמו"ר נ"ע – למה הוצרך להיות באופן כזה, שלא ברשות?
יגויש לומר הביאור בזה:
ידבהמאמר השני שנאמר לאחרי המשך המאמרים דראש השנה (בשנת תרצ"ד – הנדפס לר"ה השתא) – המאמר דפ' וישלח, ד"ה ויאמר גו' ישראל יהי' שמך1246 – מבואר טעם הדבר שברכות יצחק ליעקב הוצרכו להיות במרמה דוקא (בחכמת תורתו1247, אבל באופן שקרוי "מרמה"), כמ"ש1248 "בא אחיך במרמה ויקח ברכתך" – לפי שנפילת ניצוצות הקדושה למטה ע"י חטא עה"ד היתה במרמה, כמ"ש1249 "והנחש הי' ערום גו'", ולכן גם סדר העלאתם ע"י יעקב (שהוא מעין אדם הראשון1250) שלוקח הברכות מעשו, צ"ל במרמה דוקא, כמ"ש1251 "עם עקש תתפתל".
טוויש להוסיף ולבאר גם דברי רבקה ליעקב (בדברה אליו לילך ליקח את הברכות במרמה) "עלי קללתך בני"1252, שאם תהי' קללה ח"ו, לוקחת היא על עצמה – דלכאורה: איזו נחמה היא זו? כל בן, ובפרט כמו יעקב, דואג לאמו, וא"כ מהי התועלת בהמענה "עלי קללתך בני"? והרי רואים אנו שמענה זה פעל על יעקב?!
טזוהענין בקיצור:
יזכאשר צריכים ליקח ענין כזה וממקום כזה שהוא למעלה משכל1253, בחירה ורצון הנותן, צ"ל גם אצל המקבל כלי המתאים – לא שכל, טעם ודעת, אלא תנועת המסירת נפש, להעמיד את עצמו בסכנה.
יחוזהו "עלי קללתך בני" – שהיא מוכנה אף לכך. ואדרבה: דבר זה דורש מסירת נפש, ומתקבל רק על ידי מסירת נפש דוקא, ולא חשבון על פי טעם ודעת. ומענה זה פעל גם אצל יעקב תנועה של מסירת נפש.
יטועפ"ז מובן גם בנוגע לתורה בכלל1254, ובפרט לפנימיות התורה, כבנדו"ד בנוגע להעתקת הכתבים – שישנו אופן נעלה יותר שמגיעים אליו באופן של מרמה דקדושה, שלא בידיעת הנותן ובתנועה של מס"נ מצד המקבל1255 (להסתכן מקבלת קפידא מהרבי כו').
כה. ענין זה (שע"י מרמה באים לדרגא נעלית יותר) מבאר כ"ק מו"ח אדמו"ר במאמר ההילולא1256 – שהכוונה היא להפוך השטות דלעו"ז לשטות דקדושה, כי, ע"י הפיכת השטות דלעו"ז מגיעים לדרגא נעלית יותר מאשר ע"י עבודה שע"פ טעם ודעת, שטות דקדושה שלמעלה מטעם ודעת דקדושה1257.
כאועפ"ז יש לבאר מ"ש כ"ק מו"ח אדמו"ר במאמר ההילולא1258 בענין "עיקר שכינה בתחתונים היתה"1259, ש"עיקר גילוי אלקות הי' בבית המקדש (וראי' לדבר) דכתיב1260 ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם, בתוכו לא נאמר אלא בתוכם, בתוך כל אחד ואחד מישראל" – דלכאורה אינו מובן: מהי הראי' מהשראת השכינה בנשמות ישראל ("ושכנתי בתוכם", "בתוך כל אחד ואחד מישראל") על השראת השכינה בעולם (עיקר שכינה בתחתונים היתה ועיקר גילוי אלקות הי' בבית המקדש) – הרי נשמות ישראל הם אלקות, שהאלקות נעשה יש1261, ואיך אפשר להביא ראי' מהשראת השכינה בהם על השראת השכינה בעולם?
כבוהענין – דלכאורה אינו מובן לאידך גיסא: מהו הצורך בתנאי מוקדם, "ועשו לי מקדש", כדי שיהי' "ושכנתי בתוכם", בתוך כאו"א?
כגכיון ש"נשמה שנתת בי טהורה היא"1262, "בנים אתם להוי' אלקיכם"1263, וכו' וכו' – ה"ז מספיק שיהי' "ושכנתי בתוכם", ומהו ההכרח בהקדמת "ועשו לי מקדש" שלאח"ז דוקא יהי' "ושכנתי בתוכם"?
כדוהביאור בזה – שעבודת הנשמה מצד עצמה היא עבודה שע"פ טעם ודעת, ואילו עבודתה במסירת נפש, שטות דקדושה, מתעוררת דוקא ע"י העלם והסתר העולם, הגוף ונה"ב. ולכן, התנאי להענין ד"ושכנתי בתוכם", עיקר שכינה ולא הארה בלבד, הוא, דוקא ע"י "ועשו לי מקדש", "מקדש דאקרי משכן"1264, שנעשה מ"עצי שטים עומדים"1265, "עצי שטים", השטות דלעו"ז שמהפכים לשטות דקדושה (כמבואר בהמאמר13), ש"עומדים" ומחברים אוא"ס ב"ה עם המטה1266.
כה***
כוו. בעת החתונה1267 אמר כ"ק מו"ח אדמו"ר1268 שבשמחת נישואין באים מעולם האמת נשמות האבות עד ג' דורות למפרע בכל ישראל, ויש כאלה שאצלם באים יותר ויותר דורות למפרע, ומנה כ"ק מו"ח אדמו"ר את כל הרביים, עד לאדמו"ר הזקן.
כזכיון שבעת ההיא לא מנה כ"ק מו"ח אדמו"ר יותר (לפני אדמו"ר הזקן), לכן, בהמאמר הנאמר ביו"ד שבט1269 לא הזכרתי בשם אלא עד אדמו"ר הזקן. ירא הנני להתערב, ובכלל לשם מה להתערב, כיון שהרבי לא הזכיר יותר.
כחאבל, כיון שבכל זאת הפריע לי הדבר ("עס האָט מיר דאָך געשטערט"), לכן, היום, י"ג שבט, שהוא עדיין בהמשך ליו"ד שבט – כמודגש בכך שהמאמר היושבת בגנים די"ג שבט הוא המשך למאמר באתי לגני דיו"ד שבט – הזכרתי1270 בשם עד הבעש"ט.
כטענין זה (ההזכרה בשם) הוא ע"ד הידוע1271 שהמצטער באמת על
למיעוט או העדר ההבנה בדברי רז"ל ומזכיר את שמותיהם ונפשו חשקה בהם וכו' – הרי זה ענין ויש בו תועלת בכמה ענינים. וגם, ע"ד שמצינו בעבודה שהיו אומרים "האיר פני כל המזרח עד שבחברון" כדי להזכיר ולהמשיך זכות אבות1272.
לא***
לבז. ידוע מאמר הבעש"ט1273 שהי' ביכלתו לעלות בסערה השמימה1274 כמו אליהו הנביא, אלא רצה שיהי' אצלו הענין ד"כי עפר אתה ואל עפר תשוב"1275.
לגולכאורה: כיון שישנה מעלה בהענין ד"ואל עפר תשוב" – היתכן שאצל אליהו הנביא היתה חסרה שלימות זו?
לדאלא הענין בזה – שהשלימות של כל דבר מתבטאת בכך שמשלים את ענינו הוא, הענין המוטל עליו.
להובמילא מובן, שאצל אליהו הנביא, שמצד ענינו שהי' הוא צריך לפעול, הוצרך לעלות בסערה השמימה – בכך היא השלימות שלו; ואצל הבעש"ט, שמצד ענינו שהי' הוא צריך לפעול, הוצרך לעבור את הענין ד"אל עפר תשוב" – בכך היא השלימות שלו.
לוח. ויש לפרש זה בדרך אפשר:
לזענינו של אליהו הנביא1276 – לבוא לברית מילה, לבוא בליל הפסח, להציל את רב המנונא סבא1277.
לחוהחילוק שביניהם – שביאתו לברית מילה ובליל פסח היא ללא גוף, ואילו להציל את רב המנונא סבא, הרי משום כבודו התלבש בגוף. ועפ"ז מתורץ1278 מ"ש שאליהו הנביא לא הי' יכול לבוא להאידרא דרשב"י משום שהי' עסוק בהצלת רב המנונא סבא – דלכאורה: הרי נמצא
לטבכמה ברית מילה באותו זמן, וכן בלילי פסח בא לכל בתי בנ"י באותו זמן, ומאי שנא באידרא דרשב"י? אלא, שבברית מילה בא בלא גוף, ואין זה אלא ניצוץ, ולכן יכול להיות בכמה מקומות בבת אחת, משא"כ לכבודם של צדיקים בא בגופו, בכל עצמותו, ולכן אינו יכול להיות בשני מקומות בבת אחת.
מכמו כן ענינו של אליהו למסור שליחויות לרבנן, ואחרון אחרון חביב: קודם ביאת המשיח בא לקרב הלבבות ולבשר ביאת משיח1279. וגם לצורך זה בא בגופו, כמוכרח מזה שבש"ס1280 מקשרים ענין זה לדין איסור תחומין בשבת.
מאולכן הוצרך אליהו הנביא לעלות בגופו בסערה השמימה – שגופו ישאר בשלימות, בעולם היצירה1281, וכשיש צורך בכך, חוזר ומתלבש בגופו ובא למטה. ובכך היא השלימות שלו.
מבט. וענינו של הבעש"ט – כידוע1282 שבזמן לידת הבעש"ט היו בנ"י במצב של התעלפות, וע"י נשמת הבעש"ט, שנקרא ישראל, עוררו אותם, ע"ד אדם המתעלף שמעוררים אותו עי"ז שקוראים שמו באזנו.
מג– לפני שנים אחדות פנו לכ"ק מו"ח אדמו"ר ע"ד אשה חולה מאד שהיתה במצב של אבדן-הכרה זמן ממושך, ואמר כ"ק מו"ח אדמו"ר שילחשו באזנה את שמו (של הרבי), וכן עשו, וחזרה הכרתה, ובמשך הזמן שבה לאיתנה1283.
מדולכאורה: מה שייך שמו של הרבי לאותה אשה, שלחישת שמו של הרבי באזנה תעזור לה?
מהוההסברה בזה – שהטעם להתעוררות מהתעלפות ע"י קריאת השם, הוא, משום שבעת ההתעלפות מסתלק החיות הפרטי, אבל החיות הכללי ישנו, ועל ידי קריאת השם, שמגיע ("דערלאַנגט") בהחיות הכללי, מעוררים את החיות הכללי שיומשך ויבוא בגילוי1284. ומזה מובן
מושגם כאשר חסר בהחיות הכללי, הרי, עי"ז שלוחשים באזנו את שמו של הרבי – שנשמתו היא נשמה כללית, וביחס אלי' גם החיות הכללי דנשמת החולה אינו אלא פרט – אזי נמשך חיות גם להחיות הכללי שלו.
מזוזהו הענין דהתעוררות בני ישראל מהתעלפות ע"י ירידת נשמת הבעש"ט בעולם הזה – כיון שנשמת הבעש"ט היא נשמה כללית דבני ישראל.
מחוכיון שענינו של הבעש"ט לעורר את כל בנ"י, גם הפחות שבפחותים והקל שבקלים מהם, לעבור ולהגיע גם למדריגות היותר תחתונות עד למטה מטה ביותר, וגם שם לפעול ההתעוררות והקשר עם הקב"ה, עצמות ומהות א"ס ב"ה – לכן הוצרך, ובמילא הי' זה רצונו, שיהי' אצלו הענין ד"ואל עפר תשוב".
מטוכיון שזה הוא ענינו של הבעש"ט – הרי מובן שדוקא בכך היא השלימות שלו.
ני. המורם מהמבואר בהנ"ל בנוגע לעבודה, ואלינו בפרט:
נאהענין שלנו הוא – לא לרדוף ("יאָגן זיך") דוקא אחר גדולות ונפלאות (גם אם הוא בטוח שיודע מה הם גדולות ונפלאות), כי, אם אין זה מענינו, מענין שליחותו בעלמא דין, הרי, מלבד זה שספק גדול האם יגיע לזה, מהי התועלת בגדולות ונפלאות כאשר אינו ממלא את השליחות שהטילה עליו ההשגחה העליונה?! ובפשטות יותר: מהי התועלת בגדולות ונפלאות, ואיזה גדולות ונפלאות יש כאן – אם אינו מקיים את ציווי הקב"ה ע"י עבדיו הצדיקים אודות עבודתו ופעולתו?!
נבוהיוצא מזה בנוגע לפועל אלינו:
נגכאשר הרבי נתן לו שליחות, עבודה מסויימת – הרי אפילו אם נראה לו שלגדולות מזה נוצר, והתברך בלבבו לאמר שיש לו כחות להגיע לכך – עליו לדעת, שאין זו הדרך שלו, ולא בכך יבוא להשלימות שלו. הלואי שלא יהי' ההיפך מזה ח"ו.
נדצריכים "האַלטן זיך ביי דער קליאַמקע"1285, ולילך "בדרך ישרה אשר הורנו מדרכיו ונלכה באורחותיו"1286, ואז ייטב לו בזה ובבא.
נה***
נויא. שאלו אצלי על זה שאני אומר שבקרוב יקויים היעוד1287 "הקיצו ורננו שוכני עפר" והוא – כ"ק מו"ח אדמו"ר – בתוכם, והוא – הרבי – יוציאנו מהגלות – הרי הסדר הוא (כפי שמובא גם בתורת החסידות)1288 שתחילה תהי' ביאת המשיח וימות המשיח, ורק לאחרי משך זמן יחיו המתים?
נזוהמענה על זה:
נחאף שבכללות הסדר הוא1289: ביאת המשיח, בנין בית המקדש, קיבוץ גלויות ותחיית המתים, מ"מ, תחיית המתים של יחידים היתה ותהי' גם לפנ"ז. וכידוע כמה סיפורים בש"ס ומדרשים ומצדיקים שהחיו מתים, וכמארז"ל1290 "זוטי דאית בכו מחי' מתים".
נט***
סיב. דובר1291 בענין התשובה – שאינה ענין של ווידוים דוקא, ואדרבה, עיקרה הוא ביטול הנפש לשרשה ומקורה, כמ"ש "והרוח תשוב אל האלקים"1292.
סאוזהו: "בשעתא חדא"1293 – "איין קער" (שעה מלשון הפנה)1294.
סבובמילא, הרי זה מותר, אפשר ומחוייב בזה גם בשבת, אותיות תשב1295.
סגהיציאה מעניניו – ללמעלה, אין זה עובדין דחול, ובמילא אפשר בשבת1296.
סדיג. דובר בהמשך להנ"ל – שאף שהוא בשעתא חדא, ונשאר רק פכים קטנים, מ"מ, צריך בזה זריזות, וידוע1297 שזריזות היא היפך העצבות, ובאה ע"י שמחה.
סהוהזריזות צריכה להיות בכל הג' פירושים שב"צבא" המבוארים במאמר ההילולא1298.
סווכיון שענין זה תובעים הנשיאים מאתנו, בודאי עושים כן בעצמם גם בהנוגע אליהם בתור נשיאינו ומנהיגנו, כמבואר בענין "מגיד דבריו ליעקב"1299.
סזוזהו ג"כ העזר והסיוע שנותנים לנו בעבודתינו – שתהי' בדרך הישר.
סח– בנקל, אינני יודע אם צריך לומר, כיון שעבודה צריכה להיות בדרך עבודה (יגיעה) דוקא, ולא להגיש מן המוכן; אבל מה שכן – בלי העלמות והסתרים, ובהצלחה.
סט**