Toras Menachem·Vol. 37 (5723·Part 3)·Sicha of Shabbos Parshas Shlach·Shabbos Mevarchim Tammuz·5723תורת מנחם·לז - שנת תשכ"ג - חלק שלישי·בס"ד. שיחת ש"פ שלח·מבה"ח תמוז ה'תשכ"ג

אבלתי מוגה

בא. בנוגע לענין המרגלים שקורין בפרשת השבוע – הרי זה ככל עניני התורה, מלשון הוראה³³⁸, שהיא נצחית³³⁹, וכל הוראותי' נצחיים הם, שלכן, גם מפרשת המרגלים יש לימוד והוראה בעבודת כל אחד ואחת מישראל³⁴⁰.

גובהקדמה – שבתורה גופא יש ענינים כלליים וענינים פרטיים, כפי שמצינו בי"ג מדות שהתורה נדרשת בהם שא' מהם הוא "כלל ופרט"³⁴¹, ועד"ז במצוות, שבכל מצוה יש כללות המצוה וישנם פרטי הענינים שבמצוה, ובלשון חז"ל³⁴²: "כללותיהן ופרטותיהן".

דועד שישנו ענין בתורה שהוא למעלה מהתחלקות דכלל ופרט, שזהו"ע הבלי-גבול שבתורה, והיינו, שגם כפי שהתורה באה למטה ונתלבשה בדברים גשמיים הרי זה למעלה מהתחלקות כו'.

הוכפי שמצינו בתוספתא³⁴³ לענין "השואל שלא כענין", ש"כל התורה ענין אחד". וכמשנ"ת פעם³⁴⁴ אודות הפתגם³⁴⁵ שכל התורה כולה – מהאות ב' דתיבת "בראשית" שבהתחלת התורה עד האות ל' דתיבת "ישראל" שבסוף התורה – היא תיבה אחת.

ווזהו גם מה שמצינו בלימוד התורה ש"כל העוסק בתורת כו' כאילו כו'"³⁴⁶, והיינו, שאין זה כמו במצוות, שהמצוות שתלויים בזמן הנה שלא בזמנם אינם מצוה כלל, משא"כ בתורה, הנה בכל זמן יש מצוה לעסוק בדברי תורה, גם בענין שאינו שייך לזמן זה, והיינו, לפי שהתורה היא למעלה מהתחלקות דזמן ומקום כו'³⁴⁷.

זוכהלשון המובא בדרושי חסידות³⁴⁸, שגם כאשר עוסק בחג הפסח

ח74
בהלכות סוכה, הרי זה נחשב כאילו קיים מצות סוכה – דיש לומר הרמז בזה, שגם בחג הפסח, שענינו יציאת מצרים, שהיא התחלת העבודה, יכולים לבוא למעמד ומצב דחג הסוכות שיש בו גם העילוי דמספר שמונה – שמיני-עצרת, שקשור עם תכלית העלי' דלעתיד לבוא, שאז יהי' כינור של שמונה נימין³⁴⁹.

טובנוגע לעניננו – הנה פרשת המרגלים היא ענין כללי בתורה, כי: (א) המרגלים היו שלוחים של כל בנ"י – "איש אחד איש אחד למטה אבותיו"³⁵⁰, (ב) ושליחותם היתה "לתור את הארץ"³⁵¹ (כמבואר במדרשי חז"ל³⁵² שזהו מלשון "יתרון", היינו, שעי"ז ניתוסף יתרון בארץ) לצורך כיבוש הארץ, שזהו ענין היותר כללי, שהרי זוהי התכלית דמתן-תורה והתכלית דכל הבריאה כולה. וכמובן גם מגודל הפגם שנעשה ע"י חטא המרגלים, כלשון הגמרא³⁵³ שכתוצאה מזה נקבעה "בכי' לדורות".

יומזה מובן, שגם ההוראה שלמדים מפרשת המרגלים – גודל הזהירות שלא לטעות כמותם כו' – היא הוראה כללית.

יאב. המשך השיחה – ביאור במאמר הגמרא³⁵⁴ (שלכאורה הוא מאמר תמוה – "אַ מאָדנע גמרא") "אמר רבי יצחק דבר זה מסורת בידינו מאבותינו, מרגלים על שם מעשיהם נקראו, ואנו לא עלתה בידינו אלא אחד, סתור בן מיכאל, סתור שסתר מעשיו של הקב"ה, מיכאל שעשה עצמו מך. אמר רבי יוחנן אף אנו נאמר נחבי בן ופסי, נחבי שהחביא דבריו של הקב"ה, ופסי שפיסע על מדותיו של הקב"ה" (אף שלכאורה יכולים לפרש שמות שאר המרגלים בהתאם למעשיהם ע"ד הדרוש³⁵⁵) –

יב75
שהלימוד משמות המרגלים שנוגע לנו³⁵⁶, בעבודתנו בענין המעשה, הו"ע "אחד"³⁵⁷ – שלילת הטעות המשותפת של כל המרגלים בשוה שאין צורך בעבודה בעולם המעשה. וענין זה מרומז ב"סתור", "שסתר מעשיו של הקב"ה" (כתוצאה מזה שהקב"ה "עשה עצמו מך" כביכול – "בן מיכאל", ליתן לאדם בחירה חפשית לעשות היפך רצונו ח"ו), שברא את עולם העשי' כדי שבנ"י יבנוהו לעשותו דירה לו ית'. ומ"מ, "אף אנו נאמר נחבי בן ופסי כו'", שגם אצלנו צ"ל השלילה ד"החביא דבריו של הקב"ה", דבר הוי' שמחי' את הנבראים (כתוצאה מהדילוג על העבודה שמצד המדות, "פיסע על מדותיו של הקב"ה" – "בן ופסי"), שדוקא עי"ז תהי' העבודה דמעשה כדבעי³⁵⁸ – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס³⁵⁹ בלקו"ש חי"ח ע' 150 ואילך.

יג* * *

יד76
ג. סיום פרשת השבוע (שקשור גם עם התחלת הפרשה, ע"פ הכלל שנעוץ סופן בתחילתן ותחילתן בסופן³⁶⁰) הוא בפרשת ציצית, שזהו ענין כללי שקשור עם כל המצוות, כמ"ש³⁶¹ "וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ה' גו'", כמובא בפירוש רש"י (מתנחומא³⁶²) "שמנין גימטריא של ציצית שש מאות, ושמונה חוטים וחמשה קשרים, הרי תרי"ג".

טוובהמשך לזה נאמר "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם"³⁶³, שבזה נכלל גם שלא לתור אחר תאוות הלב בתענוגי עוה"ז גם בדברים המותרים³⁶⁴, וכפי שמבאר רבינו הזקן בלקוטי תורה³⁶⁵ – על יסוד הדין בנגלה דתורה ש"זונה" היינו "שבתחלה הי' לה משפיע אחד, ואח"כ מקבלת ממשפיע אחר, משא"כ אם לא הי' לה משפיע בתחלה, דהיינו שהיא פנוי', ומקבלת ממשפיע אחר, אין זה זונה האמורה בתורה לענין איסור לכהונה (כדאיתא בגמרא פ"ו דיבמות)", ועד"ז בנוגע לכנס"י שהיא כמו אשה הנשואה להקב"ה³⁶⁶ – ש"כל מי שנקלט בפנימיותו יותר קרבת אלקים, יותר צריך שלא יהי' כמו זונה אפילו בדקות הענינים, כמו בתאוות היתר", שזהו כללות הציווי

טז77
"והתקדשתם גו'"³⁶⁷, "קדש עצמך במותר לך"³⁶⁸, כי, מתאוות היתר יכולים לבוא גם לתאוות איסור ח"ו³⁶⁹, וכידוע המובא בחסידות³⁷⁰ בשם ספרי המחקר³⁷¹ שצריכים להזהר מאה שערים בתאוות היתר כדי שלא להכשל שער אחד בתאוות איסור. וע"ד "עשו משמרת למשמרתי"³⁷².

יזד. ובהמשך לזה – יש לעורר על ענין שנוגע לפועל:

יחהסדר הוא שבימי הקיץ מתחיל זמן החופש בבתי הספר, ואז נוסעים ל"קאָנטרי" – מקום שיש בו אויר צח ("פרעש איר"), ובו יכולים להנפש ולפרוק את העול מכל הטרדות של כל ימות השנה.

יטאך לצערנו ישנם כאלו שמנצלים זאת לענין הפכי – שבנסעם ל"קאָנטרי", פורקים מעצמם בכמה ענינים את ה"עול" של השולחן-ערוך, "עול מלכות שמים", ובודאי אינם מתנהגים כמו בשעה שיושבים בכותל המזרחי של "770"!... ובלשון חז"ל³⁷³: "ילך למקום שאין מכירין אותו וכו'".

כובעיקר מתבטא הדבר בענין הציצית – שהו"ע הלבושים – שנעשה מצב פרוע בלבישת לבושים שאינם כשרים (אין כוונתי לאיסור שעטנז ח"ו, אלא) מצד ענין הצניעות³⁷⁴.

כאוענין זה הוא לא רק אצל "נשים (ש)דעתן קלה"³⁷⁵, אלא גם אנשים שאצלם צריך להיות דעת חזק, ואפילו אנשים עטורי זקן, הנה בנסעם ל"קאָנטרי" אינם מקפידים על ענין הצניעות בנוגע ללבושים: מקצרים את הלבושים³⁷⁶ מלמעלה ומלמטה – באמרו שאינו במדריגת "תלמיד חכם" שמחוייב לכסות עד העקב³⁷⁷, ומהעקב מגיעים לארכובה, וגם להשוק והירך... – היפך המפורש בקיצור שולחן ערוך³⁷⁸ בנוגע לחלקי הגוף שצריכים להיות מכוסים.

כב78
ומובן, שכאשר האנשים מתנהגים כך, הנה הנשים – "אשת חבר הרי היא כחבר"³⁷⁹ – למדין מהם "קל וחומר".

כגומענין הלבושים נמשך גם בנוגע לענינים נוספים, ועד שהדבר פועל גם על כללות ההנהגה במשך כל השנה.

כדועל זה באה ההוראה מפרשת ציצית – שחיובה תמיד, בכל הזמנים ובכל המקומות – "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם וגו'".

כהה. ואדרבה:

כולא זו בלבד שגם כאשר נמצאים ב"קאָנטרי" אסור שתהי' איזו חלישות בקיום התומ"צ, אלא אדרבה – שצ"ל תוספת חיזוק בקיום התומ"צ, דכיון שנמצאים במקום שבו אין את כל הטרדות והקשיים שישנם במשך כל השנה כשנמצאים בעיר, שהרי "ישיבת כרכים קשה"³⁸⁰, ובפרט הנסיון שמצד השכנים שמסביבו שצריך להתחרות עמהם ולהידמות אליהם ("זיי נאָכמאַכן"), שכל ענינים אלו אינם שייכים ב"קאָנטרי", אזי יכולים להוסיף בלימוד התורה ובקיום המצוות בהידור ללא הפרעות.

כזוכמו"כ צריכים לנצל את ההזדמנות שנפגשים שם עם הרבה יהודים – לא רק שלא להתבייש מהם, כההוראה בסעיף הראשון של כל ד' חלקי השו"ע: "שלא להתבייש מפני בני אדם המלעיגים", אלא אדרבה – לקרב אותם לתומ"צ ולתורת החסידות.

כחובנוגע לכללות הנסיעה ל"קאָנטרי", הנה אף שנדמה לו שסיבת הנסיעה היא בשביל אויר צח, צריך לדעת שהאמת היא שזוהי שליחות מלמעלה – כידוע תורת רבינו הזקן³⁸¹: "מה' מצעדי גבר כוננו³⁸². כאשר יהודי בא למקום מסויים, הרי זה בשביל כוונה לעשות מצוה, הן מצוה שבין אדם למקום והן מצוה שבין אדם לחבירו. יהודי הוא שליח של מעלה" – לעשות מהמקום שבא אליו דירה לו ית'.

כטצריך לזכור שגם הקב"ה נמצא ב"קאָנטרי", ולכן יש לוודא שה"קאָנטרי" יהי' במעמד ומצב של דירה ראוי' אליו ית'³⁸³.

ל* * *

לא79
ו. צוה לנגן ואמר מאמר ד"ה והי' באכלכם מלחם הארץ גו'.

לב* * *

לגז. בהמשך להמדובר לעיל בענין המרגלים – הרי מצינו שחטא המרגלים לא פגע (בנשים³⁸⁴, וגם לא) בטף, כמ"ש בפרשתנו³⁸⁵ "וטפכם אשר אמרתם לבז יהי' והבאתי אותם וגו'", "המה יבואו שמה ולהם אתננה והם ירשוה"³⁸⁶, והיינו, שהם ימלאו וישלימו את הרצון העליון. ומובן, שענין זה נוגע גם ל"טף" שבכל הדורות³⁸⁷.

לדוכיון שנמצאים כאן כמה כתות של ילדים, אשר, מעלת לימוד התורה שלהם גדולה ביותר, כדברי הגמרא³⁸⁸ "אין העולם מתקיים אלא בשביל הבל תינוקות של בית רבן .. הבל שאין בו חטא" (כמבואר בתניא בקונטרס אחרון³⁸⁹) – יאמרו לחיים, וינגנו ניגון שיודעים לנגן.

לה* * *

לוח. בהפטרה של פרשת השבוע – שהיא הסיום והחותם של פרשת השבוע (גם מצד תורה שבע"פ, שלפעמים נכללים בה גם ספרי הנביאים והכתובים, נ"ך³⁹⁰), שזהו גם פירוש שם "הפטרה", שבה נפטרים מקריאת התורה³⁹¹ – מסופר אודות המרגלים ששלח יהושע, שלא היו כמו המרגלים ששלח משה, אלא "הצליחו בשליחותם"³⁹² וכו'³⁹³.

לזוטעם הדבר – לפי ששילוח המרגלים ע"י משה לא הי' ע"פ ציווי ה', אלא לדעתו של משה, כמ"ש³⁹⁴ "שלח לך, לדעתך, אני איני מצוה לך", ולכן, אע"פ שהמשלח הי' משה רבינו, "נבחר מכל מין האדם"³⁹⁵, מ"מ, כיון ש"אני איני מצוה לך", הי' יכול להסתעף ולצאת מזה ענין בלתי רצוי; ואילו שילוח המרגלים ע"י יהושע הי' ע"פ ציווי ה'.

לחאמנם, כיון שכל הענינים מקורם בתושב"כ, הרי גם בתושב"כ צריך להיות ענין של שילוח מרגלים שהי' בהצלחה.

לט80
ואכן מצינו בס"פ חוקת³⁹⁶: "וישלח משה לרגל את יעזר וילכדו גו'", וכפי שמפרש רש"י: "המרגלים לכדוה, אמרו, לא נעשה כראשונים, בטוחים אנו בכח תפלתו של משה להלחם", והיינו, שכאן הי' שילוח המרגלים באופן שלמעלה מסדר והדרגה, שהריגול והכיבוש הי' בבת אחת³⁹⁷!

מאלא שכל זה הי' עדיין בעבר הירדן; ואילו בנוגע לארץ ישראל – הוצרך יהושע לשלוח מרגלים ליריחו שהיתה "מנעולה של ארץ ישראל"³⁹⁸ (לא רק "שקולה כנגד כולם"³⁹⁹, "כנגד" דייקא, אלא היא עצמה חלק מארץ ישראל).

מאונמצא, שיש ג' אופנים בשילוח המרגלים:

מב(א) שילוח המרגלים הראשון ע"י משה שהסתיים באופן בלתי רצוי, (ב) שילוח המרגלים ע"י משה שהצליח באופן שלמעלה מסדר והדרגה [ויש לומר, שזהו ע"ד שאמרו רז"ל⁴⁰⁰ "אין אדם עומד על דברי תורה אא"כ נכשל בהן"], (ג) שילוח המרגלים ע"י יהושע, ש"הצליחו בשליחותם"55. – אמנם לא באופן שלמעלה מסדר והדרגה (שהרי תחילה הי' הריגול, ואח"כ הוצרך להיות הכיבוש כו'), אבל באופן שבשובם משליחותם אמרו ש"נתן ה' בידינו את כל הארץ וגם נמוגו כל יושבי הארץ מפנינו" (כמ"ש בסיום ההפטרה)⁴⁰¹.

מגט. וכן הוא סדר הדברים בהשליחות של כ"ק מו"ח אדמו"ר⁴⁰²:

מדהסדר הוא שבתקופת הקיץ שולחים שלוחים למקומות שונים למשך זמן קצר (מפני קוצר הזמן, שהרי תיכף בא משיח), כדי לרגל, לבחון את מעמד ומצב המקום ביחס לעניני יהדות, תורה ומצוותי', ולאחרי כן שולחים לשם שלוחים כדי לפעול ענין של כיבוש כו'.

מהובהתאם לכך, הנה כל אלו הנמצאים כאן שעומדים לנסוע בשליחות זו, יאמרו לחיים.

מוויה"ר שנסיעתם – "מה' מצעדי גבר כוננו", בשביל כוונה לעשות מצוה כו' (כנ"ל ס"ה) – תהי' בהצלחה, ובאופן ש"דרכו יחפץ"45: דרכו

מז81
– של הקב"ה, והיינו, שכל מציאותו של השליח שנוסע נעשית מציאות אחת עם הקב"ה (כמו עבד שכל מציאותו היא מציאות האדון⁴⁰³), ו"יחפץ" – חפץ דייקא, שהוא פנימיות הרצון⁴⁰⁴, מתוך שמחה וטוב לבב⁴⁰⁵.

מח* * *

מטי. דובר כמ"פ שרבינו הזקן כותב בסידורו "נוהגין לומר פרקי אבות פרק אחד בכל שבת שבין פסח לעצרת .. ויש נוהגין כך כל שבתות הקיץ", וביום הש"ק זה – פרק שלישי.

נהפרק⁴⁰⁶ השלישי דאבות מתחיל במשנה: "עקביא בן מהללאל⁴⁰⁷ אומר הסתכל בשלשה דברים ואין אתה בא לידי עבירה. דע מאין באת ולאן אתה הולך ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון. מאין באת מטיפה סרוחה, ולאן אתה הולך למקום עפר רמה ותולעה, ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה".

נאואינו מובן במשנה זו:

נבא) מדוע מאריך עקביא בן מהללאל ומחלק את מאמרו לג' בבות: תחילה אומר את ההוראה בכללות, שאדם צריך להסתכל ולהתבונן בשלושה דברים, ואז לא יבוא לעבור עבירה; לאחרי כן מונה את שלושת הדברים, באופן של שאלות בלבד, "מאין כו' ולאן כו' ולפני מי כו' דין וחשבון"; ובבבא השלישית מביא שוב אותן שלוש שאלות עם המענה עליהן: "מאין באת – מטיפה סרוחה, ולאן אתה הולך – למקום עפר רמה ותולעה, ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון – לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה". לכאורה, הי' יכול לומר בקיצור: "הסתכל שבאת מטיפה סרוחה, ושאתה הולך למקום עפר רמה ותולעה, ושאתה עתיד ליתן דין וחשבון לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה, ואין אתה בא לידי עבירה".

נגב) מדוע לא מספיקה ההסתכלות באחד או בשנים משלושת

נד82
הדברים (והרי אנו יודעים, שהמלאכים, שאצלם שייכת ההתבוננות רק באחד משלושה דברים אלו – ב"לפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון", ואעפ"כ "חיל ורעדה יאחזון"⁴⁰⁸), ומוכרחת להיות ההתבוננות דוקא בכל שלושת הדברים?

נהג) מהו דיוק הלשון "ואין אתה בא לידי עבירה": מהלשון "לידי עבירה" משמע, שהתנא לא קאי בשמירה מעבירה ממש – שאז הי' מתאים יותר לומר "ואין אתה בא לעבירה" – אלא הוא נותן עצה כיצד להישמר גם מ"ידי עבירה" – מענינים שעלולים להביא לעבירה⁴⁰⁹ (בדוגמת בית-יד שבאמצעותה אוחזים את הדבר, וכהלשון⁴¹⁰ "ידות נדרים"), ובשביל זה צריכה להיות ההסתכלות בכל השלושה דברים.

נוד) אחד החילוקים בין כמה משיטות המוסר לשיטת החסידות היא⁴¹¹: שיטת המוסר היא – שעיקר ההתבוננות היא בשפלותו של האדם, באפסיות של תאוות עוה"ז וכו'. ושיטת החסידות היא – שעיקר ההתבוננות היא בגדלות הבורא; ברוממות של נשמות ישראל, שנשמת כל אחד מישראל היא "חלק אלוקה ממעל ממש"⁴¹²; שמעלתם של ישראל אינה רק מצד נשמתם, אלא אפילו מצד הגוף – "ובנו בחרת מכל עם ולשון"⁴¹³; ושעבודתו של איש ישראל [והרי סוף-כל-סוף ישלים כאו"א מישראל את עבודתו] היא לעשות מעצמו ומסביבתו דירה לו יתברך, וכיון שתכליתו היא לעשות דירה למלך מלכי המלכים הקב"ה, הרי מובן מאליו שבדירת המלך אי-אפשר שיהיו לכלוך ופסולת, ובמילא הוא "סור מרע"⁴¹⁴ – שנשמר מלעשות עבירה, שהיא רע וכו'⁴¹⁵.

נזולכן גם בתוצאות שני סוגי התבוננות אלו יש חילוק עיקרי: ההתבוננות ע"פ שיטת המוסר מביאה לידי כיווץ ועצבות או עכ"פ לידי מרירות, וההתבוננות ע"פ שיטת החסידות מביאה לידי שמחה וחיות – והרי זהו יסוד בקיום המצוות, שצריך להיות בשמחה⁴¹⁶.

נח83
ולכן הנה אפילו בנוגע לתשובה, מאחר שמצוה היא – ואדרבה, מצוה כללית – צריכה אף היא להיעשות בשמחה⁴¹⁷.

נטולכן אפילו "מי שחטא ופגם ועבר את הדרך", צריכה תשובתו להיות לא רק מפני ש"רע ומר עזבך את הוי' אלקיך"⁴¹⁸, אלא גם מצד ההרגש שבפנימיותו הנה גם עתה ה"אני" האמיתי שבו הוא – הנפש האלקית, ו"אע"פ שחטא ישראל הוא"⁴¹⁹, ורק לפי שעה הוריד את נשמתו במקום הקליפות (שענין זה גופא מחזק גם את ההרגש ד"רע ומר גו'", דכיון שהנשמה גם בשעת החטא היא "באמנה אתו יתברך", הרי זה "כמשל האוחז בראשו של מלך כו' וטומן פניו בתוך בית הכסא כו'"⁴²⁰), ואז עושה תשובתו גם מתוך חיות, ומתוך בטחון שיצליח, לפי שאינו צריך לפעול ענין חדש, אלא תשובה – כשמה – לשוב ל"אני" האמיתי שבו⁴²¹.

סואם זוהי הדרך לתשובה אפילו לאחר שנכשל בחטא – עאכו"כ שהדרך שלא לבוא "לידי עבירה" צריכה להיות ע"י התבוננות במעלת הטוב וכו'. ומדוע אומר התנא שהדרך ל"אין אתה בא לידי עבירה" היא ההסתכלות ב"מאין כו' מטפה וכו'", ולא ההתבוננות במעלת הטוב כו'?

סארבנו הזקן מפרש בלקו"ת⁴²², שאכן "שלושה דברים" אלו מורים על ג' מדריגות במעלת הנשמה: "דע מאין באת" – שהנשמה באה מבחינת "אין"⁴²³; "ולאן אתה הולך" – שלאחרי עבודת הנשמה למטה עתידה היא לבוא לבחינת "אן", שזהו הגילוי דתחיית המתים; "ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון" – שהנשמה עתידה לבוא לבחינת "מי", בחינת עתיק⁴²⁴.

סבאבל אינו מובן, כיצד מתאים הדבר עם המפורש במשנה: "מאין באת – מטיפה סרוחה, לאן אתה הולך – למקום עפר רמה ותולעה"?

סגיא. מזה שהמשנה מחלקת הוראה זו לג' בבות, מוכח שהם ג' הוראות נפרדות⁴²⁵. בנ"י בכלל נחלקים לג' סוגים: צדיקים, בינונים ורשעים. וכל בבא ממשנה זו היא הוראה לסוג אחר: הבבא הראשונה – לצדיקים, הבבא השני' – לבינונים, והבבא השלישית – לרשעים.

סד84
החילוק בין צדיקים, בינונים ורשעים הוא:

סהצדיקים – מצד עצמם אינם שייכים לרע, שהרי "אין לו יצר הרע"⁴²⁶, אלא – תאוות היתר, "ידי עבירה"⁴²⁷. בבינונים – הרי הרע מתאווה גם לתאוות איסור ח"ו, אבל "מיד שנזכר כו'", ומיד מתערב בדבר היצר הטוב, ו"הקב"ה עוזרו"⁴²⁸ – אור ה' מאיר על נפש האלקית, והדבר נעשה מופרך לגמרי אצלו⁴²⁹. העיקר (משא"כ – לעתים כו') הנדרש מהם הוא – להאיר באור ה', "ועשה טוב". ולכן מדובר בב' הבבות הראשונות רק אודות ענינים של טוב, כפירוש אדמו"ר הזקן הנ"ל.

סואבל אלו הנמצאים למטה ממדריגת הבינונים – צריך לתת להם הוראה והתבוננות גם בנוגע לקו ד"סור מרע". ולכן מזכיר גם התנא בבבא הג'88: "מטיפה סרוחה" ו"מקום עפר רמה ותולעה" – ענינים של היפך הטוב.

סזאבל לאמיתו של דבר, כאמור לעיל, אפילו מי שנמצא למטה ממדריגת הבינונים, ואפילו מי שכבר נכשל באיסור וצריך לעשות תשובה על זה – גם ההתבוננות שלו בעיקרה (וכנ"ל שעיקר ההתבוננות ע"פ חסידות) צריכה להיות בענינים של טוב; אלא שלהיותו במצב שפל, הנה התבוננותו בגדלות הבורא והנשמה צריכה להיות בענינים כאלו שגם הוא, במצבו הנוכחי, יכיר וירגיש את הטוב והגדלות שבדבר.

סחוזהו שמורה להם המשנה בנוגע לההתבוננות ד"ולפני מי אתה עתיד כו'":

סטבבבא הב' – בינונים – נאמר רק "ולפני מי", שמרמז על בחינת עתיק, כנ"ל; אבל בבבא הג' – רשעים – נכתב גם פירוש הדברים: "לפני ממה"מ הקב"ה", כי:

עהאדם שאודותיו מדבר התנא בבבא הג' – הענין ד"עתיקא קדישא" לא ישפיע עליו, להיותו נעלה ביותר עבורו, ואין לו בזה תענוג והרגש כלל. ולכן בהכרח להסביר לו שהקב"ה הוא מלך, שבזה גם לו יש הבנה (שהרי הוא רואה את הענין ד"מלך" למטה – מלך בשר ודם, ואפילו באומות העולם); אלא שבענין המלכות גופא – צריכה להיות

עא85
ההתבוננות בגדלות המלכות שלמעלה, שהקב"ה אינו מלך סתם, אלא הוא מלך על מלכי המלכים⁴³⁰, ומלכותו היא בקדושה ובהבדלה, וביחד עם זה הרי זה נברך ונמשך למטה – "הקדוש ברוך הוא"⁴³¹.

עביב. וכשם שבהתבוננות ד"ולפני מי" הנה גם בבבא הג' מדובר אודות אותו ענין שאודותיו מדובר בבבא הב', רק במדריגות נמוכות יותר – כן הוא גם בההתבוננות ד"מאין באת ולאן אתה הולך", שגם בבבא הג' מדובר אודות מעלתו של איש ישראל, כמו בבבא הב', רק במדריגות נמוכות.

עגובהקדמה:

עדהנקודה העיקרית בהנחה ("אָפּלייג") של איש ישראל צריכה להיות, שהענין שלו הוא – לא מציאות העולם, אלא – קדושה ואלקות. הנחה זו מרוממת אותו ומוציאה אותו מתוך הענינים הגשמיים, ואת כל מעשיו (אפילו בעניני הרשות) עושה "לשם שמים", ופשיטא שלימוד התורה וקיום המצוות שלו אינו "על מנת לקבל פרס"⁴³², בשביל "ונתתי גשמיכם בעתם וגו'"⁴³³, אלא בכדי לקשר עי"ז את נפשו עם הקב"ה כו'.

עהאבל אם חסרה אצלו הנחה זו, והנהגתו היא באופן ש"לתאוה יבקש נפרד"⁴³⁴, שעומד בפירודו וביישותו, ולכן יש לו תענוג והוא רודף אחר התענוג בעניני עולם הזה, ומצד ישותו לומד תורה ומקיים מצוות – אזי "לא זכה" (גם מלשון זכות), וכמו התורה והמצוות של רשע, שלא זו בלבד שאינם מזככים אותו, אלא אדרבה – "נעשית לו סם כו'"⁴³⁵, שעל ידם מוסיף חיות בקליפות⁴³⁶.

עוההנחה הראשונה, יסוד כל העבודה, צריכה להיות – "לבחור לו הוי' לחלקו ולגורלו"⁴³⁷.

עזוכאשר ישנה אצלו ההנחה וההחלטה התקיפה שחלקו וגורלו הוא אלקות – אזי אינו שייך לעבור עבירה⁴³⁸.

עחיג. בכדי לבוא להנחה זו, צריכה להיות ההסתכלות בכל ג' הענינים. כי, מצד זה שהנשמה מלובשת בגוף ונפש הבהמית, מסתירים הם על יחוד

עט86
הנשמה עם אלקות, ופועלים הרגש של ישות ופירוד. ובכדי להסיר את הרגש הישות, צריכה להיות התבוננות מכל הצדדים: הן מצד העבר – "מאין באת", הן מצד ההווה – "ולאן אתה הולך" (לשון הווה), והן מצד העתיד – "ולפני מי אתה עתיד כו'", שמכל הצדדים אין מקום כלל לישות. אלא שבבינונים, ההתבוננות בג' ענינים אלו היא ע"י הרגש האור כו', ואצל אלו שלמטה מהם, ההתבוננות היא בזה שעניני הגוף אין להם תפיסת מקום כלל לגבי אדם מישראל, וכל ה"אני" שלו הוא הנשמה:

פמצד העבר – הרי הגוף בא "מטיפה סרוחה", וא"כ מובן שהגוף אינו כלום, וכל חיותו היא נשמתו (כי אע"פ שבגילוי ה"ה חי מהנפש הבהמית, מ"מ, החיות האמיתית⁴³⁹ של גוף יהודי היא מנפשו האלקית, אלא שנמשכת דרך הנפש הבהמית). ובמילא צ"ל לימוד התורה וקיום המצוות לא בשביל שכר גופני, אלא כדי לקשר נפשו להוי' כו'.

פאאך יכול הוא לחשוב לעצמו: הן אמת ששורש חיותו מהנפש האלקית, אבל בפועל הרי הוא חי בחיות בשרי (ואת החיות האלקי – אינו מרגיש), ומצד החיות כפי שהוא בפועל, יכול הוא להתענג בתענוגי עולם הזה ולהתלהב בהם, וגם קיום התורה ומצוות שלו⁴⁴⁰ יהי' בכדי שיהי' לו טוב יותר בגשמיות.

פבועל זה אומרים לו "ולאן אתה הולך – למקום עפר רמה ותולעה": אם יתנהג באופן כזה – הרי הוא אמנם "הולך", יש בידו תורה ומצוות, אבל (לפי שעה⁴⁴¹) הליכתו היא "למקום עפר רמה ותולעה", שמוסיף חיות בקליפות.

פגועדיין עלול הוא לחשוב: כיון שנוגע לו רק חיותו הגשמי – מה איכפת לו שמוסיף חיות בקליפות, ומקבל חיותו מהם, ובלבד שהוא מקבל חיות (ואדרבה – מהקליפות ה"ה מקבל יותר חיות – "נוטל חלק בראש", וכמאמר רז"ל⁴⁴² "משלות הרשעים").

פדועל זה הוא המענה – "ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה": סוף-כל-סוף יעמוד כל אחד מישראל לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה, ויצטרך ליתן דין וחשבון על כל מעשיו

פה87
(ואפילו על רצונו לקבל חלק בראש) – וכיון שכן, "הוי⁴⁴³ מחשב שכר עבירה כנגד הפסדה"⁴⁴⁴.

פויד. ההתבוננות האמורה היא בנוגע לאלו שלמטה מבינונים; אבל בבינונים, ההתבוננות היא מלכתחילה בקו הטוב – בזה שהנשמה נמשכת מבחינת "אין" וכו'. ובצדיקים ההתבוננות היא נעלית עוד יותר – במקום שלמעלה מצדיקים (ע"ד שבשני הסוגים האחרים מסתכל כל אחד בענין שלמעלה ממנו) – למעלה מפרטים והתחלקות: "הסתכל בשלשה דברים" כפי ששלשתם הם ביחד – התורה⁴⁴⁵, שכוללת⁴⁴⁶ תורה עבודה וגמ"ח, שלכן ה"תואר" (המעלה) שלה הוא – "אוריין תליתאי"⁴⁴⁷.

פזואלו הם ג' ההוראות הכלליות – בסדר מלמעלה למטה⁴⁴⁸ – עבור שלושה סוגים אלו שבישראל⁴⁴⁹.

פחטו. [בסיום השיחה אמר כ"ק אדמו"ר שליט"א:]

פטולאחרי כל הפרק, מסיימים – כמו בכל פרק – במאמר⁴⁵⁰ "רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות",

צוהיינו⁴⁵¹, שלפי שישנם ריבוי סוגים בבנ"י, לכן ישנו ריבוי של תומ"צ, כדי שכל אחד ימצא את המצוה השייכת אליו במיוחד, וכיון ש"מצוה גוררת מצוה"⁴⁵², הנה עי"ז יבוא לקיום כל תרי"ג המצוות,

צאועד ל"יגדיל תורה ויאדיר"⁴⁵³ (כסיום המאמר), שהו"ע "דרוש וקבל

צב88
שכר"⁴⁵⁴, וכמו לעת"ל "והגיעו שנים אשר תאמר אין לי בהם חפץ"⁴⁵⁵, כיון שאז לא יהי' ענין קיום המצוות, כי אם לייחד יחודים ע"י התורה.

צג______  ______