Toras Menachem·Vol. 49 (5727·Part 2)·Motzei Shabbos Parshas Beshalach·Yud Shvat 5727תורת מנחם·מט- שנת תשכ"ז - חלק שני·בס"ד. מוצאי ש"ק פ' בשלח·יו"ד שבט (מאמר ב*)·ה'תשכ"ז

א(הנחה בלתי מוגה)

בבאתי²

גלגני אחותי כלה³. ומבאר כ"ק מו"ח אדמו"ר בעל ההילולא בהמשך מאמרי ההילולא שלו⁴, דאיתא במדרש⁵ באתי לגני, לגנוני, למקום שהי' עיקרי בתחלה, דעיקר שכינה בתחתונים היתה, אלא שע"י החטאים, החל מחטא עץ הדעת ע"י אדם הראשון, ואח"כ ע"י החטאים בדורות שלאחריו, סילקו השכינה מלמטה למעלה, עד לרקיע השביעי. ואח"כ התחיל אברהם והורידה מרקיע השביעי לששי, ואח"כ גם הצדיקים שלאחריו, עד למשה רבינו, שהוא השביעי, וכל השביעין חביבין⁶, שהוריד והחזיר את השכינה לגני לגנוני, מרקיע הא' לארץ. ולכן הנה מיד לאחרי מ"ת הי' גם הציווי ע"י משה רבינו⁷ ושכנתי בתוכם⁸, שתהי' השראת השכינה למטה, דהיינו בבנ"י, שזהו הדיוק ושכנתי בתוכם, בתוכו לא נאמר אלא בתוכם, בתוך כל אחד ואחד מישראל⁹, וענין זה נעשה ע"י עבודת המשכן ומקדש דאקרי משכן¹⁰ [ולאידך גיסא, כפשטות הכתוב, דעיקר הציווי הוא על עבודת המשכן והמקדש, ועי"ז נמשך הענין דושכנתי בתוכם בתוך כל אחד ואחד מישראל]. ועי"ז נעשית השראת השכינה למטה, וכמ"ש¹¹ צדיקים ירשו ארץ וישכנו לעד עלי', היינו, שצדיקים, דקאי על כל אחד מישראל, ועמך כולם צדיקים¹², משכינים וממשיכים¹³

ד13
בחי' לעד (שוכן¹⁴ עד מרום וקדוש¹⁵) עלי', בארץ, והיינו, שע"י עבודתם פועלים ישראל להיות ושכנתי בתוכם, ועל ידם יהי' גם העולם דירה לו ית', דירה בתחתונים¹⁶ דוקא, בעוה"ז התחתון שאין תחתון למטה הימנו.

הוהנה

וענין עבודתם של ישראל (עמך כולם צדיקים) לפעול השראת השכינה למטה, נלמד מהמשכן כפשוטו, שעיקר העבודה בו הי' ענין הקרבנות. ועל זה מבאר בארוכה בהמשך ההילולא¹⁷, שקרבן הוא מלשון קירוב (כדאיתא בספר הבהיר¹⁸, והובא בבחיי¹⁹), וע"י הקרבנות נעשית העלי' עד רזא דא"ס²⁰, ונעשה הענין דריח ניחוח²¹, נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני²², ועי"ז נעשית ההמשכה למטה, שהרי ניחוח הוא מלשון חות דרגא²³, שזהו"ע השראת השכינה למטה (ושכנתי). וממשיך לבאר²⁴ שזהו גם התוכן דבנין המשכן, שעליו נאמר²⁵ ועשית את הקרשים למשכן עצי שטים עומדים, דהנה, שטים הוא מלשון שטות, וכדרשת הגמרא²⁶ על הפסוק²⁷ כי תשטה אשתו, אין אדם עובר עבירה אא"כ נכנס בו רוח שטות, וזה הי' גם הענין דשטים כו'²⁸. וענין קרשי המשכן מעצי שטים הוא להפוך את שקר העולם (עלמא דשקרא²⁹) לקרש (להפוך הצירוף דשקר לקרש³⁰) שממנו נבנה המשכן להיות ושכנתי בתוכם, דירה לו ית'. ומזה מובן גם בעבודה ברוחניות, שהו"ע אתהפכא חשוכא לנהורא³¹, שהחושך של הגוף ונפש הבהמית וחלקו בעולם, צריכים להפכו ולעשות ממנו שטות דקדושה (כמארז"ל³² אהני' לי' שטותי' לסבא), שעי"ז נעשה ברוחניות אותה פעולה שנעשית ע"י המשכן בגשמיות כפשוטו.

ז14
ב) והנה

חכדי לפעול עבודה זו צריכים להיות בבחי' אנשי צבא, שזהו שבצאתם ממצרים (על מנת שתעבדון את האלקים על ההר הזה³³) נקראו בנ"י בשם צבאות הוי'³⁴, וכפי שמבאר בההמשך³⁵, שצבא יש בו ג' פירושים, הא', לשון חיל (שזהו לשון צבא כפשוטו, אנשי חיל), הב', זמן מוגבל, וכמ"ש³⁶ הלא צבא לאנוש עלי אדמות, והג', מלשון צביון, כמו לצביונם נבראו³⁷, שהו"ע היופי שנעשה מהתכללות ריבוי גוונים כו'. וענינים אלו צריכים להיות וישנם בכל אחד מישראל, הן הענין דצבא מלשון חיל, שהרי קיומו ויסודו של ענין הצבא הוא על ענין הקבלת עול, וידוע הפתגם³⁸: אַ איד איז אַ קבלת-עול'ניק, והן ענין היופי שנעשה ע"י התכללות, שזהו שקודם התפלה (התחלת היום³⁹, שהרי התפלה קודמת ללימוד התורה, ולימוד התורה קודם לקיום המצוות) נכון לומר הריני מקבל עלי מצות עשה של ואהבת⁴⁰ לרעך כמוך⁴¹, שכולל את עצמו עם כל ישראל⁴².

טוממשיך

ילבאר⁴³, שנצחון המלחמה ע"י הצבא הוא כמו שרואים במלכותא דארעא⁴⁴, שיש שני אופנים במלחמה. הא', לשלול שלל ולבוז בז, והב', לנצח את המנגד לו (ע"ד מ"ש בפרשתנו⁴⁵ מלחמה להוי' בעמלק, שהרי עמלק הי' מנגד, יודע את רבונו ומכוין למרוד בו⁴⁶). והחילוק שביניהם, שנצחון המלחמה כדי לשלול שלל ולבוז בז הו"ע התלוי במדידה והגבלה, היינו, שלפי ערך השלל והבז שיכול לשלול ולבוז, משער גם כמה צריכים ויכולים להוציא בשביל זה, ולכן אין זה שייך לאוצרות שאצר ואצרו אבותיו, שאוצרות אלו, לא זו בלבד שאין מבזבזים אותם ואין משתמשים בהם, אלא עוד זאת, שאפילו אין מראים אותם, להיותם כל הון יקר, שכמוס וחתום מעין כל רואה. אבל במלחמה לנצח את המנגד (שמכוין למרוד בו), אזי הנצחון הוא ללא הגבלה כלל, ועד שמסכן את נפשו, ועאכו"כ שמבזבז את כל האוצרות כדי לנצח

יא15
במלחמה⁴⁷. וכפי שמבאר בההמשך בארוכה, שכדי לנצח במלחמה זו פותחים את האוצרות ונותנים אותם לשרי החיל, אבל הכוונה בזה היא כדי שיגיע לאנשי החיל, שבסיוע אוצרות אלו ינצחו במלחמה. ודוגמתו במלכותא דרקיעא, שישנם אוצרותיו של הקב"ה, שהם בבחי' סתימו דכל סתימין⁴⁸, אבל כאשר צ"ל המלחמה לנצח את המנגד, ולפעול שמהשטות דלעו"ז יהי' שטות דקדושה, אזי נותנים את האוצרות הנ"ל, ועד לאופן של בזבוז כו'.

יבג) וממשיך

יגלבאר⁴⁹ ענין האוצר למעלה, וכדי לבאר גודל העילוי שבאוצר, מקדים לבאר את גודל העילוי של הענינים שנמשכים למטה באופן של גילוי, שאינם ענין האוצר. ועל זה מביא מאמר התקו"ז⁵⁰ אור א"ס למעלה עד אין קץ ולמטה עד אין תכלית, ומבאר⁵¹ גודל העילוי וההפלאה בהענין דלמטה מטה עד אין תכלית, דקאי על הענינים שנמשכים למטה באופן של גילוי (שאין זה ענין האוצר), ומזה מובן שהענין שלמעלה מעלה עד אין קץ הוא נעלה יותר מהענין דלמטה מטה עד אין תכלית, גם כפי שהוא בתכלית העילוי. וכללות הענין בזה, שלמעלה מעלה עד אין קץ (שזהו ענין האוצר) היינו לפני הצמצום⁵², שהוא בבחי' העלם לגבי העולם, ויתירה מזה, שלפני הצמצום אין מציאות לעולמות⁵³. ולמטה מטה עד אין תכלית היינו לאחרי הצמצום. ואח"כ מוסיף אופן נעלה יותר בענין האוצר, שבפרטיות יותר הנה אפילו לפני הצמצום ישנם ב' ענינים דלמטה מטה כו' ולמעלה מעלה כו'. ועל זה מבאר (בפרק דאשתקד⁵⁴), שלמטה מטה עד אין תכלית הוא מה שבגדר גילוי, והיינו, דאף שזהו עדיין לעצמו, הרי זה הגילוי לעצמו. ולמעלה מעלה עד אין קץ היינו שאפילו לעצמו אין זה בגדר גילוי, אלא הוא בגדר אוצר אפילו לעצמו, וכפי שמבאר פרטי המשל בזה מהרב שמשפיע שכל לתלמידו כו'.

יד16
וממשיך

טולבאר בפרק דשנה זו⁵⁵ פרטי הענינים בזה בהנמשל, וז"ל: "והדוגמא מזה יובן למעלה בהב' ענינים מה שאור אין סוף הוא למעלה מעלה עד אין קץ ולמטה מטה עד אין תכלית, דמה שלמטה מטה עד אין תכלית הוא האור שבבחינת שייכות אל העולמות, ובכללותו הוא בחינת גילוי בעצמותו". וממשיך, ד"הנה איתא בפדר"א⁵⁶ עד שלא נברא העולם [כידוע שזוהי הגירסא הנכונה, כפי שהובא ונתבאר בהקדמת השל"ה⁵⁷, וכן הובא בפרדס⁵⁸, בלקו"ת⁵⁹ ותו"א⁶⁰ ובכמה דרושי חסידות⁶¹] הי' הוא ושמו בלבד", ולאחרי שמבאר פרטי החילוקים בין ב' הענינים הוא ושמו (כדלקמן ס"ו), מסיים, ש"הוא קאי על עצם האור שאינו בגדר גילוי והמשכה כלל בעולמות, אדרבה, שהוא מתעלם ומתכלל בעצמותו, ובחינה ומדריגה זו היא הנקראת בשם אוצר, דכשם שהאוצר ה"ה סתום ונעלם מעין כל רואה, כן בחינת העצמות הרי סתום ונעלם ולית47 מחשבה תפיסא בי' כלל".

טזד) והנה

יזפירוש הנ"ל במאמר הפדר"א עד שלא נברא העולם הי' הוא ושמו בלבד, שקאי על אוא"ס שלפני הצמצום, מיוסד על מ"ש בעבודת הקודש בתחלתו⁶² (בפירוש מאמר הפדר"א עד שלא נברא העולם), שכן הוא עד שלא נאצל אצילות העליון. ומבואר בזה, שהכוונה לא רק לבריאה (נברא) ואצילות (נאצל) הפרטיים, אלא גם לבריאה ואצילות הכלליים⁶³. והענין הוא, דהנה, בריאה דכללות הוא בחי' א"ק, ומה שאפשר לומר עליו שם בריאה⁶⁴, הרי זה לפי שיש בו כבר ענין הכלים [דאף שהכלים דא"ק הם רק שרש נשמות דגופות (כמ"ש בע"ח⁶⁵), מ"מ, לגבי האור דא"ק הרי זה באופן של כלים], וכלים הו"ע של בריאה⁶⁶,

יח17
שהו"ע חדש (התהוות חדשה) לגבי האור. משא"כ האור, הרי אפילו לגבי מי שקדמו הו"ע של גילוי מן ההעלם, ולכן שייך על זה הלשון אצילות (שהוא גילוי ההעלם⁶⁷). וזהו שאצילות דכללות קאי על ראשית גילוי הקו, שעם היותו קו קצר כו', הרי ענינו הוא אור, ולכן נקרא בשם אצילות. ועפ"ז מובן שמ"ש עד שלא נברא העולם כולל גם (לפי פירוש העבוה"ק) עד שלא נאצל העולם (דהיינו ראשית גילוי הקו), שהרי ענין בריאת העולם דהיינו התהוות הכלים הוא מצד הצמצום (כדאיתא בע"ח בתחלתו⁶⁸ שע"י הצמצום נתגלה שרש הדין מקור הכלים)⁶⁹, וידוע שהצמצום קודם להקו⁷⁰, וכמארז"ל⁷¹ ברישא חשוכא (בחי' הצמצום) והדר נהורא (בחי' גילוי הקו), וא"כ, כשאומר עד שלא נברא העולם, דהיינו לפני הצמצום, הרי מובן שזהו גם לפני ראשית גילוי הקו (עד שלא נאצל), כיון שראשית גילוי הקו נעשה רק לאחרי הצמצום. והטעם שאעפ"כ הנה לשון הפדר"א הוא עד שלא נברא כו', יובן ע"פ המבואר בלקו"ת⁷² (מיוסד על המבואר בספרי קבלה שלעילא מגולגלתא דא"ק יש דוגמת בחי' עתיק⁷³) דכשם שמלכות דאצילות הפרטית נעשית עתיק לבריאה הפרטית, כך גם מלכות דא"ס נעשית עתיק לבריאה הכללית. ולכן, כשם שמלכות דאצילות נקראת ע"ש הבריאה, עתיק דבריאה, כך גם מלכות דא"ס (עם היותה א"ס, ה"ה) נקראת ע"ש הבריאה⁷⁴, שזהו דיוק הלשון עד שלא נברא העולם כו', אף שבזה נכלל גם ראשית גילוי הקו, שזהו בחי' מלכות דאצילות דכללות. והמורם מכל האמור, שעד שלא נברא העולם כו' – שכולל גם עד שלא נאצל אצילות העליון, ולא רק בריאה ואצילות הפרטיים, אלא גם בריאה ואצילות הכלליים, בחי' מלכות דא"ס שנעשה עתיק לבריאה, בחי' ראשית גילוי הקו – קאי על לפני הצמצום.

יטה) ועז"נ

כ(עד שלא נברא העולם) הי' הוא ושמו בלבד. והענין בזה, כפי שמבאר אדמו"ר הזקן (בד"ה ועתה ישראל מה הוי' אלקיך שואל מעמך, דשנת תקס"ב⁷⁵) שמתחלה יש להבין ענין השם,

כא18
ואח"כ יובן איך שגם שמו הי' עמו בלבד. דהנה, ענין השם הוא כמו ענין האור⁷⁶, והיינו⁷⁷, שאין זה כמו שפע שהוא מהות דבר, כמו שפעת מים תכסך⁷⁸, שההשפעה עושה שינוי במשפיע, ועד שאפשר שע"י ההשפעה יחסר בהמשפיע, ועאכו"כ שיש אצלו שינוי אם הוא משפיע או לא, משא"כ אור, כמו אור השמש, הרי אין שינוי בהשמש אם מאיר אורו למטה. ועד"ז בשם האדם, שלא נעשה שינוי בעצמותו אם קורין בשמו אם לאו, והיינו לפי שהשם הוא רק הארה ממנו, ולכן אינו עושה שינוי בו. וזהו הטעם שבזהר ובספרי קבלה נקבעו כל ההארות והמשכות מלמעלה בענין השמות, כמו ע"ב ס"ג מ"ה וב"ן, ועד"ז כל פרטי השמות והמילויים ומילויים דמילויים שלהם, שזהו לפי שהם בדוגמת השם שהוא הארה בלבד. ועוד זאת, שלא זו בלבד שהוא כמו שם האדם למטה שהוא הארה בלבד לגבי נפשו, אלא יתירה מזה, שגם כפי שנמצא בעצם האדם, ועד"ז בהאדם העליון, הרי הוא באופן של שם. וכפי שמביא דוגמא מספירת החכמה שהיא ראשית כל הע"ס, שלא זו בלבד שהיא באופן דאנת הוא חכים ולא בחכמה ידיעא (כמ"ש בפתח אליהו⁷⁹), היינו, שחכמה הגלוי', עם היותה ראשית הספירות, אינה בערך לגבי החכמה כפי שהיא גנוזה במאציל עצמו, וכמו"כ בבינה (אנת הוא מבין ולא בבינה ידיעא) ובכל שאר הספירות, שזהו לפי שהם הארה בלבד שאין לה ערך לגבי העצמות, אלא עוד זאת, שבהיותן גנוזות במאצילן, נאמר עליהם בזהר⁸⁰ לאו אינון נהורין ולאו אינון רעותין כו', שאי אפשר לקרותם בשם אור או בשם רצון, אלא כמשל השם, שקודם שנקרא בשם (ע"י הזולת) אינו במציאות כלל⁸¹. וזהו הי' הוא ושמו בלבד, שגם שמות הי"ס הנעלמים במאציל (לפני הצמצום, עד שלא נברא העולם) היו בבחי' העצמות כמו הוא עצמו, ולא נקראו עדיין נהורין כו'⁸².

כבו) ומבאר

כגבהמאמר בפירוש מאמר הפדר"א עד שלא נברא העולם הי' הוא ושמו בלבד, ש"הוא קאי על עצם האור, ואומר על זה הוא, בחינת נסתר והעלם, דעצם האור הוא נעלם ונסתר, והיינו שאינו

כד19
בגדר גילוי גם בעצמותו, ושמו קאי על הגילוי והתפשטות האור". וממשיך לבאר בפרטיות יותר, ש"ידוע דבשמו הרי יש ב' מדריגות, שמות ושם, דשמות לשון רבים ושם לשון יחיד, דשמות ל' רבים [שהם ז'⁸³ שמות, ובפרטיות הם עשר⁸⁴ שמות] הם הע"ס הגנוזות במאצילן, והוא מה דשיער בעצמו בכח כל מה שעתיד להיות בפועל⁸⁵, ושם הוא ל' יחיד הוא מה דאין מספר לספירות. וב' בחינות אלו הם גילוי בעצמותו ית', ובא לידי גילוי בעולמות בבחי' או"פ ובחי' או"מ, שזהו השרש דב' מדריגות ממלא כל עלמין וסובב כל עלמין, אבל הוא קאי על עצם האור שאינו בגדר גילוי והמשכה כלל בעולמות, אדרבה, שהוא מתעלם ומתכלל בעצמותו, ובחינה ומדריגה זו היא הנקראת בשם אוצר כו'" (כנ"ל ס"ג).

כהויובן

כוביתר ביאור ע"פ מה שמבאר אדמו"ר האמצעי בשער היחוד⁸⁶ בענין ג' המדריגות יחיד אחד וקדמון שישנם לפני הצמצום. דהנה, ידוע שלפני הצמצום עלה ברצונו אנא אמלוך⁸⁷, ועלה ברצונו למברי עלמא כדי להטיב לברואיו⁸⁸, ואח"כ (לאחרי שנמלך בנשמותיהם של צדיקים⁸⁹, ונשאר ההחלט שתהי' בריאת העולם, אזי) שיער בעצמו בכח כל מה שעתיד להיות בפועל84. והסיבה לכך שעלה ברצונו כו', היא, כי חפץ חסד הוא⁹⁰, להיותו עצם הטוב, ומטבע הטוב להטיב⁹¹, ובגלל זה עלה ברצונו להטיב לברואיו, ואז שיער בעצמו בכח כל מה שעתיד להיות בפועל. והנה, כיון שהסיבה לכל הענינים אלו היא כי חפץ חסד הוא, הרי בהכרח לומר שגם בבחינה זו ישנם כל ענינים אלו. אמנם, כיון שבחי' כי חפץ חסד הוא פשוט בתכלית הפשיטות, הרי לא שייך לומר שיש שם ריבוי ענינים אפילו באופן של התאחדות. וע"ד שלא שייך לומר שהעצם יתחלק לכמה פרטים

כז20
אפילו כפי שהם בהתאחדות, כיון שהתחלקות לפרטים היא היפך ענין העצם, וכן הוא גם בכל ענין שדבוק ונמצא בהעצם כו'. וזוהי בחי' יחיד, שלמעלה מבחי' אחד, כי, בחי' אחד מורה על התאחדות פרטים⁹² [וכידוע הפירוש⁹³ דאחד המרומז בדברי הגמרא⁹⁴ אמליכתי' למעלה ולמטה ולארבע רוחות השמים, שהאותיות ח' וד' כוללים את כל הקצוות (ז' רקיעים וארץ, וד' רוחות) שבהם ממשיכים את האל"ף, ענין ההתאחדות], ולמעלה מזה הוא הענין דיחיד, שבו לא שייך לומר התאחדות פרטים, להיותו פשוט בתכלית הפשיטות. ורק לאחרי שישנו ענין של גילוי מבחי' כי חפץ חסד, שעלה ברצונו אנא אמלוך, למיברי עלמא, להטיב לברואיו וכיו"ב, הנה במדריגה זו נמצאים כל הפרטים באופן של התאחדות, בחי' אחד. ולאח"ז שיער בעצמו בכח כו', בחי' קדמון.

כחוזהו

כטגם ג' הענינים שמבאר בעל ההילולא בענין הוא ושמו. בחי' הוא, ד"קאי על עצם האור שאינו בגדר גילוי והמשכה כלל בעולמות, אדרבה, שהוא מתעלם ומתכלל בעצמותו", הרי זה ע"ד בחי' כי חפץ חסד הוא, שלא שייך בו אפילו התאחדות פרטים, בחי' יחיד. ובחי' שמו, שכולל ב' הבחי' שבשמות, שם לשון יחיד, ושמות לשון רבים, הנה שמות לשון רבים ש"הם הע"ס הגנוזות במאצילן, והוא מה דשיער בעצמו בכח כל מה שעתיד להיות בפועל", הרי זה בחי' קדמון. ושם לשון יחיד ש"הוא מה דאין מספר לספירות", הרי זה בחי' אחד (שלכן הוא שם אחד).

לז) ועפ"ז

לאמובן גודל מעלת האוצר (אוצרו של הקב"ה), שהוא סתום ונעלם מעין כל רואה, וכנ"ל שענין האוצר הוא שלא זו בלבד שאין משתמשים בו, אלא אפילו לא מראים מה שנמצא באוצר, להיותו בחי' סתימו דכל סתימין – שאפילו בעצמותו אינו בגדר גילוי, כמו בחי' שמו [אף שענין השם הוא למעלה גם מענין האור (כפי שיתבאר לקמן (סי"א)), שלכן הובא במאמר הפדר"א ענין השם ולא ענין האור], ואפילו לא בחי' שמו (כמו שהוא) בלבד, כי אם בחי' הוא, "בחינת נסתר ונעלם", ד"קאי על עצם האור שאינו בגדר גילוי והמשכה כלל בעולמות", ויתירה מזה, "שהוא מתעלם ומתכלל בעצמותו", הוא (כפי שהוא) בלבד.

לב21
וממשיך

לגבהמאמר: "והנה המשכת והתגלות אוצר העליון הוא רק בשביל נצוח המלחמה לנצח את המנגד, וכנ"ל בהמשל דבשביל נצוח המלחמה פותחים את האוצרות החתומים והכמוסים מדור דור", וכפי שנתבאר בפרקים שלפנ"ז42 שהכוונה בפתיחת האוצרות היא בשביל אנשי החיל, שהם בנ"י שנקראים צבאות הוי', וכל אחד מהם נקרא יוצא צבא בישראל⁹⁵, ולהם פותחים אוצר העליון בשביל ניצוח המלחמה.

לדח) אמנם

להע"פ משנת"ל שבחי' אוצר העליון היא מדריגה נעלית ביותר, צריך להבין, איך יתאים זה עם מאמר הגמרא⁹⁶ אין לו להקב"ה בבית גנזיו אלא אוצר של יראת שמים⁹⁷, והלא יראת שמים היא בחי' המלכות⁹⁸. אך הענין בזה, כפי שמבאר הצ"צ בארוכה בהדרושים שבסוף פרשת בשלח, שאע"פ שהיראה היא בבחי' מלכות, מ"מ, כדי שתומשך היראה למטה מטה (ששם צריך לערוך המלחמה), צ"ל מקור ההמשכה ממקום נעלה ביותר (למעלה משרש כל הספירות), שזהו אוצרו של הקב"ה שהוא בבחי' סתימו דכל סתימין, בחי' עתיקא קדישא, ועד לבחי' האוצר כפי שהוא לפני הצמצום, בע"ס הגנוזות במאצילן, בבחי' שם (שלמעלה גם מאור), ועד לבחי' הוא שלמעלה אפילו משמו, כנ"ל. ומשם נמשך בבחי' אוצר של יראת שמים, שעל זה אמרו95 הכל בידי שמים (בחי' המדות) חוץ מיראת שמים (שנמשכת מבחי' עתיק)⁹⁹, ועד ליראה תתאה כפשוטה.

לווהביאור

לזבזה יובן גם מתורת הבעש"ט (שהובאה במאור עינים) על מארז"ל¹⁰⁰ לא נבראו רעמים אלא לפשוט עקמומית שבלב, שנאמר¹⁰¹ והאלקים עשה שייראו מלפניו, שאע"פ שהיראה מהרעם היא יראה חיצונית, מ"מ, גם ביראה זו ישנו רצון הבורא שמזה יבוא האדם סוכ"ס לתכלית ושלימות היראה. וכפי שמבאר שם בארוכה, שענין היראה

לח22
צריך להיות באופן של יראת הרוממות (כדאיתא בזהר¹⁰² שיש ב' אופנים ביראה, יראה עילאה, שהיא יראת הרוממות, ויראה תתאה, שהיא יראת העונש), ומי שהוא בעל שכל, הנה כאשר מתבונן בגדלות השם אזי צריך לבוא לידי יראת הרוממות. אך מי שהוא קטן ולא הגיע עדיין לידי השגה זו, הנה כדי לפשוט עקמומית שבלב מעוררים אותו ע"י יראה חיצונית, יראה תחתונה ביותר, כמו יראת הרעמים, שזהו שהאלקים עשה שייראו מלפניו, וכוונת השי"ת בזה שיבוא מזה אל היראה העליונה, בחשבו, הלא הרעם הוא אחד מגבורותיו של הקב"ה¹⁰³, ואיך לא יירא מהשי"ת בעצמו, שהוא מרומם ומנושא שלא בערך לגבי הרעמים והעונש וכו'. וכפי שמסיים בתורת הבעש"ט, שהיראה העליונה יראת ה' עצמה נתלבשה ונתצמצמה תוך הדברים ההם כו'.

לטויובן

מבתוספת ביאור ע"פ תורת הרב המגיד באור תורה על הפסוק¹⁰⁴ ועתה ישראל מה הוי' אלקיך שואל מעמך כי אם ליראה את הוי' אלקיך, היינו, שהוי' אלקיך שואל מעמך (מכל אחד מישראל¹⁰⁵) שסוכ"ס תהי' היראה שלך כמו היראה של ה' אלקיך. ומבאר זה ע"פ משל מאב שהזהיר את בנו הקטן שלא ילך יחף פן ישב קוץ ברגליו, ולא השגיח הבן הקטן המחוסר דעת עדיין, והלך יחף, וישב לו הקוץ ברגליו, אף שלא הי' כאב גדול מזה, אך האב הי' ירא שלא ינפח רגל הבן, מה עשה האב, לקח מרצע וקרע הבשר שסביבות הקוץ והסיר הקוץ מרגלו. והנה בלקחו הקוץ הי' להתינוק יסורים קשים וצווח בקול מר, אך האב הוא יודע שהיסורים ההם הם רפואה לו כו'. ובפעם אחר רצה התינוק עוד לילך יחף, וגער בו אביו ואומר לו, הלא אתה זוכר הכאב והיסורים קשים שהיו לך בהסרת הקוץ מרגליך, לכן הזהר שלא תלך עוד יחף, פן תבוא לידי יסורים בהסרת הקוץ, אבל אין האב מזהיר את התינוק מתחיבת הקוץ, אף שעיקר יראת ודאגת האב הוא מתחיבת הקוץ, כי על זה החשש אין התינוק מרגיש, לכן מזהיר את התינוק בזה הדבר שיודע התינוק צערו, שזהו הצער מהסרת הקוץ, אף שהאב אין לו יראה ודאגה מהסרת הקוץ, כיון שיודע שזה

מא23
רפואה לו. ונמצא, שיראת האב ויראת הבן אינם שוים, ואדרבה, הם הפכיים, שהרי הענין שממנו מתיירא הבן (הצער מהסרת הקוץ) היא רפואה לו. ודוגמתו בנמשל, שיראת האדם היא מהעונש, ולא יראת החטא בעצם, אבל הקב"ה ירא ומצטער פן יחטא האדם, ואינו ירא מהעונש על החטא, כי אדרבה, העונש הוא רפואה בכדי לטהרו מעוונו. וזהו מה הוי' אלקיך שואל מעמך כי אם ליראה את הוי' אלקיך, שסוכ"ס תהי' היראה שלך כמו היראה של ה' אלקיך, היינו, לא יראת העונש, אלא יראת החטא.

מבוהנה

מגע"פ המבואר בכ"מ¹⁰⁶ שענין החטא הוא מלשון אני ובני שלמה חטאים¹⁰⁷, שזהו ענין של חסרון, הרי מובן, שכל זמן שהאדם לא הגיע לתכלית השלימות, יש אצלו עדיין ענין של חטא (חסרון). וכיון שתכלית השלימות היא דוקא כאשר מתבטל אל השלם בתכלית, שזהו עצמותו ומהותו ית', הרי מובן, שהענין דיראת חטא ישנו אפילו לפני הצמצום (בחי' אוצרו של הקב"ה), שהרי גם שם ישנם פרטי המדריגות דהוא ושמו, ואילו תכלית השלימות אינה אלא בעצמותו ומהותו ית' (אפילו לא בבחי' הוא, ועאכו"כ לא בבחי' שמו). אך גם למדריגה נעלית זו באים ע"י שמזהירים את הבן שלא ילך יחף, שזהו ע"י היראה מהיסורים שבהסרת הקוץ שנתחב ברגלו, יראת העונש, אלא שבזה מלובש יראת החטא (אף שהבן הקטן לא הגיע עדיין למדריגה זו), ועד להחסרון בענין השלימות כו' (שזהו שרש הענין שממנו יכול להיות נמשך ולירד עד לענין ההפכי, כמשל תחיבת הקוץ ברגלו).

מדט) וממשיך

מהבהמאמר, ש"הדוגמא מזה (פתיחת האוצרות בשביל נצוח המלחמה) יובן למעלה, דכתיב¹⁰⁸ מוצא רוח מאוצרותיו שהכה בכורי מצרים [דלכאורה אינו מובן, מהו הטעם שבכל תשע המכות שלפנ"ז לא הי' צורך בענין מוצא רוח מאוצרותיו, ודוקא כאשר הכה בכורי מצרים הוצרך להיות מוצא רוח מאוצרותיו, ועל זה מבאר], דבשביל להכות בכורי מצרים, דמצרים הם המצרים וגבולים, ובכורי מצרים הם תוקף¹⁰⁹ ועוצם הקליפות [דלכאורה, איך אפשר שתהי' מציאות הקליפה. אלא, שתחילה ישנו הענין דמיצרים וגבולים דקדושה, ואח"כ נשתלשל מזה הענין דמצרים דלעו"ז, ועד לבכורי מצרים, שמורה על תוקף הקליפה,

מו24
ואז נעשית מלחמה עצומה ביותר], ובשביל זה מוציא רוח מאוצרותיו". ואף שרוח הוא א' מארבע יסודות שלמטה, וענינו למעלה בספירות הוא בחי' ז"א¹¹⁰, וא"כ, מה שייך רוח לאוצרותיו, הנה על זה מבאר בהמאמר: "ואיתא בת"ז תיקון ס"ט¹¹¹ רוח ד'¹¹² דא אויר קדמאה"¹¹³, ומשם נמשך הכח שיוכל להיות ענין הכאת בכורי מצרים. וממשיך בהמאמר: "דהנה כתיב¹¹⁴ כי גאה גאה, ותירגם אתגאי על גוותניא, וידוע דגאה גאה הוא פנימיות הכתר [כי, גאה קאי על ספירת הכתר, שהיא למעלה מכל הספירות, אפילו מספירת החכמה שהיא ראשית הספירות, ועז"נ¹¹⁵ תרום ידך, שהיא באופן של הרמה והבדלה מהם, וגאה גאה קאי על פנימיות הכתר¹¹⁶], דשרשו בחינת פנימי' ועצמות א"ס, וגאותא דילי', סוס ורוכבו רמה בים, דשרש הנצח הוא בפנימיות הכתר כו'".

מזי) ויובן

מחע"פ המבואר בתו"א¹¹⁷ בפירוש סוס ורוכבו רמה בים, דהנה כתיב¹¹⁸ כי תרכב על סוסיך מרכבותיך ישועה, וכתיב¹¹⁹ לסוסתי ברכבי פרעה דמיתיך רעיתי, וענין הסוסים קאי על האותיות¹²⁰, והרוכב על הסוס (כמ"ש סוס ורוכבו) הו"ע השכל וההבנה והשגה שבאותיות. ובאותיות גופא יש כמה סוגים, ובכללות הם שני סוגים, אותיות התפלה, שהם מעשה ידי אדם, שהרי התפלה היא עבודת האדם מלמטה למעלה, ואותיות התורה, שעז"נ¹²¹ הלא כה דברי כאש, שהו"ע ההמשכה מלמעלה למטה (וזהו שהפסוק כי תרכב על סוסיך גו' נאמר על מתן תורה¹²²). ועז"נ סוס ורוכבו רמה בים, דהנה, רמה יש בו שני פירושים, לשון התרוממות¹²³ והעלאה (כמו אותיות התפלה), ולשון השלכה122 שהוא מלמעלה למטה (כמו אותיות התורה). וענין זה נעשה מצד בחי' גאה גאה, שהוא בחי' גילוי אוא"ס ב"ה הסוכ"ע, שלגביו מעלה ומטה שוין.

מט25
וביאור

נהעילוי שנעשה בהאותיות (סוס ורוכבו) מצד הענין דגאה גאה, יובן ע"פ ביאור אדמו"ר מהר"ש בד"ה ועתה יגדל נא כח אדנ-י, בפירוש מארז"ל¹²⁴ בשעה שעלה משה למרום מצאו להקב"ה שהי' קושר כתרים לאותיות, ומבאר, שענין קשירת הכתרים לאותיות התורה (הלא כה דברי) היינו בחי' הטעמים, או אפשר גם התגין, שלהיותם בבחי' ומדריגה גבוהה מאד, לכן לא נתגלו כמו אותיות התורה, שלכן רק רבי עקיבא שהי' נשמה נעלית ביותר, הי' דורש על כל קוץ וקוץ (שהם בחי' התגין) תילי תילין של הלכות¹²⁵, כיון שמצד עצמם הרי הם בהעלם, ועאכו"כ ענין הטעמים שהם למעלה גם מהתגין כו'. וזהו שהקב"ה קושר כתרים לאותיות, כי רק הקב"ה ידע ענינם. ואעפ"כ (כהמשך מארז"ל הנ"ל) אמר לו הקב"ה למשה, אין שלום בעירך, אמר לפניו, כלום יש עבד שנותן שלום לרבו, א"ל הי' לך לעזרני, מיד א"ל ועתה¹²⁶ יגדל נא כח אדנ-י כאשר דברת לאמר, והיינו, שע"י אמירת השבח כו' המשיך גילוי בחי' הכתרים הנ"ל. ועד"ז בענין התפלה (שיש בה גם ענין השבח, שהרי קודם שמבקש צרכיו צריך לסדר שבחו של מקום¹²⁷), כפי שמביא במאמר מה שאמרו רז"ל¹²⁸ מט"ט קושר כתרים לקונו מתפלותיהן של ישראל, שפי' שע"י אותיות התפלה נעשו כתרים, להיות כי ע"י התפלה ממשיכים יהי רצון, שיהי' רצון חדש כו', והיינו ע"י המלאכים דגפיף להון ומנשק להון¹²⁹, שע"י המלאכים מזדככים התפלות מגשמיותם (כמבואר בתו"א¹³⁰), והיינו לפי שהתפלה היא ע"י נשמה בגוף, ולכן מצד ירידת הנשמה למטה והעלם והסתר הגוף, יש צורך בפעולת הזיכוך ע"י המלאכים שתוכל התפלה לעלות למעלה לפעול המשכת רצון חדש וכתר חדש. וכמו"כ יובן ענין קושר כתרים לאותיות, שזהו כמו הכתרים שעושים המלאכים מאותיות התפלה, וכמו"כ עשה הקב"ה כתרים מאותיות התורה. וענין זה שנעשה עילוי באותיות התפלה ואותיות התורה ע"י קשירת הכתרים, הוא ע"ד הענין דסוס ורוכבו רמה בים (כנ"ל שרמה הו"ע לשון העלאה מלמטה למעלה, אותיות התפלה, ולשון השלכה מלמעלה למטה, אותיות התורה),

נא26
שזהו מצד בחי' שלגבי' מעלה ומטה שוים בתכלית, שזהו"ע גאה גאה. וכפי שממשיך בהמאמר, שענין ועתה יגדל נא כח אדנ-י הוא לא רק להיות ארך אפים [כדאיתא בסנהדרין¹³¹ שכשעלה משה למרום מצאו להקב"ה שיושב וכותב ארך אפים וכו', אמר לפניו, רבש"ע, ולא כך אמרת לי אף לרשעים, והיינו דכתיב ועתה יגדל נא כח אדנ-י כאשר דברת לאמר], שהוא בחי' אריך אנפין, אלא כמבואר בזהר פ' שלח¹³² שכח אד' נמשך מעתיקא קדישא סתימו דכל סתימין, שזהו בחי' פנימיות הכתר. וזהו גם מ"ש בהמאמר דיום ההילולא, שגאה גאה הוא פנימיות הכתר, ועי"ז נעשה סוס ורוכבו רמה בים, דשרש הנצח הוא בפנימיות הכתר.

נביא) וי"ל

נגשהעלי' שנעשית בהאותיות (סוס ורוכבו רמה בים) ע"י בחי' גאה גאה היא לבחי' שלמעלה מענין השמות (שהרי השמות מורכבים מאותיות¹³³), ולמעלה גם מבחי' שמו כפי שהוא בלבד. ויובן בהקדים הדיוק במאמר הפדר"א עד שלא נברא העולם הי' הוא ושמו בלבד, שמביא התואר שם (שמו) דוקא, ולא התואר אור, אף שלכאורה ענין השם הוא כמו ענין האור (כנ"ל ס"ה), וכמבואר בהמאמר של אדמו"ר הזקן הנ"ל, שהמקובלים כינו הנאצלים האלקיים בשם אורות (נהורין), ונקראים ג"כ רזא שמא קדישא, וגם בכתבי האריז"ל כל עיקר פרטי הי"ס הם בשמות כו'. אך הענין הוא, כפי שמבאר כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע בארוכה בהמשך תער"ב החילוק בין שם לאור, שהאור הוא מעין המאור, ואע"פ שע"י האור אי אפשר לידע כל הענינים שישנם בהמאור (ועאכו"כ בהמאור למעלה), מ"מ, יכולים לידע לכל הפחות ענין מציאות המאור, שהוא דבר המאיר, וכמו אור הנר, או השמש או אור היום. משא"כ השם, שעל ידו אי אפשר לידע אפילו ענין הנ"ל. וראי' לדבר, שהרי יש כמה בני אדם שנקראים בשם אחד, כמו אברהם וכיו"ב, ואעפ"כ שונים הם זמ"ז בתכלית. ואפילו ענין המשכת והתגלות החיות ע"י השם¹³⁴, הרי זה באופן שאין רואים זאת בגלוי, אלא רק יודעים שכן הוא. וטעם הדבר, לפי שענין השם אינו באופן של דביקות ניכרת, דביקות גלוי', אלא דביקות שבהעלם. ולכן, לגבי העצמות, הרי גם הענינים שנקראים אור, ולא רק גילוי

נד27
והתפשטות האור בעצמו, אלא גם עצם האור, הנה באמיתית ענינם הרי הם רק באופן של שם¹³⁵, להיותם שלא בערך, אפילו לא כערך האור לגבי המאור, ועד שמהם אין יכולים לידע את העצם¹³⁶, מלבד מה שהעצם רוצה לגלות בלאה"כ. ולכן מדייק בפדר"א הלשון הוא ושמו בלבד, שם דוקא, ולא אור. וזהו כי גאה גאה סוס ורוכבו רמה בים, שהו"ע עליית השמות (שנעשו מאותיות) להיות בבחי' שמו בלבד, ועד שמעלים לבחי' הוא (שלמעלה משמו) בלבד.

נהיב) והנה

נואוצר זה שהוא למעלה מעלה עד אין קץ, ועד שאפילו לפני הצמצום הרי זה למעלה אפילו מבחי' שמו (כפי שהוא) בלבד, כי אם בחי' הוא (כפי שהוא) בלבד – יכול להיות נמשך ומתגלה לכאו"א מישראל, כיון ששייך לצבאות הוי', היינו, שיש בו הענין דקבלת עול, ענין היראה, שגם הדרגא התחתונה שבה היא כלי ליראת הרוממות (כתורת הבעש"ט והה"מ הנ"ל (ס"ח)). ובכח אוצרות אלו פועלים אנשי החיל את נצחון המלחמה, ופועלים שתחזור להיות עיקר שכינה בתחתונים, ושכנתי בתוכם, בתוך כל אחד ואחד מישראל, וגם ושכנתי בתוכם כפשוטו, בענין המשכן ואח"כ בענין המקדש (דמקדש איקרי משכן), ועד לבנין ביהמ"ק השלישי, שיבנה ויתגלה¹³⁷ במהרה בימינו, בביאת משיח צדקנו, בגאולה האמיתית והשלימה.

נז______  ______