Toras Menachem·Vol. 40 (5724·Part 3)·Sicha of Wednesday Parshas Eikev·20 Menachem-Av 5724תורת מנחם·מ - שנת תשכ"ד - חלק שלישי·בס"ד. שיחת יום ד' פ' עקב·כ"ף מנחם-אב·ה'תשכ"ד

אבלתי מוגה

בא. ענין לימוד משניות (בשייכות ל"יאָרצייט"), המרומז גם בכך ש"משנה" אותיות "נשמה", ו"נשמה" אותיות "משנה"¹³¹⁴ – שייך במיוחד גם לחודש מנחם-אב:

גחודש זה בכללותו קשור עם ענין של היפך הגאולה, ולכן מצינו בנוגע לכמה ענינים שאין זה זמן מסוגל כו', וכדאיתא בגמרא¹³¹⁵ "בר ישראל דאית לי' דינא בהדי נכרי לישתמיט מיני' באב כו'".

דוביחד עם זה, נקרא חודש זה (גם) בשם "מנחםאב", כמובא באחרונים¹³¹⁶ בנוגע לכתיבת שטרות שבהם צריכים לדייק בשמות החדשים, כמו שטרות גיטין, ועד שיש דעה שמספיק לכתוב "מנחם" בלבד¹³¹⁷.

הכלומר: מחד גיסא, הנה אפילו לאחרי חמשה עשר באב יש להשתדל להשתמט מן הנכרי כו' (ד"לישתמיט מיני' באב" – "משמע כל החודש, אפילו אחר התענית"¹³¹⁸); ולאידך גיסא, הנה כבר מתחילת החודש, החל מראש חודש, וגם בשבוע שחל בו ת"ב, הרי הוא נקרא בשם "מנחםאב", ועד שאפילו ת"ב עצמו הוא תשעה בחודש מנחםאב.

וכיצד יכולים להפוך את העובדה שבגלוי יש בחודש זה ענין בלתי-רצוי, ענין של חורבן – ולפעול שיהי' בו הענין ד"מנחם", ענין הגאולה?

זעל כך איתא במדרש¹³¹⁹: "אין כל הגליות הללו מתכנסות אלא בזכות משניות, מ"ט גם¹³²⁰ כי יתנו בגוים עתה אקבצם", והיינו, שבין הענינים שמביאים ופועלים את הגאולה עד למטה מעשרה טפחים, הרי זה הענין דלימוד המשניות (כמבואר במק"א¹³²¹ טעם הדבר).

ח293
ב. במשניות גופא ישנם ששה סדרי משנה, שכוללים כו"כ מסכתות. אבל ביניהם יש מסכת הקשורה עם פרשת השבוע והיום – כידוע¹³²² התקנה ללמוד בכל שבוע פרשת השבוע, ובמשך השבוע גופא ללמוד בכל יום את חלק הפרשה ששייך ליום זה, שהרי פרשת השבוע נחלקת לשבעה חלקים, כנגד שבעת ימי השבוע:

טפרשת היום – יום רביעי, עשרים במנחם-אב – היא חלק הרביעי בפרשת עקב, שבו מסופר אודות לוחות האחרונות: "בעת ההיא אמר ה' אלי פסל לך שני לוחות אבנים כראשונים גו' ואכתוב על הלוחות גו' ושמתם בארון"¹³²³.

יוענין זה – "פסל לך" – קשור עם סיום מסכת בבא קמא, כפי שמצינו ב"הדרן" של אדמו"ר מהר"ש על מסכת ב"ק (שנדפס בקיצור בספר התולדות אדמו"ר מהר"ש בסופו¹³²⁴, מרשימת כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע): "ת"ר מסתתי אבנים אין בהם משום גזל", ד"צ"ל א"כ מה א"ל הקב"ה למשה פסל לך ("פסולתן שלך יהא"¹³²⁵), מאחר שאין בהם משום גזל, ופי' מפני שהם הפקר וכו', אך שם סנפירין וכו'".

יא[המשך הענין בביאור ה"הדרן" הנ"ל – הטעם שהדין ד"מסתתי אבנים אין בהם משום גזל", הובא על הבבא ד"אם הי' עושה אצל בעה"ב"¹³²⁶, והשקו"ט אם דין זה הוא גם כאשר עושה אצל בעה"ב¹³²⁷; ב' הסברות בההיתר שאין בעה"ב מקפיד, אם זה כמו הפקר או כמו מתנה¹³²⁸;

יב294
ביאור הפלוגתא דהברייתא והתוספתא בדין מסתתי אבנים, אם תלוי בקפידת בעה"ב, שזהו מצד החילוק בין בבל (ברייתא) לארץ ישראל (תוספתא), דכיון "שאין אבנים בבבל שהוא בקעה"¹³²⁹, לכן מסתתי אבנים אין בהם משום גזל, כי, בגלל פחיתות החשיבות הרי הם הפקר מצד עצמם (כדברי אדמו"ר מהר"ש: "ופי' מפני שהם הפקר"¹³³⁰), וגם אם בעה"ב מקפיד, בטלה דעתו. ועד"ז כאשר בנ"י היו במדבר ששם לא היתה חשיבות לאבנים; וביאור נוסף בצורך ההיתר ד"פסל לך" – בגלל שהפסולת צ"ל שייך (לא לבעה"ב, הקב"ה, אלא) לישראל [כמובן מהמשך דברי הגמרא12 בנוגע לפלפולא של תורה שניתנה למשה ונהג בה טובת עין ונתנה לישראל, "שנאמר כתב לך פסל לך, מה פסולתן שלך אף כתבן שלך"¹³³¹], כיון שהלוחות היו שייכים לציבור – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס בלקו"ש חי"ט ע' 106 ואילך].

יגוע"פ מנהג ישראל ב"הדרן" לקשר את סיום המסכת עם תחילתה¹³³² – הובאו שם דברי אדמו"ר מהר"ש גם בנוגע להתחלת המסכת, "ארבעה אבות נזיקין":

יד"למה בקדושה ג' אבות, ובלעומת זה ד' אבות נזיקין. אך הנה איתא בטור ברקת¹³³³ דהעיקר הוא אחד. וא"כ לא קשיא. עפּעס דאַרף דאָך

טו295
זיין¹³³⁴, ומה יכול להיות פחות מאחד, והעיקר מבעה. ומאריך בזה שם דיש שם הוי' בלעו"ז כו'. וקצת מזה יש בס' קול ברמה ג"כ, אך שם בקיצור, ובטו"ב מאריך בזה. ומה שנק' אבות, מפני שהם לעו"ז דקדושה, לכן נק' אבות. ובד' נגעים¹³³⁵ ג"כ העיקר אחד, ושם רוצה שהעיקר ב'. והעיקר הוא בהרת. ומה שבנגעים יש הרבה תולדות יותר מבנזיקין הוא מפני שעונג הוא כח היותר עליון מאהבה".

טזעד כאן תוכן ה"הדרן" של אדמו"ר מהר"ש, כפי שנרשם ע"י ממלא מקומו, כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע, ויצא לאור11 ע"פ הציווי וההוראה של רבינו נשיאנו, נשיא דורנו.

יזג. ויש לבאר ענין נוסף בסיום המסכת, שכבר עמדו עליו כמה מפרשים:

יחבסיום המסכת – לאחרי שנתבארו ג' החלוקות: (א) "מסתתי אבנים אין בהם משום גזל", גם אם בעה"ב מקפיד, כיון שזהו דבר שאין לו חשיבות כלל, ובטלה דעתו, (ב) "מפסגי אילנות וכו' בזמן שבעה"ב מקפיד עליהם יש בהם משום גזל, אין בעה"ב מקפיד עליהן הרי אלו שלו", היינו, שתלוי בדעת בעה"ב, (ג) "כשות וחזיז אין בהם משום גזל, באתרא דקפדי יש בהן משום גזל", היינו, שתלוי במנהג המקום, ולא בדעת בעה"ב, ובאתרא דלא קפדי לא מהני קפידת בעה"ב, כיון שבטלה דעתו – מסיימת הגמרא: "אמר רבינא ומתא מחסיא אתרא דקפדי הוא".

יטולכאורה: סיום זה – "מתא מחסיא אתרא דקפדי הוא" – הוא היפך הכלל¹³³⁶ שיש לסיים בדבר טוב, שהרי הנהגה כזו "להקפיד על דבר שרוב העולם אין מקפידין" הוא "מנהג רע"¹³³⁷, מצד ענין של קמצנות, שזוהי תכונת הנפש בלתי-רצוי'?! ועד"ז בנוגע ללשון "קפדי" (נוסף על תוכן הענין) – שענין של קפדנות הוא היפך ענין החסד, שזהו ענין התורה שהיא "תורת חסד"?

כשאלה זו מתרץ המהרש"א ע"פ פירוש רש"י, "מתא מחסיא – מקום בהמות הוא וצריכין למרעה טוב": "לא הל"ל אלא למרעה, ומלת טוב הוא מיותר .. ואפשר שנתכוין ע"פ מ"ש לסיים בדבר טוב .. וכדי

כא296
שלא יהא חסר לסיים מסכת זו בדבר טוב, כי למרעה אותיות אחרונות רעה, ע"כ הוסיף מלת טוב לסיים".

כבאך צריך להבין, דלכאורה, גם לאחרי שרש"י מסיים פירושו בדבר טוב, עדיין נשארת הקושיא העיקרית על הגמרא עצמה שמסיימת בענין בלתי-רצוי?

כגד. ויש לומר הביאור בזה – שלאחרי שרש"י מפרש ש"מתא מחסיא מקום בהמות הוא וצריכין למרעה טוב", אזי מתחדש בדברי הגמרא ענין שלא היינו יודעים לולי פירוש רש"י – שהעובדה ש"מתא מחסיא אתרא דקפדי הוא" היא דבר טוב:

כדענין של קפידא – יכול להיות מצד טבע הקמצנות, שזהו ענין בלתי-רצוי; אבל ישנו גם ענין של קפידא שהוא (לא מצד ענין של קמצנות¹³³⁸, אלא להיפך) מצד הקדושה.

כהולדוגמא: אמרו חז"ל¹³³⁹ "צדיקים .. ממונם חביב עליהן יותר מגופן, וכל כך למה, לפי שאין פושטין ידיהן בגזל", והיינו, שהסיבה לכך שמקפידים על ממונם היא – לא מצד קמצנות, אלא מפני שהם מדייקים בקדושה יותר משאר בני אדם – "לפי שאין פושטין ידיהן בגזל".

כוה. ובהקדמה:

כזלכאורה אינו מובן: במה מתבטאת מעלת הצדיקים "שאין פושטין ידיהן בגזל" – כפי שמצינו גם בנוגע למ"ש¹³⁴⁰ "וילך ראובן בימי קציר חטים וימצא דודאים גו'", "מכאן לצדיקים שאין פושטין ידיהן בגזל"¹³⁴¹, "להגיד שבחן של שבטים .. לא פשט ידו בגזל להביא חטים ושעורים, אלא דבר ההפקר שאין אדם מקפיד בו"¹³⁴² – הרי גזל הוא איסור לאו מן התורה, וכדי שלא לעבור על זה לא צריך להיות במדריגת צדיק, "שבטי י-ה עדות לישראל"¹³⁴³; גם יהודי פשוט לא יעבור על לאו מן התורה בשביל להשיג מעט חטים?!

כחויובן ע"פ דיוק הלשון "אין פושטין ידיהן בגזל", ולא אין גוזלין – שבנוגע לגזילה ממש, הנה גם מי שאינו במדריגת צדיק לא יגזול, ומעלת הצדיקים היא ש"אין פושטין ידיהן בגזל":

כטהפירוש ד"פושטין ידיהן בגזל" הוא – שפעולת הגזילה נעשתה

ל297
כבר מקודם לכן, ע"י אחר, ועתה יש לו אפשרות לפשוט ידו בדבר הגזול, אבל לא באופן שהוא ה"גזלן" – לאחרי שהחפץ הגזול נמצא בשוק, אלא שחסר עדיין יאוש או שינוי רשות (ככל פרטי הדינים שבזה)¹³⁴⁴, שאז יכול למצוא כמה ענינים של הוראת היתר.

לאועד"ז – בעומק יותר – בפחות משוה פרוטה:

לבבריש הלכות גזילה וגניבה כותב רבינו הזקן: "אסור לגזול .. ואע"פ שפחות משוה פרוטה אינו נקרא ממון ואין צריך להשיבו, הרי חצי שיעור אסור מן התורה לכתחילה".

לגולכאורה הרי זה דבר פלא¹³⁴⁵:

לדבנוגע לחצי שיעור – לא מצינו בשום מקום הגדר ד"לכתחילה". חצי שיעור אסור מן התורה – לדעה אחת¹³⁴⁶, וכן היא ההלכה¹³⁴⁷; ואילו להדעה שחצי שיעור מותר מן התורה33 – הרי מן התורה מותר הדבר לגמרי, גם "לכתחילה".

להאמנם, גבי גזילה מחדש רבינו הזקן ש"חצי שיעור אסור מן התורה (אבל רק) לכתחילה".

לווכיון שהאיסור דפחות משוה פרוטה הוא רק לכתחילה, נמצא, שאף שבשעה שפושט ידו ליטלו הרי זה גזל, הרי לאחרי שפשט ידו – בדיעבד – שוב אין איסור בדבר (כיון שאין בעה"ב מקפיד על פחות משוה פרוטה).

לזוזהו שצדיקים אין פושטין ידיהן בגזל – כי, מי שאינו צדיק, אלא רק בינוני, הרי מצד אהבת הממון עלול לפשוט ידו בגזל, כיון שיש למצוא על זה הוראת היתר, כנ"ל; ורק צדיקים – שאצלם יש תוספת הידור בהקפדה וזהירות מענין הגזל עד קצה האחרון – אין פושטין ידיהן בגזל, גם בפחות משוה פרוטה, וכיו"ב.

לחו. וזהו הטעם ש"צדיקים .. ממונם חביב עליהן יותר מגופן" – שמקפידים על ממונם גם בפחות משוה פרוטה, כדי שעי"ז יתרגלו להתנהג כן גם בנוגע להזולת, שלא לפשוט ידם בגזל בפחות משוה פרוטה.

לט298
[וע"ד שמצינו בגמרא¹³⁴⁸ "האוכל בשוק .. פסול לעדות", "הואיל ואינו מקפיד על כבודו אינו בוש לזלזל בעצמו וליפסל"¹³⁴⁹, ועאכו"כ שאינו מקפיד על כבוד חבירו; וכאשר יתרגל להקפיד על כבוד עצמו, אזי יקפיד גם על כבוד חבירו].

מונמצא, שישנו ענין של קפידא שאינו מצד תכונה בלתי-רצוי' של קמצנות, אלא אדרבה, מצד גודל ההקפדה בעניני קדושה, שלא לפשוט ידו בגזל בפחות משוה פרוטה, שמרגיל את עצמו בכך עי"ז שמקפיד גם על ממונו אפילו בפחות משוה פרוטה.

מאז. אך עדיין אינו מובן:

מבבמה דברים אמורים ש"צדיקים .. ממונם חביב עליהן יותר מגופן .. לפי שאין פושטין ידיהן בגזל" – רק כאשר עי"ז לא יבוא הזולת לידי מכשול; אבל בנדו"ד, כאשר בני מתא מחסיא מקפידים על כשות וחזיז, הרי בכך מכשילים את הזולת שנוטל אותם לעצמו שיעבור על איסור גזל?

מגולכן מפרש רש"י ש"מתא מחסיא מקום בהמות הוא וצריכין למרעה טוב", היינו, שיש כאן ענין נוסף בהקפדה על כשות וחזיז – בגלל החיוב ליתן מאכל לבהמות, שזהו ענין שנוגע גם לאכילה שלו מצד החיוב דשמירת בריאות הגוף, כמ"ש¹³⁵⁰ "ונשמרתם מאד לנפשותיכם", כמארז"ל¹³⁵¹ "אסור לאדם שיאכל [שיטעום כלום¹³⁵²] קודם שיתן מאכל לבהמתו, שנאמר¹³⁵³ ונתתי עשב בשדך לבהמתך, והדר ואכלת ושבעת".

מדח. ע"פ האמור לעיל שהקפידא ("אתרא דקפדי") היא מצד החיוב להאכיל לבהמתו ועי"ז יוכל לאכול בעצמו – יש לבאר גם הקשר דסיום המסכת עם תחילתה:

מהבנוגע להתחלת המסכת, "ארבעה אבות נזיקין", נתבאר לעיל (ס"ב) מה"הדרן" של אדמו"ר מהר"ש, ש"העיקר הוא אחד .. מבעה". ובנוגע ל"מבעה" מצינו בגמרא¹³⁵⁴ ב' דעות: "מבעה זה אדם", "מבעה זה השן".

מווהתיקון על ב' עניני הנזיקין ד"מבעה" (בתחלת המסכת) הוא ע"י "אתרא דקפדי" (בסיום המסכת): ההקפדה על החיוב להאכיל לבהמתו – התיקון ד"מבעה זה השן", שעי"ז תהי' גם אכילת האדם ("ואכלת

מז299
ושבעת") כדבעי (לאחרי "ונתתי עשב בשדך לבהמתך") – התיקון ד"מבעה זה אדם".

מחויומתק יותר – שהשרש ומקור לכללות הענין ד"נזיקין", הוא חטא עץ הדעת, שקשור עם ענין של אכילה [שהרי חטא עה"ד הי' באכילה, שעל זה נצטווה אדה"ר "לא תאכל ממנו"¹³⁵⁵, ואילו "לא תגעו בו"¹³⁵⁶, הרי זה מה שחוה "הוסיפה על הציווי, לפיכך באה לידי גרעון"¹³⁵⁷], והתיקון לזה הוא ע"י האכילה הרצוי' – "ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלקיך"¹³⁵⁸ (ולא באופן "שגזל סאה של חיטין טחנה לשה ואפאה והפריש ממנה חלה, כיצד מברך, אין זה מברך אלא מנאץ, ועליו נאמר¹³⁵⁹ בוצע ברך נאץ ה'"¹³⁶⁰), היפך האכילה מעה"ד, שממנה התחיל כללות ענין ה"נזיקין".

מטוענין זה קשור גם עם לוחות האחרונות – "פסל לך שני לוחות אבנים", כדברי אדמו"ר מהר"ש בהתחלת ה"הדרן" שמקשר זאת עם "מסתתי אבנים" שבסיום המסכת – שעל ידם הי' התיקון דחטא העגל, והרי חטא העגל הוא בדוגמת חטא עה"ד, כמרומז בגמרא במסכת שבת¹³⁶¹ שבשעה "שבא נחש על חוה הטיל בה זוהמא, ישראל שעמדו על הר סיני פסקה זוהמתן", ובחטא העגל חזרה זוהמתן¹³⁶². וכאמור, התיקון על זה הוא ע"י לוחות אחרונות – "פסל לך שני לוחות אבנים", "מסתתי אבנים" – שעי"ז נתתקן חטא העגל שהוא בדוגמת חטא עה"ד, שרש ומקור כל ה"נזיקין".

נט. ויש להוסיף ולבאר מ"ש בפירוש רש"י "מתא מחסיא מקום בהמות הוא וצריכין למרעה טוב", ע"פ פנימיות התורה (כידוע¹³⁶³ שבפירוש רש"י מרומזת פנימיות התורה):

נא"(מקום) בהמות" – קאי על נפש הבהמית והגוף, שבשבילם ירדה נפש האלקית למטה, שהרי הנשמה עצמה אינה צריכה תיקון כלל, ולא הוצרכה לירד למטה אלא כדי לתקן את הגוף ונפש הבהמית¹³⁶⁴,

נב"וצריכין למרעה טוב" – לא רק "מרעה" סתם, אלא "מרעה טוב", דכיון שהקב"ה הוא עצם הטוב, וטבע הטוב להטיב¹³⁶⁵, לכן, רצונו

נג300
שיהי' תכלית הטוב גם להגוף ונפש הבהמית, עי"ז שיהי' הבירור שלהם באופן של עבודה, ולא באופן של "נהמא דכיסופא"¹³⁶⁶.

נדוזהו "מתא מחסיא אתרא דקפדי הוא" – שמקפידין על המרעה טוב של הבהמות, שהו"ע בירור הגוף ונפש הבהמית.

נהוענין זה שייך ל"מתא מחסיא":

נוכתב המהר"ם שי"ף: "ואפשר למצוא סמך במעשה שהביא בספר הזוהר בכפר טרשין שהי' שם דבר, ובא רב אחא וביטל הגזירה, ושינה שמה למתא מחסיא", וז"ל הזהר (בפרשת וירא – במדרש הנעלם¹³⁶⁷): "רב אחא אזל לכפר טרשא וכו' קם ואחזר להו בתשובה שלימתא, וקבילו עלייהו דלא יתבטלון מאורייתא לעלם, ואחליפו שמא דקרתא וקארון לה מאתא מחסיא".

נזונמצא, ש"מתא מחסיא" מורה על כללות עבודת התשובה, שעל ידה פועלים שינוי ב"כפר טרשא", ששם היתה שליטת הלעו"ז, להיות "מתא מחסיא", שתהי' ההצלה מהעונש¹³⁶⁸,

נחועוד זאת, שפועלים השינוי מ"כפר" ל"עיר" ("מתא") – כמובן מדברי הגמרא במסכת חגיגה¹³⁶⁹ בביאור החילוק שבין יחזקאל לישעי', "למה יחזקאל דומה לבן כפר שראה את המלך, ולמה ישעי' דומה לבן כרך שראה את המלך" (ש"אינו נבהל ואינו תמה ואינו חש לספר"), היינו, שיוצאים ממעמד ומצב של "בן כפר", שראיית המלך היא דבר חידוש אצלו, ונעשים במעמד ומצב של "בן כרך", שראיית המלך היא אצלו דבר טבעי, כיון שרגיל להיות עם המלך – מלכו של עולם.

נטוזהו ש"מתא מחסיא" "מקום בהמות הוא וצריכים למרעה טוב", ולכן "אתרא דקפדי הוא" – כי, ענין עבודת התשובה הוא לפעול את התיקון ד"ארבעה אבות נזיקין", שעיקרם הוא "מבעה", "זה השן", ו"זה אדם", היינו, שתמורת האכילה הבלתי-רצוי' דחטא עה"ד (שרש ומקור ה"נזיקין"), "יתן מאכל לבהמתו" באופן של "מרעה טוב", ואז יהי' גם "ואכלת ושבעת", ועד – "וברכת את ה' אלקיך על הארץ הטובה אשר נתן לך"¹³⁷⁰, בגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו, בקרוב ממש.

ס* * *

סא301
י. בהמשך להמדובר לעיל אודות ענין התשובה,

סב– כסיפור הזהר בנוגע לכפר טרשא, שעי"ז שאנשי המקום קיבלו על עצמם לקיים את הוראת ר' אחא, אזי נתתקן אצלם המעמד ומצב הבלתי-רצוי שהי' לפנ"ז (שהרי לא מסופר שניתוספו תושבים חדשים, אלא שנתתקן מעמדם ומצבם של תושבי המקום גופא), ועד שנשתנה שם המקום מ"כפר טרשא" ל"מתא מחסיא", שזהו ע"ד מ"ש הרמב"ם¹³⁷¹ בנוגע לבעל תשובה ש"משנה שמו, כלומר, אני אחר, ואיני אותו האיש שעשה אותם המעשים", ולכן "חטא גמור הוא לומר לבעל תשובה זכור מעשיך הראשונים"¹³⁷² –

סגמצינו במשנה דבר פלא:

סדבמשנה האחרונה של פרק יום הכיפורים, שהוא הפרק האחרון שבו מסתיימת מסכת יומא – מובא הפסוק¹³⁷³ "מקוה ישראל ה'", "מה מקוה מטהר את הטמאים, אף הקב"ה מטהר את ישראל".

סהולכאורה אינו מובן כלל¹³⁷⁴:

סומהו הצורך להביא ראי' שהקב"ה יכול לטהר את בנ"י מזה ש"מקוה מטהר את הטמאים" – וכי אפשר להשוות את כחו של הקב"ה ל"מקוה", כך, שלולי זאת לא היינו יודעים שהקב"ה מטהר את ישראל, ורק כאשר רואים ש"מקוה מטהר את הטמאים", הנה מזה מובן ש"אף הקב"ה מטהר את ישראל"?! – לכאורה איפכא מסתברא!

סזיא. והביאור בזה:

סחישנם יהודים ששואלים קושיא: מדוע צריך הקב"ה בעצמו להתעסק בטהרת הטמאים?!

סטהקב"ה, מלך מלכי המלכים, מצווה ליהודי ללכת בדרך מסויימת ולהתנהג באופן מסויים, אך, מאיזו סיבה שתהי', חטא ופגם ועבר את הדרך בשוגג, ולא קיים את רצונו של הקב"ה, ומה גם שישנו גם מי שעשה זאת במזיד, רחמנא ליצלן, שידע שאסור לעשות זאת, ולא התחשב עם רצונו של הקב"ה.

עואעפ"כ, בהיות הקב"ה מלך מלכי המלכים, הנה לא זו בלבד שמקבל את התשובה, וכדברי הרמב"ם¹³⁷⁵ ש"אהוב ונחמד הוא לפני הבורא

עא302
כאילו לא חטא מעולם", ועד ש"מעלתם גדולה ממעלת אלו שלא חטאו מעולם", אלא עוד זאת, שהקב"ה בעצמו מתעסק לעזור לו לשוב בתשובה.

עבוהגע עצמך:

עגמדובר אודות מי שמתנהג היפך רצונו של הקב"ה; הוא יודע שאסור לעשות דבר מסויים, ולמרות זאת עושה היפך רצונו של הקב"ה. ואעפ"כ, יורד הקב"ה מגדלותו, שזוהי גדלות שבאין ערוך, ומשפיל את עצמו להיות "את דכא ושפל רוח"¹³⁷⁶ – לא "דכא ושפל רוח" בגשמיות, שהרי אצל הקב"ה הנה אבנים פשוטות וסנפירינון חשיבותם שוה (כנ"ל¹³⁷⁷), אלא "דכא ושפל רוח" ברוחניות, היינו, שבחייו הרוחניים נפל למטה כ"כ שאין למטה הימנו.

עדולכאורה: לשם מה צריך הקב"ה בעצמו להתעסק ("פּאָרקען זיך") עם רחיצת "צואת בנות ציון"¹³⁷⁸, ולטהר בעצמו את הטמאים?! – בשביל זה יכול להקב"ה להסתפק ב"מלאך", "שרף" או "שליח", "נביא", "רב", או אפילו ה"שמש"!...

עהיש לקרוא ל"שמש" של בית-הכנסת, ולומר לו: הנה ישנו מי שמתנהג שלא כדבעי, וכיון שיש לך תפקיד שהנך מקבל תשלום עבורו, עליך לרדת אליו בהיותו במצבו הירוד, ולדבר עמו דיבורים כאלו שגם הוא יוכל להבין אותם, מבלי הבט על גסותו, עד שתפעל עליו שיזדכך מעט ("ער זאָל ווערן אַ ביסעלע איידעלער"); ולאחרי שה"שמש" יזכך אותו מעט – אזי ילך סגנו של ה"ראַבאַי" לדבר עמו, ואח"כ ילך ה"ראַבאַי" בעצמו, ואח"כ ילך המלמד של ה"ראַבאַי", ואח"כ ילכו "מלאכים", ורק אח"כ ידבר עמו הקב"ה!

עושוללת זאת המשנה ואומרת: "הקב"ה מטהר את ישראל", ואינו מוסר זאת למישהו אחר.

עזכאשר מדובר אודות יהודי, שהוא בן אברהם יצחק ויעקב – אזי "רחץ ה' את צואת בנות ציון"65: בה בשעה שהצואה נמצאת עדיין על גופם, והם במעמד ומצב שאינם מתביישים בכך – לא סומך הקב"ה על אף אחד, אלא הוא בעצמו הולך ורוחץ את צואת בנות ציון. ובלשון הכתוב¹³⁷⁹: "השוכן אתם בתוך טומאותם", והוא בעצמו רוצה לרחוץ אותם.

עחאך ישנו מי שטוען שאינו מאמין בכך:

עט303
הוא יודע בעצמו גודל שפלותו, ובשבילו מספיק שידבר עמו יהודי שהוא קצת יותר נעלה ממנו, או הרבה יותר נעלה ממנו, ועד שיבוא אליו "מלאך"; אבל היתכן שהקב"ה בעצמו ישפיל את עצמו לירד אליו?!

פובלשון רבינו הזקן בתניא¹³⁸⁰: "מלך גדול ורב" שיורד "לאיש הדיוט ונבזה ושפל אנשים ומנוול המוטל באשפה", הוא מתגולל באשפה ועוד נהנה ממנה...

פאובכן: כאשר ישנו מי שאינו מאמין בכך, וחושב שמסתמא ישלח הקב"ה שלוחים, אבל לא באופן שהוא בעצמו יטפל בכך – הנה על זה מביאים ראי': "מקוה ישראל ה'", "מה מקוה מטהר את הטמאים, אף הקב"ה מטהר את ישראל", דכיון שהקב"ה קבע מצוה של טהרה במקוה, מוכרח גם הוא בעצמו לקיים מצוה זו¹³⁸¹.

פביב. והביאור בזה:

פגהחידוש שיש בענין המקוה – שגם כאשר יטבלו בו טמאים רבים, ישאר המקוה טהור וכשר.

פדומובן החידוש שבדבר, כי, מלבד מקוה, הרי זה להיפך – שכמות קטנה של טומאה מטמאת גם כמות גדולה ביותר של דבר טהור.

פהבאיסור והיתר – יש דין של ביטול ברוב, היינו, שכאשר יש כנגד האיסור שישים, מאה, או מאתיים¹³⁸² של היתר, אזי המיעוט בטל בהרוב.

פואבל בטומאה וטהרה – גם כאשר יש שיעור קטן של טומאה, כביצה¹³⁸³, וכנגדו יש דבר טהור ששיעורו מאות אלפים פעמים ככה, הנה כאשר הטומאה נוגעת בדבר הטהור או נופלת בתוכו, הרי לא זו בלבד שהטמא נשאר בטומאתו ואינו נעשה טהור, אלא אדרבה, שגם הדבר הטהור (מבלי הבט על גדלו בכמות) נעשה טמא לגמרי.

פזוהעצה היחידה להטהר מטומאה היא – טבילה במקוה:

פחמקוה – אינו צריך להיות "אַ געוואַלדיקע זאַך"; מספיק שיהיו המים בשיעור של ארבעים סאה, "אמה על אמה ברום ג' אמות"¹³⁸⁴, שזהו שיעור גוף האדם [אדם רגיל, ולא עוג מלך הבשן], ללא הראש¹³⁸⁵,

פט304
– שכן, אילו הי' אדם עם ראש (שכל), אזי לא הי' נטמא, כמארז"ל¹³⁸⁶ "אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות", והיינו, שהי' במעמד ומצב בלא ראש, כמו בהמה, שעלי' אי אפשר לשאול קושיות... ולכן, מספיק שגם המים המטהרים יהיו כשיעור הגוף בלבד, ללא הראש –

צאלא, שצריך לפעול בעצמו שיהי' "כל גופו עולה בהן"71, היינו, שאע"פ שאינו מבין במאת האחוזים מדוע צריך לעשות כך, ואין לו "געשמאַק" בזה, מ"מ, כל גופו עולה בהם ומתבטל בהם,

צאואז, ה"מקוה מטהר את הטמאים", וכאמור, כמה טמאים שיטבלו בו, יהיו כולם טהורים, והמקוה ישאר טהור.

צבכלומר: מקוה – אינו שייך לטומאה; אין מציאות שמקוה טהור יהי' טמא, אפילו לא ע"י מת, "אבי אבות הטומאה"¹³⁸⁷, ועד"ז מצורע או זב שאינם נטהרים ע"י מקוה¹³⁸⁸, והיינו, שגם טומאות שאינם נטהרים ע"י מקוה, אינם מטמאים את המקוה.

צגוכל זה למה – כיון שרצה הקב"ה שתהי' מציאות בעולם שאינה יכולה לקבל טומאה.

צדוענינו ברוחניות – כמארז"ל¹³⁸⁹ "אין דברי תורה מקבלין טומאה, שנאמר¹³⁹⁰ הלא כה דברי כאש, מה אש אינו מקבל טומאה כו'", שלכן, הציווי דלימוד התורה חל על כל אחד מישראל, מבלי הבט על מעמדו ומצבו בקיום המצוות, וכפי שמביא רבינו הזקן בשו"ע¹³⁹¹, שאפילו מי שעליו נאמר¹³⁹² "ולרשע אמר אלקים מה לך לספר חוקי", הנה ההגבלה שבזה היא רק בנוגע להרב, ש"אינו צריך להכניס את עצמו לבית הספק .. אבל הוא עצמו חייב להכניס את עצמו כו'", היינו, שצריך ללמוד עוד ועוד, ובריבוי, "ספי לי' כתורא"¹³⁹³, ו"אין דברי תורה מקבלין טומאה".

צהודוגמתו גם בענין הטבילה במקוה:

צומעיקר הדין – הרי "עיקר טבילותא בנורא"¹³⁹⁴, אלא, כיון שהגוף אינו יכול לסבול טבילה באש, קבע הקב"ה עוד מציאות בעוה"ז הגשמי שאינה מקבלת טומאה – שכאשר ישנו מקוה מים באופן ושיעור הכשר,

צז305
אזי "מקוה מטהר את הטמאים", דכיון שמקוה אינו יכול לקבל טומאה, לכן ביכלתו לטהר את הטמאים (אבל אילו הי' המקוה בערך ובשייכות לקבלת טומאה, אזי היו בו כמה גדרים והגבלות, ועד שמצינו שאם הווייתו ע"י טומאה, אזי המקוה אינו כשר¹³⁹⁵).

צחיג. ועפ"ז יובן מאמר המשנה "מה מקוה מטהר את הטמאים, אף הקב"ה מטהר את ישראל":

צטכאשר רואים ש"מקוה מטהר את הטמאים", היינו, שהקב"ה קבע שענין הטהרה יכול להיות רק ע"י דבר שאין לו שייכות כלל לטומאה, הרי מובן, שרק הקב"ה בעצמו יכול להיות "מטהר את ישראל", כי, כל ענין שישנו בעולם אינו בתכלית השלימות, וכיון שחסר בו שלימות, אזי יכול לבוא למעמד ומצב שהוא מעין המעמד ומצב שבו נמצא זה שזקוק לענין הטהרה, וא"כ, כיצד יוכל לתקנו בה בשעה שהוא בעצמו במצב של חסרון?!

קועכצ"ל, ש"מה מקוה מטהר את הטמאים", בגלל היותו שלא בערך לענין של טומאה וטהרה – לכן הנה "אף הקב"ה מטהר את ישראל".

קאיד. ומזה מובן גם גודל החשיבות של טבילה במקוה,

קבולא כמו אלו שטוענים שאינם אוחזים ממקוה, כיון שאינו נקי והגייני, ומתביישים בכך כיון שאין זה צנוע,

קגכאשר הולכים לרחוץ בחוף הים ("אויפן ביטש"), ששם יש לכלוך וכו' – זה נקרא "נקי". וכאשר הולכים שם באופן של "פריצות" – לא מתביישים; ואילו כאשר מדובר אודות ענין שלמעלה מגדרי טומאה וטהרה, שלכן בכחו לטהר את הטמאים – אזי מחפש היצה"ר כל מיני אמתלאות: אולי אין המקוה נקי, ואולי אינו צנוע דיו, ואולי יש להתבייש בכך.

קדובכן: גם אם הי' מקום לספק אם זוהי טענה נכונה או כוזבת – הרי רואים במוחש, שכל זמן שיהודים הקפידו על טהרת המשפחה, אזי היתה הנהגת הילדים והילדות באופן של צניעות, ולא היו כל הצרות שישנם מאז שההורים התחילו להתבייש לילך למקוה, כמו הצרה של נישואי-תערובת ("אינטער-מערידזש"), העדר היושר ("אינדיסענסי"), וכל שאר הצרות שכותבים אודותם בעיתונים בכל יום, ומחפשים עצות לכך

קה306
– עצות מעוותות, כיון שרוצים לתקן את המסובב (את ה"סימפטום"), מבלי לתקן את הסיבה שממנה באה הצרה.

קוכאשר יפסיקו להתבייש וידברו אודות מקוה מעל ה"בימה", וידפיסו על כך בעיתונים, ומבלי להתבייש מפני השכנים יקיימו זאת בפועל – אזי יתביישו הילדות והילדים ויתחילו להתנהג באופן של צניעות, ויהיו נחת אמיתי להוריהם.

קזאלא מאי, הי' משך זמן שלא היתה ההנהגה כדבעי – הנה על זה אומרים ש"הקב"ה מטהר את ישראל":

קחהקב"ה הוא למעלה מזמן ומקום, ולא נוגע לו אם המדובר הוא בנוגע לארצות-הברית או בנוגע לארץ-הקודש; בכל מקום נמצא הקב"ה – "מלא כל הארץ כבודו"¹³⁹⁶.

קטואת התפקיד לטהר את ישראל – אינו מוסר למישהו אחר, ל"שמש" וכיו"ב, אלא הוא בעצמו מתעסק עם כל אחד מישראל, נער וזקן, איש ואשה, ואפילו עם אלו שפעם עברו על רצונו – הרי הוא "מטהר את ישראל".

קיוזהו "מה מקוה מטהר את הטמאים, אף הקב"ה מטהר את ישראל":

קיאכאשר מייסדים בעיר מקוה¹³⁹⁷, ומשתדלים שיבקרו בהמקוה – אזי יודעים שאין זה "כפר טרשא", מקום קטן (כפר), שנקרא בשם "טרשא", אדמת טרשים וסלעים, שהו"ע "לב האבן"¹³⁹⁸, אלא "מתא מחסיא", עיר גדולה, שמחוסנת ומוגנת ע"י הקב"ה.

קיבוכל זה למה – כיון ש"הקב"ה (בעצמו בא למקום זה ו)מטהר את ישראל", בראותו שבנ"י שבעיר ייסדו שם "מקוה (ש)מטהר את הטמאים".

קיגוכאמור, בענין זה מסתיימת כל המסכת שבה מדובר אודות הכפרה של בנ"י, ובמסכת זו גופא, הפרק הנקרא בשם "יום הכיפורים", שבו מדובר אודות עניני יוהכ"פ – שבו נשלמה התכלית של ציווי הקב"ה "פסל לך שני לוחות אבנים כראשונים", ו"כתב לך את הדברים האלה"¹³⁹⁹, שניתנו ביוהכ"פ – שהגמר והסיום והתכלית היא, לעשות "מקוה (ש)מטהר את הטמאים", ומזה למדים ש"אף הקב"ה מטהר את ישראל", "מקוה ישראל ה'",

קיד307
וע"י הלימוד ממשיכים ופועלים זאת עד שרואים בעיני בשר קיום היעוד¹⁴⁰⁰ "וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם",

קיהוע"פ מ"ש באותה נבואה, באותו קאַפּיטל – הרי זה קשור עם היעוד¹⁴⁰¹ "והבאתי אתכם אל אדמתכם",

קיובגאולה האמיתית והשלימה, במהרה בימינו, ע"י משיח צדקנו.

קיז* * *

קיחטו. בפרשת השבוע, כמו בכל ספר דברים, חוזר משה רבינו ומספר לבנ"י כל הענינים שעברו עליהם במשך ארבעים שנה שהיו במדבר. וכיון שסיפורים אלו נקבעו בתורה, הרי מובן, שכל אחד מאתנו יכול ללמוד מהם מה שנוגע גם אליו, ומה שנוגע אליו בזמנינו זה ובמקומנו זה.

קיטובנוגע לעניננו – פרשת השבוע ופרשת היום, כמוזכר לעיל אודות התקנה ללמוד בכל יום חלק הפרשה השייך ליום זה:

קכבהתחלת פרשת היום מסופר ש"בעת ההיא אמר ה' אלי פסל לך שני לוחות אבנים כראשונים גו'" (כנ"ל ס"ב), שמאורע זה הי' בשנה הראשונה לצאתם ממצרים.

קכאובהמשך פרשת היום מסופר אודות מאורע שאירע בסוף שנת הארבעים, ל"ט שנה לאח"ז – "ובני ישראל נסעו מבארות בני יעקן מוסרה שם מת אהרן גו'"¹⁴⁰².

קכבולאחרי זה נאמר: "בעת ההיא הבדיל ה' את שבט הלוי לשאת את ארון ברית ה' וגו'"¹⁴⁰³, ומפרש רש"י: "מוסב לענין הראשון .. בשנה הראשונה לצאתכם ממצרים, וטעיתם בעגל, ובני לוי לא טעו, הבדילם המקום מכם".

קכגוממשיך רש"י לבאר: "וסמך מקרא זה לחזרת בני יעקן, לומר שאף בזה לא טעו בה בני לוי, אלא עמדו באמונתם" – כפי שפירש לעיל על הפסוק "ובני ישראל נסעו מבארות בני יעקן מוסרה שם מת אהרן גו'", "וכי מבארות בני יעקן נסעו למוסרה, והלא ממוסרות באו לבני יעקן, שנאמר¹⁴⁰⁴ ויסעו ממוסרות וגו', ועוד, שם מת אהרן, והלא בהר ההר מת, צא וחשוב ותמצא שמונה מסעות ממוסרה להר ההר, אלא אף זו מן

קכד308
התוכחה: ועוד עשיתם זאת כשמת אהרן בהר ההר לסוף ארבעים שנה ונסתלקו ענני כבוד, יראתם לכם ממלחמת מלך ערד ונתתם ראש לחזור למצרים, וחזרתם לאחוריכם שמונה מסעות עד בני יעקן ומשם למוסרה, שם נלחמו לכם בני לוי .. עד שהחזירו אתכם וכו'".

קכהטז. ובענין זה יש הוראה ולימוד גם בנוגע לזמנינו:

קכובנ"י בכל מקום שהם נמצאים עכשיו בגלות. משיח צדקנו עדיין לא בא, ונמצאים במצב שיש להתיירא מפני הגויים ולהתחשב בהם – לא בנוגע לעניני יהדות ח"ו, אלא בנוגע לענינים גשמיים הקשורים עם טבע העולם, כמו מסחר, משרות, וכיו"ב, ולדאבוננו המצב הוא שהגויים הם חזקים בגשמיות ובנ"י הם חלשים בגשמיות; אבל, למרות שנמצאים בגלות, הולכים ומתקרבים בנ"י אל הגאולה האמיתית והשלימה, שאז תהי' להם "ארץ טובה ורחבה"¹⁴⁰⁵, כל ארץ ישראל בשלימותה.

קכזועל זה מספרת לנו התורה, שנדע, שכבר הי' בעבר מעמד ומצב כזה, ומזה יודעים מי הם היהודים שהולכים לארץ ישראל ונשארים שם, ולא בורחים ח"ו ונעשים "יורדים" (כפי שקורין להם כיום) – אלו השייכים לשבט לוי, שלא הניחו שיטעו אותם בעגל.

קכחבאותו זמן היו ה"ערב רב" שטענו שצריך להיות "ככל הגוים בית יהודה"¹⁴⁰⁶, וכיון שבארץ מצרים – שהיתה אז המלוכה היותר חזקה ומתורבתת בכל העולם – ישנו "עגל" שעובדים אותו, צריכים גם בנ"י לעשות כן: "אלה אלקיך ישראל"¹⁴⁰⁷.

קכטבנ"י – טוענים ה"ערב רב" – הם עם קטן, שזקוק לאומות העולם שמסביבו; יש אומות שצריך לקבל מהם עזר וסיוע, ויש אומות שצריך להתיירא מהם. וכדי שבנ"י יוכלו להתמודד עם שאר האומות ולקבל מהם עזר וסיוע – הרי זה רק עי"ז שיתדמו אליהם. וכיון שאוה"ע יש להם עבודה-זרה, עגל, הנה "אלה אלקיך ישראל"... זוהי הדרך היחידה שעם ישראל יוכל להיות בין העמים, ולהתמודד עם כל הקשיים שבעולם; אבל לסמוך על "נסים", ש"כל העמים ילכו איש בשם אלקיו", ואעפ"כ "אנחנו נלך בשם ה' אלקינו"¹⁴⁰⁸ – על זה אין לנו כח, ח"ו, כיון שהם הרבים ואנחנו המעטים.

קלועל זה מסופר בפרשת היום – שאין זה באופן שעושים את

קלא309
ה"עגל", ואח"כ הולכים לארץ ישראל, אלא אותם יהודים שעושים "עגל" רחמנא ליצלן, הנה סוכ"ס בורחים הם מארץ ישראל, וגוררים עמהם עוד יהודים, באמרם, שארץ ישראל היא ארץ קטנה, ויש בה הרבה קשיים, ולעומת זאת, ארץ מצרים היא ארץ גדולה ורחבה שלא בערך יותר מארץ ישראל, ויש בה כל טוב גשמי, תרבות, וכל המרעין בישין ("אַלע שוואַרץ-יאָר") שיש בארץ מצרים.

קלבועד"ז בימינו:

קלגישנם הטוענים שכדי להיות אדם מן הישוב ("אַ מענטש מיט מענטשן גלייך"), ללבוש בגדים נאים, לנהוג במכונית חדישה, לבנות "קריירה", ולהשיג מעמד טוב בחברה – אי אפשר להניח תפילין, להתפלל שלש פעמים ביום, לשמור כשרות, לא לעבור על השגת גבול, ולסגור את העסק בשבת ויו"ט, ולא לקחת "משרה" שבה יצטרך לעבור על השו"ע, ואם הוא כהן, שלא להכנס לבית-חולים כדי שלא יטמא – כיון שע"י הנהגה כזו לא יהי' בכחו להתחרות עם הגויים שמסביבו, ובמילא לא יהי' לו קיום.

קלדובכן, אלו שטוענים כן – הנה מהם באים כל אותם אלפי היהודים שקוראים להם "יורדים"!

קלהיכולים לחשוב שהם נוסעים ממדינה אחת למדינה אחרת, אבל לאמיתו של דבר, הרי זה – כפי השם שניתן ע"י יהודים – ענין של ירידה אמיתית:

קלוזוהי נסיעה מ"ארץ אשר גו' תמיד עיני ה' אלקיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה"¹⁴⁰⁹, היינו, נסיעה ממעמד ומצב שמרגישים במשך כל היום שהקב"ה מביט על כל יהודי בפרט, לא רק "מרשית שנה", בר"ה ויוהכ"פ, אלא "עד אחרית שנה"; בכל יום בשנה נמצאים יחד עם הקב"ה באותם ד' אמות, והקב"ה מביט עליו אם הוא שומר כשרות, מניח תפילין, שומר שבת ויו"ט, ומחנך את ילדיו, הבנים והבנות, ללימוד התורה, תורת אמת, וקיום מצוותי' בחיי היום-יום.

קלזכדי שארץ ישראל תהי' ראוי' לשמה, לא רק ארץ ששייכת ליהודים, אלא ארץ שחדורה ביהדות ("אַ אידישע לאַנד"), אין דרך אחרת מלבד שלילת העגל: העגל שאליו משתחווים כל אומות העולם – לא זו בלבד שלא משתחווים אליו, אלא אדרבה, שורפים אותו, ולא עושים זאת בסתר

קלח310
מפני שמתביישים בכך, אלא מודיעים לכל האומות שבכל העולם ש"לא יהי' לך אלהים אחרים"¹⁴¹⁰, ו"שקץ תשקצנו ותעב תתעבנו"¹⁴¹¹.

קלטוזוהי מעלת שבט לוי שלא טעו בעגל, ולכן נעשו מנהיגים לכל בנ"י הרוצים לילך בדרך שמורה להם שבט לוי, לילך לארץ ישראל, ולעשות ממנה "ארץ טובה ורחבה", הן ברוחניות והן בגשמיות.

קמיז. וכאמור, אין זה ענין שאירע רק בזמנו של משה רבינו, אלא "התורה היא נצחית" (כדברי רבינו הזקן בתניא¹⁴¹²), הוראה ולימוד גם בימינו:

קמאאלה שאוחזים באמת מארץ ישראל, ורוצים שארץ ישראל תהי' מיושבת מיהודים – עליהם לכל לראש לשרוף את העגל, ולידע שלא ככל הגוים בית ישראל, אלא "הן עם לבדד ישכון ובגוים לא יתחשב"¹⁴¹³, הם אינם נמנים עם הגויים, והגויים אינם מכניסים אותם ביניהם, בידעם שיהודי וגוי אינם יכולים להתאחד ביניהם.

קמבהחילוק הוא – שהגוים זוכרים זאת, ורחמנא ליצלן, בכל הזדמנות רואים ומרגישים זאת; ואילו אצל יהודים, יש כאלה שרוצים לרמות את עצמם, וטוענים, שיש לעשות פשרה עם השו"ע, ולהכניס מעט דברים זרים מ"יפיותו של יפת"¹⁴¹⁴, מבלי להוציא את הקב"ה, ח"ו, אלא לומר "אלה אלקיך ישראל"... ישנו הקב"ה, וישנו גם "עגל הזהב", ומה הרעש?!... – יהי' גם "רב", וגם להבדיל ההיפך מזה, וכל אחד ילך להיכן שירצה, ובעצם, מדוע שאותו יהודי לא יוכל לעשות שני הדברים: בהיותו בביתו – יהי' שייך להוי' אחד, וכאשר יבוא לאו"ם, ששם ישנו "עגל" – אזי יהי' שוה לכולם וגם הוא ישתחווה...

קמגובכן, מציאות כזו אינה יכולה להיות: או העגל או הקב"ה! ועל זה אומרים: "עד מתי אתם פוסחים על שתי הסעיפים", "אם ה' האלקים לכו אחריו"¹⁴¹⁵, ואלו שאומרים להיפך, אין להם לרמות את עצמם, אלא לדעת שבאופן כזה אינם יכולים לילך אחרי ה'.

קמדוענין זה נוגע לא רק לתפילין, כשרות, שבת ויו"ט, אלא כמסופר בתורה שהדבר בא לידי ביטוי גם בנוגע לארץ ישראל הגשמית – שאלו שחשבו שיתכן שגם ה"עגל" הוא מציאות, כיון שאוה"ע אוחזים ממנו, הנה בהזדמנות הראשונה חזרו לאחוריהם מההליכה לארץ ישראל.

קמה311
יח. ויש ללמוד הוראה נוספת מזה ששבט לוי נלחמו עמהם והחזירו אותם – שאין להתייאש מיהודי:

קמואפילו אלו שלא זו בלבד שלא רצו להמשיך לילך לארץ ישראל, אלא חזרו לאחוריהם, ולא רק מסע אחד, אלא עוד מסע ועוד מסע, עד שמונה מסעות – לא הניחו להם, ח"ו, לחזור למצרים.

קמזע"פ כללי ה"דמוקרטי'", אין להכריח אדם מבוגר בניגוד לרצונו: רצונך לילך לארץ ישראל – לך לארץ ישראל, אבל אם פלוני רוצה ללכת למצרים – מדוע הנך מבלבל אותו?!...

קמחאבל, לא בדרך כזו מקבלים את ארץ ישראל, ולא בדרך כזו תהי' הגאולה האמיתית. – משיח "יכוף¹⁴¹⁶ כל ישראל לילך בה"! אם הוא רק בן אברהם יצחק ויעקב, אסור להתייאש ממנו, וצריכים לשכוח מ"דמוקרטי'".

קמט"דמוקרטי'" – שייכת בעניני מסחר, וכיו"ב, או אפילו בנוגע לדין-תורה, ש"אחרי רבים להטות"¹⁴¹⁷; אבל כאשר מדובר אודות שמירת שבת, הנחת תפילין, כשרות, צניעות (שילדים וילדות אינם צריכים ואסור להם להיות ביחד) – לא משנה מהי דעת הרבים, או אפילו כולם כאחד; גם כאשר "כל העולם כולו מעבר אחד"¹⁴¹⁸, הנה מצד השני עומד אברהם אבינו, "אחד הי' אברהם"¹⁴¹⁹, ועי"ז שאינו מתפעל מכל העולם כולו, אזי "וירש את הארץ"106 – באופן כזה מקבלים את ארץ ישראל.

קנוזהו מה שהראה שבט לוי – שלא זו בלבד שהם בעצמם הלכו לארץ ישראל, אלא עוד זאת, שרדפו אחרי כל אחד מאלו שחזרו לאחוריהם, ונלחמו עמהם, עד שהכריחו אותם להתנהג כמו יהודי ולילך לארץ ישראל.

קנאבאופן כזה נכנסו בנ"י לארץ ישראל בגאולה הראשונה ע"י "גואל ראשון", משה רבינו, וזוהי הדרך להכניסה לארץ בגאולה האמיתית והשלימה ע"י "גואל אחרון"¹⁴²⁰.

קנבואילו הדרישה להעמיד להצבעה אם יהודי צריך להניח תפילין, ואם אין רצונו בכך, אסור לדבר עמו על זה, כיון שזוהי כפי' – הרי זה היפך התורה, והיפך הדרך לקבל את ארץ ישראל.

קנג312
יט. והגע עצמך:

קנדכאשר מדובר אודות הגנה על גבולי ארץ ישראל מפני גוים, לא שואלים את היהודי אם הוא רוצה ללכת לצבא, או לא, אלא מכריחים אותו לעשות זאת, כיון שיודעים שבכך תלוי' השלימות של ארץ ישראל, שלא יכבשוה גוים ח"ו.

קנהאמנם, ארץ ישראל אינה גשמיות בלבד; זוהי "ארץ אשר גו' תמיד עיני ה' אלקיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה". המציאות של ארץ ישראל היא – שיש בה גילוי אלקות במשך כל השנה, מראש השנה ועד היום האחרון שבשנה. אלא, שרצונו של הקב"ה שענין זה יומשך למטה מעשרה טפחים, ולכן נתלבשה ארץ ישראל הרוחנית בארץ ישראל הגשמית.

קנווכיון שכן, הרי, אם בנוגע להגנה על ארץ ישראל הגשמית, לא שואלים יהודי אם רצונו ללכת לצבא, אלא כיון שיודעים שזוהי סכנה, אזי לוקחים אותו, והוא אכן מציית ומגין על ארץ ישראל – הרי עאכו"כ כאשר צריך להגן על הנשמה של ארץ ישראל, שבודאי אין זה דבר שיש להעמידו להצבעה, ולשאול תחילה אם רצונו לקיים תורת משה או לא, אם רצונו להכיר ש"ה' אחד"¹⁴²¹ בעוה"ז הגשמי או לא, ולהתחשב בדעתו;

קנזאלא, יש להתנהג ע"פ ההוראה מהסיפור בפרשת היום, שבני לוי לא הלכו לארץ ישראל לבדם, בהשאירם במדבר את אלו שחזרו לאחוריהם, אלא רדפו אחריהם ועשו עמהם מלחמה, וסוכ"ס פעלו שגם הם יכירו את האמת – לשכוח מה"עגל", ולילך מרצונם הטוב לכבוש את ארץ ישראל.

קנחכ. והתורה היא נצחית:

קנטיש לדעת שאין דרך אחרת; בדרך אחרת אי אפשר לנחול את ארץ ישראל. כבר ניסו את כל הדרכים, וכבר ניסו עמים שהיו חזקים בגשמיות יותר מאשר בנ"י, והחזיקו בארץ ישראל מאות שנים, אבל סוכ"ס – "ותקיא הארץ את יושבי'"¹⁴²²: כנענים, ישמעאלים, נוצרים – את כולם הקיאה ארץ ישראל.

קסארץ ישראל יכולה להתקיים ע"י יהדות ("אידישקייט"), ויהדות פירושה – לא רק רגש בלב, אלא – הנחת תפילין, שמירת כשרות,

קסא313
שבת, טהרת המשפחה, וחינוך ילדים וילדות, הקטנים עם הגדולים, מבלי לשאול מהו רצונם של ההורים, אלא לחנך בהתאם לטובתם של הילדים.

קסבהורים שמכים את ילדיהם – חובשים אותם בבית-האסורים, ונוטלים מהם את הילדים, ומבטיחים שלא יכו אותם. כך נוהגים כאשר מדובר אודות הגוף של הילד; אבל כאשר הורים רוצים להכות את הנשמה של הילד – נופלת לפתע "סברא" שכיון שזהו אביו וזוהי אמו של הילד, אין רשות למישהו אחר להתערב בשמירת נשמתו של הילד!...

קסגלא יתכן מציאות שהנשמה תהי' חולנית, רחמנא ליצלן, ואילו הגוף ישאר בריא. אין מציאות כזו. הנשמה היא זו שמחי' את הגוף, ולא להיפך, שהגוף מחי' את הנשמה. ולכן יש צורך שהנשמה תהי' בשלימות החיות והתוקף, וזוהי הדרך לפעול על גוף חולה – שיהי' גוף בריא, ולא להיפך ח"ו.

קסדוכיון שכן, הרי אם אין מניחים לאב ואם לקלקל-לעוות ("קאַליעטשן") את גופו של הילד – עאכו"כ שאין מקום להניח להם לגרום שהילד יהי' בעל-מום ("אַ קאַליקער") בנשמתו.

קסהובזה לא שייך הענין ד"אחרי רבים להטות":

קסושבט לוי הי' שבט אחד מי"ב שבטים. ונוסף לכך, בהמנין של כל שבט – שהתורה מספרת בפרשיות שלפנ"ז – מצינו שמספר של בני לוי הי' פחות מהמספר של בני השבט היותר קטן¹⁴²³. כלומר: לא זו בלבד שבני לוי היו מיעוט קטן ביחס לסך-הכל של בנ"י, אלא גם בתור שבט הי' מספר האנשים מועט בכמות; השבט הקטן ביותר.

קסזאבל, אצל שבט לוי היתה ההנהגה מצד הנשמה, וכאשר ההנהגה היא מצד הנשמה, הנה סוכ"ס מחי' הנשמה את כל הגוף, גם אם תחילה הי' חלק בגוף שלא רצה להניח שתחדור בו חיות הנשמה.

קסחומובן שלא שייך לטעון: בשלמא הגוף – יכולים למשש אותו, למדוד ולשקול אותו, ולראותו בעיני בשר; אבל בנוגע לנשמה – צריכים להאמין בקיומה בגלל שכך כתוב בתורה, כך מחייב השכל כו'. וא"כ, מדוע לסמוך על הנשמה; מוטב למשש את הגוף ולציית אליו... – שהרי הכל יודעים שהבריאות והאושר של הגוף תלוי בכך שהנשמה מנהיגה את הגוף, ולא שהגוף מנהיג את הנשמה.

קסט314
כא. וכשם שהדברים אמורים בנוגע לכל יחיד וכל פרט, כן הוא גם בנוגע לכללות עם ישראל, שהוא "קומה אחת שלימה"¹⁴²⁴, גוף אחד:

קעישנה הנשמה של עם ישראל, שזוהי התורה, וכמ"ש ר' סעדי' גאון¹⁴²⁵: "אין אומתנו אומה אלא בתורתה", היינו, שהקיום והמציאות של בנ"י בתור אומה היא אך ורק ע"י התורה, שהיא הנשמה והפנימיות (כלשון הזהר¹⁴²⁶) של עם ישראל, שהוא כמו ה"גוף" ביחס לתורה.

קעאוכאשר מבטיחים שהנשמה תהי' בריאה וחזקה – אזי העם הוא בריא, וחי חיים בריאים.

קעבובחיים בריאים נכללת גם הבטחת הקב"ה "וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם מכל טומאותיכם ומכל גילוליכם גו'" (כנ"ל סי"ד), ואז – "והבאתי אתכם אל אדמתכם", באופן שבנ"י וא"י נעשים מציאות אחת.

קעגובנוגע לכל שאר האומות, כיצד יתקבל אצלם הדבר, ומה יאמרו על כך שבנ"י מתנהגים באופן כזה – הרי גם בזמנים הטובים ביותר הי' היחס של אוה"ע לבנ"י באופן ש"חסד לאומים חטאת"¹⁴²⁷, ותמיד ידעו אוה"ע – כפי שהודיע להם נביאם, החכם והנעלה שבהם – שבנ"י הם "עם לבדד ישכון", כך, שכל מה שיאמרו להם, וכל מה שיעשו עמהם, ישארו תמיד בפני עצמם, "לבדד ישכון",

קעד– יהודי יכול לרמות את עצמו, אבל אינו יכול לרמות את אומות העולם; הם יודעים את האמת –

קעהולכן, דוקא הנהגת בנ"י באופן של "עם לבדד ישכון", היא הדרך לקבל את ההכרה והסיוע של אומות העולם.

קעוועי"ז באים סוכ"ס לקיום היעוד¹⁴²⁸ "אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה' לעבדו שכם אחד",

קעזהיינו, שלא רק "בית יעקב לכו ונלכה באור ה'"¹⁴²⁹, אלא גם "והלכו גוים לאורך"¹⁴³⁰, כי, עם ישראל יוכר בעיני כל האומות שהוא העם שהביא אור אמיתי בעולם – "בעת ההיא (ש)אמר ה' אלי פסל לך שני לוחות

קעח315
אבנים כראשונים", במתן-תורה בחג השבועות, ולאחרי כן בעת נתינת לוחות אחרונות ביום הכיפורים,

קעטואור זה יבקע סוכ"ס את חשכת הגלות, ויביא את הגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו, בקרוב ממש.

קפ* * *

קפאכב. כבר סופר פעם¹⁴³¹, שאאמו"ר ז"ל הגלה לכפר קטן ונדח, שבו לא הי' ניתן להשיג נייר ודיו, ומה שכתב אאמו"ר בתקופה ההיא – הי' זה על הגליונות של אותם ספרים אחדים שהתירו לו לקחתם עמו, ובשביל דיו היו צריכים למצוא עצות והמצאות שונות, שעל ידם הצליחה אמי מורתי שתחי' לאורך ימים ושנים טובות לייצר דיו, שלכן, מפעם לפעם הי' בצבעים שונים, אדום, ירוק או שחור, כראוי לדיו שנעשה ע"י מומחה גדול ביותר...

קפבבין הספרים שהיו ברשותו של אאמו"ר ועליהם רשם הערותיו, הי' גם ספר התניא. ובין הענינים שכבר יצאו מן הגלות אל הגאולה כו"כ שנים לאחרי זה, יצא גם ספר התניא זה מגלות ושבי', וסוכ"ס הגיע לכאן.

קפגונתעכב עתה על אחת ההערות בספר התניא, באגרת הקודש סימן ז' – שלומדים בימים אלו, ע"פ חלוקת ספר התניא לימי השנה – שמבאר שם, שאף שהגילוי שע"י עסק התומ"צ הוא שוה לכל נפש מישראל בדרך כלל, אעפ"כ, "בדרך פרט אין כל הנפשות .. שוות בענין זה .. וכמארז"ל¹⁴³² אבוך במאי הוי זהיר טפי .. ואף שכל נפש מישראל צריכה .. לקיים כל תרי"ג מצות, מ"מ, לא נצרכה אלא להעדפה וזהירות וזריזות יתירה ביתר שאת ויתר עז כפולה ומכופלת למעלה מעלה מזהירות שאר המצות, וזהו שאמר במאי הוי זהיר טפי, טפי דייקא".

קפדכג. ובהקדמה:

קפהכל אחד מישראל חייב לקיים את כל המצות שבתורה.

קפווכמדובר ריבוי פעמים הדיוק בנוגע לעשרת הדברות – "וידבר אלקים את כל הדברים האלה לאמר אנכי הוי' אלקיך וגו'"¹⁴³³ – שנאמרו בלשון יחיד:

קפזאע"פ שאמירת עשה"ד היתה במעמד כל עם ישראל, וכדאיתא

קפח316
בפרקי דר"א¹⁴³⁴ שבמעמד הר סיני היו נוכחים גם כל נשמות ישראל, הן הנשמות של הדורות שלפנ"ז, והן הנשמות של הדורות שלאח"ז, מ"מ, לא נאמר "אנכי הוי' אלקיכם", לשון רבים, אלא הקב"ה פנה לכל אחד מישראל בפני עצמו, ואמר לו – וגם עתה פונה ואומר לכל אחד מישראל – בלשון יחיד: "אנכי הוי' אלקיך (אלקה שלך באופן אישי) אשר הוצאתיך (אני בעצמי התעסקתי להוציא אותך במיוחד) מארץ מצרים מבית עבדים",

קפטולכן, "לא יהי' לך אלהים אחרים"97: אין נפק"מ מה קורה מסביבך; ממך הנני מבקש, ומצוה עליך, ש"לא יהי' לך אלהים אחרים"; אין שום דבר שעליך להתחשב בו מלבד הקב"ה שהוציאך מארץ מצרים מבית עבדים.

קצומזה מובן גם בנוגע לכל הענינים שבאים לאחרי ובהמשך לעשרת הדברות – כל התורה כולה וכל מצוותי', הן מצוות עשה והן מצוות לא-תעשה – שכולם ניתנו לכל אחד מישראל בפני עצמו, מהקב"ה בעצמו ישירות ליהודי זה.

קצאולכן חייב כל אחד מישראל לקיים את כל מצוות התורה – מלבד המצוות שצוה הקב"ה שאותן צריך לקיים כהן או לוי וכיו"ב, וענין זה נקבע בהמצוות עצמן, אם צריך לקיימן גם במעשה, או שקיומן מתבטא רק בלימוד הלכותיהן, וברגש הקבלת-עול שאילו הי' כהן (וכיו"ב) אזי הי' מקיימן במילואן.

קצבאמנם, כיון שכל אחד מישראל יש לו תכונות מיוחדות, ונשמה מיוחדת שאינה שוה לנשמתו של חבירו, אף ש"כולן מתאימות ואב אחד לכולנה"¹⁴³⁵, שהרי כל נשמה היא "חלק אלקה ממעל ממש"¹⁴³⁶ – הנה בהתאם לכך יש לכל אחד מצוה מיוחדת שבה צריך להיות "זהיר טפי".

קצגכל המצוות – חייב הוא לשמור ולקיים בכל פרטיהם, עד כדי מסירת-נפש; אבל כיון שאין שיעור לטוב, הנה יש מצוה מסויימת שבה צריך להיות "זהיר טפי", "להעדפה וזהירות וזריזות יתירה ביתר שאת ויתר עז כפולה ומכופלת למעלה מעלה מזהירות שאר המצות".

קצדולדוגמא:

קצהרב בישראל, חייב בכל המצוות יחד עם הבעלי-בתים שלו, אבל ישנה מצוה מיוחדת שבה צריך להיות "זהיר טפי": נוסף לכך שכל אחד מישראל חייב להשתדל ולהשפיע על הזולת ללמוד תורה ולקיים מצוות,

קצו317
וגם רב בישראל חייב בכך – צריך רב בישראל להיות "זהיר טפי" בהשתדלות בנוגע לכל הקהילה ("קאָנגרעגיישן") שלו, שתהי' "קהילה קדישא", ועליו להתמסר לכך באופן מיוחד, שכן, רב בישראל נקרא "מרא דאתרא"¹⁴³⁷, כלומר, בעל-הבית של העיר או הקהילה שבה הוא משמש בתור "רב", והרי כל פרטי הבעלות תלויים בבעל-הבית.

קצזועד"ז שוחט – שהמצוה שבה צריך להיות זהיר טפי היא שהשחיטה תהי' כשרה ומהודרת, ולכן עליו להיות ירא שמים מרבים (כדאיתא בפוסקים¹⁴³⁸), עוד יותר אפילו מאשר הרב¹⁴³⁹.

קצחועד"ז מלמד, מורה ומחנך, בנוגע לתלמידיו – שעיקר שליחותו היא להבטיח שהתלמידים יגדלו ויתחנכו באופן המתאים.

קצטוכן הוא גם בנוגע לכל אחד מישראל, שישנה מצוה מיוחדת שבה צריך להיות "זהיר טפי" יותר מבכל שאר המצוות.

רכד. והנה, כאשר רבינו הזקן מבאר שהענין ד"זהיר טפי" צריך להיות "ביתר שאת ויתר עז כפולה ומכופלת למעלה מעלה מזהירות שאר המצות" – מדייק בלשונו וכותב, שה"יתר שאת כו' למעלה מעלה" הוא בג' ענינים: "להעדפה וזהירות וזריזות".

ראומבאר אאמו"ר בהערה על הגליון¹⁴⁴⁰ דיוק ג' הלשונות "להעדפה וזהירות וזריזות", ע"פ קבלה, שתרגומם באותיות פשוטות הוא:

רב"העדפה" – פירושה הוספה יתירה, והיינו, לפי שהאדם נמצא בתנועה של מסירה ונתינה להתעסק בדבר בלב ונפש, שלכן מוסיף יותר כו', ובכללות הרי זו תנועה של אהבה וחסד וקירוב.

רג"זהירות" – שייכת יותר למצוות לא תעשה, דכשם שיש מצוות שענינם מתבטא ב"קום ועשה", כמו"כ יש מצוות שענינם מתבטא בשמירה וזהירות שלא לעשותם; לא לעשות מלאכה בשבת, לא לאכול מאכלות שהתורה אסרתם, וכיו"ב בכל הענינים שהאדם צריך להזהר מהם, ובכללות הרי זו תנועה של גבורה ודין.

רדונוסף לזה ישנו ענין ה"זריזות" – שכאשר מבין ומחליט שצריך לעשות דבר מסויים ("העדפה") או להזהר ממנו ("זהירות"), הרי זה בא בפועל ממש תיכף ומיד, והיינו, ששובר ומבטל את כל הענינים שמעוררים

רה318
ספיקות, מעלימים ומסתירים ומנגדים לכך, ואינו מתחשב בהם כלל, אלא עושה זאת בזריזות, "עד מהרה ירוץ דברו"¹⁴⁴¹. ותנועה זו – שכפי שהענין נמצא "למעלה", בהחלטת האדם, באופן כזה נמשך הוא "למטה", בפועל ממש – היא מצד קו האמצעי, שהוא בהשוואה מקצהו העליון עד קצהו התחתון.

רוונמצא, שג' הענינים שבהם צריך להיות "זהיר טפי", "העדפה וזהירות וזריזות" (ע"פ ביאור אאמו"ר בהגה"ה על גליון התניא) – הם ג' הקוין שמהם מורכבת מציאות האדם: קו הימין, קו השמאל וקו האמצעי, "חד¹⁴⁴² אריך וחד קציר וחד בינוני"¹⁴⁴³.

רז* * *

רחכה. כיון שעומדים כבר לאחרי חצות, הנה הבא לקמן ידובר באופן של "נקודות" (כפי שכ"ק מו"ח אדמו"ר הי' אומר פעמים רבות):

רטבהתחלת פרשתנו נאמר: "והי' עקב תשמעון את המשפטים האלה ושמרתם ועשיתם אותם ושמר הוי' אלקיך לך את הברית ואת החסד אשר נשבע לאבותיך".

ריומבואר בדרושי חסידות¹⁴⁴⁴ הדיוקים שבזה – שהכתוב מונה ג' ענינים: "תשמעון .. ושמרתם ועשיתם":

ריא"תשמעון" – הו"ע המחשבה, שהרי כללות ענין השמיעה ("דערהערן") הוא ע"י המחשבה במוח שבראש, ובפרט לפי הפירוש הפנימי ד"תשמעון", שהו"ע של הבנה, הרי זה בודאי קשור עם מחשבה ושכל.

ריב"ושמרתם" – הו"ע הדיבור, כי, עיקר השמירה היא בפה, כמ"ש¹⁴⁴⁵ "ערוכה בכל ושמורה", "אם ערוכה ברמ"ח אברים שלך משתמרת"¹⁴⁴⁶, היינו, שצריך להיות הדיבור בעניני תורה ותפלה באופן שחדור בכל רמ"ח אברים.

ריג"ועשיתם" – הו"ע המעשה, שכל עשיותיו הם ע"פ ציווי הקב"ה.

רידועז"נ "והי' עקב תשמעון גו' ושמרתם ועשיתם", שכאשר יהודי מקיים את רצונו של הקב"ה במחשבה דיבור ומעשה, אזי "ושמר הוי' אלקיך לך את הברית ואת החסד אשר נשבע לאבותיך", כי, באתערותא

ריה319
דלתתא אתערותא דלעילא, ולכן, ע"י העבודה בג' הענינים ד"תשמעון .. ושמרתם ועשיתם", נמשכים מלמעלה ג' ענינים, ברית חסד ושבועה ("את הברית ואת החסד אשר נשבע"):

ריו"ברית" – הו"ע הקשור עם מעשה, כמסופר בתורה אודות ברית בין הבתרים¹⁴⁴⁷, "העגל אשר כרתו לשנים ויעברו בין בתריו"¹⁴⁴⁸, שזהו ענין של מעשה.

ריז"חסד" – הו"ע שבלב, שזהו ענין הקשור עם מחשבה.

ריחו"שבועה" – הו"ע הקשור עם דיבור.

ריטוע"ד המבואר בשיעור תניא דכ"ף מנ"א¹⁴⁴⁹: "והנה מודעת זאת דיש ב' מיני דו"ר, הראשונות הן הנולדות מהתבונה והדעת בגדולת ה' ובדברים המביאין לידי אהבת ה' ויראתו, והאחרונות הן הבאות אחר כך מלמעלה בבחי' מתנה" – שע"י עניני עבודת האדם למטה ממשיכים מלמעלה ענינים שהם בדוגמתם, אף שבעצם הם באין ערוך (כפי שממשיך ש"ודאי אין ערוך כלל בין הראשונות שהן תולדות השכל הנברא לגבי האחרונות שהן מהבורא ית"ש").

רככו. וההקדמה לכל זה היא – "והי' עקב גו'":

רכאתכלית כל הכוונה היא – לא שישארו הענינים למעלה, אלא להמשיכם למטה דוקא, שלכן ניתנו התורה ומצוות למטה דוקא, ב"בירא עמיקתא"¹⁴⁵⁰, כמבואר בהסוגיא דמתן-תורה¹⁴⁵¹ בהמענה של משה רבינו למלאכי השרת: "למצרים ירדתם .. יצר הרע יש ביניכם".

רכבוזהו "והי' עקב תשמעון גו'" – שדוקא ב"עקב", ב"בירא עמיקתא", צריכה להיות העבודה ד"תשמעון .. ושמרתם ועשיתם"; ודוקא שם ממשיך הקב"ה "את הברית ואת החסד אשר נשבע לאבותיך".

רכגוענין זה קשור גם עם פירוש רש"י על הכתוב "והי' עקב תשמעון", "אם המצות הקלות שאדם דש בעקביו תשמעון":

רכדיש ענינים בתורה שנראים כדברים קטנים ("קלייניקייטן"), שלכן אין שמים לב אליהם, ועד שאדם דש בעקביו; בשלמא מצוה גדולה, מצוה מן התורה – חושב לעצמו – צריך לקיימה, אבל מצוה קלה, מצוה דרבנן, מנהג ישראל – הרי הוא "דש בעקביו".

רכה320
אמנם, כל זה הוא רק מצד חשבון ושכל של נפש הבהמית; אבל כאשר ישנה ההנהגה ד"תשמעון גו' ושמרתם ועשיתם" מצד ציווי הקב"ה – הרי זה נמשך וחודר בכל הענינים, ועד שמגיע גם ל"עקב".

רכוכז. וזוהי גם ההוראה לכל אחד ואחד – ש"אל תהי בז ליום קטנות"¹⁴⁵²:

רכזיש מי שחושב: לשם מה עליו להתעסק בעניני קטנות – הרי הוא "אדם גדול", וא"כ, ענינו הוא לפעול דברים גדולים; אבל להשתדל שילד קטן יאמר "מודה אני", יברך ברכה וכו', וכן להשתדל שיהודי ילבש טלית-קטן, ויהי' זהיר באמירת פרק תהלים לאחרי התפלה – זאת יכול לפעול מלמד קטן, שמש קטן, או תלמיד קטן מישיבה קטנה; אבל הוא, בעל מוח ולב כמותו – הוא "יהפוך עולמות", ויפעל דברים גדולים, ולא ענינים של "עקב".

רכחהנה על זה אומרים לו: חשבונות אלו, יתכן שיש להם מקום כאשר מתחשבים עם נפש הבהמית והגוף; אבל כאשר רוצים להיות במעמד ומצב ד"תשמעון .. ושמרתם ועשיתם", ולקבל "את הברית ואת החסד אשר נשבע לאבותיך" – הנה אצל הקב"ה יכולים לפעול לפעמים ע"י ענין שלפי חשבונו הרי זה "קטנות", ודוקא ענין זה יכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף זכות¹⁴⁵³.

רכטוכידוע מ"ש כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע במכתבו המפורסם¹⁴⁵⁴, ש"לא יש עתה סדר והדרגה באופני הבירורים כו'", וצריך להיות "חטוף ואכול חטוף ואישתי"133, לברר מיד כל דבר הבא לידו.

רלולמאי נפק"מ כל החשבונות, אם דבר זה הוא לפי כבודו, או שביכלתו לפעול דבר גדול יותר – בה בשעה שבינתיים פועל הוא על ילד יהודי (בשנים), או על יהודי שהוא "ילד" בעניני שכל, לקרב אותו להקב"ה, ליהדות, תורה ומצוות, ובכך מקיים את הציווי והתפקיד "ואהבת לרעך כמוך"¹⁴⁵⁵, ש"זו היא כל התורה כולה, ואידך פירושה הוא זיל גמור"¹⁴⁵⁶.

רלא321
[כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה לנגן ניגון שמחת-תורה של אביו הרלוי"צ ז"ל].

רלב* * *

רלגכח. כיון שעתה נשלמו עשרים שנה מיום ההילולא בשנת תש"ד (ובפרט שאז היתה הקביעות כמו בשנה זו) – מן הראוי לתקן איזה דבר, כלשון הגמרא¹⁴⁵⁷ "איזיל אתקין מילתא", כדלקמן (סל"ב).

רלדכט. ובהקדמה:

רלהדובר כמ"פ שבדורנו זה, ובפרט במדינה זו, נעשה דבר רגיל שילדים מחפשים דרכים חדשים, ואינם הולכים בדרכי הוריהם, ועד שההורים כבר לא מתפעלים מזה, ומסתכלים על זה כדבר טבעי.

רלוובלשון חז"ל בנוגע לסימנים של תקופה זו: "נערים פני זקנים ילבינו .. בת קמה באמה כלה בחמותה"¹⁴⁵⁸.

רלזוכיון שכל דבר צריכים לנצל לחיזוק היהדות, יש לנצל גם את הענין שילדים מחפשים דרכים חדשים, כדי להראות להם "דרך חדשה" – שלאמיתו של דבר היא הדרך הכי ישנה – דרך המלך, מלך מלכי המלכים הקב"ה.

רלחובשביל זה צריך להיות ענין החינוך, שזהו תפקידם של מוסדות חינוך, להתמסר לחינוכו של הדור הצעיר – הן בנים והן בנות – בדרך הישר, דרך התורה והמצוות.

רלטל. יש כמה מוסדות חינוך על טהרת הקודש, שבהם לומדים ענינים המדריכים את הילדים בדרך התורה והמצוה, אבל אעפ"כ, מקדישים כו"כ שעות בכל יום גם עבור לימודי חול, מצד כמה סיבות, ובעיקר, מצד גזירת המלכות וחוק המדינה, שעד גיל מסויים חייבים ללמוד גם ענינים אלו.

רמיש גם מוסדות שבהם לומדים רק לימודי חול; וכיון ש"את זה לעומת זה עשה האלקים"¹⁴⁵⁹, לכן יש גם מוסדות כאלו, שלכל-הפחות לאחרי הגבלת השנים שבהם מוכרחים מצד חוק המדינה ללמוד גם לימודי חול, אזי לומדים רק לימודי קודש.

רמאוהנה, בנוגע למוסדות שבהם לומדים הן לימודי קודש והן לימודי

רמב322
חול, הרי ההכרח שמצד חוק המדינה הוא רק שצריכים להיות שני הלימודים, אבל אין הכרח לאיזה לימוד יש להתייחס מתוך רצינות וחשיבות יתירה.

רמגאך כאשר מתבוננים בהנעשה במוסדות אלו, אזי רואים, שהמורים של לימודי חול, מקבלים תשלום גדול יותר מאשר המלמד שלומד תורת משה; ונוסף לכך, הסכום היותר קטן של דמי השכירות שמקבל המלמד, הנה לפעמים מקבל זאת בזמן, ולפעמים מקבל זאת לאחר זמן, ולפעמים דוחים זאת לשנת השמיטה... ואילו התשלום למורים של לימודי חול, נוסף לכך שהוא גדול יותר, מבטיחים שיהי' בזמן, ולפעמים – אם רוצים שיהי' למורה מצב-רוח טוב – עוד קודם הזמן...

רמדויש לזה אחיזה בדרך הטבע:

רמהבשלמא המלמד שלומד תורת משה, להיותו יהודי דתי שחשוב לו הציווי "ושננתם לבניך"¹⁴⁶⁰, בודאי לא יעזוב את משרתו. ובפרט שאין לו ברירה אחרת, שהרי מה עוד ביכלתו לעשות?!... ומה גם שהאמת היא, שהוא מחוייב בדבר בגלל הציווי של הקב"ה, אלא שעושים לו "טובה" ונותנים לו כמה דולר בשביל שמקיים מצוה, אבל זוהי רק עשיית טובה, ובתורת מתנה, וכיון שכן, יש לקבל כמה שנותנים, וגם אם מקבלים את ה"מתנה" לאחרי יום – מה הרעש?!... ואפילו אם יש איחור של שבוע – אין מה להרעיש את העולם;

רמואבל המורה שלומד לימודי חול – הרי אינו מקיים מצוה, ובמילא, חייבים ליתן לו תשלום. ומה גם שאם לא יקבל תשלום במוסד זה, אזי ילך וישיג "משרה" במקום אחר, אצל יהודים או אצל אינם-יהודים.

רמזוכיון שכן, הרי זה כאילו שיש "הכרח" להעניק למלמד חשיבות ותפיסת-מקום קטנה מזו שיש להעניק למורים של לימודי חול¹⁴⁶¹.

רמחלא. אמנם, כל זה הוא תירוץ, ביאור והסבר, מדוע המצב הוא באופן כזה; אבל, יש לקחת בחשבון גם כיצד יתפרש הדבר בעיני הילדים:

רמטהילד אינו יודע ענינים של חשבונות. וכאשר נודע לו שהמורה שלומד עמו לימודי חול מקבל פעם וחצי או פעמיים ממה שמקבל המלמד שלומד עמו תורת משה, ועוד זאת, שהמלמד צריך לרוץ הלוך ושוב עד שמקבל את ה"צ'יק", וגם אז מקבל "צ'יק דחוי" ("העד-טשעק") למשך חדשיים או חצי שנה, ואח"כ צריך להחליפו ב"צ'יק דחוי" אחר...

רנ323
– הנה הילד אינו חוקר ודורש מהי הסיבה לכך, אלא הוא בעצמו מסיק את המסקנא: מי שמלמד אותו דבר חשוב ועיקרי – משלמים לו כפליים, משתעשעים עמו ("מ'צאַצקעט זיך מיט אים"), ומשתדלים למלא את רצונו; ומי שמלמד אותו לימוד שהוא "מהיכי-תיתי", כדי לצאת ידי-חובה בלבד – משלמים לו פחות, ולא מתפעלים אם יהי' ברוגז.

רנאוכאשר הדבר נודע לאחד התלמידים (או התלמידות), הנה סוכ"ס נודע הדבר לכל התלמידים (והתלמידות), ועי"ז נעשית ה"הנחה" אצל התלמידים והתלמידות, ובמילא גם אצל הוריהם, באופן ד"שפחה כי תירש גבירתה"¹⁴⁶², ו"תחת עבד כי ימלוך"¹⁴⁶³.

רנבוכמה פעמים שדיברו על זה – לא אני, גם אחרים כבר התחילו לדבר על זה – וגם הדפיסו בעיתונים, הנה העיתונים קיבלו כמה דולרים עבור הדפסת המאמר, אבל ל"מלמד" לא היתה תועלת מזה.

רנגוכל זה – נוסף על החילוק שבין המוסדות שלומדים לימודי חול בלבד להמוסדות שלומדים לימודי קודש בלבד, שאלו שלומדים לימודי חול בלבד מקבלים סכומים גדולים ביותר, ואלו שלומדים לימודי קודש בלבד מקבלים סכומים קטנים שלא בערך, ומובן, שסדר כזה מבלבל לגמרי את החשבון ש"את זה לעומת זה עשה האלקים".

רנדומובן, שיש להשתדל לשנות את המצב הנ"ל. – באמת היו צריכים להעמיד את ה"עבד" וה"שפחה" במקומם (אם לא לבטלם לגמרי), ואת "גבירתה" במקומה, אבל לכל-הפחות יש להשתדל להשוותם זל"ז.

רנהועד"ז בנוגע להבעת שבחם של התלמידים – כמדובר כמ"פ148 שאלו שמצליחים בלימודי חול, לא גומרים להלל ולשבח אותם, ומזמינים את ההורים, ונותנים תעודות כבוד, ומצלמים תמונות, ומדפיסים בעיתונים וכו'; ולעומת זאת, אלו שמצליחים בלימודי קודש – מתנהגים אתם ע"פ המסופר בירושלמי¹⁴⁶⁴ אודות דברי ר"ע לרשב"י: "דייך שאני ובוראך מכירין כחך"!... די בכך שהמלמד והתלמיד והקב"ה יודעים שהצליח בלימודיו, ולשם מה צריכים גם ההורים לדעת זאת, ולשם מה צריך לדעת זאת גם המלמד השני, ולשם מה צריכים לדעת זאת גם החברים?!...

רנולב. ולכן – כאמור לעיל – "איזיל אתקין מילתא":

רנז324
דבר טוב ונכון לייסד קרן גמ"ח עבור המלמדים של לימודי קודש שמקבלים צ'יקים דחויים, כדי שיוכלו לפרוט אותם, כך, שיהי' להם את המעט שמקבלים – בעתו ובזמנו.

רנחוכאמור, המדובר הוא עבור המוסדות שבהם לומדים לימודי קודש בלבד, וכן עבור המוסדות שרצונם לפעול עילוי בסדר החשיבות של לימודי קודש לגבי לימודי חול – לעזור למלמדים לכל-הפחות באופן של גמ"ח, בלי ריבית ח"ו, ובאופן שיוכלו לפרוע במשך הזמן בתנאים נוחים.

רנטלג. ויש להוסיף, שהתחלת ההתעוררות על זה היתה ע"י אשה בישראל, כלשון חז"ל¹⁴⁶⁵ "נשים צדקניות שהיו באותו הדור":

רסקבלתי מכתב מאשה אחת, שמצב הפרנסה הי' אצלם בדוחק גדול, ולאחרי שנשארו חייבים להם סכום כסף גדול משנים קדמוניות, הנה עכשיו, כעבור כמה שנים, קיבלה לפתע את כל סכום הכסף. ולכן שולחת לי את הכסף, שכן, בראותה שבמשך כמה שנים היתה יכולה להסתדר גם ללא כסף הנ"ל, ולפתע קיבלה את ה"צ'יק" באופן בלתי צפוי, אי לזאת ברצונה ליתן את כל הסכום לצדקה, ומוסיפה, שלא נוגע לה פירסום הדבר, ואדרבה, אין רצונה שידעו שנתנה זאת, ומסיימת, שעושה זאת בהסכם בעלה. – ה"צ'יק" הי' על סכום של חמשת אלפים דולר, וכבר נפרע.

רסאהמדובר הוא אודות אשה צעירה ילידת אמריקא, וגם בעלה הוא יליד אמריקא, בעלי משפחה מטופלת בבנים ובבנות, בלי עין הרע, שהתייגעו בעבר ומתייגעים בהוה לצורך פרנסתם, ומסופקני אם יש להם – וקרוב לודאי שאין להם – חשבון חסכון (בלשון המדינה: "סייווינגס") של חמשת אלפים דולר אחרים, ואעפ"כ, ברור אצלה בלי שום פקפוק שאין פירוש אחר לעובדה שפרעו לה חשבון ישן של חמשת אלפי דולר, מלבד שתמסרנו כולו להקב"ה, ללא שיריים, ולא "מחצה לכם ומחצה לה'"¹⁴⁶⁶, ואפילו לא לקחת חלק עבור חינוך הבנים והבנות בלימודי קודש, אלא למסרו כולו לה', ובשמחה ובטוב לבב.

רסביש ללמוד מדוגמא זו, וירבו כמותה בישראל, ליתן בפועל ממש, ובשמחה ובטוב לבב – אם יותר מערך זה, מה טוב, ולכל הפחות – לפי ערך התפיסת מקום של חמשת אלפים דולר לגבי מצב הרכוש של

רסג325
משפחה מטופלת בבנים ובבנות שאין בידם חסכון של חמשת אלפים דולר.

רסדומה גם שפעולה זו נעשתה לא ע"י מי שנתחנך במדינה שבה הוצרכו למסירת-נפש, כמו מאחורי מסך הברזל, אלא במדינה זו שיש לה שם של מדינה גשמית וחומרית, וה"דולר" הוא העומד בראש...

רסהלד. ובכן:

רסולאחרי שנתקבל סכום כסף הנ"ל, המתנתי במיוחד כדי לקשר זאת עם עשרים שנה ליום ההילולא, ולייסד בו "קרן גמ"ח" ע"ש אאמו"ר, שיהי' באופן דמוסיף והולך – כאמור לעיל, אך ורק עבור ענינים הקשורים עם לימודי קודש.

רסזולכל לראש – שהמלמדים (או מלמדות) של לימודי קודש יוכלו לפרוט את הצ'יקים הדחויים בעתם ובזמנם, וגם עבור המוסדות שבהם לומדים לימודי קודש בלבד, שיוכלו לקבל גמ"ח להטיב מצבם.

רסחויה"ר שפעולה זו תקרב את קיום היעוד¹⁴⁶⁷ "אפס כי לא יהי' בך אביון",

רסטוהיינו, כשם שברוחניות "לא ילמדו עוד איש את רעהו גו' כי כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם"¹⁴⁶⁸, כך גם בגשמיות "לא יצטרכו עמך בית ישראל לפרנסה זה לזה (ועאכו"כ) ולא לעם אחר"¹⁴⁶⁹,

רעבביאת משיח צדקנו, בקרוב ממש.

רעאלה. (ואח"כ אמר:)

רעבכאן צריך לפרש כל ענין בפועל ממש, ובאותיות פשוטות:

רעגב"קרן" הנ"ל – יכול להשתתף כל אחד ואחת.

רעדוכיון שהיסוד ל"קרן" הנ"ל הונח ע"י אשה צדקנית, שדייקה בפירוש שלא יפרסמו את הדבר, ועד שביקשה שלא ישלחו לה "קבלה", כדי שלא יוודע הדבר אפילו למי שצריך לחתום על הקבלה – הנה כל אלו שישתתפו ב"קרן" באופן שלא נוגע להם הפירסום, תבוא עליהם ברכה; ואלו שחפצים בפירסום דוקא, אין לי ברירה, ומוכרחני לוותר להם ("זיי נאָכגעבן"), ובלבד שיתוסף בה"קרן".

רעהוהעיקר – שינצלו זאת לתכלית המכוון, שלימודי קודש יהיו

רעו326
במעמדם ומצבם הראוי, לא רק כלפי חוץ, אלא גם כלפי פנים, ובעילוי אחר עילוי,

רעזועד שיורגש שהענין ד"אורייתא וקוב"ה כולא חד"¹⁴⁷⁰ הוא לא רק בפנימיות התורה, אלא כפי שמדייק כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע בהמשך תער"ב¹⁴⁷¹, שבהכרח לומר שהכוונה בזה היא גם לחיצוניות התורה, ובהכרח לומר שגם לימוד הכי פשוט בהתחלת לימוד התורה, נאמר עליו ש"אורייתא וקוב"ה כולא חד".

רעח[כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה לנגן "והריקותי לכם ברכה"].

רעט* * *

רפלו. המשך ה"הדרן" – ע"ד החילוק שבין ארץ ישראל (תוספתא) לבבל (ברייתא), "שאין אבנים בבבל שהוא בקעה" – נכלל בלקו"ש הנ"ל. ואח"כ אמר:

רפאישנו דרוש של רבינו הזקן¹⁴⁷² שבו מבאר¹⁴⁷³ החילוק ש"באבנים יש שני מדרגות, הא', אבנים ממש שהם בריאה בידי שמים, והב', האבן הנעשה בידי אדם, והיא הלבינה, שנעשית מן העפר ע"י בני אדם, שנעשית ג"כ חזקה וקשה, והיא נק' ג"כ אבן, כמ"ש¹⁴⁷⁴ הבה נלבנה לבנים ונשרפה לשרפה ותהי להם הלבנה לאבן כו', וכידוע ומפורסם שגם מן הלבנים יבנו בנין בית חומה כמו מן האבנים, אך צריך תחלה הכנה איך לעשות הלבנים שיהיו חזקים ומתקיימים, והוא ע"י שישרפו אותם בכבשן האש .. ואז דייקא ותהי להם הלבנה לאבן, והיא האבן הנעשה בידי אדם, ולא בעצם תולדתם כמו אבנים ממש שהן בריאה בידי שמים".

רפבובענין זה הוא החילוק בין ארץ ישראל שיש בה אבנים, לבבל שאין בה אבנים, כי אם לבנים:

רפגארץ ישראל היא ארץ קדושה מצד עצמה, להיותה "ארץ אשר גו' תמיד עיני ה' אלקיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה", ולכן היא גם "ארץ אשר אבני' ברזל"¹⁴⁷⁵, יש בה אבנים, והאבנים שבה הם טובות כמו ברזל של שאר הארצות, והיינו, לפי שארץ ישראל מצד עצמה היא למעלה מן הטבע, אלא, שרצה הקב"ה שתהי' קשורה גם עם הנהגת הטבע, שלכן

רפד327
צריך להיות בה חרישה וזריעה וכו' (ומשום זה ישנה אפשרות שיהיו בה גם "לבנים").

רפהאבל כאשר באים לבבל, חוץ לארץ, הרי זה "בקעה", שעלי' אמרו¹⁴⁷⁶ "בקעה מצא וגדר בה גדר", ומפרש רש"י "כאדם הגודר בקעה פרוצה לשומרה":

רפויהודי צריך לדעת שיש לו הגבלות – "גדר מזה וגדר מזה"¹⁴⁷⁷, הן מצד ימין והן מצד שמאל, שכן, בנוגע לכל דבר, מה לעשות ומה לא לעשות, צריך לברר תחילה מהו רצונו של הקב"ה, מה מותר לעשות ע"פ שו"ע, ומה אסור לעשות ע"פ שו"ע.

רפזאבל ישנו מעמד ומצב של "בקעה", מקום פרוץ, היינו, שכאשר מסתכל בעיני בשר, אינו רואה גדר של תורה ומצוות, ונדמה לו שאין עליו הגבלות; איש בשרירות לבו ילך¹⁴⁷⁸.

רפחוכדי שגם במקום כזה תהי' ההנהגה של יהודי ע"פ רצונו של הקב"ה, "תשמעון גו' ושמרתם ועשיתם אותם" – יש צורך בעבודה ויגיעה.

רפטבבבל – אין "אבנים" שהם בריאה בידי שמים, אלא, רצונו של הקב"ה שיעשו זאת ע"י עבודה ויגיעה בידי אדם, ואם "לא יגעת", לא יכול להיות "מצאת", ולאידך, יש הבטחה ש"יגעת ומצאת"¹⁴⁷⁹, וכל זמן ש"לא מצאת", הרי זה סימן ש"לא יגעת", וכאשר תתייגע כדבעי, בודאי תוכל ללמוד תורה ולקיים מצוות, ולנהל אורח-חיים יהודי כרצונו של הקב"ה, ואין הדבר תלוי אלא ביגיעתך.

רצוסדר העבודה הוא – "ותהי להם הלבינה לאבן":

רצאיש לקחת חימר, עפר מן האדמה, ללוש אותו, ולצור בו צורה, ואח"כ לשרפו בכבשן האש (שעי"ז נעשית מציאות חדשה¹⁴⁸⁰), ואז תהי' לבינה חזקה ומתקיימת.

רצבועי"ז פועלים ב"בקעה" הענין ד"גדר בה גדר", ועד שבונים שם "בית גדול"¹⁴⁸¹, "שמגדלין בו תורה" ו"מגדלין בו תפלה" (כדברי הגמרא במסכת מגילה¹⁴⁸²), ועד ל"בית המלך"168 – מלך המשיח.

רצגודוגמתו בענין החינוך:

רצד328
"עיר פרא אדם יולד"¹⁴⁸³, ואם ישאירו אותו כפי שנולד, "עפר מן האדמה"¹⁴⁸⁴, ללא פעולה של לישה ("קנעטן אים"), שינוי הצורה וכו' – אזי לא יהי' בבחינת "לבינה" חזקה ומתקיימת שאפשר לבנות בה "בנין עדי עד".

רצהולדוגמא: יש לחנך את הילד מבלי להתחשב בכך שצועק שרצונו לאכול סוכריות וממתקים, שכן, "נופת תטופנה שפתי זרה" אבל "אחריתה מרה כלענה"¹⁴⁸⁵; יש להסביר לילד שאכילת סוכריות גורמת קלקול לשינים, לקיבה, כך, שזהו היפך הבריאות. ועד"ז בשאר ענינים כיו"ב.

רצווכאשר מחנכים את הילד כדבעי עד שתקבע בו הצורה ההוגנת הראוי' לשמה, ומצרפים אותו בכבשן האש, אש שלמעלה ואש שלמטה, "רשפי' רשפי אש שלהבת י-ה"¹⁴⁸⁶, שיהי' חדור באהבה להקב"ה, שמביאה לאהבה לתומ"צ – אזי יגדל להיות יהודי חזק, שיוכל לעמוד בתוקף נגד כל הגלים והרוחות שנושבות ברחוב.

רצזלז. ונקודת הענין:

רצחאע"פ שהעובדה ש"אין אבנים בבבל" היא חסרון, לכאורה, לגבי המעמד ומצב ב"ארץ גו' אשר תמיד עיני ה' אלקיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה", הרי לאידך גיסא, אמרו חז"ל¹⁴⁸⁷ "חד מינן (מבני בבל) כי סליק להתם עדיף כתרי מינייהו".

רצטיש ללמוד מהיגיעה הנדרשת בבבל – לפעול בהחימר צורה ההוגנת, ולצרפו בכבשן, עד שנעשה בריאה חדשה שחדורה ב"רשפי אש שלהבת י-ה", כך, ש"מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה"¹⁴⁸⁸ – אש האהבה להשי"ת שבוערת בלבו של כל אחד מישראל, האהבה המסותרת שהיא ירושה לנו מאבותינו (כמ"ש בתניא¹⁴⁸⁹), ובשביל "ירושה" אין צורך ביגיעה או במעלות מיוחדות כו'; אם הוא רק בנם של האב והאם, הרי הוא "יורש".

שואהבה מסותרת זו, כאשר מגלים אותה, והיא מבעירה ("וואַרעמט- דורך") את ה"חימר" – אזי "ותהי להם הלבינה לאבן", ומזה בונים "בנין עדי עד", עד אין סוף.

שא329
ועמהם נלך לקראת משיח צדקנו, באמרנו: "ראו גידולים שגידלנו" בחושך כפול ומכופל של ימי הגלות,

שבויקויים בהם "הם הכירוהו תחילה"152, "כימי צאתך מארץ מצרים"¹⁴⁹⁰, אבל בהוספה – לא רק "זה א-לי"¹⁴⁹¹, פעם אחת, אלא שני פעמים, "הנה אלקינו זה גו' זה הוי' קוינו לו"¹⁴⁹²,

שגועד לסיום הכתוב: "נגילה ונשמחה בישועתו" – ישועת מושיען של ישראל, משיח צדקנו, יבוא ויגאלנו ויוליכנו קוממיות לארצנו.

שד[כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה לנגן "אני מאמין", ו"הושיעה את עמך"].

שה* * *

שולח. דובר כמ"פ¹⁴⁹³ שכ"ף אב הוא ארבעים יום לפני ראש השנה. ולכן, איתא בספרים¹⁴⁹⁴ שיש מנהגים – בפרט אצל מקובלים בירושלים – שמעשרים במנחם-אב מתחילים את ההכנות לר"ה בכמה אופנים וכמה ענינים.

שזולפי דברי הרב הספרדי שנתגלגל לשם מתומכי-תמימים¹⁴⁹⁵, נוהגים כך גם אצל הספרדים כאן, ובמילא, יכולים גם האשכנזים ללמוד מזה.

שחובפרט ע"פ הסדר בלקוטי-תורה, שהחל מספר דברים, הנה בכל פרשה מדובר כבר אודות ענין התשובה¹⁴⁹⁶, שזוהי ההכנה ל"ימים נוראים" דחודש תשרי.

שטוע"פ משנ"ת בהמכתב כללי דאשתקד¹⁴⁹⁷ – צריכים להיות ה"ימים נוראים" באופן של יראת הרוממות, שהיא מצד ענין המלכות, בהתנשאות ורוממות, שזהו ענין של מורא באופן של עריבות ("אַ געשמאַקער ענין פון מורא"), ונמשך גם למטה באופן שמעורר בכל אחד מישראל את הענין ד"רם ומתנשא"¹⁴⁹⁸, "והמתנשא לכל לראש"¹⁴⁹⁹, שיש בו, שהו"ע ההתנשאות עצמית שבכל אחד מישראל, שמצד זה הנה "כל ישראל בני

שי330
מלכים הם" (כדאיתא בגמרא¹⁵⁰⁰), ויתירה מזה: "מלכים הם"¹⁵⁰¹, והיינו, לפי שנמשכים מהעצמות דלמעלה, עד לפנימיות העצמות, שזהו מקום המלכות.

שיא[כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה לנגן "אבינו מלכנו"].

שיב* * *

שיגלט. כרגיל בכל פעם – ע"פ מש"נ¹⁵⁰² "אעלה את ירושלים על ראש שמחתי" – להזכיר את אחינו בנ"י שמאחורי מסך הברזל בכלל, ויהודי רוסיא בפרט, ובאי-כח שלהם – "הניצנים נראו בארץ"¹⁵⁰³ – תושבי כפר חב"ד¹⁵⁰⁴,

שידשהקב"ה יברך את כולם בטוב הנראה והנגלה בכל מקום שהם, ויוציאם מן המיצר אל המרחב כפשוטו, ומן המיצר אל המרחב עם כל הפירושים¹⁵⁰⁵, באופן של טוב וחסד, ובאופן ד"ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה"¹⁵⁰⁶.

שיה[טרם צאתו התחיל כ"ק אדמו"ר שליט"א לנגן "כי בשמחה תצאו"].

שיו______  ______