Toras Menachem·Vol. 52 (5728·Part 2)·Sicha of Shabbos Parshas Beshalach·11 Shvat 5728תורת מנחם·נב - שנת תשכ"ח - חלק שני·שיחת ש"פ בשלח·י"א שבט·ה'תשכ"ח

א4
בס"ד. שיחת ש"פ בשלח, י"א שבט, ה'תשכ"ח.
בלתי מוגה

בא. צוה לנגן ואמר מאמר ד"ה באתי לגני אחותי כלה.

ג* * *

דב. פרשת השבוע נקראת פרשת בשלח, כיון שבה מדובר אודות היציאה ממצרים שהיתה באופן ד"בשלח פרעה את העם".

הוכמו"כ נקראת הפרשה בשם "פרשת שירה", כיון שעיקר ענינה של הפרשה הו"ע השירה, שלכן גם ההפטרה היא ענין השירה.

ווכשם שהשירה שבפרשה היא רק עיקר הפרשה, אבל מסופר בפרשה גם כל הסיפור דקריעת ים סוף שגרם והביא את השירה, כך גם בהפטרה, שהתחלתה (לפי מנהג חב"ד) לא מ"ותשר דבורה", אלא מ"ודבורה אשה נביאה וגו'", שזוהי הקדמת הסיפור שגרם והביא לאמירת השירה.

זולהעיר, שבדרך כלל אי אפשר שההפטרה תהי' שייכת לכל עניני הפרשה, אלא מספיקה השייכות עם הענין העיקרי של הפרשה. אבל בפרשתנו מתבטאת השייכות של ההפטרה לפרשה גם בכך שבשניהם מודגשת גם ההקדמה שהביאה לאמירת השירה, כיון שאין זה ענין בפני עצמו, אלא הקדמה לגוף השירה שבאה בהמשך לזה.

חושייכות זו היא לא רק מצד סמיכות הענינים, כידוע שב' ענינים הסמוכים זל"ז יש שייכות ביניהם [ואף שיש דעה שלא דרשינן סמוכים, הרי זה רק בנוגע ללימוד הלכה בפועל, אבל בנוגע לפנימיות הענינים הרי לכו"ע מורה הסמיכות על שייכות הענינים זל"ז], אלא השייכות היא גם בגלוי – שדוקא עי"ז שתחילה הי' הענין ד"בשלח פרעה את העם" הי' יכול להיות ענין השירה.

טג. עפ"ז יובן ענין תמוה בנוגע להתחלת השירה:

י5
על הפסוק "אז ישיר", איתא בגמרא (ומובא בפרש"י) "שר לא נאמר אלא ישיר (משמע לעתיד), מכאן (רמז) לתחיית המתים מן התורה", כאשר "הקיצו ורננו שוכני עפר" (והוא – בעל ההילולא – בתוכם).

יאוצריך להבין: מדוע דוקא בפרשה זו ישנו רמז על תחיית המתים?

יבד. ויובן בהקדים ביאור הענין ד"בשלח פרעה את העם":

יגהחידוש של יצי"מ הוא לא רק בעצם העובדה שבנ"י יצאו ממצרים, אלא גם בכך שיציאתם ממצרים היתה באופן ד"בשלח פרעה את העם", שפרעה עצמו שלח וגרש אותם, כמ"ש "יגרשם מארצו".

ידוהענין בזה – שלא זו בלבד שהיתה התגברות הקדושה על הלעו"ז, אלא שנפעלה הפיכת הלעו"ז, עד שגם פרעה רצה שבנ"י יצאו ממצרים.

טווזהו "ויהי בשלח פרעה את העם", "שהי' משלח פארות וענפים ועושי פרי למעלה כו'".

טזוענינו בעבודה – הפיכת היצה"ר, "פרעה" שבאדם, שגם הוא יהפך לקדושה, כמ"ש "ואהבת גו' בכל לבבך", "בשני יצריך".

יזוהרי זהו כללות ענין ירידת הנשמה בגוף – שהכוונה בזה היא בשביל בירור הלעו"ז, כיון שענין זה אינו שייך אצל הנשמה בהיותה למעלה, ולכן ירדה למטה, ועי"ז ניתוסף עילוי אצל הנשמה גם לגבי מעמדה ומצבה כפי שהיתה קודם ירידתה למטה.

יחה. וזוהי גם השייכות של יצי"מ לגאולה העתידה:

יטידוע שהגאולה דיצי"מ מצד עצמה היתה יכולה להיות באופן של גאולה שלימה שאין לה הפסק – שמיד היו בנ"י נכנסים לארץ, כמ"ש בשירת הים "עד יעבור גו' עם זו קנית תבאמו ותטעמו גו'", ובאופן נצחי, כמ"ש "ה' ימלוך לעולם ועד" (ורק בגלל שנתערבו סיבות צדדיות לא היתה בפועל גאולה שלימה).

כובענין זה דומה הגאולה ממצרים לגאולה העתידה – שלא תהי' כמו הגאולה משאר הגלויות, בבל, פרס, מדי ויון, שלא היתה גאולה

כא6
שלימה, ועדיין נשארו יהודים בגלות, ואילו הגאולה העתידה תהי' גאולה שלימה, ובאופן שאף יהודי לא ישאר בגלות.

כבוטעם הדבר – בגלל שביצי"מ הי' הענין דבירור הלעו"ז, וכמו"כ בגאולה העתידה יהי' הענין דבירור הלעו"ז (ואדרבה: באופן נעלה יותר מאשר ביצי"מ, עד שהגאולה ממצרים תהי' בדרך טפל בלבד לגבי הגאולה העתידה, כדאיתא בגמרא במסכת ברכות).

כגו. ועפ"ז יובן הטעם שהרמז על תחיית המתים הוא בשייכות לענין דיצי"מ דוקא:

כדתחיית המתים הו"ע בירור הלעו"ז, כי, "מאן דנפיל מדרגי' איקרי מית", והו"ע נפילת ניצוצות הקדושה בלעו"ז, ועי"ז שמבררים ומהפכים אותם לקדושה, נעשה הענין דתחיית המתים.

כה[וענין זה מתחיל מתוכן הענין דתחיית המתים בעבודה – כידוע הפתגם של רבינו הזקן בשייכות למארז"ל "זוטרא דבכו מחי' מתים", שמיתה הו"ע הקרירות, ואין לך דבר קר כמו השכל, וכאשר פועלים חמימות בשכל הקר, שיבוא לידי התפעלות המדות, הרי זה ענין של "תחיית המתים"].

כוולכן הרי זה קשור עם כללות הענין דיצי"מ שבו מודגש הענין דבירור הלעו"ז – "בשלח פרעה את העם".

כזז. וע"י בירור הלעו"ז (ביטול הקליפות) נעשית היציאה מן הגלות "ביד רמה",

כח– וכידוע שעי"ז ש"כל אויבך יכרתון" נעשה גילוי והמשכת בחי' הכתר, וכמבואר גם במאמר ההילולא: "דהנה כתיב7 כי גאה גאה, ותירגם אתגאי על גוותנאי, וידוע דגאה גאה הוא פנימיות הכתר .. וגאותא דילי', סוס ורוכבו רמה בים" –

כטוכפירוש התרגום (שקשור עם ענין הגלות) "בריש גלי",

ל7
וכמדובר פעם (וכבר נדפסו הדברים) ש"בריש" ר"ת רשב"י, שאמר לו משה רבינו, רעיא מהימנא, "בהאי חיבורא דילך כו' יפקון בי' מן גלותא", וכמו"כ מרומז בזה גם הר"ת של האריז"ל, וכן הר"ת של כמה מרבותינו נשיאינו, עד לכ"ק מו"ח אדמו"ר, שכן, היציאה מן הגלות היא ע"י פנימיות התורה דוקא.

לאוכן תהי' לנו – בגאולה האמיתית והשלימה, "ביד רמה", ע"י משה – "גואל ראשון הוא גואל אחרון", בביאת משיח צדקנו, בקרוב ממש.

לב* * *

לגח. בפרשת השבוע ישנו פירוש רש"י הקשור עם יום השבת:

לדעל הפסוק "וביום השביעי שבת", מפרש רש"י: "שבת הוא, המן לא יהי' בו, ולא בא הכתוב אלא לרבות יום הכיפורים וימים טובים".

להומבואר במפרשים: (א) משמעות לשון הכתוב "וביום השביעי שבת לא יהי' בו" יכולה להתפרש שביום השביעי לא יהי' בו שבת, ולכן מוסיף רש"י התיבות "שבת הוא המן לא יהי' בו", היינו, ש"לא יהי' בו" קאי (לא על השבת, אלא) על המן. (ב) פסוק זה מיותר לכאורה, שהרי כבר נאמר לפנ"ז "שבת היום לה' .. לא תמצאוהו בשדה", ולכן מפרש רש"י ש"לא בא הכתוב אלא לרבות יום הכיפורים וימים טובים".

לווצריך להבין:

לזא) מהי הקס"ד לפרש ש"ביום השביעי שבת לא יהי' בו" קאי על ענין השבת – בה בשעה שכל הפרשה מדברת אודות ענין השבת?

לחב) אם רש"י צריך לבאר למה כפל הכתוב "וביום השביעי שבת לא יהי' בו", בגלל שע"פ פשש"מ אין מקום לכפול הדבר לחיזוק הענין – הי' לו לבאר גם למה נאמר "ששת ימים תלקטוהו", מאחר שכבר נאמר לפנ"ז אודות ירידת המן "אשר ילקטו יום יום"?

לטואין לומר שכיון שנאמר "היום לא תמצאוהו בשדה", לכן הוצרך הכתוב לחזור ולומר "ששת ימים תלקטוהו" (שתומשך ירידת המן) –

מ8
שהרי ענין זה נכלל כבר במ"ש "היום לא תמצאוהו בשדה", כפי שפירש רש"י: "ראה אותם דואגים שמא פסק המן ולא ירד עוד, אמר להם, היום לא תמצאוהו, מה ת"ל היום, היום לא תמצאוהו, אבל מחר תמצאוהו".

מאט. והביאור בזה:

מברש"י סובר אמנם שלצורך חיזוק הענין יש מקום לחזור על ציווי פעם נוספת. ולכן לא הוקשה לרש"י מ"ש "ששת ימים תלקטוהו" – כיון שבזה מחזק הכתוב את הציווי על ענין השבת, שרק "ששת ימים תלקטוהו", ולא ביום השבת; אבל השאלה היא: מהו החידוש במ"ש "וביום השביעי שבת", לאחרי שכבר נאמר "שבת היום לה'" – הרי אין זה ענין של ציווי שיש לחזקו ע"י כפל הענין?

מגועל זה מבאר רש"י שפירוש הכתוב "וביום השביעי שבת" הוא (לא ציווי על ענין השבת, אלא) ביאור הטעם ש"היום לא תמצאוהו בשדה" – כי, "שבת הוא (ולכן) המן לא יהי' בו".

מדכלומר: לאחרי שנאמר בכתוב שרק "ששת ימים תלקטוהו" בשביל חיזוק ענין השבת (כנ"ל), צריך הכתוב לבאר הטעם שלקיטת המן היא רק ששת ימים, ולא ביום השביעי, כי "שבת הוא (ולכן) המן לא יהי' בו".

מהאמנם, סוכ"ס אינו מחוור כ"כ כפל הענין, ולכן מוסיף רש"י ש"לא בא הכתוב אלא לרבות יום הכיפורים וימים טובים".

מוי. המשך הביאור, שהטעם שלא ירד המן ביוהכ"פ ויו"ט הוא מצד ענין השבת שבהם (ולא כבמכילתא, שיש לימוד מיוחד על יוהכ"פ ולימוד מיוחד על יו"ט: "ביו"ט מנין, ת"ל לא יהי' בו, ביוהכ"פ מנין, ת"ל שבת לא יהי' בו") – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס בלקו"ש חל"ו ע' 77 ואילך.

מז*

מח9
יא. הביאור בפירוש רש"י על הפסוק "ויגידו למשה", "שאלוהו מה היום מיומים. ומכאן יש ללמוד שעדיין לא הגיד להם משה פרשת שבת שנצטווה לומר להם והי' ביום הששי והכינו וגו'33, עד ששאלו את זאת, אמר להם, הוא אשר דבר ה', שנצטויתי לומר לכם",

מט– דלכאורה הרי זה בסתירה למ"ש רש"י לעיל מיני' על הפסוק "שם שם לו", "במרה נתן להם מקצת פרשיות של תורה שיתעסקו בהם, שבת ופרה אדומה ודינין",

נ[כדמוכח מלשון הכתוב40 "חוק ומשפט ושם נסהו":

נא"חוק" – פרה אדומה, שנאמר בה "זאת חוקת התורה" (ובודאי לא קאי על "זאת חוקת הפסח" – שהרי ציווי זה הי' קודם יצי"מ);

נב"משפט" – דינין, כדמוכח ממ"ש "ואלה המשפטים" שהם דינים;

נג"ושם נסהו" – דלכאורה אינו מובן הדיוק "שם נסהו", שהרי "נסהו" גם במקומות נוספים, במדבר סין ("וילונו") וברפידים ("וירב .. וילן"), אלא "שם (במרה) נסהו" בכל הענינים (כולם או רק התחלתם). וכיון שא' הנסיונות שלפני מ"ת הי' בענין השבת, כמפורש בהמשך הפרשה: "למען אנסנו הילך בתורתי", "אם ישמרו .. ולא יצאו בשבת ללקוט", עכצ"ל, שנסיון זה התחיל כבר במרה*, כי כבר "נתן להם .. שבת". וכן מפרש רש"י בפ' ואתחנן: "שמור את יום השבת גו' כאשר צוך ה' אלקיך", "קודם מתן תורה, במרה".

נד*) וכמו הנסיון במים ברפידים – שהתחלת נסיון במים הי' במרה.

נהוהטעם שרש"י מקדים "שבת" ל"פרה אדומה ודינין", אף ש"שם נסהו" (שקאי על שבת) נאמר לאחרי "חוק ומשפט" (שקאי על פרה אדומה

נו10
ודינין) – כי, שבת, ההלכה מפורשת בפרשתנו, ותומ"י, ומפורש "אנסנו" (וכפרש"י), והשאר (פרה אדומה ודינין) – רק מרומז],

נזכי, במרה לא נצטוו* (לפרש"י) על שמירת שבת בפועל, אלא רק ניתנה להם פרשת שבת שיתעסקו בלימודה (וגם בפרשת המן לא

נח11
נצטוו על שמירת שבת בשלימותה, אלא רק בענינים השייכים ללקיטת המן והכנתו) – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס בלקו"ש חל"א ע' 86 ואילך.

נט*

ס*) ולשון הכתוב בפ' ואתחנן50: "שמור את יום השבת גו' כאשר צוך" (קודם מתן תורה, במרה) – הרי לשון ציווי כולל או לעשות או ללמוד. ובפרט שהנתינה שיתעסקו בהם היא על מנת שיקיימום בבוא הזמן, שהרי פשוט (ואפילו לקודם בן ה') שאין מצווים לעסוק בהלכות שלעולם לא יצטרכו לקיימם בפועל ממש! אלא שאומרים שעדיין לא בא הזמן, ומצווים אותם לקיימם כשיבואו. ואדרבה: זהו מודגש תכה"י בלימוד עם בן ה' וכו', שעתה עליו להתעסק וע"מ שיקיימם כשיגדל. ועפ"ז: "כאשר צוך" במרה הוא ע"ד "ויצו" – שלאחר זמן יהי' חוק ומשפט וכו'. ויומתק עוד יותר ע"פ פרש"י בא יב, כח: "מכיון שקיבלו עליהם מעלה עליהם הכתוב כאילו עשו".

סאוכן יש לפרש מ"ש בפרשת משפטים "ויספר לעם .. ואת כל המשפטים (שבת .. ופרה אדומה ודינין שניתנו להם במרה) .. ויאמרו כל הדברים אשר דבר ה' נעשה" (אף שלפרש"י לא נצטוו על זה עדיין) – דכיון שניתן להם פרשיות אלו להתעסק בהם, הרי כתוב (וזהו תוכנם ועיקרם דהפרשיות) שיצטוו, ועל זה אמרו "נעשה", היינו, לאחרי שיצטוו (וכמו – לדעת הש"ס – בנוגע לפרה אדומה: "נעשה" – כשיוקם המשכן).

סביב. הביאור בהמשך להמדובר בענין קיימו האבות את כל התורה כולה עד שלא ניתנה, וכיצד היתה הנהגת השבטים וכל שאר בנ"י – נכלל בשיחות הנ"ל.

סג*

סדיג. ההוראה מפירוש רש"י בנוגע למן שלא ירד בשבת:

סהיהודי יכול לחשוב, שהן אמת שעיקר ההתעסקות צריכה להיות בתפלה ותורה וקיום המצוות, אבל אעפ"כ, כיון שצ"ל התעסקות גם בענינים גשמיים, כמו אכילה ושתי', הנה גם ביום השבת צריך לחשוב אודותם, ולולי זאת, יחסרו אצלו ענינים אלו. וכמובן מזה שאצל גוי מוכרחת להיות ההתעסקות בעניני העולם ביום השבת, שהרי "עכו"ם ששבת חייב מיתה, שנאמר ויום ולילה לא ישבותו", וא"כ, למה ליהודי אסור אפילו לחשוב על עניני העולם?!

סוועל זה אומרים לו:

סזאצל יהודי צריך להיות ענין התענוג – שהרי ההשפעה לבנ"י היא

סח12
מפנימיות הרצון [וכמבואר בקונטרס ומעין שיהודי אינו יכול לקבל השפעה מבחי' החיצוניות למשך זמן ארוך כו'], ולכן רוצה הקב"ה לתת לכל אחד מישראל כל טוב, "מידו המלאה הפתוחה הקדושה והרחבה", בכל הענינים, באופן של תענוג.

סטוכדי שיהי' ענין התענוג – צ"ל ענין השביתה בשבת, וכפי שרואים בפשטות, שכאשר ישנו ענין המנוחה לאחר גמר המלאכה, אזי ישנו אמיתית ענין התענוג.

ע[וזהו הטעם שאצל אוה"ע צ"ל תמיד ענין המלאכה ("אדם לעמל יולד"), ללא ענין המנוחה דיום השבת, ואדרבה: "עכו"ם ששבת חייב מיתה" (כנ"ל) – כי, ההשפעה לאוה"ע היא מבחי' החיצוניות בלבד, "כמאן דשדי בתר כתפוי", ללא ענין התענוג].

עאולכן צריך יהודי לשבות ביום השבת, ולא לחשוב אודות ענינים גשמיים כו', אלא אדרבה: להוסיף בלימוד התורה וקיום המצוות, ובפרט בעבודת התפלה – שאז יש אצלו ענין התענוג; ו"מיני' מתברכין כולהו יומין" – שעי"ז נמשכים אליו כל ההשפעות מלמעלה עבור כל ימי השבוע (כאמור לעיל שלמעלה הי' עיקר ענין המן בשבת, ועי"ז נמשך המן למטה במשך כל ימי השבוע).

עבובפרט ביום השבת גופא – בזמן ד"רעוא דרעוין", שזהו זמן שלמעלה מאכילה ושתי', ואז ההמשכה היא ללא מדידות והגבלות, "נחלה בלי מצרים .. כיעקב שכתוב בו ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה", שיומשך כל טוב לבית ישראל, בבני חיי ומזוני רויחי.

עגועד שבאים ל"יום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים", ובפרט בעמדנו עתה בזמן שנקרא "ערב שבת לאחרי חצות" בנוגע לכללות "שית אלפי שנין דהוה עלמא", בביאת המשיח, בקרוב ממש.