Toras Menachem·Vol. 46 (5726·Part 2)·Sicha for Shabbos Parshas Beshalach·Tu BShvat 5726תורת מנחם·מו - שנת תשכ"ו - חלק שני·בס"ד. שיחת ש"פ בשלח·ט"ו בשבט·ה'תשכ"ו

אבלתי מוגה

בא. ידוע הפתגם שאמר רבינו נשיאנו כמ"פ בשם רבינו הזקן (וכבר נדפסו הדברים²⁵⁴), שצריכים לחיות עם הזמן, היינו, לחיות עם פרשת השבוע, כי, כל הענינים והמאורעות שבמשך השבוע יש להם שייכות עם פרשת השבוע.

גומזה מובן בנוגע ליום הש"ק פרשת בשלח, חמשה עשר בשבט – שגם ענינו של חמשה עשר בשבט, "ראש השנה לאילן"²⁵⁵, שייך וקשור עם פרשת בשלח.

דוענין זה מודגש בפרשת השבוע החסידית ("די חסידישע פרשה") – בתורה אור, ובאריכות יותר במאמר של הצמח-צדק (שהשנה היא שנת המאה להסתלקות-הילולא שלו), וכן במאמר של אדמו"ר מהר"ש (שכנראה מיוסד על מאמר הצ"צ):

הבענין "ויהי בשלח פרעה את העם"²⁵⁶, מבואר בתו"א²⁵⁷, ש"על ישראל בגלות מצרים כתיב²⁵⁸ וזרעתי' לי בארץ .. כתיב²⁵⁹ קדש ישראל לה' ראשית תבואתה .. שישראל נקראו תבואת ה', והוא כמו שאדם זורע תבואה עד"מ בשביל התוספת שיצמח וכו'", ומסיים, שפרעה "הי' משלח פארות וענפים ועושי פרי כו'" (כלשון הכתוב ביחזקאל²⁶⁰: "ותהי לגפן ותעש בדים ותשלח פארות").

וובמאמר של הצ"צ²⁶¹ מוסיף, ש"ראשית תבואתו היינו ג"כ ראשית לבחי' פירות האילן", וכמובא גם בתו"א המשל בנוגע לפירות – "שנוטעין חרצן אחד וצומח אילן שלם בענפים הרבה, וכמ"ש²⁶² ואנכי נטעתיך שורק וגו', שהוא זמורה של גפן, כדי להצמיח גפן שלם".

זובזה רואים מיד את השייכות לחמשה עשר בשבט, ר"ה לאילן,

ח82
כולל ובמיוחד –"גפן", שהוא אילן משבעת המינים שנשתבחה בהם ארץ ישראל, כמ"ש²⁶³ "ארץ גו' וגפן וגו'".

טב. ויש לבאר כללות הענין ד"ויהי בשלח פרעה את העם":

יובהקדים – שענין זה שייך לכל ימי השבוע של פרשת בשלח, ובפרט ליום הש"ק, שבו נעשית העלי' של כל הענינים של ימי השבוע, כמ"ש²⁶⁴ "ויכולו השמים והארץ גו'", היינו, שהן הענינים הרוחניים, "שמים", והן הענינים הגשמיים, "ארץ", מתעלים ביום השבת עד לבחי' התענוג, כפי שמבאר הצ"צ²⁶⁵ ש"ויכולו" הוא מלשון תענוג, והרי עיקר ענין התענוג הוא ביום השבת, כמ"ש²⁶⁶ "וקראת לשבת עונג", שלכן מצוה "לענגו" (כפי שמביא רבינו הזקן בהתחלת הלכות שבת²⁶⁷).

יאוביום הש"ק פרשת בשלח – קשור ענין העונג דיום השבת עם הענין ד"בשלח", וכן גם בנוגע לכל עניני הפרשה, כמו ענין השירה, ענין המן וענין השליו (שגם הם קשורים עם ענין העונג) – שקשורים עם הענין ד"בשלח", שזהו השם של כל הפרשה.

יבולכאורה אינו מובן:

יג"בשלח" – קאי על פרעה ("בשלח פרעה את העם"), וא"כ, איך אפשר לומר שענין התענוג דיום השבת (וכן כל שאר הענינים הנעלים שבפרשה זו) קשור עם "בשלח פרעה"?!

ידובפרט ע"פ הידוע שענין התענוג יכול להיות רק בדבר עיקרי, ולא בדבר טפל – שזהו החילוק בין תענוג לרצון, שרצון יכול להיות גם בדבר טפל, ולדוגמא: "כופין אותו עד שיאמר רוצה אני"²⁶⁸, והיינו, שגם רצון שאינו מצד עצמו, אלא מצד הכפי', נקרא ע"פ תורה בשם רצון; משא"כ ענין התענוג שייך רק בדבר עיקרי.

טווזהו הטעם שענין הרצון דלמעלה ישנו גם בקליפות, שהרי לולי הרצון, לא היו הקליפות יכולים לקבל חיות לקיום מציאותם (כיון שלא יכולה להיות מציאות שהיא היפך הרצון); אבל ענין התענוג דלמעלה אינו שייך בקליפות, ובלשון הידוע: "דין לא הניין לי'"²⁶⁹, היינו, שלא שייך בהם ענין של הנאה ותענוג. ועד שגם הרצון בענין הקליפות הוא רק חיצוניות הרצון, אבל לא פנימיות הרצון (כמבואר גם בתניא²⁷⁰).

טז83
ג. ונקודת הביאור בזה – ע"פ משנת"ל במאמר²⁷¹ המשל של הבעש"ט²⁷² "למלך ששלח בנו יחידו למרחקים כדי שיהי' לו אח"כ יותר תענוג", שכן, כל זמן שבן המלך נמצא אצל אביו המלך, לא יודעים עדיין מעלת כחו כו', ודוקא כאשר המלך שולח אותו למרחקים, ושם מתנהג באופן הראוי לבן מלך, אזי מתגלית גודל מעלתו של בן המלך, ועי"ז נעשה אצל המלך "יותר תענוג".

יזומזה מובן גם בנוגע לענין ד"בשלח פרעה את העם", כנ"ל (ס"א) שפרעה "הי' משלח פארות וענפים כו'" – כמבואר בהדרושים הנ"ל, שדוקא ע"י הירידה לגלות ושעבוד מצרים נתעלו בנ"י למדריגה נעלית יותר, והיינו, לפי שבהיותם במצרים ביררו בנ"י את הניצוצות דעולם התהו, שבו היו אורות מרובים, לא רק בכמות, אלא גם באיכות²⁷³, ועד שעי"ז מגיעים לבחי' שלמעלה מתהו ותיקון, כמבואר בתורת רבינו הזקן²⁷⁴ בענין "משכיל לאיתן האזרחי"²⁷⁵.

יחוזהו גם מה שדרשו רז"ל²⁷⁶ על הפסוק²⁷⁷ "ופרעה הקריב", "שהקריב לבם של ישראל לאביהם שבשמים".

יטויש להוסיף ולבאר גם ע"פ פירוש רש"י בפשוטו של מקרא – "הקריב עצמו":

כובהקדם משנת"ל²⁷⁸ בענין המשכת עצם אור השכל ע"י משלים וחידות דוקא (וכפי שיתבאר לקמן²⁷⁹ הדיוק בלשון המאמר²⁸⁰, שבתחילה כותב משלים וחידות, ואח"כ כותב רק משלים), והיינו, שהמשכת העצם היא בענינים פשוטים דוקא. ומזה מובן, שיש מעלה בפירוש ע"ד הפשט, שקשור עם העצם, לגבי הפירוש ע"ד הדרוש, שקשור עם בחי' הגילויים.

כאולכאורה, פירוש רש"י ע"ד הפשט ש"הקריב עצמו" (להלחם עם בנ"י) הוא באופן של חסרון לגבי פירוש המדרש ש"הקריב לבם של ישראל לאביהם שבשמים"?

כב84
ויובן ע"פ המבואר במאמר של הצ"צ²⁸¹ (על יסוד המבואר בתורה אור²⁸²) בפירוש מאמר רז"ל²⁸³ "אם לעוברי רצונו כך לעושי רצונו על אחת כמה וכמה", ש"ע"י התעלות הניצוצים .. ששרשם מבחי' (ש)למעלה מהרצון (שזהו"ע "עוברי רצונו") .. יומשך לעושי רצונו מבחי' חד ולא בחושבן כו'".

כגובהקדמה²⁸⁴ – שבתורה לא שייך ענין של מקרה, ולכן, כאשר הלימוד בנוגע ל"עושי רצונו" הוא מ"עוברי רצונו", אין זה רק שה"קל וחומר" מ"עוברי רצונו" מגלה את אופן ההמשכה ל"עושי רצונו", אלא שע"י הענין ד"עוברי רצונו" ניתוסף אצל "עושי רצונו" עילוי גדול יותר (מצד גודל מעלת הניצוצות כו'), באופן ד"על אחת כמה וכמה", לא רק ב"פ ככה, ג' או ד' פעמים ככה, אלא בריבוי בלי גבול.

כד[וע"ד המבואר במעלת העבודה באופן של אתכפיא (שאז שייך עדיין מעמד ומצב ד"עוברי רצונו") לגבי אתהפכא ("עושי רצונו")²⁸⁵, שמצד זה גדלה באין ערוך מעלת "עובד אלקים" לגבי "אשר לא עבדו"²⁸⁶, כמבואר בתניא²⁸⁷].

כהונמצא, שעי"ז שפרעה "הקריב עצמו" להלחם עם בנ"י, ניתוסף עוד יותר אצל בנ"י – שנתקרבו לאביהם שבשמים.

כוועפ"ז מובן שדוקא עי"ז ש"בשלח פרעה את העם" נעשה "יותר תענוג", ועד לעצם התענוג, כפי שמתבטא גם בענין השירה שבפרשת בשלח, כידוע בענין השיר שבתורה ("שירֹה"²⁸⁸, שהכתיב הוא שירה, והקרי הוא שירו), שזהו ענין הטעמים שבתורה (שלמעלה מענין האותיות והנקודות), ענין התענוג.

כזד. ואם הדברים אמורים בנוגע לגלות מצרים – הרי עאכו"כ שכן הוא בנוגע לגלות האחרון:

כחובהקדם המבואר לעיל (ס"א) שכללות ענין הגלות הוא בדוגמת ענין הזריעה בשביל התוספת שע"י הצמיחה.

כטובענין זה יש חילוק בין תבואה לפירות²⁸⁹ – שבתבואה באה

ל85
הצמיחה לאחרי משך זמן קצר מהזריעה, ואילו בפירות באה הצמיחה רק לאחרי משך זמן ארוך מהנטיעה, ובהתאם לכך, הנה גם מעלת הצמיחה בפירות היא באין ערוך לגבי מעלת הצמיחה שבתבואה.

לאומזה מובן גם בנוגע לענין הגלויות – שהגלות האחרון אינו דומה לכל שאר הגלויות, כיון שאריכות הגלות הוא באין ערוך לגמרי!

לבה. לכאורה: כיצד שייך לומר שאריכות הגלות הוא באין ערוך – הרי זה בגדרי הזמן?

לגאך הענין הוא – שבשאר הגלויות ידעו מלכתחילה כמה זמן יארך הגלות, וכמו בגלות מצרים: "ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה גו' ואחרי כן יצאו גו'"²⁹⁰, וכן בנוגע לגלות בבל – שמלכתחילה ידעו שהגלות יהי' במשך שבעים שנה²⁹¹, ועד"ז מובן בנוגע לגלות יון כו'; משא"כ בנוגע לגלות האחרון – כיון שלא נתפרש בו זמן קצוב, ולא יודעים כמה זמן יארך הגלות, לכן עצם הגלות הוא באופן שבאין ערוך, ללא הגבלה.

לדועפ"ז יש לבאר מאמר המדרש²⁹² בנוגע לחלום יעקב, ש"הראה הקב"ה ליעקב אבינו שרה של בבל עולה שבעים עווקים (שליבות סולם²⁹³), ושל מדי נ"ב, ושל יון ק"פ (כנגד מספר השנים שהיו בתוקף מלכותם²⁹⁴), ושל אדום עולה ולא יודע כמה, באותה שעה נתיירא יעקב אבינו, אמר, אפשר שאין לזה ירידה וכו'" – דלכאורה אינו מובן:

לההרי גם גלות אדום (גלות האחרון) הוא בהגבלת זמן – שזהו שהגאולה תהי' "בעתה"²⁹⁵, ויתירה מזה, שיכול להיות גם "אחישנה"42, אבל בבוא הזמן – "בעתה" – בודאי תהי' הגאולה, וא"כ, מדוע ראה שרו של אדום "עולה ולא יודע כמה", עד שחשב ש"אין לזה ירידה"?!

לובשלמא בנוגע אלינו – אין אנו יודעים את הקץ, אבל בנוגע ליעקב – הרי ידע את הקץ, כפי שפירש רש"י על הפסוק²⁹⁶ "האספו ואגידה לכם גו'", ש"ביקש לגלות את הקץ", וא"כ, למה לא הי' יעקב יכול לראות שגם עליית שרו של אדום היא בהגבלה?!

לזובפרט שמדובר כאן אודות חלום, שזהו ענין שלמעלה מדיבור, והיינו, שאין זה כמו ענין שכבר בא בגילוי בדיבור [שלכן "צדיק ורשע

לח86
לא קאמר"²⁹⁷, אף ש"כלפי שמיא גליא"²⁹⁸], אלא באופן שנשאר למעלה מדיבור, כמו ענין ה"קץ" שהוא באופן ש"לבא לפומא לא גליא"²⁹⁹, וא"כ, הי' יכול יעקב לראות בחלום את ההגבלה בעליית שרו של אדום, באופן שהדבר לא יבוא בגילוי בדברי המדרש.

לטאך הענין הוא – כאמור לעיל – שהגלות האחרון (גלות אדום) שונה מכל שאר הגלויות בכך שלא נתפרש בו זמן קצוב, כך, שהוא באופן שאין בו הגבלה – "עולה ולא יודע כמה .. אפשר שאין לזה ירידה".

מולהעיר:

מאבהעדר ההגבלה של הגלות האחרון יש גם מעלה – שהגאולה יכולה להיות גם באופן ד"אחישנה", ועד כדי כך, שמצינו במדרש³⁰⁰ שמיד לאחרי החורבן נולד מושיען של ישראל (שבשעת החורבן געתה פרתו על החורבן, ומיד לאח"ז געתה פעם שני', על שנולד מושיען של ישראל), היינו, שהגאולה היתה יכולה להיות מיד ברגע שלאחרי החורבן.

מב[ויש להוסיף, שמעין זה מצינו גם ביצי"מ – שהיתה מעין הגאולה העתידה, כמ"ש³⁰¹ "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות", ובמילא, גם גלות מצרים היתה מעין הגלות האחרון (נוסף לכך שכל הגלויות נקראו על שם מצרים³⁰²) – שכבר בהתחלה, כאשר הקב"ה הודיע אודות הגלות, נאמר מיד "ואחרי כן יצאו ברכוש גדול"37, ועוד זאת, שלמרות שמלכתחילה נאמר "ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה"37, הרי בפועל הי' זמן הגלות רק מאתיים ועשר (רד"ו) שנה – אם בגלל שהחשבון דארבע מאות שנה מתחיל מלידת יצחק, שכבר אז היו "בארץ לא להם"³⁰³, או בגלל שקושי השעבוד השלים את החשבון דארבע מאות שנה³⁰⁴].

מגאבל לאידך גיסא, העובדה שלא יודעים כמה זמן ימשך הגלות, גורמת לכך שקשה יותר לסבול את הגלות, ועד שקשה לסבול אפילו עוד רגע אחד בגלות, כיון שזהו רגע שאין בו הגבלות, וזאת, לא רק בגלל אריכות הגלות עד עתה, אלא שכבר מתחילת הגלות הרי זה באופן

מד87
שלמעלה מהגבלה, וע"ד המבואר בענין "יום שכולו ארוך"³⁰⁵, "שגם בתחילתו הוא ארוך"³⁰⁶.

מהו. אך מהי הסיבה לכך שהגלות האחרון הוא ללא הגבלות?

מוובכן, הסיבה לכך היא בגלל ש"לפום צערא אגרא"³⁰⁷: כיון שהשכר והגילויים של הגאולה העתידה לבוא הם באין ערוך לגמרי, בלי גבול, לגבי מה שהי' בגאולות שלפנ"ז – צריכה להיות הקדמת הגלות גם באופן שבאין ערוך כו'.

מזולכן, גם העבודה בגלות האחרון צריכה להיות באופן שלמעלה מהגבלות, וכמ"ש כ"ק מו"ח אדמו"ר במאמר³⁰⁸, שעכשיו צריכה להיות העבודה להפוך את השטות דלעו"ז לשטות דקדושה, שזוהי עבודה שלמעלה מהגבלות.

מחומכל זה מובן, שגם הענין ד"בשלח פרעה את העם", ש"הי' משלח פארות וענפים כו'", שזהו העילוי שנעשה אצל "עושי רצונו" ע"י "עוברי רצונו", שעי"ז נעשה "יותר תענוג" – הוא באופן נעלה יותר בגלות האחרון, באין ערוך מכמו שהי' בגלות מצרים.

מטז. וההוראה וה"בכן" מכל האמור לעיל בנוגע לפועל ממש:

ניש יהודי שטוען: למה הוציאו אותו מד' אמות של תפלה, וד' אמות של תורה ומצוות – מוטב הי' אילו הי' נשאר שם, ואז לא היו לו כל הקשיים שישנם עתה בהיותו ב"מצרים".

נאולאידך גיסא – ממשיך לטעון – כיון שלקב"ה לא איכפת שנמצא שם, הנה גם הוא, לא איכפת לו:

נביש לו ראי' ממ"ש כ"ק מו"ח אדמו"ר במכתבו³⁰⁹, שכאשר יהודי בא למקום מסויים, אין זה בבחירתו [לאחרי שכבר נמצא במקום זה, יש לו בחירה להתנהג כרצונו; אבל עצם ביאתו למקום זה אינה תלוי' בבחירתו], אלא "מה' מצעדי גבר כוננו"³¹⁰.

נגובכן: הקב"ה הביאו למקום כזה שלא זו בלבד שיש בו גויים, אלא גם היהודים – להבדיל – שנמצאים שם אינם מקפידים על קיום תומ"צ כדבעי, ובנוגע לבניו – אין שם ישיבה שבה יוכלו ללמוד נגלה

נד88
דתורה ופנימיות התורה, ולא רק שאין שם ישיבה לבחורים, אלא אין שם אפילו "חדר" לילדים קטנים, ועאכו"כ שאין שם מוסד חינוך עבור בנות. וכיון שלקב"ה לא איכפת הדבר, שלכן הביאו – יחד עם בניו ובנותיו – למקום כזה, הרי זו ראי' והוכחה שיכול להתנהג (לא כמו אינם-יהודים ח"ו, אבל) כמו אותם יהודים שאינם מקפידים על קיום תומ"צ כדבעי.

נהועל זה אומרים לו:

נוכבר הי' לעולמים שהקב"ה שלח יהודים למצרים תחת שלטונו של פרעה, ותכלית הכוונה היתה – לא שישארו במצרים, אלא אדרבה: "בשלח פרעה את העם", ובאופן שיתוסף אצלם עילוי עי"ז שמקודם לכן היו במצרים.

נזובכל אופן: גם אם בנוגע לעצמו בטוח הוא שיוכל לעמוד על עמדו גם במקום כזה (אף שאין האמת כן, שהרי אמרו חז"ל³¹¹ "אל תאמין בעצמך"), הנה בנוגע לילדיו – אוצר יקר של נשמות ישראל שנתן לו הקב"ה בתור "פקדון" לשמור עליו – ברור הדבר שצריך לשלוח אותם למקום שיש ישיבה שבה לומדים נגלה וחסידות, ומחנכים לאמונת ה', אהבת ה' ויראתו, ולא לסמוך על נסים שלא יושפעו מהסביבה כו', שהרי "לא סמכינן אניסא"³¹², ומה גם שנסים כאלו אינם מתרחשים...

נחואם אינו רוצה לשלחם ממקום זה – אזי הברירה בידו להקים ישיבה במקום זה!...

נטואם מאיזה סיבה שתהי' נדמה לו שאין הדבר ביכלתו, עליו לדעת, שהסיבה לכך שהביאו אותו ל"מצרים" היא רק בכדי שיצא משם, כנ"ל.

סומה שטוען שאין רצונו לצאת ממצרים בגלל שנמצא "במיטב הארץ"³¹³, ויש לו פרנסה בהרחבה, ולאידך גיסא, שילוח הילדים לישיבה שנמצאת במקום אחר כרוך עם הוצאות כספיות גדולות – עליו לדעת, שהפרנסה באה מהקב"ה, "הזן את העולם כולו בטובו בחן בחסד וברחמים"³¹⁴, והסיבה לכך שהקב"ה נותן לו כסף היא רק בכדי שיוכל להוציא את ילדיו מ"מצרים" ולשלוח אותם לישיבה!

סא– כאשר הקב"ה נותן ליהודי עשירות, אזי מנסה אותו אם יוכל לעמוד בנסיון של עשירות, כך, שמוטב לעמוד בנסיון זה, כדי שלא יהי' צורך בנסיון באופן ההפכי, כלשון הכתוב³¹⁵: "ראש ועושר".

סב89
ורק כאשר מתנהגים באופן כזה אזי יכולים לעבור את הגלות באופן שעי"ז ניתוסף "יותר תענוג", ועד לעצם התענוג, ו"באור פני מלך חיים"³¹⁶, שנמשך "רב טוב לבית ישראל"³¹⁷, בבני חיי ומזוני רויחי,

סגועד שיוצאים מהגלות, "בנערינו ובזקנינו גו'"³¹⁸, "לא תשאר פרסה"³¹⁹, בגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו.

סד* * *

סהח. ידוע שכל עניני העולם נלקחים מהתורה, כמארז"ל³²⁰ שהתורה היא "כלי אומנתו של הקב"ה .. מלך בשר ודם בונה פלטין .. דיפתראות ופינקסאות (כמו מפה) יש לו כו', כך הי' הקב"ה מביט בתורה ובורא את העולם", "אסתכל באורייתא וברא עלמא"³²¹, וכיון שכן, הרי בהכרח לומר שכל עניני העולם ישנם תחילה בתורה, ולולי זאת, אין להם קיום כו'.

סוומזה מובן גם בנוגע להמוזכר לעיל אודות הנסיון דעשירות – שכשם שישנו הנסיון דעשירות בעולם, כמו"כ ישנו הנסיון דעשירות כפי שהוא בתורה.

סזובהקדמה – שכללות בנ"י נחלקים לב' סוגים: יששכר, יושבי אוהל שעיקר עסקם בתורה, וזבולון, בעלי עסקים שעיקר עסקם בעניני העולם. ועפ"ז, אם הנסיון של עשירות יהי' שייך רק אצל בעלי עסק, זבולון, הרי זה עיוות הדין, וכמ"ש³²² "השופט כל הארץ לא יעשה משפט" (בתמי'), ועכצ"ל, שגם אצל יושבי אוהל, יששכר, יש נסיון של עשירות (אם כי בדקות יותר, כשם שהעבודה היא בדקות יותר, "בחומר דא קל וחומר כו'"³²³).

סחט. והענין בזה:

סטענין העשירות בתורה הוא – כאשר יהודי לומד תורה והקב"ה נותן לו הבנה והשגה גדולה ורחבה, כידוע שבאותיות הקבלה והחסידות קאי ענין העשירות על ספירת הבינה³²⁴.

עוהנסיון שבזה – לפי שיכול להיות שתמורת זה שהעסק בתורה יפעל ענין הביטול, כמ"ש³²⁵ "ונפשי כעפר לכל תהי'", הנה מצד ההבנה

עא90
וההשגה יבוא לידי ישות וגאוה, באמרו, שע"פ תורה יכול להיות הלימוד שלו באופן שאפילו הקב"ה אומר "נצחוני בני נצחוני"³²⁶ (אף שהאמת היא שהתנאי לזה הוא שיורגש אצלו שהוא "בן" – "נצחוני בני" דייקא, שכל מעלתו אינה מצד עצמו, "כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה"³²⁷, אלא מצד האב (הקב"ה), וכמבואר בחסידות³²⁸ בפירוש מארז"ל³²⁹ "יפה כח הבן מכח האב", שהיתרון של הבן לגבי האב הוא "מכח האב", אלא שאצל האב הי' ענין זה בכחות הנעלמים, ואילו אצל הבן הרי זה נמשך גם בכחות הגלויים).

עבוכפי שמצינו בגמרא³³⁰ בנוגע לירבעם בן נבט – שגדלה מעלתו בלימוד התורה, עד כדי כך, שכל תלמידי חכמים היו דומין לפניו כעשבי השדה – שכאשר הקב"ה אמר לו "חזור בך ואני ואתה ובן ישי נטייל בגן עדן, אמר לו (ירבעם בן נבט) מי בראש, בן ישי בראש, אי הכי לא בעינא", והיינו, שבהיותו במעמד ומצב של עשירות הכי גדולה בתורה, עד שהקב"ה הי' מדבר עמו כדבר איש אל רעהו – לא עמד בנסיון, ובא לידי ישות וגאוה כו'.

עגוענין זה הוא מצד ירידת התורה למטה לעסוק בבירור הרע, כמבואר ברע"מ³³¹ שזהו"ע עץ הדעת, אילנא דטוב ורע, שלכן יש בתורה קושיות שהם מסטרא דרע כו', כמבואר בארוכה בקונטרס עץ החיים³³², ולכן יכול להיות שהלימוד יהי' שלא באופן המתאים, ועד שיפעל בו ירידה כו'.

עדואין זה בסתירה לכך שהתורה היא חכמתו ורצונו של הקב"ה, וכדאיתא בגמרא³³³ ש"אין דברי תורה מקבלין טומאה, שנאמר³³⁴ הלא כה דברי כאש .. מה אש אינו מקבל טומאה, אף דברי תורה אינן מקבלין טומאה" – כי, לא מדובר אודות ירידה בקדושת התורה ח"ו, אלא רק בנוגע לאדם הלומד, וכדברי הגמרא³³⁵ שכאשר הלימוד הוא באופן ש"לא זכה" ח"ו, אזי התורה "נעשית לו סם כו'" (היפך "סם חיים").

עה91
י. וענין זה קשור עם תורת הבעש"ט (שכבר נדפסה בכתר שם טוב³³⁶) – "אַ געוואַלדיקע תורה" – בפירוש מאמר המשנה במסכת אבות³³⁷, "המהלך בדרך ושונה ומפסיק ממשנתו ואומר מה נאה אילן זה, מה נאה ניר זה, מעלה עליו הכתוב כאילו מתחייב בנפשו", וז"ל:

עו"קשה, דהול"ל ומפסיק ממשנתו, והוה ידעינן דהי' שונה (ולמה צריך להוסיף "ושונה ומפסיק ממשנתו". ובפרט ע"פ הידוע גודל דיוק לשון המשנה עוד יותר מאשר לשון הגמרא, וכדברי הרמב"ם³³⁸ שלשון המשנה הוא "דבר קצר", ובמילא הוא בתכלית הדיוק). עוד קשה (מהו אומרו) מעלה עליו הכתוב, ולא מפרש איזה כתוב".

עזומבאר, שהפירוש ד"המהלך בַדרך" (בפתח), הדרך הידועה, הוא – ש"הולך בדרך הישר", דרך התורה והמצוות, "ואפילו הכי, הוא יחידי, שאינו דבוק בהשי"ת", והיינו, לא מבעי כשעוסק במעשה המצוות שנתלבשו בדברים גשמיים, אלא גם כאשר עוסק בתורה שהיא חכמתו ורצונו של הקב"ה, יכול להיות שהוא "יחידי" – לא רק ביחס ליהודי נוסף, ש"לא מתאים לו" להתקשר עמו, כיון שאינו בערכו, אלא גם ביחס להקב"ה, כי, "מרום וקדוש אשכון ואת דכא ושפל רוח"³³⁹ דוקא, ואילו כשהאדם מרגיש את עצמו למציאות יש, אין הקב"ה שורה עמו³⁴⁰, ונמצא, שהוא "יחידי".

עחוהמשנה מדייקת: "ושונה ומפסיק ממשנתו" – "ר"ל מפסיק את עצמו מהש"י מחמת משנתו, דהיינו, שבאה לו גדלות והתפארות מחמת משנתו (שסובר שהוא משנתו שלו), ואומר מה נאה אילן זה, ועל עצמו אומר כן בלבו, כמ"ש³⁴¹ כי האדם עץ השדה (ואומר דהוא אילנא די רבא ותקיף³⁴²), ומה נאה ניר זה, כמ"ש³⁴³ נירו לכם ניר (פי' שאומר שמכין לעצמו חלק לעוה"ב ע"י משנתו)".

עטועל זה אומר התנא: "מעלה עליו הכתוב כאילו מתחייב בנפשו" – ה"כתוב שנאמר³⁴⁴ תמים תהי' עם ה' אלקיך, פי', אפילו כשתעסוק בתורה שנאמר בה³⁴⁵ תורת ה' תמימה .. תהי' עם ה' אלקיך", היינו, שגם אז צריך להיות הביטול להקב"ה כו'.

פ92
יא. וכשם שהדברים אמורים בנוגע ללימוד התורה, כן הוא גם בנוגע לכללות העבודה בענין המדות:

פאובהקדם ביאור דיוק הלשון המשנה "מה נאה אילן זה", כאמור לעיל ש"האדם עץ השדה" – שזוהי גם השייכות לחמשה עשר בשבט, "ראש השנה לאילן" – דלכאורה אינו מובן הטעם שהאדם נמשל ל"עץ השדה" דוקא, שהוא ממין הצומח, הרי מין החי ועאכו"כ מין המדבר הם למעלה ממנו?

פבויובן ע"פ משנ"ת בי"ט כסלו³⁴⁶ אודות מאמר רבינו הזקן (במענה על שאלת הצמח-צדק) שעיקר ענין החסידות הוא לשנות טבע מדותיו (או מדותיו הטבעיים)³⁴⁷, וכמובא בספרי חסידות פולין בשם ר' סעדי' גאון³⁴⁸, שכללות ענין התורה הוא לפעול שינוי במדות דוקא.

פגוע"פ הידוע שמדות הם בחי' צומח, כיון שיש בהם ענין הצמיחה מקטנות לגדלות³⁴⁹, יובן הטעם שהאדם נקרא "עץ השדה" דוקא – כיון שעיקר עבודתו היא שע"י התורה ישנה את מדותיו, בחי' צומח, שלא יהי' בבחי' מציאות יש, לומר "מה נאה אילן זה", אלא באופן ד"נפשי כעפר לכל תהי'", כנ"ל.

פדיב. ונחזור לעניננו – שישנו ענין נסיון העשירות כפי שהוא בתורה (בדוגמת נסיון העשירות בגשמיות), והרי ע"י העמידה בנסיון זה באים למדריגה נעלית יותר, ע"ד האמור לעיל (ס"ג) בענין "אם לעוברי רצונו כך לעושי רצונו על אחת כמה וכמה", שעי"ז ניתוסף "יותר תענוג".

פהויש לקשר זה גם עם ענינו של "ראש השנה לאילן", שיש בזה ב' דעות, אם הוא "באחד בשבט" או "בחמשה עשר בו"2:

פוהמעלה של יום חמשה עשר בחודש היא – שבו הלבנה היא במילואה, "קיימא סיהרא באשלמותא"³⁵⁰, וזהו טעם הדעה שר"ה לאילן הוא בחמשה עשר בו.

פזאך יש דעה שר"ה לאילן הוא באחד בשבט, כי, כדי לבוא להעילוי דשלימות הלבנה, הרי זה דוקא ע"י הקדמת ההעלם וההסתר שהלבנה בתכלית הקטנות, נקודה בלבד, לאחרי שנסתרת ונעלמת לגמרי ברגע

פח93
שלפני המולד – ע"ד האמור לעיל שדוקא ע"י "עוברי רצונו" נמשך ל"עושי רצונו" גילוי נעלה יותר, "יותר תענוג", וכיון שההעלם כו' הוא הסיבה שמביאה את הגילוי היותר נעלה, לכן ס"ל שר"ה לאילן הוא באחד בשבט.

פטיג. אמנם, לאחרי העילוי שניתוסף אצל "עושי רצונו" ע"י (הבירור ד)"עוברי רצונו", באים למדריגה נעלית יותר, ששם אין שייכות כלל ל"עוברי רצונו"³⁵¹.

צונקודת הענין בזה – שכללות הענין דפרעה כפי שהוא בשרשו אפילו קודם הצמצום (כמובן מהמבואר בתו"א³⁵²), הרי זה רק בבחי' אוא"ס כפי שהוא "למטה מטה עד אין תכלית"³⁵³, כמבואר בהמשך ההילולא³⁵⁴ ש"קאי על הגילוי וההתפשטות .. בבחי' א"ס .. עד למטה מטה במדריגות היותר אחרונות והיותר תחתונות", "ובפרט כמו שבא בהריבוי צמצומים העלמות והסתרים .. בקליפה וסט"א כו'", כפי שמביא הדוגמא מ"פרעה מלך המצרים וגבולים", ש"אומר לי יאורי ואני עשיתיני"³⁵⁵; אבל בבחי' ד"למעלה מעלה עד אין קץ"99, "בבחי' העלם האור, שהוא בהעלם אחר העלם ובעילוי אחר עילוי בבחי' העדר האור והעדר הגילוי"³⁵⁶ – אין נתינת מקום כלל למציאות הקליפות.

צאוע"ד המבואר במ"ש³⁵⁷ "לא יחפוץ כסיל בתבונה כי אם בהתגלות לבו", שיניקת החיצונים היא רק מבחי' המדות כפי שהן בהתגלות, אבל בהיותן כלולים ונעלמים בבינה, אין מהם יניקה לחיצונים, ומזה מובן, שקליפות שייכים רק לענין הגילוי, שזוהי הבחי' ד"למטה מטה עד אין תכלית", אבל לא לבחי' ד"למעלה מעלה עד אין קץ", ששייכת ונמשכת רק ל"עושי רצונו".

צבוענין זה ("למעלה מעלה עד אין קץ") – שנמשך ל"עושי רצונו" דוקא – נמשך גם למטה מטה עד לענינים גשמיים, כמודגש במנהג ישראל³⁵⁸ לאכול בחמשה עשר בשבט פירות גשמיים שנשתבחה בהם

צג94
ארץ ישראל ("ארץ זבת חלב ודבש"³⁵⁹), שזהו"ע המשכת התענוג העליון בענינים גשמיים.

צדוכל זה נעשה ע"י עבודתם של בנ"י בקיום התומ"צ (לאחרי הקדמת העבודה בענין הבירורים והנסיונות כו'), כמ"ש³⁶⁰ "אם בחוקותי תלכו", "שתהיו עמלים בתורה"³⁶¹, אזי "ונתתי גשמיכם בעתם גו' ועץ השדה יתן פריו" ("הן אילני סרק ועתידין לעשות פירות"108), וכל הברכות האמורות בפרשה, עד "ואולך אתכם קוממיות"³⁶², "שתי קומות"³⁶³, כפי שיהי' לעתיד לבוא (כמשנת"ל³⁶⁴ שאז תהי' שלימות נעלית יותר מ"קיימא סיהרא באשלמותא"), בביאת משיח צדקנו בקרוב ממש.

צה* * *

צויד. מאמר (כעין שיחה) ד"ה ויולך הוי' גו'³⁶⁵.

צז* * *

צחטו. הביאור בדברי רש"י³⁶⁶ בענין החילוק בין "לחם" ש"שאלו כהוגן" ל"בשר" ש"שאלו שלא כהוגן" ("שהרבה בהמות היו להם, ועוד, שהי' אפשר להם בלא בשר"), והטעם שניתן להם "שליו", "מין עוף ושמן מאד", אף ששאלו בשר בהמה – ע"פ פנימיות הענינים³⁶⁷ – שלחם קאי על נגלה דתורה (כולל גם כפי שמלובשת בו פנימיות התורה, "מן"), והשמן שבבשר קאי על פנימיות התורה (כפי שהיא מצד עצמה)³⁶⁸, ולכן

צט95
היתה ירידת השליו (א) שלא בהגבלה, (ב) ביום השבת בין הערביים, בזמן של "רעוא דרעוין"³⁶⁹ ששייך באופן מיוחד לפנימיות התורה³⁷⁰. אמנם, לאחרי מתן תורה, ובפרט כאשר "מצוה לגלות זאת החכמה"³⁷¹, הנה גם שאלת הבשר היא כהוגן וכהוגן, שהרי צ"ל הפצת המעיינות חוצה³⁷² – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס³⁷³ בלקו"ש חט"ז ע' 161 ואילך.

ק* * *

קאטז. בהמשך להאמור לעיל (ס"א) אודות הקשר והשייכות של חמשה עשר בשבט לפרשת בשלח – יש בזה עוד ענין:

קבידוע מה שסיפר כ"ק מו"ח אדמו"ר³⁷⁴ אודות המנהג של המהר"ל מפּראַג בשבת שירה, שהי' מצווה ליתן לילדים "קאַשע", על מנת שיזרקוה לציפורים, לזכר מה שהי' בקריעת ים סוף, שגם הציפורים אמרו שירה יחד עם בנ"י, והילדים קטפו פירות שצמחו בים ונתנום לציפורים.

קגוהרי ענין הפירות – קשור עם חמשה עשר בשבט, ר"ה לאילן.

קדוכאמור לעיל (ס"ג) – הנה כללות ענין צמיחת הפירות (שבאה לאחרי הזריעה כו') נעשה ע"י פרעה ("בשלח פרעה את העם", "ופרעה הקריב"), ש"הי' משלח פארות וענפים ועושה פרי כו'", שעי"ז נעשה "יותר תענוג".

קהיז. ויש לקשר זה גם עם הפרשה שמתחילים לקרוא בתפלת מנחה – פרשת יתרו:

קו96
מבואר בזהר³⁷⁵ שענינו של יתרו הוא – יתרון האור הבא מן החושך ויתרון החכמה מן הסכלות³⁷⁶, שלכן, הנה דוקא לאחרי הודאת יתרו הי' הענין דמתן-תורה (כולל גם מה "שיתר פרשה אחת בתורה"³⁷⁷), ע"ד מעלת התשובה, שעי"ז נעשה "יותר תענוג".

קזוע"פ האמור לעיל (ס"ח) שהתחלת כל הענינים היא בתורה – הרי זה גם מה שלאחרונה מתחילים לאט לאט לצאת ביכלאַך חסידות מן המיצר אל המרחב, ובשבוע זה הגיע ביכל חסידות שרוב המאמרים שבו הם של הצמח-צדק (יש בו גם מאמרים של רבינו הזקן, ושאר הרביים), וביניהם יש גם מאמר קצר ביותר (שורות אחדות), וז"ל³⁷⁸:

קחא'ני ח'ותנך י'תרו³⁷⁹, ר"ת אחי, כמבואר בגלגולים ולק"ת³⁸⁰ שיתרו משרש קין, ומשה משרש הבל אחיו .. ומפני ששרשו של קין מאד נעלה משרשו של הבל, לכך יצא משה לקראתו וישתחוה לו כו'.

קטוזהו גם כללות ענין התשובה, שפועלת תיקון החטא, ועי"ז נעשה "יותר תענוג" כו'³⁸¹, ועד שעי"ז באים לגאולה האמיתית והשלימה, בקרוב ממש, בעגלא דידן.

קי______  ______