Toras Menachem·Vol. 34 (5722·Part 3)·Sicha of Shabbos Parshas Shlach·Shabbos Mevarchim Tammuz 5722תורת מנחם·לד - שנת תשכ"ב - חלק שלישי·בס"ד. שיחת ש"פ שלח·מבה"ח תמוז·ה'תשכ"ב

אבלתי מוגה

בא. בפרשת²⁵⁵ שלח מספרת התורה אודות דברי המרגלים – שעי"ז הפחידו את בנ"י – שלא יוכלו לכבוש את ארץ ישראל, "כי עז העם היושב בארץ גו'"²⁵⁶, ולכן – טענו – לא נוכל לעלות ולהלחם עם העם, "כי חזק הוא ממנו"²⁵⁷, וכפי שמספרים חז"ל²⁵⁸ שהמרגלים אמרו שיושבי הארץ חזקים יותר מהקב"ה ("ממנו") ח"ו, ו"כביכול אפילו בעל הבית אינו יכול להוציא כליו משם".

גכל סיפורי התורה הרי הם הוראה עבורנו בעבודתנו בכל דור ודור. וצריך להבין: מהי ההוראה מסיפור המרגלים? – הן אמת שצריכים לספר לנו את הסיפור אודות המרגלים בכדי שאנו נתקן את ה"בכי' לדורות"4 שבאה כתוצאה מטענותיהם; אבל בשביל זה לא נוגע לידע את כל פרטי טענותיהם, ופרטי המענה שניתן להם.

דגם צריך להבין, כיצד יתכן שע"י טענות כאלו יכלו המרגלים להפחיד את בנ"י, ולשכנע אותם ש"לא נוכל לעלות"3 – הרי בנ"י כבר ראו אז שהקב"ה מנהיג אותם בנסים גלויים למעלה מן הטבע:

הבהיותם במדבר "נחש שרף ועקרב"²⁵⁹ – וכמסופר במדרש²⁶⁰ עד כמה היו נוראים הנחשים שרפים ועקרבים – ראו בנ"י תמיד את הנס למעלה מן הטבע איך שהארון²⁶¹ וענני הכבוד²⁶² היו הורגים את הנחשים כו'. וכשם שהי' בשמירת בנ"י מפני רע – כך הי' גם בנוגע להשפעת הטוב: מידי יום ביומו הי' להם "מן", "לחם מן השמים"²⁶³, לאכול, ומים מבארה של מרים לשתות, והרי בכל זה היו ריבוי נסים גלויים שלמעלה מהטבע, כמבואר במדרשים.

ו74
ונוסף על הנהגה הנסית עם בנ"י בהיותם במדבר, ראו גם נצחונות על-טבעיים בעת המלחמה עם אומה אחרת: כאשר המצריים התנפלו עליהם – נלחם עבורם הקב"ה בעצמו וקרע להם את הים, והרי קריעת ים סוף היא אחד הנסים היותר גדולים, ועד שחז"ל משתמשים בענין זה בלשון²⁶⁴ "קשה".

זובכל ענינים אלו לא היו בנ"י זקוקים לאמונה, אלא הם בעצמם ראו זאת בעיניהם. וא"כ, היו יכולים להבין, שכשם שהקב"ה עשה עמהם נסים במלחמה עם מצרים, יעשה להם נסים גם במלחמה עם כנען.

חוביותר יפלא, שגם כאשר כלב עמד נגד והשיב על טענות המרגלים, לא הביא ראי' מהנסים שהיו ביצי"מ ובמדבר, אלא אמר סתם "עלה נעלה וירשנו אותה"²⁶⁵. ולכאורה, לכל לראש הי' לו להוכיח שאין לבנ"י להתיירא מפני עז העם היושב בארץ כנען, ע"י הנסים שהיו במצרים ובמדבר*.

טב. ואין לתרץ שהנצחון על פרעה אינו מוכיח שכך יהי' גם אצל ל"א המלכים שבארץ כנען, לפי שהיו חזקים וגבורים²⁶⁶ – שהרי בשירת הים שרו כל בנ"י "נמוגו כל יושבי כנען"²⁶⁷, היינו, שהנצחון של בנ"י במלחמת מצרים הפיל יראה גדולה ("אַ גוואַלדיקע שרעק") גם על כל יושבי כנען. ועד כדי כך היתה היראה גדולה, שארבעים שנה לאחרי כן, כאשר המרגלים ששלח יהושע באו ליריחו, שמעו, שהעובדה ש"הוביש ה' את מי ים סוף"²⁶⁸, הנסים של קריעת ים סוף, המסו את לבם של יושבי כנען מרוב פחד. ובודאי שבעת שמשה רבינו שלח את המרגלים – שהי' זה בסמיכות ליציאת מצרים וקריעת ים סוף – היו בנ"י צריכים להיות בטוחים בעצמם שינצחו את ל"א המלכים.

ייתירה מזה: איתא בגמרא²⁶⁹ שהאומה שאלי' משועבדים בנ"י, מחזק אותה הקב"ה יותר מכל האומות, ובאותו זמן שבנ"י היו בגלות מצרים, היתה מצרים מושלת על כל העולם²⁷⁰. ונמצא, של"א המלכים היו אז – כמו כל האומות – תחת השלטון והמרות של מצרים. וממילא מובן, שלאחרי הנצחון על מצרים לא הי' לבנ"י להתיירא ממלכי כנען.

יא*) ומ"ש בפרש"י "והלא קרע לנו את הים, והוריד לנו את המן, והגיז לנו את השליו" – הרי אין זה מפורש במקרא, ומזה מוכח שלא זה הוא העיקר.

יב75
ג. מבואר בחסידות²⁷¹, שהטעם שהמרגלים לא רצו להכנס לארץ ישראל, ורצו להשאר במדבר, הוא, לפי שלא רצו לירד שיצטרכו להתעסק עם גשמיות.

יגבהיותם במדבר היו בנ"י מנותקים לגמרי מהעולם. גם אכילתם ושתיתם הגשמית היתה למעלה מארציות: ה"מן" הי' "לחם מן השמים", מים – מבארה של מרים, ואפילו בגדיהם – שלבושים הם דברים חיצונים ונפרדים מהאדם, שאינם מתאחדים עמו להיות דם ובשר כבשרו כמו אכילה ושתי' – היו גדלים עם הגופים של בנ"י, כמארז"ל על הפסוק²⁷² "שמלתך לא בלתה מעליך".

ידאבל בבואם לארץ ישראל, פסק המן, והיו צריכים לאכול לחם מן הארץ, ובכדי להשיג לחם מן הארץ צריכים להתעסק עם העולם, עם מלאכות חרישה וזריעה וכו'; וכמו"כ לא הי' להם אז מים מבארה של מרים, וכיו"ב.

טוולכן לא רצו המרגלים להכנס לארץ ישראל, וטענו, שהיא "אוכלת יושבי'"²⁷³: היא "אוכלת" את אלו המתיישבים בה, שגם הם נעשים בבחי' "ארץ"²⁷⁴ – גשמיות בלבד, ללא הענינים הרוחניים שיכולים להשיג בעת שמנותקים מהעולם ומתעסקים עם רוחניות בלבד, ועד שאפילו הגוף הגשמי ניזון וחי מ"לחם מן השמים", שמזכך את האדם להיות כלי לתורה, שלכן "לא ניתנה תורה לדרוש אלא לאוכלי המן"²⁷⁵.

טזאבל האמת היא שהיתה למרגלים טעות: כל הכוונה היא לעשות להקב"ה כביכול "דירה בתחתונים"²⁷⁶ – להתעסק עם העולם ולעשות ממנו כלי לאלקות. והיות בנ"י במדבר הי' רק הכנה ל"דירה בתחתונים" שפעלו בבואם לארץ ישראל²⁷⁷.

יז76
ד. עפ"ז מתורץ אשר מבלי הבט על כל הנסים גלויים ביציאת מצרים וקריעת ים סוף, וגם הנסים גלויים שהיו במדבר – טענו המרגלים "כי חזק הוא ממנו":

יחהם אמרו, שמהנסים והנצחון שלמעלה מן הטבע שהיו לבנ"י במדבר, בהיותם מופשטים מענינים ארציים – אין ראי' בנוגע לזמן וסדר והנהגה הקשורים עם ארץ ישראל, כאשר נדרשת העבודה של "ארץ נושבת", להתלבש בהתיישבות בעולם. במדבר, כאשר מתעסקים בענינים שמיימים, יש מקום לנסים שלמעלה מהטבע; אבל כאשר מתחיל סדר עבודה של "ארץ נושבת", אזי הנהגת כל עניני העולם היא ע"פ טבע (כפי שאכן הי' – בכמה ענינים – מיד בפועל: פסק המן, בארה של מרים, וענני הכבוד, וכיו"ב), וע"פ הנהגה זו, אי אפשר לנצח את "ילידי הענק"2, שבדרך הטבע חזקים הם מבנ"י.

יטוזו היתה טענתם – "כביכול אפילו בעל הבית אינו יכול להוציא כליו":

כבודאי ידעו – ויתירה מזה: ראו – שהקב"ה הוא "בעל הבית" על כל העולם, ויכול לעשות בו כרצונו, כיון שזהו "כליו" – הכלים שלו; אבל הם היו סבורים, שבכדי "להוציא את כליו" – להוציא את הניצוצות שנמצאים בהגשמיות של ארץ כנען ולהעלותם לקדושה – אפשר רק אם לא נמצאים בעולם וההנהגה היא למעלה מהעולם (מדבר והנהגה של מדבר). אבל שהעולם ישאר עולם, עם כל חוקי הטבע, ואעפ"כ יהי' כלי לאלקות – על זה, היו סבורים, ביטל הקב"ה את בעלותו ח"ו: אם העולם מתנהג ע"פ רצונו של בעל-הבית (הקב"ה) בהנהגת הטבע – כיצד יכול להיות שם מקום לנסים, היפך הטבע?

כאועל זה השיבו כלב* ויהושע – "אם חפץ²⁷⁸ בנו ה'"²⁷⁹:

כבכיון שפנימיות רצונו של הקב"ה היא שאנו נמלא שם את הכוונה דדירה בתחתונים – אזי "לחמנו הם וגו' וה' אתנו אל תיראום"²⁸⁰, אין

כג*) וזהו גם הדיוק בפרש"י בדברי כלב "עלה נעלה גו'", "נצליח בכל דבריו" – שההצלחה באה מפני שזהו "דבריו", וא"כ אין נפק"מ בין הנהגה ניסית להנהגה טבעית.

כד77
לנו להתפעל ולהתיירא מהעולם, כי, למרות שהעולם נשאר אמנם בגדר הטבע, הרי הקב"ה הוא תמיד עם בנ"י, ונותן להם בטבע גופא הצלחה למעלה מן הטבע, לעשות מהעולם "לחמנו"20 – "דם ובשר כבשרו", כפי שאנו עתה במדבר – "ושכנתי בתוכם"²⁸¹, כלי לאלקות.

כהה. האמת היא שהנסים המלובשים בדרכי הטבע הם נעלים יותר מהנסים גלויים שלמעלה מהטבע²⁸²:

כוהנסים שלמעלה מהטבע, מורים איך שאלקות אינו מוגבל ח"ו בהגבלות הטבע, וביכלתו לשבור את הטבע; אבל הנסים המלובשים בטבע מורים לא רק שאלקות אינו מוגבל בטבע, אלא שאינו מוגבל גם בהגבלה שלמעלה מהטבע. הוא למעלה הן מטבע והן מלמעלה מהטבע, ולכן ביכלתו לחבר את שניהם, שטבע ולמעלה מהטבע יהיו ביחד.

כזגילוי זה הי' בעיקר בקדשי קדשים, ששם הי' החיבור של מקום עם למעלה מן המקום: "מקום הארון" הי' מדוד במדה ע"פ תורה של הארון – "אמתים וחצי ארכו ואמה וחצי רחבו"²⁸³. ומקום מוגבל זה עצמו – "אינו מן המדה"²⁸⁴, שלא הי' תופס מקום בקדשי קדשים; חיבור של מקום ובלי מקום כאחד²⁸⁵.

כחובכדי שבנ"י יפעלו זאת בעולם – הוצרכו להכנס לארץ ישראל. במדבר הי' הסדר למעלה מן הטבע, אבל בארץ ישראל נפעל החיבור של טבע עם למעלה מן הטבע ביחד.

כטוזהו גם הטעם לכך שבקיעת הירדן – התחלת הכניסה לארץ ישראל – היתה ע"י הארון²⁸⁶, כי, השהי' בארץ ישראל וענין הארון שוים הם²⁸⁷ – חיבור טבע ולמעלה מהטבע²⁸⁸.

ל78
ו. עפ"ז יובן גם הלשון במענה של כלב – "עלה נעלה וירשנו אותה":

לאהלשון "עלה נעלה" מורה על שני סוגים שונים של עליות. כלומר: לא שתי עליות ששתיהם באותו סוג, כי, אם גם העלי' השני' היא באותו סוג ובערך לראשונה, הרי זה עדיין בכלל העלי' הראשונה²⁸⁹, ואין לקרותה עלי' שני'. הכוונה ב"עלה נעלה" היא לשני סוגים של עליות²⁹⁰.

לבובזה רמז כלב, שבבואם לארץ ישראל יתוסף סוג חדש של עלי'. לא רק עלי' ללמעלה מטבע (כמו במדבר), אלא למעלה גם מלמעלה מן הטבע²⁹¹.

לג[ולהעיר²⁹² גם ממארז"ל²⁹³ "משה ניסן של ישראל כו' ניסו של משה הקב"ה": משה – שהי' "כפני חמה"²⁹⁴ – ענינו הנהגה נסית שלמעלה מהטבע, שזהו אופן ההנהגה שהי' במדבר; והקב"ה שהוא ניסו של משה, למעלה גם ממשה – הוא למעלה גם מנס שלמעלה מהטבע, ובכח זה נעשה החיבור דטבע עם למעלה מהטבע].

לדוזהו גם מה שמסיים "וירשנו אותה":

להירושה משמעותה שהיורש עומד במקום המוריש ממש. במכירה

לו79
ומתנה עובר אמנם החפץ מן המוכר והנותן אל הלוקח והמקבל, אבל הם אינם עומדים במקום המוכר והנותן, זאת אומרת, שאינם "לוקחים" את העצמיות של המוכר והנותן. משא"כ בירושה – היורש עומד במקום המוריש ממש²⁹⁵, הוא "לוקח" את העצמיות של המוריש.

לזוזהו "וירשנו אותה": ע"י הכניסה לארץ ישראל, "ארץ נושבת", וההתעסקות בענינים גשמיים בכדי לעשות מהם כלים לאלקות, נעשה כיבוש העולם ("נעמען וועלט") באופן של ירושה, שלוקחים עצמות אלקות.

לחז. ההוראה מפרשת המרגלים בעבודה:

לטבחייו של כל אחד מישראל ישנם שתי תקופות – מדבר וארץ ישראל. וכמו כן – בכל יום. בהתחלת היום עסוק יהודי בתפלה, לימוד שיעור בתורה אחר התפלה, וכדומה, ואין לו עסק עם גשמיות. ואע"פ שהמצוות דציצית ותפילין שלובש ומניח הם מלובשים בדברים גשמיים – הרי כאן אינו מתעסק עם המיצר והגבלה של העולם, כמובן; אבל לאחרי התפלה והלימוד צריך להתעסק בעניני העולם, בהעסק בעניני הרשות, ולעשות העבודה ד"בכל דרכיך דעהו"²⁹⁶.

מוא"כ יכול לטעון:

מאבשלמא בשעת לימוד התורה, כאשר לומד חכמתו ורצונו של הקב"ה, הרי מובן שכאן ישנם רק הקב"ה והוא; עאכו"כ בשעת התפלה, בעמדו בתכלית הביטול לאלקות, שאז הנה אפילו הוא, המציאות שלו, אינה קיימת, וישנו רק הקב"ה לבדו;

מבאבל בשעה שעסוק בעניני הרשות, בענינים של עולם לשון העלם והסתר²⁹⁷, והתורה עצמה דורשת ממנו "תעשה"²⁹⁸, שיתנהג ע"פ סדר העולם – כיצד יוכל לפעול בעצמו שבהיותו בתוך סדר העולם, לא יהיו הענינים הגשמיים תופסים מקום אצלו, שלא תהי' לו עריבות ("געשמאַק") בהם, וישתמש בהם רק לעבודת ה'?

מגאדרבה – טוען הוא – בהיותו עסוק רוב היום בעניני העולם, הרי לא זו בלבד שלא יוכל לפעול בעצמו להיות כדבעי במשך כל היום,

מד80
אלא יתירה מזה – "ארץ אוכלת יושבי'" – זה יבלבל אותו ויפריע גם בזמן שעוסק בתורה ותפלה, שגם אז יפלו לו מחשבות זרות מהתעסקותו בעניני העולם במשך כל היום.

מהוהמענה על זה – שזו היתה טענת המרגלים:

מוהם היו סבורים, שאם מתעסקים עם העולם ונמצאים בסדר של העולם, הנה "כביכול אפילו בעל הבית אינו יכול להוציא כליו".

מזאבל האמת היא, שקיום התורה ומצוות צריך להתבצע בסדר של טבע²⁹⁹, ומבלי הבט על הגבלות הטבע – אם רק "חפץ³⁰⁰ בנו ה'", שהולכים בעולם בשליחותו ובחפצו של הקב"ה³⁰¹ – אזי ישנו הכח, ע"י הארון שהוא בשלימותו גם עתה – שהרי רק נגנז³⁰², אבל גם עתה הוא קיים בשלימותו – לייחד טבע עם למעלה מן הטבע ולעשות בתחתונים דירה לו יתברך³⁰³.

מחח. איתא בקבלה ומובא בלקוטי תורה³⁰⁴, שהמרגלים רצו להיות בעולם המחשבה, ולא רצו לירד בדיבור. ודעה נוספת³⁰⁵, שהסכימו גם על עולם הדיבור, אבל לא רצו לירד במעשה.

מט[וביאור38 הענין באותיות פשוטים יותר:

נכללות הענין דמחשבה דיבור ומעשה הוא – שמחשבה היא התחלת הענין כפי שהוא לעצמו, דיבור הוא התגלות הדבר, ומעשה הוא גמר הענין.

נאוהנה, אע"פ שגם מעשה ודיבור רחוקים זמ"ז, שהרי מעשה הוא גמר

נב81
הענין ופועל ממש, וכמבואר במ"א³⁰⁶ שמעשה ישנו אפילו אצל בעלי-חיים, משא"כ דיבור, מ"מ, אינו דומה ריחוק הערך שבין מעשה לדיבור, לריחוק הערך שבין דיבור ומחשבה, כי, דיבור ומעשה משתווים בכך ששניהם אינם עצמות הדבר, אלא ענין של גילוי אל הזולת, ואילו מחשבה היא לעצמו, והיינו, שזהו עצמיות הדבר, לפני שבא לגילוי אל הזולת.

נגולכן רצו המרגלים להשאר בעולם המחשבה – שבה אין ענין של פירוד, משא"כ דיבור, שלהיותו גילוי לזולתו, ישנו כבר ענין של פירוד, שהדיבור נפרד מהאדם המדבר ובא לזולתו הנפרד ממנו.

נדוהנה, החילוק שבין ענין שלעצמו לגילוי אל הזולת ביחס לאלקות – הוא (לא החילוק בין מצוות שבמחשבה למצוות שבדיבור ומעשה, אלא) החילוק שבין לימוד התורה לקיום המצוות³⁰⁷:

נהמחשבה שהיא לעצמו, ללא זולת – הו"ע הדביקות באלקות ע"י לימוד התורה מצד התורה עצמה (לא רק מצד מצות תלמוד תורה), שהיא חכמתו ורצונו של הקב"ה, וע"י לימוד והשגת התורה מתאחדים עם הקב"ה ביחוד נפלא ועצום, כמבואר בתניא פרק ה'.

נוואילו ענין הדיבור ומעשה ששייכים אל הזולת – הו"ע קיום המצוות, שבזה יש כבר מציאות של זולת, שמציאות זו מקיימת את המצוה. כלומר: ישנו המצַוה, ישנו הציווי, וישנו מקיים הציווי. ומובן, שכאשר יש רק אלקות בלבד, שהכל הוא אלקות – הרי אין מי שיקיים את המצוה.

נזועל זה טענו המרגלים: מהו הצורך בקיום המצוות, דיבור ומעשה, שזהו מצד שלכתחילה ישנה מציאותו, וצריך לבטלה ע"י קיום המצוה – מוטב להשאר בעולם המחשבה, שהו"ע הדביקות שע"י התורה, באופן שמלכתחילה אינו בבחי' מציאות.

נחובפרטיות יותר – הנה כללות המצוות הם במחשבה דיבור ומעשה, שהרי יש מצוות שבמחשבה (שכללותם הם המצוות שנימנו בהקדמת ספר החינוך: אהבת ה' ויראת ה', וכן אהבת ישראל, וכיו"ב), יש מצוות התלויות בדיבור, ויש מצוות התלויות במעשה.

נטוכן הוא סדר העבודה שבכל יום: בתחילת היום צריכה להיות ההתבוננות שלפני אמירת מודה אני, כמבואר בשו"ע³⁰⁸ שצריך לחשוב

ס82
בלבו לפני מי הוא שוכב וכו' – מחשבה; ואח"כ אמירת "מודה אני", תפלה ושיעור לימוד אחרי התפלה – דיבור, ואח"כ "הנהג בהם מנהג דרך ארץ"³⁰⁹ – מעשה.

סאובפרטיות יש גם בכל מצוה גופא מחשבה דיבור ומעשה³¹⁰. וכמו במצוות התלויות במחשבה – שתחילה ישנה ההתבוננות בעצם הענין, בחי' מחשבה שבמחשבה; אבל, מההתבוננות בעצם הענין לא תתעורר מדה כו', אלא צריך לקשר את ההשגה עם הפועל, שזהו"ע ה"בכן", וזוהי כבר התגלות הענין – בחי' דיבור שבמחשבה; ואח"כ בא קיום המצוה שבמחשבה בפועל, שזהו גמר הענין – בחי' מעשה שבמחשבה. ועד"ז ישנם ג' הענינים דמחשבה דיבור ומעשה גם במצוות התלויות בדיבור, ובמצוות התלויות במעשה.

סבועפ"ז אינו מובן: למה היתה טענת המרגלים בנוגע לדיבור ומעשה דוקא, ולא בנוגע לענין המחשבה – כיון שעיקר טענתם היתה שבקיום המצוות ישנה מציאותו של מקיים המצוה (ולא כמו בלימוד התורה מצד התורה עצמה, כנ"ל), היו צריכים לטעון גם בנוגע למצוות שבמחשבה, ולרצות רק בהדביקות שבתורה?

סגאך הענין הוא, שטענת המרגלים היתה, שגם אם יש צורך בקיום המצוות, כיון שעל ידם נעשית אחדות עמוקה יותר מאשר ע"י התורה,

סד– דאף שנת"ל שע"י התורה נעשה "יחוד נפלא", הרי ידוע שיש כמה מדריגות ביחוד, וכמו החילוק שבין "איהו וגרמוהי חד" ל"איהו וחיוהי חד"³¹¹, שהיחוד ד"חיוהי" הוא למעלה מהיחוד ד"גרמוהי", ויש יחוד נעלה יותר גם מהיחוד דתורה (שהו"ע היחוד ד"חיוהי"³¹²), והו"ע המשכת המקיפים שלמעלה מהכחות פנימיים, שנעשה רק ע"י מסירת הרצון וקבלת עול דוקא, וענין זה הוא (לא ע"י תורה, אלא) ע"י קיום המצוות דוקא –

סההרי מספיק שיהיו המצוות שבמחשבה, ואין צורך במצוות שבדיבור ומעשה, שבהם ישנו כבר ענין של פירוד וזולת כו'.

סוועל זה בא המענה "אם חפץ בנו ה'" – שהרצון העליון הוא גם בדיבור ומעשה.

סזט. וההוראה מהנ"ל בעבודתינו:]

סח83
החילוק בין מחשבה ודיבור הוא: מחשבה היא לעצמו בלבד, ודיבור הוא כאשר רוצים לפעול בהזולת.

סטומזה מובן, שהחידוש של העבודה בארץ ישראל על העבודה במדבר אינו רק בכך שמוכרחת להיות גם העבודה בקיום המצוות כפי שנתלבשו בדברים גשמיים (לא רק בלימוד התורה בלבד), וגם העבודה ד"בכל דרכיך דעהו" (כמדובר לעיל),

ע– כל זה יכול להיות באופן שעוסק רק עם עצמו; וכל זמן שיהודי עוסק רק עם עצמו, הרי אף שמתעסק גם עם דברים גשמיים, הרי זה עדיין "מדבר", עולם המחשבה –

עאהחידוש של ארץ ישראל הוא: עבודה עם הזולת, להתמסר ליהודי נוסף, ולעשות ממנו יהודי שומר תורה ומצוות ("אַ תורה-ומצוות-איד").

עבאבל היצה"ר יכול לטעון:

עגאם אתמסר ליהודי נוסף ואפעל עליו, בודאי ארגיש את עצמי למעלה ממנו (ובפרט שהלה יודה לי, יכבד וישבח אותי), ועי"ז אהי' מציאות ויש, ואפול ח"ו בגאוה, מקור כל המיני רע³¹³; וא"כ מוטב שאסתגר לעצמי.

עדוהמענה על זה: זו היתה טענת המרגלים, שאמרו "ארץ אוכלת יושבי' היא". אבל האמת היא, ש"אם חפץ בנו ה'", אם עושים זאת בכדי למלא חפץ ה', הרי לא זו בלבד שלא תבוא מזה ירידה, אלא אדרבה – "עלה נעלה".

עהועדיין יכול היצה"ר לטעון:

עוהן אמת שצריכים לעסוק גם עם הזולת, אבל די בכך שאשפיע על מי שהוא בערכי, בערך אלי, ואינני צריך לירד ולהציל מי שלמטה לגמרי מהסוג שלי, כי, ע"י העסק עם אנשים פחותים ביותר, יכול אני להיות מושפע ח"ו מהפחיתות שלהם.

עזועל זה ישנה הוראה נוספת מפרשת המרגלים, שגם דיבור לא מספיק, וצריך להיות דוקא מעשה:

עחהחילוק בין דיבור ומעשה הוא: דיבור הוא אמנם אל הזולת, אבל זולת שבערכו; יכולים לדבר רק עם סוג ה"מדבר", לאדם ששומע, מבין את השפה, וכיו"ב. משא"כ מעשה פועל אפילו בדומם.

עט84
והוראה זו, שמוכרח להיות מעשה, מלמדת אותנו, שצריכים להתמסר ולקרב אפילו יהודי כזה שלגביו הוא בבחינת דומם, ודוקא עי"ז באים לאמיתית העלי' – "עלה נעלה וירשנו אותה".

פי. ויש³¹⁴ להוסיף בזה – בהמשך להאמור לעיל בנוגע למצוות שבמחשבה:

פאידוע פתגם רבינו הזקן³¹⁵ ש"ואהבת לרעך כמוך"³¹⁶ כולא חד עם "ואהבת את הוי' אלקיך"³¹⁷.

פבוהנה, אף שהציווי "ואהבת לרעך כמוך" הוא מהמצוות התלויות במחשבה (כנ"ל ס"ח), הרי מובן בפשיטות שהאהבה צריכה לבוא בענין של מעשה בפועל ממש.

פגכאשר טוען שפעל בלבבו לאהוב את רעהו, אבל אינו עושה לו טובה, ואינו רוצה לעשות לו טובה, הוא רק "אוהב" אותו – הרי לא זה הוא הענין ד"ואהבת לרעך כמוך"; אלא דוקא כאשר עושה לו טובה בפועל ממש, וזאת – גם אם הוא זולת שאינו בערכו כלל, ועד כדי כך שצריכים לשלול "דעלך סני לחברך לא תעביד"³¹⁸, היינו, שיש נתינת מקום לכך, הנה גם אז צריך להיות "ואהבת", כפי שהדבר מתבטא בעשיית טובה לזולתו בפועל, ודוקא פעולה זו מאמתת את רגש האהבה שבלבו.

פדוכן הוא בענין "ואהבת את הוי' אלקיך", שרגש האהבה צריך לבוא לידי ביטוי בפועל ממש – כדרשת חז"ל³¹⁹ על הפסוק "ואהבת את ה' אלקיך", "שיהא שם שמים מתאהב על ידך", וההסברה בזה – דלכאורה מהי שייכות הענינים זל"ז – שדוקא כאשר מתנהג באופן ש"שם שמים מתאהב על ידך", היינו, שיוצא לרחוב, למקום שיש בו רע אמיתי ע"פ תורה, ושם פועל ש"יהא שם שמים מתאהב" – הרי זה מאמת את רגש האהבה שבלבו.

פה* * *

פויא. צוה לנגן ואמר מאמר ד"ה והי' באכלכם מלחם הארץ תרימו תרומה להוי'.

פז* * *

פח[לאחרי המאמר צוה כ"ק אדמו"ר שליט"א שכל אלו שבאו מרוסיא

פט85
(בהזכירו גם אודות ה"אויפרופעניש" אצל בנו של א' החסידים מפליטי רוסיא³²⁰) יאמרו "לחיים" עבור היהודים שנמצאים שם, בקשר לגאולה די"ב תמוז, וצוה לנגן "ממצרים גאלתנו", באמרו, שתהי' זו התחלת הגאולה עבור כל שאר יהודי רוסיא, ועמד מלא קומתו ורקד על מקומו בשמחה רבה. ואח"כ צוה לנגן "ופרצת"].

צ* * *

צאיב. ענין הגאולה קשור עם שבת – שהם ענין אחד:

צבמצינו בגלות מצרים – שהיא השרש לכל הגלויות³²¹ – שבשבת לא היו משועבדים לעבודה (כמבואר בכמה מדרשים³²²), והיינו לפי ששבת הוא למעלה מענין הגלות.

צגוכן מצינו בנוגע לחטא עה"ד – שזהו השרש לכל החטאים והגלויות – שאע"פ שהחטא הי' בערב שבת, הנה בשבת לא הי' ענין של חטא ואפילה, כמארז"ל³²³ "ל"ו שעות שימשה אותה האורה".

צדוזהו גם מה שמצינו בענין השבת ש"ברכו במן"³²⁴ – דאע"פ שהמן לא ירד בשבת, הרי איתא בזהר³²⁵ שהברכה והמשכה מלמעלה שיומשך המן למטה בכל ששת ימי החול היתה בשבת דוקא³²⁶ – כי, ענין השבת הוא למעלה מענין של גלות, חטא ופסולת (ולכן בשבת בורר אסור, דכיון שאין בו תערובת פסולת, הרי זה למעלה מענין הבירורים³²⁷), ולכן נמשך בו המן שלא היתה בו פסולת³²⁸.

צהוזהו גם מה שהגאולה העתידה שייכת לשבת – כדברי רבינו הזקן³²⁹ ש"קבלת שכר עיקרו באלף השביעי", שהוא בדוגמת יום השבת, ונקרא "יום שכולו שבת"³³⁰, שאז לא תהי' מציאות של מזיקים כו', כדרשת רז"ל³³¹ על הפסוק³³² "מזמור שיר ליום השבת", "למשבית מזיקין מן העולם .. וכן הוא אומר³³³ וגר זאב עם כבש", וכמ"ש "והשבתי חי' רעה מן הארץ"³³⁴, "לא ירעו ולא ישחיתו גו'"³³⁵.

צו86
ומעין זה יש כבר עתה, קודם ביאת המשיח, כידוע בענין "טועמי' חיים זכו"³³⁶.

צז(וסיים כ"ק אדמו"ר שליט"א:)

צחכיון שהנני חייב "סיום" על מסכת שבת³³⁷, הנה בשייכות לענין הגאולה (די"ב תמוז) שקשור עם שבת (כנ"ל), אומר עתה את ה"סיום".

צטיג. הסיום על מסכת שבת, "ומדבריהם למדנו שפוקקין ומודדין וקושרין בשבת" – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס בלקו"ש חי"ד ע' 12 ואילך.

קבסיום השיחה, בביאור שייכות ג' הענינים ד"פוקקין ומודדין וקושרין" לג' הזמנים דיום השבת, מעלי שבתא, יומא דשבתא ורעוא דכל רעוין, אמר:

קאוזהו שבמנחת שבת – שאז נעשה הענין ד"קושרין", מלשון "בחד קטירא אתקטרנא"³³⁸, שהו"ע חיבור ויחוד ז"א ומלכות ע"י בחי' שלמעלה משניהם – אומרים "ואני תפלתי גו' עת רצון אלקים ברב חסדך"³³⁹:

קב"אלקים" – ענינו מדת הדין, בחי' המלכות. וגם בחי' אלקים נהפך להיות "ברב חסדך", שזהו מצד ה"עת רצון" שבמנחת שבת, בחי' רעוא דכל רעוין, שמחבר ז"א ומלכות.

קגועי"ז – "ענני באמת ישעך"85, כמשנ"ת במאמר דחג השבועות³⁴⁰ (שמיוסד על מאמר הצ"צ³⁴¹) שהו"ע המשכת "אמת" (ותוקף) ב"ישעך", ישועה וגאולה, שתהי' גאולה שלימה שאין אחרי' גלות³⁴², "אמת ישעך".

קד[טרם צאתו צוה כ"ק אדמו"ר שליט"א לנגן הניגון "אני מאמין"].

קה______  ______