Toras Menachem·Vol. 37 (5723·Part 3)·Sicha of Shabbos Parshas Eikev·20 Menachem-Av·5723תורת מנחם·לז - שנת תשכ"ג - חלק שלישי·בס"ד. שיחת ש"פ עקב·כ"ף מנחם-אב·ה'תשכ"ג

אבלתי מוגה

בא. מהענינים העיקריים שבפרשת עקב הוא – ענין ה"מן": "ויענך וירעיבך ויאכילך את המן וגו' למען הודיעך כי לא על הלחם לבדו וגו'"¹⁰⁰⁶.

גוענין זה מודגש בפרשה החסידית בלקוטי תורה – מאמרי רבינו הזקן שנבחרו ע"י הצמח-צדק מתוך אלפיים מאמרים¹⁰⁰⁷, ונקבעו לפי סדר הפרשיות¹⁰⁰⁸ – שהמאמר הראשון שבפרשת עקב הוא ד"ה ויאכילך את המן גו' למען הודיעך וגו'.

דובהקדמה – שענין המן נתבאר בארוכה בתורה בג' מקומות: לכל לראש – בפרשת בשלח¹⁰⁰⁹. ולהעיר, שגם בספר הזהר, פנימיות התורה, הנה בפרשת בשלח יש כותרת מיוחדת בשם: "פרשת המן"¹⁰¹⁰. וכן מסופר אודות ה"מן" בפרשת בהעלותך¹⁰¹¹, וכן בפרשת עקב – בפסוק הנ"ל, שתוכנו הוא בנוגע לפעולת המן אצל בנ"י.

הב. התחלת פרשת המן, שנאמרה לראשונה בפ' בשלח, היא:

ו"הנני ממטיר לכם לחם מן השמים גו' דבר יום ביומו גו' והי' ביום הששי גו' והי' משנה גו'"¹⁰¹², ובהמשך הפרשה נאמר: "ששת ימים תלקטוהו וביום השביעי שבת לא יהי' בו"¹⁰¹³, "ראו כי ה' נתן לכם את השבת וגו'"¹⁰¹⁴.

זומזה מובן, שענין המן קשור עם ענין השבת.

חוכדאיתא במדרש¹⁰¹⁵ על הפסוק¹⁰¹⁶ "ויברך אלקים את יום השביעי ויקדש אותו", "ברכו במן וקדשו במן".

טויש לבאר הקשר והשייכות שבין ענין המן וענין השבת¹⁰¹⁷.

י193
ג. ובהקדם הביאור במארז"ל "ברכו במן" – דלכאורה אינו מובן: מהו הפירוש ש"ברכו במן", בה בשעה שדוקא בשבת לא ירד?

יאבסגנון אחר: מה שהמן לא ירד בשבת – הרי זה שייך ל"קדשו במן", שכן, ענין הקדושה הוא מלשון הבדלה כו'; אבל אין זה שייך ל"ברכו במן" – ענין הברכה, מלשון המשכה¹⁰¹⁸, כמו "המבריך את הגפן"¹⁰¹⁹ – שצריך להתבטא בענין חיובי דוקא.

יבוהביאור בזה¹⁰²⁰ – ע"פ המבואר בזהר¹⁰²¹ על הפסוק¹⁰²² "ויאמר משה אליהם איש אל יותר ממנו עד בוקר", "א"ר יהודה בכל יומא ויומא מתברך עלמא מההוא יומא עלאה, דהא כל שיתא יומין מתברכאן מיומא שביעאה וכו'", שמזה מובן, שעיקר המשכת המן למעלה היתה ביום השבת, אע"פ שירידתו למטה היתה בימות החול דוקא.

יגואע"פ שגם כל שאר ההשפעות (לא רק ענין המן) נמשכים מיום השבת, כמובן מזה שכל ששת ימי החול מתברכים מיום השבת, מ"מ, יש חילוק ביניהם, שבכל שאר ההשפעות לא ניכר שהמשכתם היא מיום השבת, ואילו בהשפעת המן ניכר שעיקר המשכתו היא מיום השבת.

ידוכמו הענין ד"קדשו במן", שהי' ניכר בגילוי, שבשבת לא ירד מן, משא"כ שאר ההשפעות, שנמשכים גם ביום השבת, וכדאיתא במדרש¹⁰²³ ש"שאל מין א' מרבי עקיבא, אם כדברך שהקב"ה מכבד את השבת, אל ישיב בה רוחות, אל יוריד בה גשמים, אל יצמיח בה עשב"; ומזה מובן שגם הענין ד"ברכו במן" – שעיקר המשכת המן למעלה היתה בשבת – הו"ע שהי' ניכר בגלוי.

טווענין זה מתבטא בכך שירידת המן היתה באופן ד"דבר יום ביומו", "צורך אכילת יום ילקטו ביומו, ולא ילקטו היום לצורך מחר"¹⁰²⁴ – שזהו גם תוכן הציווי "איש אל יותר ממנו עד בוקר", כמשנ"ת בזהר שטעם הדבר הוא לפי ש"בכל יומא ויומא מתברך עלמא מההוא יומא עלאה, דהא כל שיתא יומין מתברכאן מיומא שביעאה וכו'" – שבכל יום באה למטה הברכה שנמשכה ליום זה ביום השבת, ובלשון הזהר: "כל יומא יהיב מההוא ברכה דקביל בההוא יומא דילי'".

טזונקודת הענין – שכל ההשפעות שבעולם הם באופן שמצד

יז194
הבריאה לא ניכר בהם ענין הקדושה, ויש צורך בעבודת האדם לעשותם מחול קודש, ואילו השפעת המן היא באופן שגם מצד עצמו, ללא עבודת האדם, ניכר בו ענין הקדושה, להיותו "לחם מן השמים", ובאופן שגם בירידתו למטה הי' מהות שפע התענוג דלמעלה¹⁰²⁵, שלכן לא הי' בו פסולת¹⁰²⁶, אפילו אצל רשעים¹⁰²⁷.

יחד. ועפ"ז יש לבאר השייכות של ענין המן לענין השבת (שלכן נתברך השבת במן) – כיון שגם ענין השבת הוא השפעה שנמשכת מלמעלה באופן שניכר בה ענין הקדושה בגלוי¹⁰²⁸:

יטשבת – "מקדשא וקיימא"¹⁰²⁹, והיינו, שאין זה כמו ימים טובים, ש"ישראל דקדשינהו לזמנים"¹⁰³⁰, אלא קדושת השבת ניתנת מלמעלה בתורת מתנה, כמארז"ל¹⁰³¹ "אמר לו הקב"ה למשה, מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה, ואני מבקש ליתנה לישראל", והרי ענין של מתנה הוא מצד הנותן, ולא מצד עבודתו של המקבל.

כואע"פ שגם במתנה הרי "אי לאו דעביד לי' נייחא לנפשי' לא הוה יהיב לי' מתנתא"¹⁰³² – הרי זה כמשל האב שנותן מתנה לבנו, שעצם עובדת היותו בנו היא ה"נייחא לנפשי'" שבגללה נותן לו המתנה. ועד"ז בנוגע לבנ"י, ש"בנים אתם לה' אלקיכם"¹⁰³³, וכמ"ש¹⁰³⁴ "כי נער ישראל ואוהבהו" [ויש לומר בדיוק הלשון "נער", שגם בהיותם במעמד ומצב של "נער" כפי שפירשו רז"ל במסכת סוטה¹⁰³⁵ ש"נערים" היינו "מנוערים מן המצוות", מ"מ, להיותו "בן", אין הקב"ה מביט על מעמדו ומצבו, ו"אוהבהו"], ולכן ניתנה להם המתנה דשבת; משא"כ אומות העולם, שאצלם לא שייך ענין השבת, ואדרבה: "עכו"ם ששבת חייב מיתה"¹⁰³⁶.

כאוענין קדושת השבת שנמשך מלמעלה, שייך ופועל גם על הגוף של איש ישראל –שהוא גוף קדוש, וכדברי רבינו הזקן בשו"ע¹⁰³⁷ ש"תחלת כניסת נפש זו הקדושה היא .. גם במצות מילה" – כפי

כב195
שמצינו בירושלמי¹⁰³⁸ בנוגע להלכה בפועל בדיני מעשרות¹⁰³⁹, שאפילו עם הארץ אינו משקר בשבת.

כגכלומר: למרות שמדובר אודות "עם הארץ", שמצד גופו מונח הוא בארציות כו', ועד כדי כך, שגם כאשר אומר שפירותיו מעושרים, אי אפשר לסמוך עליו, כיון שמשקר כו', מ"מ, בבוא יום השבת, פועלת עליו קדושת השבת¹⁰⁴⁰ ש"ירא מלשקר" ו"אומר אמת", ולכן סומכים על דבריו שפירותיו מעושרים, ואוכל מהם גם "חבר" שמדריגתו גבוהה ממנו בעילוי שבאין-ערוך.

כדה. ולהעיר¹⁰⁴¹:

כהלשון הירושלמי והמפרשים הוא: "אומר אמת", "ירא מלשקר" וכיו"ב, ולא "אינו יכול לשקר", וכנראה במוחש שלפעמים משקר בשבת. אלא, שזהו מפני שיש לו כח הבחירה, ויכול לבחור גם היפך טבע וחזקה שלו¹⁰⁴². אבל מצד טבע כל איש ישראלי, אפילו מצד טבע נפשו הבהמית דעם הארץ, אינו משקר בשבת.

כווהיינו, שאפילו היצר-הרע בעצמו אינו רוצה לשקר בשבת, אלא, שמצד כח הבחירה יכול האדם לגרות את היצה"ר כו'. וכידוע¹⁰⁴³ בפירוש "על חטא שחטאנו לפניך ביצר הרע" – דלכאורה, הרי כל החטאים הם ביצה"ר? – שיש ענינים שאפילו היצה"ר מצד עצמו אינו רוצה לעשותם, אלא שהאדם מגרה את היצה"ר. ועד"ז בנדו"ד, שכאשר רואים שישנו מישהו שמשקר בשבת, הרי זה רק מפני שמגרה את היצה"ר כו'.

כזוכן הוא גם בנוגע למן – דאף שהמזון שלהם אז, מצד טבעם, הי' לחם מן השמים שאין בו פסולת, מ"מ, מצד כח בחירתם היו יכולים לקנות מתגרי אומות העולם מזון שיש בו פסולת21, ולהיות ניזונים ממנו.

כחו. וע"פ האמור לעיל שענין השבת וענין המן שייכים זל"ז, שתוכנם הוא המשכת ענין נעלה שגם בהמשכתו למטה נשאר במעלתו העצמית – יש להוסיף בביאור הענין ד"ברכו במן":

כטלכאורה אינו מובן: הרי ידוע שכל עניני התורה הם נצחיים, וא"כ, במה מתבטא הענין ד"ברכו במן" לאחרי שכבר פסקה ירידת המן?

ל196
אך הענין הוא – ש"ברכו במן" היינו בתוכן ענינו של המן, שזהו גם תוכן ענין השבת כשלעצמו, שענינו המשכת הקדושה מלמעלה באופן שניכרת בגלוי גם למטה בכל איש מישראל, מבלי הבט על מעמדו ומצבו, ואופן עבודתו ביום השבת, ואפילו אם אינו יודע אודות קדושת השבת, שלכן אפילו עם הארץ אינו משקר בשבת, שזהו בדוגמת המן, שאפילו אצל רשעים הי' מהות השפע דלמעלה, כנ"ל.

לאז. וכיון שמיום השבת מתברכין כולהו יומין – יכולים וצריכים להמשיך את קדושת השבת על כל ימי השבוע.

לבוזוהי גם ההוראה בעבודה בפועל – שהנהגת כל אחד מישראל, גם בימות החול, צריכה להיות באופן המתאים לטבעו של איש הישראלי, והיינו, שאינו זקוק לעבודה ויגיעה גדולה כדי להתנהג כדבעי, אלא, אם רק יתנהג כפי הטבע של איש הישראלי, ובלבד שלא יגרה את היצה"ר כו', אזי תהי' הנהגתו כדבעי.

לגועד"ז גם בנוגע לבעל-עסק שמתעסק בפרנסה, ויכול לחשוב שצריך להתייגע ולעבוד קשה וכו' – הנה על זה אומרים לו, שמיום השבת נמשכת ברכה מלמעלה בכל המצטרך לפרנסתו בכל ימי השבוע, כמו שהי' בהשפעת המן, וכידוע¹⁰⁴⁴ פתגם אדמו"ר מהר"ש, שפרנסתו של יהודי בזמן הזה היא באופן נסי, כמו מן, ורק מצד לבושי הטבע לא ניכר הנס שבדבר.

לדויה"ר שהקב"ה יזמין לכל אחד מישראל את פרנסתו באופן שיהי' מזונו ערוך על שולחנו כו'¹⁰⁴⁵.

לה* * *

לוח. כבר סופר פעם¹⁰⁴⁶, שכאשר אאמו"ר ז"ל – בעל ה"יאָרצייט" – הי' בגולה, לא היו עמו ספרים, ולאחרי משך זמן שלחו לו ספרים אחדים, וביניהם גם ספר הזהר, ועליו רשם אאמו"ר ז"ל את הערותיו על הזהר, בגלל מחסור בנייר,

לז– וגם דיו לא הי' לו, אך אמי מורתי, תיבדל לחיים טובים וארוכים, למדה לייצר דיו מעשבים כו', וכיון שלא היתה "מומחית" בייצור דיו, לכן הי' צבע הדיו שונה מפעם לפעם, כפי שרואים את שינויי הצבעים בהערות שרשם אאמו"ר ז"ל על גליון הזהר –

לח197
ולאחרי כמה גלגולים והרפתקאות – הנה כיון שמתקרבים לגאולה הכללית, שבאה ע"י הקדמת עניני גאולה פרטיים – נגאלו ספרי הזהר הנ"ל מן השבי', והגיעו לכאן.

לטובהמשך להמדובר בענין המן, נתעכב עתה על הערת אאמו"ר ז"ל בדברי הזהר בפרשת המן.

מט. הביאור בלקוטי לוי"צ¹⁰⁴⁷ על מאמר הזהר¹⁰⁴⁸ על הפסוק9 "ראו כי ה' נתן לכם השבת", "ר' חזקי' פתח שיר¹⁰⁴⁹ המעלות ממעמקים כו'", בשייכות לב' הדרגות שבשכל האדם: מוחין השייכים למדות, ומוחין בעצם שלמעלה מהמדות – נכלל במאמר ד"ה ויענך וירעיבך ויאכילך הב'¹⁰⁵⁰, שהוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א.

מאי. וההוראה מזה:

מבאין להסתפק בעבודת המדות בלבד, ואפילו לא בעבודת המוחין השייכים אל המדות, אלא צריכה להיות גם עבודת המוחין עצמם.

מגוע"ד הסיפור¹⁰⁵¹ אודות א' מחסידי אדמו"ר הזקן, שגם לפני שהתקרב לחסידות הי' בעל מדות טובות, אבל ע"י החסידות הגיע לידי הכרה שמדות אלו הם כמו אצל בהמה שנמצאת ברפת... ואילו עבודת האדם היא – לפעול שגם המדות יהיו ע"פ השכל, ולא מצד הטבע, כמו מדות של בהמה.

מדוכידוע גם הפתגם בנוגע לענין החסידות – כב' הנוסחאות שבזה – לשנות טבע מדותיו, או מדותיו הטבעיים¹⁰⁵².

מהובדוגמת זה הוא גם החילוק שבין עבודת המוחין השייכים אל המדות למוחין בעצם – שהרי גם אצל בהמה יש ענין של שכל, כמ"ש¹⁰⁵³ "ידע שור קונהו וחמור אבוס בעליו", ונפק"מ לדינא, במקרה שבהמה קופצת לתוך האש, שזהו אפילו היפך השכל של הבהמה עצמה¹⁰⁵⁴; אלא, שבהמה עיקרה מדות, והשכל הוא רק בשביל המדות, ואילו מעלת האדם היא בענין המוחין כשלעצמם, שענין זה אינו שייך אצל בהמה.

מווענינו בלימוד התורה – שהלימוד צריך להיות באופן שלמעלה

מז198
מהעולם, ע"ד מארז"ל¹⁰⁵⁵ "אלפיים שנה קדמה תורה לעולם", והיינו, שאין זה באופן שמצד עצמו מונח הוא בעניני העולם, ונוסף לזה לומד גם תורה, ובנוגע לכל ענין וענין שואל אצל הרב כיצד צריך להתנהג ע"פ התורה,

מח[שהרי לולי זאת, אינו אפילו בגדר "עם הארץ" – לא רק לפי פירוש הגמרא במסכת סוטה¹⁰⁵⁶ "קרא ושנה ולא שימש ת"ח .. הרי זה עם הארץ", אלא גם לא "עם הארץ" כפשוטו, שעוסק בישובו של עולם, כיון שהעסק בישובו של עולם צריך להיות ע"פ תורה דוקא],

מטאלא צריך להכניס את עצמו ("אַריינלייגן זיך") ולהיות מונח בלימוד התורה כפי שהוא מצד עצמו, למעלה משייכות לעולם, ובאופן שעיקר ענינו הוא לימוד התורה.

נוזהו גם מה שאמרו רז"ל¹⁰⁵⁷ "אם פגע בך מנוול זה (יצה"ר) משכהו לבית המדרש", והיינו, שהעצה להנצל מהיצה"ר היא – לא לילך לשאול אצל הרב, אלא להשקיע את עצמו בלימוד התורה כפי שהוא למעלה משייכות לעולם.

נאוענין זה מודגש בתוכן הפס"ד¹⁰⁵⁸ שדעת בעלי-בתים היפך דעת תורה, וכיון שהמדובר שם הוא בנוגע למינוי דיינים, עכצ"ל, שמדובר אודות בעלי-בתים ששייכים ללימוד התורה, ואעפ"כ, כיון שעכשיו אינם מונחים לגמרי בלימוד התורה, אלא הם "בעלי-בתים" שעוסקים ומונחים בעניני העולם, אינם יכולים לפסוק דין-תורה לאמיתתו מבלי להיות משוחדים מעניני העולם. ולכן צריכים להשתדל ביותר שבשעת הלימוד יהיו מונחים לגמרי בתורה, באופן שלמעלה משייכות לעולם. ועד שבאופן כזה צריך להיות הלימוד גם אצל מי שיוצא י"ח לימוד התורה ב"פרק אחד שחרית ופרק אחד ערבית" בלבד¹⁰⁵⁹, אלא שה"פרק אחד" נמשך ופועל על כל היום כולו, שיהי' חדור בתורה¹⁰⁶⁰.

נבולאידך גיסא – הנה גם כאשר מדובר אודות לימוד התורה שלמעלה משייכות לעולם ("אלפיים שנה קדמה תורה לעולם"), הרי זה נמשך וחודר בעולם.

נגוזהו גם כללות תוכן ביאור אאמו"ר ז"ל במאמר הזהר הנ"ל – ההמשכה מ"מעמקים", שזוהי הדרגא היותר נעלית, עד לבחי' המלכות.

נד199
וזהו גם כללות ענין המן – ששרשו ומקורו למעלה בדרגא נעלית ביותר, ונמשך עד למטה בהשפעה גשמית¹⁰⁶¹,

נה– ועד שנמשך גם בכל העולם, כמ"ש¹⁰⁶² "וחם השמש ונמס", ש"הי' פושר והולך ונחלים מושכין ממנו וכו'¹⁰⁶³ –

נווכמדובר לעיל¹⁰⁶⁴ בענין כלי ריקן וכלי מלא, שגם בגשמיות נמשכת השפעה בלתי מוגבלת, "מידו המלאה הפתוחה הקדושה והרחבה"¹⁰⁶⁵.

נז[כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה לנגן ניגון "שאַמיל"].

נח* * *

נטיא. מאמר א' (כעין שיחה) ד"ה ויענך וירעיבך ויאכילך גו'.

ס* * *

סאיב. מאמר ב' (כעין שיחה) ד"ה ויענך וירעיבך ויאכילך גו' – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א.

סב* * *

סגיג. נזכר לעיל (במאמר¹⁰⁶⁶) אודות דברי המדרש¹⁰⁶⁷ בפירוש הפסוק1 "ויענך וירעיבך ויאכילך את המן גו'", שהמן הי' "מאכל רעבון".

סדולהעיר מביאור אדמו"ר האמצעי בסידור¹⁰⁶⁸ ש"בלתי הרעבון מלחם אשר מן הארץ לא הי' ביכלתם לקבל אכילת המן", "כי לחם מן הארץ בא מבחי' הבירורים שהוא בחי' יש .. ע"כ וירעיבך, להיות בבחי' הביטול וכו'". אבל במדרש הנ"ל מפרש שמ"ש "וירעיבך" הוא (לא רק ביחס ללחם מן הארץ, אלא גם) בנוגע לאכילת המן, שהמן עצמו הוא "מאכל רעבון".

סהאמנם, עפ"ז מתעוררת שאלה בנוגע לברכת המזון:

סוובהקדמה – שכללות ענין הברכות הוא מדרבנן¹⁰⁶⁹ [ולכמה דעות

סז200
הרי זה מז' המצוות שמדרבנן, שביחד עם תרי"ג מצוות שמן התורה הם תר"ך עמודי אור¹⁰⁷⁰], אבל אעפ"כ, יש ברכות שהם מן התורה, כמו ברכת התורה, שלכמה דעות בדברי הראשונים היא מן התורה¹⁰⁷¹, וכן ברכת המזון, שלכל הדעות היא מן התורה, כדאיתא בגמרא¹⁰⁷²: "מנין לברכת המזון מן התורה, שנאמר¹⁰⁷³ ואכלת ושבעת וברכת".

סחוהנה, אף שהפסוק "ואכלת ושבעת וברכת" הוא במשנה תורה, שנאמר בשנת הארבעים, בר"ח שבט, ל"ז ימים קודם פטירת משה בז' אדר – הרי החיוב דברכת המזון הי' עוד לפנ"ז, וכדברי הגמרא67: "משה תיקן להם לישראל ברכת הזן בשעה שירד להם המן" (וע"ד שמצינו ביחזקאל: "גמרא גמיר לה ואתא יחזקאל ואסמכה אקרא"¹⁰⁷⁴).

סטולהעיר גם ממארז"ל¹⁰⁷⁵ על הפסוק¹⁰⁷⁶ "ישא ה' פניו אליך" שבברכת כהנים: "וכי לא אשא פנים לישראל, שכתבתי להם בתורה ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלקיך, והם מדקדקים על עצמם עד כזית ועד כביצה". וכיון שהענין דנשיאת כפים הי' כבר בתחלת הארבעים שנה¹⁰⁷⁷, וכבר אז אמר הקב"ה ש"הם מדקדקים על עצמם עד כזית ועד כביצה", עכצ"ל, שכבר הי' אז עיקר החיוב של ברכת המזון.

עוכיון שבברכת המזון נאמר "ואכלת ושבעת", שלכן אינו חייב לברך אא"כ אכל עד כדי ששבע¹⁰⁷⁸ – אינו מובן: איך נתחייבו לברך ברכת המזון על אכילת המן, דכיון שנקרא "מאכל רעבון", עכצ"ל, שלא היו שבעים ממנו, שהרי רעבון ושביעה הם שני הפכים?!

עאוכמודגש בלשון הגמרא¹⁰⁷⁹ – "לשון חכמים מרפא"¹⁰⁸⁰ – בהמשך להפירוש במ"ש במן "למען ענותך"¹⁰⁸¹, "אינו דומה מי שרואה ואוכל למי שאינו רואה ואוכל" – "מכאן רמז לסומין שאוכלין ואין שבעין"!

עבויש להוסיף, שלא זו בלבד שלכאורה לא נתקיים במן "ושבעת", אלא גם "ואכלת" לא נתקיים בו – שהרי בגמרא74 ילפינן העינוי דיוכ"פ

עג201
מהעינוי דמן: "נאמר כאן ענוי ("ועניתם את נפשותיכם"¹⁰⁸²), ונאמר להלן ענוי ("ויענך וירעיבך"), מה להלן ענוי רעבון, אף כאן ענוי רעבון" (כיון ש"דנין ענוי דרבים מענוי דרבים וכו'"), ומזה מובן, שהעינוי דמן הוא לא רק העדר השביעה, אלא גם העדר אכילה, כמו העינוי דיוהכ"פ שאסור באכילה גם כאשר אין בה כדי שביעה.

עד[ולהעיר, ששיעור האכילה ביוהכ"פ הוא "בככותבת, דבהכי מיתבא דעתי'"¹⁰⁸³ (בישוב הדעת תליא מילתא, דכתיב¹⁰⁸⁴ אשר לא תעונה), ושיעור זה שייך גם לאכילת המן, שהרי אמרו רז"ל¹⁰⁸⁵ "לא ניתנה תורה כו' אלא לאוכלי המן", וכדי ללמוד תורה בהבנה והשגה יש צורך בישוב הדעת דוקא, וישוב הדעת הדרוש ללימוד התורה נעשה ע"י המן – "לחם מן השמים" – יותר מאשר ע"י לחם מן הארץ, אף שלא היתה בו שביעה].

עהובכל אופן, בנוגע לענין השביעה – הרי כיון שנקרא "מאכל רעבון", הרי לכאורה לא היתה בו שביעה, וא"כ, איך נתחייבו בברכת המזון על אכילת המן?

עויד. ולהעיר:

עזשאלה הנ"ל היא לכאורה גם בנוגע לסומא¹⁰⁸⁶ – דכיון שאוכל ואינו שבע (כנ"ל מדברי הגמרא ש"סומין אוכלין ואין שבעין"), איך יתחייב בברכת המזון?

עחואף שלדעת ר' יהודה סומא פטור מן המצוות¹⁰⁸⁷, הרי לית הלכתא כוותי'¹⁰⁸⁸, וא"כ, גם סומא חייב לברך ברכת המזון, ולא עוד אלא שיכול להוציא גם אחרים ידי חובתן, שהרי בכל המקומות שבהם מדובר אודות מי שאינו יכול להוציא את חבירו בברכת המזון¹⁰⁸⁹, לא נזכר סומא. ולכאורה, איך יתחייב בברכת המזון, מאחר שלא שבע?

עטאמנם, בנוגע לסומא יש לתרץ, שכיון שאצלו לא קיימת אפשרות אחרת, הנה כאשר אוכל די צרכו, ואינו רוצה לאכול עוד, הרי זה נחשב אצלו לשביעה, ולכן חייב לברך ברכת המזון; אבל אי אפשר לתרץ כן בנוגע לאוכלי המן, שהרי מצינו בגמרא21 שהיתה להם אפשרות לקנות

פ202
מתגרי אומות העולם מזון שיש בו כדי להשביע, וא"כ, כל זמן שאכלו רק "מאכל רעבון", לא היו חייבים בברכת המזון.

פאואין לומר שברכו ברכת המזון רק על הדברים שקנו מתגרי אומות העולם, שהרי בנוסח ברכת הזן שתיקן משה נאמר "הזן את העולם כולו בטובו כו'", ולא נזכר כלל אודות לחם מן הארץ.

פבולהעיר מדברי הגמרא21 "מה אני מקיים ויתד תהי' לך על אזניך (ויצאת שמה חוץ)¹⁰⁹⁰, דברים שתגרי אומות העולם מוכרין אותן להם", והיינו, שההוכחה שקנו מזון מתגרי אוה"ע היא ממ"ש "ויתד תהי' לך על אזניך". ולא הובאה הוכחה מהחיוב דברכת המזון – כיון שבודאי בירכו ברכת המזון (לא רק על "דברים שתגרי אומות העולם מוכרין אותן להם", אלא גם – ולכל לראש) על המן.

פגטו. ויש לומר הביאור בזה:

פדעל הפסוק¹⁰⁹¹ "ואכלתם לחמכם לשובע", דרשו חז"ל¹⁰⁹²: "אוכל קמעא והוא מתברך במעיו". וכן דרשו חז"ל¹⁰⁹³ על הפסוק¹⁰⁹⁴ "ואכלת ושבעת": "שתהא ברכה מצוי' בפת בתוך המעיים".

פהולהעיר גם ממארז"ל¹⁰⁹⁵ "אין הברכה מצוי' אלא בדבר הסמוי מן העין", ובנדו"ד, כאשר המאכל הוא בתוך המעיים, הרי הוא "סמוי מן העין", ולכן הברכה מצוי' בו.

פוואם באכילת "לחם מן הארץ" נאמרה ברכה זו – עאכו"כ שכן הוא בנוגע לאכילת המן, "לחם מן השמים".

פזועפ"ז יש לומר, שאע"פ שהמן הי' "מאכל רעבון", הנה הרעבון (היפך השביעה) הי' רק בנוגע להנאת גרונו, אבל לאחרי שנבלע בתוך המעיים, הי' מתברך (גם) בענין השביעה ("ואכלתם לחמכם לשובע", "ואכלת ושבעת"), ולכן נתחייבו בברכת המזון.

פחולהעיר:

פטבאכילת לחם מן הארץ, אי אפשר לומר שיחול חיוב ברכת המזון גם כאשר אוכל קימעא, פחות משיעור שביעה, על סמך שיתברך במעיו – כי, ברכה זו תלוי' במעמדם ומצבם של בנ"י, כמ"ש "אם בחוקותי

צ203
תלכו וגו'"¹⁰⁹⁶, "והי' אם שמוע תשמעו וגו'"¹⁰⁹⁷, וכל זמן שיהודי אינו בטוח שהוא בדרגא כזו שראוי שיתברך המזון במעיו, אינו חייב בברכת המזון, שהרי ספק ברכות להקל¹⁰⁹⁸.

צאואדרבה: אמרו חז"ל ש"אין הקב"ה מייחד שמו על הצדיקים בחייהם"¹⁰⁹⁹, ו"אל תאמין בעצמך כו'"¹¹⁰⁰, אלא צריך תמיד להתייגע בעבודה כו', כך, שאינו יכול להיות בטוח שהוא בדרגא כזו שראוי שיתברך המזון במעיו. ומי שעושה חשבון וחושב שהוא בדרגא כזו – הרי מזה גופא מוכח שלא הגיע לדרגא זו...

צב– שאלתי פעם את כ"ק מו"ח אדמו"ר בנוגע למ"ש בסידור שקודם "מים אחרונים" צריך לומר הפסוק¹¹⁰¹ "זה חלק אדם רשע גו'"¹¹⁰², ואמר לי: אלו ששייכים לזה, אינם אומרים¹¹⁰³; ואלו שאינם שייכים, הם אומרים!... –

צגאבל כאשר מדובר אודות המן, "לחם מן השמים", שלא הי' תלוי במעמדם ומצבם של בנ"י, שהרי גם אצל רשעים ש"טחנו בריחים או דכו במדוכה"¹¹⁰⁴, הי' המן מהות שפע התענוג דלמעלה (כנ"ל ס"ג) – בודאי הי' מתברך במעיים, כך, שהי' בו גם ענין של שביעה, כנ"ל.

צדטז. אך לכאורה, מה שייך כל האמור לעיל בנוגע אלינו?

צהובכן:

צולכל לראש – הרי זה נוגע לזמן דלעתיד לבוא, שהרי כתב הרמ"ע מפאנו¹¹⁰⁵, שהסעודה המפורסמת ("די באַרימטע סעודה") שעתיד הקב"ה לעשות לצדיקים מבשרו של הלויתן ושור הבר, יחד עם יין המשומר, תתחיל באכילת המן השמור בצנצנת, שיברכו עליו "המוציא לחם מן השמים". וכיון שלאחרי הסעודה יברכו גם ברכת המזון¹¹⁰⁶, נמצא, שיברכו ברכת המזון על אכילת המן, כיון שבודאי יהי' בו ענין של שביעה.

צזאלא, שענין זה יהי' בזמן שיקויים היעוד¹¹⁰⁷ "ונגלה כבוד ה' וראו

צח204
כל בשר גו'", היינו, שהרוחניות תהי' באופן של ראי', כך, שלא יפלא שיהי' ענין של שביעה מ"לחם מן השמים".

צטומלבד זאת, יש בזה הוראה גם בעבודתנו עתה:

קובהקדם משנת"ל במאמר¹¹⁰⁸ אודות דברי כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע במאמר דשנת תרע"ה¹¹⁰⁹, בביאור ענין המן כפי שהוא בתורה, שזהו"ע פנימיות התורה, וזהו שהמן הוא מאכל רעבון, לפי שלימוד פנימיות התורה הוא באופן שאינו מושג המהות כו', ומבאר שם ש"יש מעלה בגליא של תורה, ששם מושג המהות ממש, וע"כ מי שמורגל בלימוד גמרא ופוסקים, כאשר מפסיקין אותו ללימוד פנימיות התורה, אינו מוצא בזה עונג, מפני שאינו משיג מהות הדבר, רק ידיעת המציאות לבד כו'".

קאוצריך להבין:

קבאמרו רז"ל¹¹¹⁰ שאפילו "בגנות בהמה טמאה לא דיבר הכתוב", ועאכו"כ כאשר מדובר אודות "מי שמורגל בלימוד גמרא ופוסקים". וא"כ, היתכן שבמאמר חסידות, פנימיות התורה, שנאמר ע"י נשיא ישראל בפומבי, ידובר בגנותו של יהודי שמורגל בלימוד גמרא ופוסקים – ש"כאשר מפסיקין אותו ללימוד פנימיות התורה, אינו מוצא בזה עונג כו'", והיינו, (א) שמצד עצמו לא הי' לומד פנימיות התורה, אא"כ מתערבים ב"בעל-הבית'שקייט" שלו, ומפסיקין אותו מלימוד הנגלה ואומרים לו שצריך ללמוד גם פנימיות התורה, (ב) וגם כאשר כבר לומד פנימיות התורה, "אינו מוצא בזה עונג"?

קגאך הענין הוא – שכיון שיכולה להיות מציאות כזו, לכן יש צורך להבהיר ולהורות שלא יפול ברוחו כו', ומסבירים לו, שכיון שלימוד פנימיות התורה הוא באופן שאינו משיג מהות הדבר, אלא רק ידיעת המציאות בלבד, לכן, אין פלא בדבר שבהתחלת הלימוד "אינו מוצא עונג בזה";

קדאמנם, זהו רק בהתחלת הלימוד, אבל כאשר ימשיך ויוסיף ללמוד כדבעי, ולימודו יהי' באופן של אכילה, לטחון וללעוס כו' ("צוקייען")¹¹¹¹, כמ"ש¹¹¹² "ותורתך בתוך מעי", עד שנעשה דם ובשר כבשרו, והיינו,

קה205
שמתעצם עם התורה שלומד עד שנעשית "תורתו"¹¹¹³, וכל זה לאחרי שיוצא ממציאותו ע"י הביטול דהקדמת נעשה לנשמע, ובהקדמת עבודת התפלה – אזי יהי' אצלו כמו באכילת המן (מאכל רעבון), שכאשר הי' נבלע במעיו ונעשה דבר הסמוי מן העין, אזי הי' מתברך במעיו ונעשה שבע, ועד"ז בנדו"ד, שיהי' לו עונג בלימוד פנימיות התורה,

קוולא רק שמחה ותענוג מזה שמקיים מצוה (מצות לימוד התורה), אלא גם מצד עצם לימוד התורה, חכמתו ורצונו של הקב"ה, ובפרט פנימיות התורה, שבה הוא עיקר התענוג שבלימוד התורה, כידוע שפנימיות אבא הוא פנימיות עתיק¹¹¹⁴, וכמבואר בקבלה¹¹¹⁵, שעיקר הגילוי דפנימיות עתיק יהי' לעתיד לבוא, ומעין זה נמשך ונתגלה בלימוד פנימיות התורה עתה,

קזועד שבאים למעמד ומצב דישראל אורייתא וקוב"ה כולא חד¹¹¹⁶.

קח*

קטיז. (כ"ק אדמו"ר שליט"א אמר, שכיון שנמצאים כאן חתניו¹¹¹⁷ של ר' דוד¹¹¹⁸ – יעשו כמנהג פולין¹¹¹⁹: "שטעלן תיקון און אויסרופן וכו'". ואח"כ אמר:)

קיאיתא בספרים¹¹²⁰ ש"כל הנקבר בערב שבת אחר חמש שעות ביום", ה"ה פטור מכל הענינים כו' שאין להזכירם ביום הש"ק, ומיד מתחילים עניני העליות, לימוד התורה בג"ע וכו', ובפרט שכל מציאותו היתה לימוד התורה¹¹²¹ מתוך חיות וגעשמאַק כו', ותמיד הי' מבקש ומתברך שיזכה ללמוד תורה לשמה¹¹²², וכיון ש"רצון יראיו יעשה"¹¹²³, בודאי שעכשיו ממשיך – וביתר שאת כו' – בלימוד התורה לשמה.

קיאוכיון שכללות הזמן שבו נמצאים עתה (סוף אלף הששי) הוא ערב

קיב206
שבת בין השמשות¹¹²⁴, אזי נעשים כל הענינים במהירות כו'¹¹²⁵, ותיכף ומיד זוכים לתחיית המתים.

קיג*

קידיח. כ"ק אדמו"ר שליט"א המשיך לדבר אודות ההתעסקות בעבודה ד"העמידו תלמידים הרבה"¹¹²⁶, שצריכים להשתדל בזה לא רק הרמי"ם, העסקנים, או אלו שיש להם קרובים שלומדים בישיבה כו', אלא כל מי שיש לו שייכות אל הרבי שמסר ונתן את עצמותו עבור הישיבה, באופן ד"אנא נפשי כתבית יהבית"¹¹²⁷.

קיהוהוסיף, שציווי זה נוגע גם לנשים, מב' טעמים: (א) בגלל שהם מסייעות לאנשים ללמוד תורה¹¹²⁸, (ב) בגלל שחייבות בעצמן ללמוד הלכות הצריכות להן (שלכן גם הנשים חייבות בברכת התורה)¹¹²⁹, ועד שמצינו שגדולי ישראל ונשיאי ישראל השתדלו שגם נשים ובנות ילמדו תורה, מלבד לימוד ההלכות הצריכות להן¹¹³⁰.

קיווביאר גם הדיוק ד"העמידו תלמידים הרבה" – שצריכים להעמיד תלמידים שיהיו מונחים בלימוד התורה באופן של ריבוי, היינו, לא רק בשעה שעוסקים בלימוד התורה, אלא במשך כל שעות היום, כך, שגם כאשר יעסקו בעניני העולם, יהיו שקועים בלימוד התורה.

קיזוסיים בברכה, שהעסק בזה יהי' באופן של שלום, ובלשון הכתוב¹¹³¹: "אין פרץ ואין יוצאת גו' אשרי העם שככה לו אשרי העם שה' אלקיו", והזכיר גם הפסוק¹¹³² "ותרועת מלך בו" (כב' הפירושים שבו¹¹³³: מלשון שבירה, ומלשון רעות), ששייך לר"ה, שעניניו מתחילים ארבעים יום לפנ"ז – בעשרים באב¹¹³⁴, וסיים בברכת שנה טובה.

קיח* * *

קיט207
יט. דובר¹¹³⁵ אודות מ"ש בפרשת השבוע בנוגע לשבחה של ארץ ישראל, "ארץ אשר אבני' ברזל ומהררי' תחצוב נחושת"¹¹³⁶ – שבזה מודגש הענין דאתהפכא (בהתאם לכללות הענין דהפיכת ארץ כנען לארץ ישראל):

קכ"ברזל" – ר"ת¹¹³⁷ בלהה רחל זלפה לאה (כדאיתא בכתבי האריז"ל¹¹³⁸), שסדר זה הוא באופן ד"שפחה כי תירש גברתה"¹¹³⁹, שזהו היפך הסדר בקדושה, אלא שגם ענין זה יש לו שרש למעלה בקדושה (שהרי "אין דבר רע יורד מלמעלה"¹¹⁴⁰), ויכולים להפכו לקדושה¹¹⁴¹, שאז יש בזה מעלה יותר, ע"ד מעלת בעלי-תשובה, שב"מקום שבעלי-תשובה עומדין אין צדיקים גמורין יכולין לעמוד בו"¹¹⁴².

קכאו"נחושת" – ששייך לקליפה¹¹⁴³, וזהו הטעם שמשה עשה "נחש נחושת" (מדעת עצמו, אף שלא נצטווה לעשותו מנחושת)¹¹⁴⁴, כדי לבטל את ענין הקליפה, באופן ש"מיני' ובי' אבא לשדי' בי' נרגא"¹¹⁴⁵; וביחד עם זה מצינו שנחשת ר"ת¹¹⁴⁶ "נובלות חכמה שלמעלה תורה"¹¹⁴⁷. והיינו, שצריך להפוך את הענין הבלתי-רצוי שבנחשת, ולעשות ממנו נובלות חכמה כו'.

קכבוזוהי גם הוראה בענין "והעמידו תלמידים הרבה" – שגם כאשר רואים תלמיד שיש לו חיות ולהט בחכמות חיצוניות, והוא בעל-תאוה, אין להתפעל מזה ולהמנע ח"ו מלהתעסק עמו, אלא אדרבה, לפעול עליו לנצל את כח המתאווה והאהבה זרה כו' ולהפכם לקדושה, ללימוד התורה, אהבה ויראה לאלקות וכו'.

קכג* * *

קכד208
כ. דובר אודות הענין דנעוץ תחלתן בסופן וסופן בתחלתן¹¹⁴⁸ המודגש בהתחלת פרשת השבוע: "והי' עקב תשמעון גו' ושמר ה' אלקיך לך את הברית ואת החסד אשר נשבע לאבותיך" – שגם כאשר נמצאים ב"עקב", שזוהי מדריגה נמוכה, הן בנש"י, נשמות נמוכות, והן בעבודה, "מצוות שאדם דש בעקביו"¹¹⁴⁹, אזי נמשכים הענינים היותר נעלים, "הברית גו' החסד אשר נשבע לאבותיך"¹¹⁵⁰.

קכה[לאחרי תפלת מנחה צוה כ"ק אדמו"ר שליט"א לנגן "אבינו מלכנו" ו"הושיעה את עמך"].

קכו______  ______