Toras Menachem·Vol. 39 (5724·Part 2)·Sicha for Shabbos Parshas Yisro 18 Shvat 5724תורת מנחם·לט - שנת תשכ"ד - חלק שני·בס"ד. שיחת ש"פ יתרו·י"ח שבט·ה'תשכ"ד

אבלתי מוגה

בא. נתבאר מארז"ל עה"פ³³⁸ "וישמע יתרו גו'", "מה שמועה שמע ובא, קריעת ים סוף ומלחמת עמלק" – בהקדם ביאור שם יתרו: "יתר", ע"ש שיתר פרשה אחת בתורה, ו"יתרו", ע"ש שיתר במעשים טובים, שהו"ע הפיכת השלימות בב' הקוין ד"חכמה" ו"מעשה" דלעו"ז – לקדושה, כהכנה למ"ת. ולזה הוצרך לצאת מהמדידות וההגבלות שלו ולבוא למדבר – שזהו "מה שמועה שמע ובא (ולא "ונתגייר", כי הגיור הי' בגלל ששמע "את כל אשר עשה אלקים למשה ולישראל עמו"), קריעת ים סוף (ביטול ההגבלות והמחיצות דים ויבשה, העלם וגילוי³³⁹) ומלחמת

ג87
עמלק" (נצחון על עמלק שמקרר ומונע יציאה ממדידות והגבלות) – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס³⁴⁰ בלקו"ש חט"ז ע' 192 ואילך.

דב. ויש להוסיף בכהנ"ל בפרטיות יותר:

הענין הגירות כרוך בקשיים רבים כו', כדאיתא ביבמות³⁴¹ "גר שבא להתגייר כו' אומרים לו מה ראית שבאת להתגייר כו', מודיעין אותו מקצת מצוות קלות ומקצת מצוות חמורות כו' ומודיעין אותו ענשן של מצוות כו'", ולכן, כדי שירצה להתגייר לא הי' די בשמיעת קריעת ים סוף ומלחמת עמלק בלבד, אלא הוצרך לשמוע "את כל אשר עשה גו'".

וובכללות הם ב' קוין: המכות דמצרים – בנוגע לביטול הקליפות, לעזוב השלימות שבלעו"ז; ומתן-תורה – בנוגע להרגש יוקר התומ"צ:

זאילו יתרו לא הי' שומע אודות המכות דמצרים – אפילו אילו הי' שומע כל שאר הענינים שהקב"ה עשה לישראל, לא הי' הדבר פועל אצלו את ענין הגירות בשלימות, אלא עדיין הי' יכול להיות אצלו ע"ד ענין השיתוף: הוא אוחז אמנם מהקב"ה ומקדושה, אבל ביחד עם זה משתף גם עבודה-זרה, כיון שסבור שגם ע"ז היא מציאות, אלא שהיא מציאות פחותה ממציאות הקדושה. ומה שעורר ופעל אצלו לעזוב לגמרי את השלימות שלו בלעו"ז – היתה ההכרה שהלעו"ז אינו מציאות כלל, אלא הקב"ה הוא המציאות היחידה ו"אין עוד מלבדו"³⁴²; וענין זה נתגלה במכות דמצרים, שהו"ע שבירת קליפת מצרים.

חונוסף על הענין ד"סור מרע" – הוצרך גם לשמוע אודות הטוב שבקדושה, שזהו מה ששמע אודות הענין דמתן-תורה – לפי הדעה ש"וישמע יתרו גו'" הי' לאחר מ"ת; ולפי הדעה ש"וישמע יתרו גו'" הי' קודם מ"ת (כפשטות המקראות)³⁴³ – עי"ז ששמע שעתידין ישראל לקבל את התורה, שהרי יציאתם ממצרים היתה על מנת לקבל את התורה, כמ"ש³⁴⁴ "בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה", דהיינו שיצי"מ היא בשביל הענין ד"תעבדון גו'", מ"ת, ועד שמגודל השתוקקותם לקבל את התורה היו מונים את הימים שנותרו עד מ"ת, שזהו הענין דספירת העומר³⁴⁵.

ט88
וכל זה – בנוגע לענין הגירות; אבל "מה שמועה שמע ובא" אל המדבר, "ארץ צי' גו'"³⁴⁶ (אף שהי' יכול להתגייר במקומו, כמו שלאח"ז "וילך לו אל ארצו" לגייר את בני משפחתו³⁴⁷) – הרי זה הענין ד"קריעת ים סוף ומלחמת עמלק", שזהו"ע ביטול ההגבלות והמחיצות דים ויבשה, ונצחון המנגד שמקרר ומונע יציאה ממדידות והגבלות (כנ"ל בארוכה), כי, קודם היציאה מהמדידה וההגבלה, לא יצא לגמרי מהלעו"ז, ובמילא, חסר גם בהגיור, ודוקא לאחרי ש"בא", שאז יצא מהלעו"ז לגמרי, אזי הי' גם הגיור בשלימותו, ועד שהפך את השלימות שהיתה אצלו בב' הקוין דלעו"ז – לקדושה, שיתר פרשה בתורה, ויתר במעשים טובים (כולל גם שפעל ב"מעשים" שיהיו טובים ומאירים (כמבואר בדרושי מגילת אסתר³⁴⁸)).

יג. ויש להוסיף בהצורך בהשמיעה אודות "מלחמת עמלק" גם לאחרי ששמע אודות "קריעת ים סוף":

יאגם לאחרי שכבר שמע אודות קרי"ס, ויודע שהדרך היחידה לקבלת התורה היא ע"י היציאה ממדידות והגבלות, ולכן בהכרח לצאת למדבר שמם כו' – עדיין בא עמלק וטוען: מי אומר שדוקא אתה צריך לילך למדבר?! – כבר נמצאים שם ששים ריבוא בנ"י, ומשה ואהרן עמהם, ודי בכך כדי להביא למתן-תורה, וסוכ"ס תגיע התורה גם אליך – שהרי במ"ת היו כל נשמות ישראל, "את אשר ישנו פה .. ואת אשר איננו פה"³⁴⁹, כדאיתא בפדר"א³⁵⁰, ועד שאפילו נשמות הגרים היו במ"ת³⁵¹, וא"כ, אין צורך שאתה בעצמך, בגופך, תעזוב את ארצך ומולדתך כדי ללכת למדבר שמם!...

יבומה גם שיתרו לא ידע באיזה אופן יקבלו אותו, איזו "קבלת פנים" יערכו לו... שלכן שלח להודיע למשה "(אני חותנך יתרו בא אליך) ואשתך ושני בני' עמה"³⁵², כמבואר בפירוש רש"י.

יגונקודת הדברים – שמצד הקרירות דעמלק יש תמיד מקום לטענות שונות כדי לקרר כו'.

ידוכמדובר בהתוועדות בשבת שלפנ"ז³⁵³ אודות דברי כ"ק אדמו"ר

טו89
(מוהרש"ב) נ"ע, שכאשר אדם מתפעל מענין של נס וכיו"ב, מתחיל עמלק לטעון שע"פ שכל דקדושה אין מקום להתפעלות זו, שהרי הקב"ה הוא "כל יכול", והוא המנהיג את העולם כו'.

טזוכן הוא האמת ע"פ שכל דקדושה – כפי שנתבארו ענינים אלו בתורת החסידות, איך שהקב"ה הוא כל יכול כו', ועד שאצילות ועשי' שוים לגביו, ואינו נתפס בשום דבר. וכמו שנתבאר בהמאמרים דיום ההילולא³⁵⁴ בענין "אני הוי' לא שניתי"³⁵⁵, דאף שהקב"ה זן ומפרנס את העולם "מקרני ראמים ועד ביצי כינים"³⁵⁶, כאו"א לפי ענינו – אינו נתפס בזה כלל, וכהלשון "גלוי וידוע לפני כו'"³⁵⁷, היינו, שידוע לפניו בדרך ממילא³⁵⁸, ולכן מהווה גם את הרע כו', לפי שאינו נתפס בזה.

יזובמילא – טוען עמלק – כשם שאין מקום להתפעלות מעניני רע כו', בחי' "ביצי כינים", שהם ע"ס דקליפה, כך אין מקום להתפעל מ"קרני ראמים", בחי' ע"ס דכתר³⁵⁹!

יחוכיון שכן, אין מקום להתפעל גם מקריעת ים סוף, שהרי מצד הענין ד"כל יכול" אין זה פלא כלל!

יטומבחינת הקרירות דעמלק – נמשך לאח"ז הענין ד"עמלק" בגימטריא ספק³⁶⁰ – שמטיל ספיקות כו', ועד להענין ד"אין השם שלם ואין הכסא שלם"³⁶¹ – שמונע מקיום התומ"צ בפועל.

כומובן שכל הטענות של עמלק, עלו גם בדעתו של יתרו – שהרי יתרו הי' מיועצי פרעה³⁶², מצד מעלת שכלו כו'. ובפרט ע"פ הידוע ומבואר בקבלה (והובא גם בחסידות במקומות אחדים)³⁶³ שפרעה יתרו ועמלק שייכים זה לזה, כי "פרעה" אותיות "הערף"³⁶⁴, ועמלק הוא מלשון "ומלק את גו' ערפו"³⁶⁵, ויתרו הי' מיועצי פרעה.

כא90
ולכן, לולי הענין דמלחמת עמלק – לא הי' יתרו בא למדבר, אפילו לאחר ששמע אודות קרי"ס; ורק לאחר ששמע אודות מלחמת עמלק – פעל הדבר אצלו ובא למדבר, וקיבל את התורה, ולאחרי כן – "וילך לו אל ארצו", לפעול גילוי אלקות גם בארץ מדין.

כב* * *

כגד. ע"פ האמור לעיל מובנת המעלה שישנה בענין הטלטול ממקום למקום:

כדאע"פ שמצד זה שנמצאים בדרך – ללא הסדרים הקבועים שישנם בשעה שנמצאים בבית – מתמעט בקביעות עתים לתורה ובקיום המצוות,

כהוכפי שמצינו אצל היהודי הראשון, אברהם אבינו, ש"לפי שהדרך .. ממעטת את הממון וממעטת את השם, לכך הוזקק לשלשה ברכות הללו" ("ואעשך לגוי גדול וגו'")³⁶⁶, והרי "אין סומכין על הנס"³⁶⁷,

כואעפ"כ, יש מעלה בענין הטלטול דוקא – שלכן הי' יתרו יכול לקבל את התורה דוקא עי"ז שיצא מארצו וממולדתו, והלך אל המדבר, אל "משה איש האלקים"³⁶⁸.

כזוזהו ג"כ מ"ש ב"ביכלאַך"³⁶⁹ עה"פ³⁷⁰ "כתוב זאת זכרון בספר ושים באזני יהושע", שנוסף על הכתיבה בספר, הוצרך להיות "ושים באזני יהושע":

כחלכאורה אינו מובן: הרי ציווי "כתוב זאת זכרון בספר" הי' בנוגע לכל בנ"י, כולל גם יהושע. וא"כ, לאחר שכבר נכתב בספר, ספר תורה (ומה גם שכיון שכתיבה זו היתה ע"פ ציווי הקב"ה, שדיבורו של הקב"ה חשיב מעשה³⁷¹, הרי בודאי שסוכ"ס נעשתה הכתיבה בתכלית השלימות) – למה הוצרך להיות גם הענין ד"שים באזני יהושע"?

כטומבאר הבעש"ט, שזהו לפי שיש מעלה בשמיעה בע"פ על קריאה בספר, ובכדי שהענין יחדור בפנימיות – לא די בקריאה בספר, אלא צריך לטלטל עצמו ממקום למקום כדי לשמוע כו'.

לוכנ"ל בנוגע ליתרו, שהוצרך לבוא בעצמו אל משה לשמוע ממנו, וזה דוקא מה שפעל ("דאָס האָט אים דערנומען").

לא91
וזהו גם מ"ש בהקדמה לתניא (תושב"כ דתורת החסידות³⁷²), ש"אינה דומה שמיעת דברי מוסר לראי' וקריאה בספרים .. כי אין כל השכלים והדעות שוות כו'", ולכן יש צורך בשמיעה ממי "שיכול להלוך נגד רוחו של כל אחד ואחד"³⁷³.

לבוזהו ג"כ הביאור בנוגע לאלו המטלטלים עצמם ממקום למקום (אף שהטלטול ממעט כו') כדי לשמוע כו' – אף שאפשר לברר את כל הענינים ע"י שליח, מכתב, מברק, טלפון, והרבה דרכים למקום – כי אינה דומה פעולת הקריאה בספרים לפעולה הנעשית ע"י שמיעה ממש ("ווען מ'הערט דאָס אַליין פון אַ אידן").

לג*

לדה. בין אלו הנמצאים עתה כאן – ישנם שלשה סוגים³⁷⁴:

להישנם אלו שהם עדיין בתוך י"ב חודש מאז יציאתם מהמקום שבו נמצאים אחינו בצרה ובשבי' כו' ועומדים תמיד במסירות נפש, והם מתהלכים עדיין באותם לבושים, ומצד הרגשתם הרי הם באותו מעמד ומצב כו', ועד שניכר הדבר גם בתחושת האימה ופחד כו'.

לוישנם אלו שמעולם לא היו שם (או אפילו אלו שהיו שם בעבר, אבל יצאו משם לפני שנים רבות, ושכחו כבר כו'), ואצלם כל הענין אינו אלא בבחי' "שמועה שמע", ואילו הם נמצאים ב"ארץ אשור"³⁷⁵ – במקום שבו הקב"ה משפיע את כל הענינים בהרחבה, ולכן, הנה הענינים ד"ארץ אשור" פעלו עליהם במדה קטנה עכ"פ.

לזוישנם אלו שיצאו משם לפני כמה שנים, ועומדים עתה במצב שהוא בבחי' ממוצע בין המיצר והדוחק ששם ובין הרחבות שב"ארץ אשור", עד שירחם השי"ת ויוציאם אל המרחב בתכלית – שהם היהודים שבכפר חב"ד³⁷⁶.

לחוהנה, אמרו רז"ל³⁷⁷ "אל יפטר אדם מחבירו כו' שמתוך כך זוכרהו" – שזוהי סיבת התוועדות זו³⁷⁸,

לט92
[אף שישנם כאלו שזה מבלבל אותם מאכילת "בשר שמן ויין ישן"³⁷⁹ בשבת... ועד"ז בנוגע לשינה³⁸⁰ בשבת תענוג³⁸¹,

מ– זהו אמנם יום השבת ש"מצוה לענגו"³⁸², כך שאי אפשר לומר מאומה, אבל אעפ"כ, הרי ידוע (הסיפור)³⁸³ שב"שטריימל" יכול להיות מונח ה"שור"!... –

מאובכל אופן, אחרי ההתוועדות ישאר זמן כדי להשלים זאת, ועד לאופן ד"כפלים לתושי'"...]

מבובכן: צריך לידע, שאלו שניצלו משם – אין זה סתם ככה, אלא "למחי' שלחני גו' לפליטה"³⁸⁴,

מגוכמדובר בהמאמר דשבת שלפנ"ז³⁸⁵, בפירוש מארז"ל³⁸⁶ "צדקה עשה הקב"ה עם ישראל שפיזרן לבין האומות", שע"י החיזוק בתומ"צ באותם מקומות שבהם אין מניעות ועיכובים, פועלים חיזוק גם במקום ההוא,

מדובגלל זה ניצלו ובאו למדינות החופש – כדי לסייע להם.

מהאבל צריכים לידע, שגם אלו הנמצאים במקומות האחרים והמובחר שבהם, הרי הם קשורים עם היהודים הנמצאים שם, ומה שהם נמצאים כאן – הרי זה רק כדי לסייע ע"י עבודתם לאותם הנמצאים שם.

מווכאשר מגיע יהודי משם שנמצא עדיין במעמד ומצב ההוא, הרי זה פועל יותר בהענין ד"זוכרהו" – להיזכר במעמדם ומצבם של בנ"י הנמצאים שם (כאמור, שאלו שניצלו משם, הרי זה כדי לסייע להם ע"י עבודתם).

מזומובן, שסיוע זה אינו יכול להיות עי"ז שפעם אחת בשנה ישלח "חבילה" ("פּאַסילקע"); פעמיים בשנה ישמיע "אנחה" ("ער וועט געבן אַ קרעכץ"), ויתן מעט כסף, ויחשוב שזהו כבר "בכל³⁸⁷ מאדך"...

מחוכמו"כ לא יכול להיות הסיוע עי"ז שיתבונן במדריגותיו: "גן עדן התחתון", "גן עדן העליון" ולמעלה יותר – שהרי כל זה הוא מה שחושב אודות עצמו!

מט93
אלא הוא מוכרח לצאת מהגבלותיו כו'³⁸⁸.

נ(וסיים כ"ק אדמו"ר שליט"א:) כוונת הדיבור בזה עתה היא – בכדי שיבוא בפועל, ולולי הבפועל – מוטב שלא היו שומעים כלל הדברים, שהרי זה בבחי' "לומד על מנת שלא לעשות"³⁸⁹, שעז"נ³⁹⁰ "מה לך לספר חוקי", כמבואר בהלכות תלמוד תורה לרבנו הזקן³⁹¹.

נא*

נבו. בלשון חז"ל מצינו שני סגנונות: בדרך חיוב ובדרך שלילה. ובנדו"ד נאמר בסגנון של שלילה: "אל יפטר אדם מחבירו אלא מתוך דבר הלכה".

נגוצריך ביאור: מדוע נאמר ענין זה בלשון שלילה – הרי הי' אפשר לאומרו בסגנון של חיוב: "יפטר מחבירו מתוך דבר הלכה"? ובפרט שסגנון זה הוא גם לשון קצר, והרי "לעולם ישנה אדם לתלמידו דרך קצרה"³⁹².

נדאך הענין בזה³⁹³:

נהלכל-לראש – ההוראה היא: "אל יפטר אדם מחבירו". מציאות כזו ("יפטר כו'") אינה צריכה ואינה יכולה להיות! כי, נשמות ישראל "כולן מתאימות ואב אחד לכולנה"³⁹⁴, ולכן לא שייך פירוד ח"ו בין יהודי לחבירו. אלא ש"צדקה עשה הקב"ה עם ישראל שפיזרן לבין האומות"49 – בשביל עבודת הבירורים, דכיון שכל אחד צריך לברר את הניצוצות שבחלקו בעולם, צריך גופו של פלוני להיות במקום זה, וגופו של פלוני במקום זה; אבל מצד הנשמות – "כולן מתאימות ואב אחד לכולנה".

נווזהו "אל יפטר אדם מחבירו", שלאמיתו של דבר אין פירוד ביניהם; "אלא" – כאשר ישנו ענין של פירוד בחיצוניות, מצד הגוף – הרי זה באופן ש"מתוך כך זוכרהו", שזכרון הוא מהכחות הנעלים, כידוע שזכרון הוא בבחי' חכמה, שהיא ראשית הכחות, והזכרון הוא באופן שחקוק בנפשו גם כשעוסק במסכת אחרת (כמבואר בלקו"ת ד"ה והדרת פני זקן³⁹⁵), והיינו שלא זו בלבד שהפירוד בחיצוניות אינו פועל חלישות כו', אלא אדרבה – "מתוך כך זוכרהו", שעי"ז ניתוסף יותר, מצד ההשתוקקות כו'.

נז*

נח94
ז. בהמשך למשנת"ל (ס"ד) בענין המעלה שבטלטול, שרק כאשר יתרו יצא ממעמדו ומצבו, הנה עי"ז קיבל את התורה – יש להוסיף ביאור בטעם קריאת הפרשה ע"ש יתרו³⁹⁶, ובזה גופא – "יתרו" (ע"ש שיתר במעשים טובים), ולא "יתר" (ע"ש שיתר פרשה בתורה):

נטובהקדם הביאור בדברי הזהר³⁹⁷, שהודאת יתרו, "עתה ידעתי כי גדול הוי' מכל האלקים"³⁹⁸, פעלה הענין דמ"ת – דלכאורה הרי זה דבר פלא גדול ביותר³⁹⁹: איך יתכן שמציאותם של ששים ריבוא מישראל ובתוכם משה ואהרן לא הספיקה, ורק כאשר בא יתרו נעשה הענין דמ"ת?!

סאך הענין הוא62 – שביאת יתרו היא כענין "יתרון החכמה מן הסכלות"⁴⁰⁰ דוקא. ומובן, שהיתרון שנעשה בחכמה מן הסכלות אינו ע"י סכלות סתם, אלא ע"י שכל גדול ביותר, שבערך התורה נקרא בשם סכלות.

סאוזהו החידוש שהי' בהודאת יתרו – שהי' חכם גדול בחכמה דלעו"ז, והי' שלם הן בחכמה והן במעשה (כנ"ל בארוכה), ולכן כשפעל בעצמו ענין הביטול והמס"נ, לעזוב את כל השלימות כו' ולילך למדבר כו' – הרי זה פעל יתרון בתורה, למעלה מהתורה כפי שהיא מצד עצמה.

סבוע"ד שמצינו בנוגע לדוד המלך – כדאיתא בספר הבהיר⁴⁰¹ שדוד הי' מחבר תורה שלמעלה בהקב"ה: לימוד התורה של דוד (שהי' למעלה גם משלמה, שבימיו "קיימא סיהרא באשלמותא"⁴⁰²) הי' בתכלית השלימות, כפי שהתורה היא מצד עצמה; ונוסף לזה הוצרך לחבר התורה בהקב"ה – שזהו"ע של יתרון בתורה. וכיצד הגיע למדריגה זו – ע"י ענין הביטול, שאף שידע שהוא דוד מלך ישראל, אעפ"כ הי' בתכלית הביטול, כפי שהכריז "אם לא שויתי ודוממתי"⁴⁰³.

סגוכללות הענין בזה – שבכדי לקבל את התורה צריכה להיות היציאה מכל ההגבלות, וכנ"ל שההכנה למ"ת היתה ע"י קרי"ס שהו"ע ביטול הגבלות הטבע – שמהעלם נעשה גילוי, ומגילוי – העלם.

סד95
וכידוע מאמר הצ"צ בשם אדמו"ר הזקן, שכל ענין החסידות הוא לשנות טבע מדותיו⁴⁰⁴.

סהולכן הוצרך יתרו לצאת מארצו וממולדתו ולילך למדבר שמם כו', שזהו"ע של מס"נ – אף שהי' יכול להתגייר במקומו; הוא אמנם הי' יכול להתגייר, ללמוד תורה ולקיים מצוות, אבל כל זמן שנשאר בטבעו ורגילותו, ללא מס"נ – נשאר תקוע ב"ארץ מדין", ואינו יכול לקבל תורה מ"משה איש האלקים"; בשביל זה יש צורך במס"נ.

סוובזה גופא – מתבטא ענין הביטול והמס"נ בשם "יתרו" (ששייך למעשים טובים, מצוות) יותר מאשר "יתר" (ששייך לתורה), שלכן נקרא בשם יתרו דוקא, אף שלכאורה הי' ראוי יותר לקרותו בשם "יתר", שהרי הענין ד"יתר פרשה אחת בתורה" הי' קודם הענין ד"יתר במעשים טובים" (כי לאחרי שנקרא "יתרו", בתוספת וא"ו, אין מקום להוסיף ולקרותו "יתר", בלא וא"ו).

סזובהקדמה – שיש צורך בשני הענינים, הן "יתר" והן "יתרו" (וכמו בפשטות, שהשם "יתרו" אינו במקום השם "יתר", אלא גם לאחרי שהוסיפו לו ו' ונקרא "יתרו", נקרא גם "יתר", שהרי ארז"ל1 "שבע שמות נקראו לו", ולא ששה שמות), כיון שהם שני ענינים: "יתר" – בנוגע לתורה, ו"יתרו" – בנוגע למצוות. וכמו שלאחרי מ"ת יש בישראל "מארי תורה" ו"מארי עובדין טבין"⁴⁰⁵.

סחובשניהם צריכה להיות תנועה של מס"נ שלמעלה ממדידה והגבלה. – אין הכוונה שכיון שצריך לעסוק בשני הענינים, ואינו יודע במה להתחיל, ילך לשאול אצל הרב... אלא הוא צריך לצאת ממדידה והגבלה.

סטאלא שתנועת המס"נ שלמעלה מטעם ודעת מתבטאת (לא כ"כ בענין התורה, אלא בעיקר) בענין מעשה המצוות דוקא, כמו שנתבאר בהתוועדות יום ההילולא⁴⁰⁶. ובפרט ע"פ פירוש בעל ההילולא⁴⁰⁷ ש"מעשה" הוא מלשון עשי' וכפי', כמו "מעשין על הצדקה"⁴⁰⁸, כולל ובמיוחד – הפעולה על הזולת (ע"ד הליכת יתרו לגייר את בני משפחתו), שזהו גם מ"ש⁴⁰⁹ "מקול מחצצים בין משאבים", ששואבים לאחרים דברי תורה⁴¹⁰.

ע* * *

עא96
ח. ע"פ האמור לעיל שהתוועדות זו קשורה עם ברכת "צאתכם לשלום", הרי כיון שאצל חסידים הענין ד"אל יפטר אדם מחבירו אלא מתוך דבר הלכה" הוא אמירת מאמר חסידות (שזהו גם ענין של "דבר הלכה", שהרי מכל מאמר צריך ללמוד "בכן" בנוגע לענין שבהנהגה בפועל) – אומר עתה מאמר חסידות.

עבט. צוה לנגן ואמר מאמר ד"ה וידבר אלקים את כל הדברים האלה לאמר.

עג* * *

עדי. מהפרשה דמתן-תורה – באים לפרשת "ואלה המשפטים": "ואלה מוסיף על הראשונים, מה הראשונים מסיני אף אלו מסיני"⁴¹¹.

עהומפרש רש"י על הפסוק "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם": "לפניהם – ולא לפני אומות העולם, ואפילו ידעת בדין אחד שהם דנין אותו כדיני ישראל אל תביאם בערכאות שלהם".

עוולכאורה אינו מובן: מה לאומות העולם ול"ערכאות" – הרי כל הענינים שבעולם מקורם מהקדושה, וא"כ, כיצד מגיע לידי אוה"ע ענין של "ערכאות", שענינם הוא דינים ומשפטים, ולא עוד אלא שערכאות של אוה"ע יהיו באופן ש"דנין .. כדיני ישראל" (שעל זה הוא הציווי שאעפ"כ אין להביא דין "בערכאות שלהם")?!

עזוהביאור בזה – שמצד הענין ד"הרוצה לטעות יבוא ויטעה"⁴¹², יש נתינת מקום לטעות, עי"ז שגם לאוה"ע ישנם ערכאות שדנים באותו אופן כפי שדנים ע"פ תורה, ואעפ"כ, הרי הם ערכאות של עכו"ם, ויש להם שייכות לעבודה זרה, כמבואר במאמרי חז"ל⁴¹³.

עחיא. והנתינת מקום לטעות היא – מ"בית דין" של ישראל:

עטכאשר ההנהגה היא באופן של "מיצר", ע"פ מדידה והגבלה ("בית דין") – אזי יש נתינת מקום לכך שבריבוי ההשתלשלות תהי' מזה יניקה כו', עד לערכאות של עכו"ם, שהו"ע השייך לע"ז (כנ"ל).

פוזהו ענינו של עמלק⁴¹⁴ – "אשר קרך"⁴¹⁵: הוא מסכים שצריכים

פא97
ללמוד תורה ולקיים מצוות, אבל הוא טוען שאין מקום להתפעלות, אלא הכל צריך להיות בהתיישבות ובמדידה והגבלה.

פבוכאשר נמצאים במיצר ובהגבלה – אזי יכול להשתלשל מזה "ערכאות של עכו"ם", שענינם הוא – שגם כאשר דנים כפי שצ"ל ע"פ תורה ("כדיני ישראל"), אין זה משום שהתורה אומרת כך, אלא משום שהם (הערכאות) אומרים כך; ומזה יכולים לבוא לידי ע"ז רח"ל.

פגוכפירוש בעל ההילולא⁴¹⁶ במארז"ל⁴¹⁷ "היום אומר לו עשה כך כו'", שהיצר הרע אינו אומר לו לעשות עבירה, אלא "אומר לו עשה כך", שיעשה המצוה, ורק שיעשה זאת משום שהנפש הבהמית אומרת כך; ומזה בא לסיום המאמר – "עד שאומר לו לך עבוד כו'".

פדיב. הדרך היחידה למנוע זאת היא – ע"י היציאה מהמיצר וההגבלה, והיינו, שקיום התומ"צ יהי' במסירות נפש שלמעלה מטעם ודעת, שבאופן זה אין מקום ליניקה כלל:

פהכללות הענין ד"הרוצה לטעות יבוא ויטעה" הוא – מצד ההעלם והסתר, שהנתינת מקום לזה מתחילה מצמצום הראשון; משא"כ מצד הענינים שלמעלה מהצמצום – אין מקום להעלם והסתר.

פווזוהי בחי' אוא"ס שלמעלה מבחי' ב"ד של מעלה: ב"ד של מעלה – פוסקים כל דבר ע"פ דין, שהוא צמצום והגבלה; ישנם מזכים ומחייבים, וגם מצד המזכים יש כמה הגבלות עד כמה הוא ראוי לכך כו'; אבל מצד אוא"ס שלמעלה מהגבלת ב"ד – אין הגבלות כלל.

פזוכדי לעורר בחי' זו – צריכה העבודה למטה להיות באופן של יציאה ממיצר והגבלה, שאינו עושה חשבונות: "עד פה תבוא"⁴¹⁸ ותו לא, אלא עבודתו היא בבחי' "בכל מאדך"50, למעלה מכל מיצר והגבלה; ועי"ז מגיע (ומעורר) בבחי' אוא"ס שלמעלה מב"ד של מעלה, שמשם אין מקום ליניקה כו'.

פחוזהו ג"כ מ"ש "אשר תשים לפניהם" – שפירושו⁴¹⁹ "לפנימיותם"⁴²⁰, כי פנימיותו של כאו"א מישראל קשורה עם הקב"ה (כפס"ד הרמב"ם

פט98
בהלכות גירושין⁴²¹, שגט מעושה ע"פ ב"ד של ישראל כשר, כי "מאחר שהוא רוצה להיות מישראל, ורוצה הוא לעשות כל המצוות"); וכאשר מעוררים את פנימיות הנשמה, שלמעלה מהשכל – עי"ז מגיעים לבחינה שלמעלה מב"ד של מעלה, ששם אין יניקה כלל, ואין הגבלות אם המקבל ראוי כו', אלא משם משפיעים כל טוב לכל אחד מישראל.

ציג. ועפ"ז יובן גם הקשר בין שני הפירושים בתיבות "אשר תשים"⁴²² שיש בזה שני פירושים: (א) "אלו כלי הדיינין"⁴²³ – ענין חיצוני לגמרי, כלים שמיטלטלין ממקום למקום ואין להם קבע; (ב) מלשון סימה ואוצר⁴²⁴, שהו"ע פנימיות התורה.

צאוהקשר בין שני הפירושים הוא – שע"י בחי' סימה ואוצר (פירוש הב'), שהו"ע פנימיות התורה, מעוררים בחי' "לפניכם", פנימיות הנשמה הקשורה עם פנימיות אוא"ס שאין בו ההגבלות דב"ד כו'; ובמילא נמשך משם לכאו"א מישראל, אפילו לאלו שנשקעו בלעו"ז – שזהו"ע כלים המיטלטלין ממקום למקום ואין להם קבע (פירוש הא'), כי ענין הקביעות הוא בקדושה דוקא – שסוכ"ס ייגאלו גם הם, כי "לא ידח ממנו נדח"⁴²⁵. ובדוגמת מארז"ל⁴²⁶ שחתר הקב"ה חתירה תחת כסא הכבוד – למעלה מהגבלות ב"ד של מעלה.

צבוזהו החידוש שיהי' בגאולה השלימה – שגם ניצוץ דקדושה אחד ויחידי לא ישאר בגלות ח"ו⁴²⁷. וכמבואר בכתבי כ"ק אדמו"ר האמצעי⁴²⁸ בענין ההפרש שבין "בעתה" ל"אחישנה"⁴²⁹, באיזה אופן יש מעלה יתירה בנוגע לענין הבירורים, שיש סברא לכאן ויש סברא לכאן כו'. וכיון שעתה ישנם כבר שני הענינים – הן "אחישנה" והן "בעתה" – הרי בודאי שיהיו ב' המעלות, ויגאלו כל הניצוצות.

צגוכל זה יהי' ע"י התגלות והפצת בחי' סימה ואוצר – פנימיות התורה, שחודרת בפנימיות הנשמה, שהיא קשורה עם פנימיות אין-סוף, ששם אין מתחשבים עם הגבלות כלל,

צד99
ומה גם שידוע מאמר רבנו הזקן⁴³⁰ ש"בכל ענין .. תהי' יד מקושריו והולכי בעקבותיו על העליונה", ולזה הסכימו אפילו ב"ד של מעלה,

צהו"מקושריו והולכי בעקבותיו" יביאו עמהם את כל ישראל⁴³¹.

צו______  ______