Toras Menachem·Vol. 31 (5721·Part 1)·Excerpt from Shabbos Parshas Eikev Sicha 5721תורת מנחם·לא - שנת תשכ"א - חלק ראשון·בס"ד. משיחת* ש"פ עקב·מבה"ח אלול·ה'תשכ"א

אא. כבר דובר כמ"פ⁹⁴⁹ שהכוונה ד"נתאוה הקב"ה להיות לו יתברך דירה בתחתונים"⁹⁵⁰ התחילו בנ"י למלא בעיקר כאשר נכנסו לארץ ישראל, "ארץ נושבת"⁹⁵¹, ואילו הארבעים שנה שהיו בנ"י במדבר, היו הכנה לעבודה בארץ ישראל.

באת העילוי האמיתי בעבודת ה' רואים בשעה שישנם נסיונות והפרעות לעבודה, ולא מתפעלים מהם; אז העבודה היא בעומק יותר, כיון שהנסיונות מעוררים כחות פנימיים ועמוקים יותר⁹⁵². ולכן הנה גם הארבעים שנה במדבר, זמן ההכנה לעבודה זו, היו זמן של נסיון עבור בנ"י, כמ"ש⁹⁵³ "לנסותך לדעת את אשר בלבבך התשמור מצוותיו גו'".

גנסיונות בכלל נחלקים לשני סוגים: נסיון של עניות ונסיון של עשירות⁹⁵⁴. גם במדבר היו שני סוגי נסיונות אלו, ושניהם היו קשורים עם המן:

דמחד גיסא הכיל המן עשירות היותר גדולה, שהרי נוסף לכך שהי' "לחם מן השמים"⁹⁵⁵, לא הי' בו פסולת⁹⁵⁶, וטעמו בו כל הטעמים של כל סוגי המזון⁹⁵⁷ – לא כמו לחם מן הארץ, שמוגבל בטעמו ויש בו פסולת – הרי "ירדו להם לישראל אבנים טובות ומרגליות⁹⁵⁸ עם המן"9, עשירות כפשוטה;

הולאידך גיסא, הי' במן גם הנסיון של עניות, כמ"ש⁹⁵⁹ "המאכילך מן

ו221
גו' למען ענותך", וכמבואר בגמרא⁹⁶⁰ שהעינוי התבטא בכך שהמן לא פעל שובע כראוי – לפי דעה אחת: "אינו דומה מי שיש לו פת בסלו למי שאין לו פת בסלו" (דכיון שהמן ירד רק ליום זה⁹⁶¹, מבלי שישאר למחר⁹⁶², הי' חסר השובע שיש לאדם כאשר "יש לו פת בסלו"), ולפי דעה שני' – "אינו דומה מי שרואה ואוכל למי שאינו רואה ואוכל" (והרי באכילת המן ראו רק את המן, ולא את הדברים שאת טעמם טעמו באכילת המן).

זב. וצריך להבין: כיצד מתאימים בדבר אחד, במן, שני הפכים – עניות ועשירות?

חהסיבה לכך שהיתה במן עשירות (כל הטעמים וגם אבנים טובות ומרגליות), שזוהי מציאות שאינה שייכת כלל בלחם מן הארץ – היא בגלל היותו לחם מן השמים, ענין אלקי, והרי לגבי אלקות אין הגבלות, ולכן, גם לאחר ירידתו למטה נשאר המן במהותו האלקית⁹⁶³: לא היתה בו פסולת, ולא הי' מוגבל לטעמים מסויימים בלבד, ועד שלא הי' מוגבל רק למעלות של סוג האוכל (בעיקר – לחם – צומח), אלא הביא עמו גם את השלימות של דומם – אבנים טובות ומרגליות.

טומצד מעלה זו שהמן הי' למעלה מהעולם לגמרי (וחורש וזורע שבעולם אינו מסוגל לקלוט זאת), ונמשך מלמעלה מהעולם (וזמן) בעולם (וזמן), והרי זמן מתחלק לימים, יומי מיפסקי מהדדי⁹⁶⁴ – לכן הי' המן "דבר יום ביומו"7, ובדוגמת מתנה שיש בה רק כמה שנותנים, משא"כ שכר שתלוי בגודל העבודה⁹⁶⁵.

יוכמו"כ לא יכלו לראות בעין אנוש את כל הדברים שהטעמים שלהם היו במן, כי, עין מוגבלת אינה יכולה להכיל את הבלי גבול של ענין אלקי.

יאוזהו שני הענינים – עשירות ועניות – שהיו במן:

יבהמן מצד עצמו הוא תכלית העשירות, דכיון שמהותו היא רוחניות, אין בו הגבלות; אבל מצד העולם והאדם הי' במן גם תכלית העניות, כיון

יג222
שהאדם לא הי' בו דבר שיוכל לדרוש שהוא שלו ("אין לו פת בסלו"), והעין לא היתה יכולה לקלוט את העשירות שבמן, ולא ראתה בו אפילו מאכל פשוט⁹⁶⁶ ("אינו רואה ואוכל").

ידכל דבר שיש לאדם כולל לכל-הפחות משהו שהוא משלו, משא"כ המן, עם היותו תכלית העשירות, הרי הוא אצל האדם העניות היותר גדולה – שאינו יכול להראות על שום דבר ולומר שהוא משלו.

טוג. ע"פ הנ"ל יובן גם הדיוק בלשון הפסוק⁹⁶⁷ "וירעיבך ויאכילך את המן": לא זו בלבד שהמן לא השביע, כמו לחם מן הארץ (בגלל שני הטעמים הנ"ל), אלא "וירעיבך" – שפעל רעבון⁹⁶⁸. ולכאורה, כיצד עורר המן רעבון?

טזכל דבר שבעולם נברא עם הגבלותיו: יש לו את הענין שלו, ואינו שייך לענין אחר. וכמו בלחם מן הארץ: הוא מזון ולא ענין אחר, ובמזון גופא הרי הוא מוגבל בטעמו, וענין זה מתקבל ונקלט אצל האדם ומשביע אותו.

יזמשא"כ כאשר האדם המוגבל אוכל לחם מן השמים שהוא בלי גבול, כנ"ל – הנה אע"פ שמרגיש שיש לו במן עשירות בלי גבול, הרי אדרבה: העובדה שאינו יכול להכיל זאת בשלימות, ויתירה מזה, כל מה שמקבל הוא עדיין מוגבל, ומה שנשאר מבלי להתקבל הוא בלי גבול טעמים – מעוררת אצלו רעב⁹⁶⁹; הוא נמשך אל הבלי גבול שאינו יכול לתפוס – "אשר לא ידעת ולא ידעון אבותיך"19 – ענין שאי אפשר לתפסו ע"י ידיעה והשגה⁹⁷⁰.

יחוהדרך לקבל את הבלי גבול היא – ע"י היציאה (הפשטה) מהמציאות והמדידות שלו.

יטד. וזהו גם שירידת המן ארבעים שנה במדבר היתה הכנה לקיום

כ223
התורה ומצוות "בארץ נושבת" – העבודה לעמוד בשני סוגי הנסיונות: עשירות ועניות.

כאעמידה בנסיון של עשירות משמעותה – שהאדם לא יחשוב ש"כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה"⁹⁷¹, אלא לחזור ולשנן ולקבוע בעצמו ש"ה'⁹⁷² אלקיך .. הוא הנותן לך כח לעשות חיל"⁹⁷³; ועמידה בנסיון של עניות משמעותה – שהאדם ידע ש"אין⁹⁷⁴ רע יורד מלמעלה"⁹⁷⁵, אלא הוא, האדם, האשם ביסורים שלו, ולכן אין לו לבעוט ביסורים ח"ו, אלא לקבלם בשמחה⁹⁷⁶.

כבוזוהי ההוראה מענין המן:

כגההשפעה כפי שבאה מלמעלה היא תכלית העשירות. מצד האדם שלמטה כל הענינים הם בהגבלה, כנ"ל, ורק מצד למעלה יכולה להיות עשירות אמיתית. יתירה מזה: אפילו בהשפעה שמלמעלה, אם האדם מתחיל "להתערב" בזה, הנה לא זו בלבד שאינו יכול להוסיף בזה – "לא העדיף המרבה"⁹⁷⁷ – אלא אדרבה, ע"י התערבותו הרי הוא מקלקל, ופועל עניות אפילו בענינים כאלו שמצד עצמם הם תכלית העשירות.

כדהדרך לקבלת העשירות היא ע"י היציאה (הפשטה) ממציאותו ורצונותיו – מדידות, מההרגש של "כחי ועוצם ידי", ולסמוך בבטחון הגמור על הקב"ה; עי"ז נעשים כלי לקבל את ההשפעות מלמעלה, גם השפעות בגשמיות, שהנברא מצד הגבלתו אינו יכול להכילם⁹⁷⁸.

כהה. חכמה ושכל נקראים מזון: כשם שהמזון מתקבל באדם

כו224
בפנימיות עד שמתאחד עמו, כך גם מתקבלים עניני השכל בפנימיות מוח האדם ומתאחדים עמו⁹⁷⁹.

כזוגם במזון זה ישנם שני הסוגים הנ"ל – לחם מן הארץ ולחם מן השמים: שכל אנושי הוא לחם מן הארץ, ושכל אלקי – תורה, חכמתו של הקב"ה – הוא לחם מן השמים⁹⁸⁰.

כחובשני סוגי מזון אלו ישנם כל החילוקים האמורים:

כטכל החכמות, מלבד התורה, הם מוגבלים, הם אינם מכילים יותר ממה שיש בהם. לא זו בלבד שאינם מכילים ענינים מלבד שכל, אלא גם בשכל גופא, הרי כל סברא ושכל וחכמה היא בהגבלה (כמו לחם מן הארץ שיש בו רק הטעם שלו ותו לא). ונוסף לזה, יש בחכמות אלו גם פסולת.

לאבל למרות ההגבלה של שכל אנושי, ואדרבה, בגללה – הרי זה מספק ומשביע את האדם, כיון שמבין ומשיג את השכל כולו ("יש לו פת בסלו" ו"רואה ואוכל"), ולכן מביאות חכמות חיצוניות לידי ישות וגאוה⁹⁸¹.

לאמשא"כ בחכמת התורה: כולה אמת, ואין בה פסולת ח"ו; היא גם בלי גבול – היא כוללת בתוכה את כל הטעמים, ועד שמביאה גם עושר גשמי (אבנים טובות ומרגליות), שכל זה הוא תכלית העשירות.

לבאבל בגלל זה גופא – אין האדם יכול לקבלה ולתופסה, ומרגיש תמיד שהוא רחוק מלקבל את האמת והבלי גבול שבתורה⁹⁸², ולכן אין זה מביא אותו לידי ישות, אלא אדרבה – שפועל בו ביטול ונמיכות הרוח.

לג225
"ויוסיף דעת יוסיף מכאוב"⁹⁸³ – ככל שירבה לימוד וידיעת התורה, יגדל יותר הצמאון והרעב לתורה ("וירעיבך").

לדעד"ז ישנם חילוקים הנ"ל בתורה עצמה – בין גליא דתורה לפנימיות התורה⁹⁸⁴: גליא דתורה – עם היותה חכמתו ורצונו של הקב"ה, לחם מן השמים, הרי כיון שנתלבשה בשכל אנושי ובדברים גשמיים, לכן שייך בה איזו שהיא הגבלה, וגם נותנת מקום למצב ש"לא זכה נעשה לו – לאדם – סם כו'"⁹⁸⁵, פסולת; משא"כ בפנימיות התורה כו' – אין הגבלות, ואין נתינת מקום לפסולת.

להו. היצר הרע הוא "אומן במלאכתו"⁹⁸⁶. כאשר רוצה לנתק יהודי מלימוד התורה בכלל ומלימוד פנימיות התורה בפרט, ורואה שאינו יכול לבטל את חשיבות התורה, כיון שהתורה היא יקרה ביותר אצל בנ"י, ועד שאפילו מי שנכשל ובמזיד בע"ז, התורה היא אצלו "מחמד עיניך"⁹⁸⁷ – אזי ממציא סברא, וטוען להיפך:

לוכיון שהתורה היא בלי גבול, וככל שתלמד לא תוכל לעולם להגיע לתכליתה⁹⁸⁸, ואדרבה, ככל שתלמד יותר, תראה יותר את הריחוק שלך מסוף ותכלית התורה – הרי הדבר "הכי נכון" הוא, שתתעסק עם דברים שהם בערכך, דהיינו, להיות מונח בדברים גשמיים – הם יספקו אותך, כיון שגשמיות הנך יכול לתפוס. בודאי צריכים ללמוד גם תורה, שהרי צריכים לידע הדין כיצד להתנהג, וישנו חיוב על כל יהודי ללמוד תורה, פרק אחד שחרית ופרק אחד ערבית עכ"פ⁹⁸⁹, אבל בשבילך יספיק סעיף בשולחן-ערוך, ואם הנך מהדר – פרק אחד שחרית וכו', ומהדרין מן המהדרין – שיעור קבוע בכל יום; אבל אל לך להשקיע את עצמך ולהתעמק בתורה – דבר שבלאה"כ לא תוכל להשיג, ובכך רק תגרום צער ליהודי (לעצמך) – "יוסיף מכאוב".

לז226
וכמו"כ טוען, שמספיק לימוד גליא דתורה בלבד, ואין ללמוד פנימיות התורה שעוסקת בדברים שלא שייך למששם בידים, וחלק מהם – מהותם למעלה משכל אנושי לגמרי⁹⁹⁰.

לחובכן, צריך לידע, שזה שהיצה"ר מנסה לפתות אותו שלא יהא להוט ("זיין פאַרקאָכט") ב"לחם מן השמים", אלא יתעסק בענינים ארציים – הרי זו רק התחלה, שמביאה להסיר יהודי לגמרי ח"ו מדרך התורה. הוויתור ליצה"ר בפרט אחד, מהוה צעד לנפילה במצודתו רח"ל בעומק יותר⁹⁹¹, כדברי חז"ל⁹⁹², שהיצה"ר הוא בתחילה "הלך", ואח"כ "אורח", ואח"כ נעשה כבר בעל-הבית.

לטוגם בענין זה יש לנו הוראה מסיפור התורה בנוגע למן:

ממהטענה "ונפשנו קצה בלחם הקלוקל"⁹⁹³ – שלא רצו מן, לחם שלמעלה מחומריות, אלא דוקא מזון שיש בו פסולת – נפלו עד ל"בוכה למשפחותיו"⁹⁹⁴, "על עסקי משפחותיו" (עניני עריות)9.

מאוטענת היצה"ר שרוחניות לא תספק אותו, ודוקא כאשר יתמסר לדברים גשמיים ופחות-או-יותר ישיג אותם, הרי הם יספקו אותו – הנה האמת היא להיפך:

מבמהותו האמיתית של יהודי היא – רוחניות, ואם ח"ו ינתק את עצמו מרוחניות ויתמסר לגשמיות, הנה ככל שתרבה הגשמיות, אין ביכלתה להשביעו, כיון שלא זו היא מהותו⁹⁹⁵. דוקא רוחניות, שזוהי אמיתית מהותו – אם רק יהי' "כלי ריקן", לצאת מהמציאות והמדידות שלו – אזי יהי' "מחזיק"⁹⁹⁶, לא רק את הענינים הרוחניים, אלא גם את הענינים הגשמיים⁹⁹⁷; יושפע לו מידו המלאה הפתוחה הקדושה והרחבה⁹⁹⁸, יותר

מג227
מכפי שנברא יכול להכיל30, כי גשמיות ורוחניות יהיו אצלו דבר אחד, ושניהם יהיו באופן של בלי גבול.

מד______  ______