Toras Menachem·Vol. 53 (5728·Part 3)·Shabbos Parshas Shlach·Shabbos Mevarchim Tammuz 5728תורת מנחם·נג - שנת תשכ"ח - חלק שלישי·ש"פ שלח·מבה"ח תמוז·התשכ"ח

א126
בס"ד. ש"פ שלח, מבה"ח תמוז, התשכ"ח
(הנחה בלתי מוגה)

געריסותיכם חלה תרימו תרומה, וביחזקאל כתיב וראשית עריסותיכם תתנו לכהן להניח ברכה אל ביתך. וצריך להבין, מהי השייכות דמצות חלה לענין להניח ברכה אל ביתך, שענין זה יהי' ע"י מצות חלה דוקא. גם צריך להבין מה שמצות חלה היא מהמצוות הראשונות שנצטוו בנ"י לקיים בכניסתם לארץ, כמ"ש בבואכם אל הארץ גו' תרימו תרומה לה' ראשית עריסותיכם וגו'.

הבהקדים כללות תוכן ענין הכניסה לארץ ישראל, ארץ ע"ש שרצתה לעשות רצון קונה, וישראל ע"ש כי שרית עם אלקים ועם אנשים ותוכל, שהו"ע עשיית דירה לו ית' בתחתונים, ועי"ז מחזירים את העולם למעמד ומצב כפי שהי' בתחילת הבריאה, שעולם על מילואו נברא, שאז הי' אדה"ר בגן עדן, כמ"ש ויניחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה, אלא שע"י חטא עה"ד והחטאים שלאח"ז היתה ירידה בעולם כו', ואח"כ במתן תורה פסקה זוהמתן, ואח"כ חזרה ע"י חטא העגל וחטא המרגלים, שאז נגזרה הגזירה שישארו במדבר ארבעים שנה ולא יכנסו לארץ, ומזה מובן שענין הכניסה לארץ הוא להחזיר את העולם למעמד ומצב כמו שהי' בתחילת הבריאה, קודם החטא. וזהו הטעם שמיד בכניסתם לארץ נצטוו על מצות חלה, דהנה אמרו רז"ל (בירושלמי שבת ובמדרש תנחומא) שאדה"ר הי' חלתו של עולם, דכשם שהאשה מקשקשת חלתה במים ואח"כ היא מגבהת חלתה, כך עשה הקב"ה לאדה"ר, דכתיב ואד יעלה מן הארץ והשקה ואח"כ וייצר ה' אלקים את האדם עפר גו'. ובחטא עה"ד נתטמאה חלתו

ו127
של עולם, והתיקון על זה הוא ע"י מצות חלה. וזהו שמצות חלה ניתנה בהכניסה לארץ, שענינה הוא להחזיר את העולם למעמד ומצב כפי שהי' קודם החטא.

חגם ענין מצות חלה ע"ד הרמז (ככל עניני התורה שישנם גם כפי שהם ע"ד הרמז), דהנה איתא בתיקוני זהר שחלה הוא חל ה', שזהו כמו ההפרש בין ח' לה', חמץ (בח') ומצה (בה'), שחמץ מורה על היצה"ר, כמ"ש מכף מעול וחומץ, וענין המצה, מלשון מצה ומריבה, הו"ע מה שאמרו רז"ל לעולם ירגיז אדם יצ"ט על יצה"ר כו', וכדאיתא בגמרא בנוגע לאות ה', מ"ט תליא כרעי' (רגל הפנימי של ה' תלוי באויר ואינו דבוק לגגו), דאי הדר בתשובה מעיילי לי' (בפתח העליון בין רגל שבתוכו לגגו), והרי ענין התשובה הוא תיקון החטא, שעי"ז נעשה העולם כפי שהי' בתחילת הבריאה. וזהו גם ענין חל ה', חל הוא מלשון חולין, שהו"ע קליפת נוגה, וע"י מצות חלה ממשיכים הה' בחל, דהיינו, המשכת הקדושה בחולין, שזהו כללות הענין דהמשכת אלקות בעולם, כפי שהי' בתחילת הבריאה.

יע"פ הידוע שכל עניני העולם ישנם גם בישראל, הרי כן הוא גם בנוגע למצות חלה. ולהעיר גם מהמבואר בספרי מוסר בפירוש הכתוב ראשית עריסותיכם גו', שעריסותיכם הוא גם מלשון עריסה, וקאי על הזמן שהאדם קם ממיטתו בכל בוקר, שאז נשמתו היא רק באפו, כתינוק שנולד, שזהו גם דיוק הלשון עריסה, שהיא מיטת התינוק, הנה ראשית עריסותיכם חלה תרימו תרומה, שהו"ע אמירת מודה אני לפניך כו' תיכף ומיד כשניעור האדם משנתו, ולאח"ז כללות ענין עבודת התפלה, שעל ידה מתפשטת ומאירה נשמתו בגילוי, ואילו קודם לזה אסור לעשות שום דבר מעניני העולם.

יבבזה, דהנה, החיוב דחלה הוא בעיסה שנעשית ע"י עירוב המים עם הקמח. ובענין הקמח אמרו רז"ל אם אין קמח אין תורה, דהפירוש הפשוט בזה הוא כמארז"ל יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ כו' וכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה, והיינו, שמלבד ענין התורה צריך להיות גם ענין הקמח, שהו"ע המלאכה. ויש בזה ב' פירושים, מלאכה כפשוטה בגשמיות, וגם מלאכה ברוחניות, שהו"ע התפלה, שענינה הוא בקשת צרכיו. וזהו גם הטעם שהתפלה נקראת חיי שעה, להיותה צורך חיי שעה, לרפואה לשלום ולמזונות, משא"כ התורה היא חיי עולם31, כמ"ש וחיי עולם נטע בתוכנו. ולכן, מי שתורתו אומנתו פטור מן התפלה, לפי שהתורה היא חיי עולם, והתפלה היא חיי שעה בלבד. והיינו, שענין (חיי) שעה הו"ע הזמן שהוא בספירת המלכות, שהיא שורש ענין הזמן (וגם שרש ענין המקום, כידוע שזמן ומקום קשורים זב"ז), אבל התורה היא בחי' ז"א שממנו מקבלת ספירת המלכות, ולכן פוטרת התורה את התפלה, שהרי בכלל מאתיים מנה.

ידצריך להבין, מהו הטעם שרק מי שתורתו אומנתו פטור מן התפלה, דלכאורה, כיון שהתורה שהיא חיי עולם יש בכחה לפטור את התפלה (שכלולה בה כשם שבכלל מאתיים מנה), הרי גם מי שאין תורתו אומנתו הי' לו ליפטר מתפלה ע"י לימוד התורה, והיינו, דאף שבמשך היום יש זמנים שבהם עוסק בעניני העולם, מ"מ, כיון שבשעה זו עכ"פ עוסק בלימוד תורה, הי' לו ליפטר מתפלה, כיון שנכללת בתורה. אך הענין הוא, דהנה, אף שגדלה מעלת התורה לגבי תפלה, מ"מ, יש גם מעלה בתפלה לגבי תורה, שיש בה ענין התמידיות והעדר השינוי, שהרי התפלה אינה כמו התורה שצריך להיות בה ענין החידוש, לאפשא לה, אלא אדרבה, שנוסח התפלה הוא בשוה בכל יום (הן נוסח התפלה דימות החול, והן נוסח התפלה דשבת ויו"ט כו'), והיינו, שהשינוי והחידוש הוא רק בהניצוצות המתבררים כו', אבל התפלה עצמה היא בשוה. וענין זה הוא ע"ד מ"ש המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית, שתמיד נמשכת בחינה זו. והרי ידוע הכלל שכל המשכה שהיא בתמידות הרי היא

טו129
נמשכת מבחי' אני הוי' לא שניתי. ומצד מעלת התמידיות שבתפלה שנמשכת מבחי' אני הוי' לא שניתי, הנה אף שהתורה היא למעלה מתפלה, מ"מ, חייבים גם בתפלה. אמנם, מי שתורתו אומנתו, שאינו מפסיק מלימוד התורה אלא לומד תמיד, הרי אצלו ישנה גם מעלת התמידות (שזוהי מעלת התפלה, כנ"ל) בלימוד התורה (שלמעלה מתפלה), ולכן פטור מתפלה (כמבואר כל זה במאמרי אדמו"ר הצ"צ ואדמו"ר מהר"ש, שמיוסדים על מאמר אדמו"ר הזקן בסידור שער הק"ש).

יזצריך להבין דיוק הלשון תורתו אומנתו, דלכאורה, כדי להדגיש ענין התמידיות מתאים יותר לשון של קביעות, ע"ד מאמר המשנה עשה תורתך קבע (ומלאכתך עראי), ומהו דיוק הלשון אומנות דוקא. אך הענין יובן ע"פ המבואר במק"א בפירוש מארז"ל התורה אומרת אני הייתי כלי אומנתו של הקב"ה כו', כך הי' הקב"ה מביט בתורה ובורא את העולם, שזוהי מדרגת התורה כפי שיש לה שייכות לעולם, ולא מדרגת התורה כפי שהיא מצד עצמה שאין לה שייכות לעולם כלל. וכמובן מהמבואר באגה"ק ד"ה דוד זמירות קרית להו, שמעלת התורה שכל העולמות בטלים לגבי דקדוק אחד ממנה, היא מבחי' אחוריים של עומק המחשבה כו', אבל פנימיות שבעומק שהוא פנימית התורה היא מיוחדת לגמרי באור א"ס ב"ה כו', ולגבי א"ס ב"ה כל העולמות כלא ממש ואין ואפס ממש, והלכך אין לשבחה כלל בתהלת חיות כל העולמות, מאחר דלא ממש חשיבי, ובבחי' פנימיותה אינה אלא שמחת לב ושעשוע המלך הקב"ה שמשתעשע בה, כמ"ש ואהי' אצלו גו' שעשועים גו', אבל נעלמה מעין כל חי. ומזה מובן גם בענין תורתו אומנתו, שזוהי מדרגת התורה שיש לה שייכות לעולם (כלי אומנתו של הקב"ה בבריאת העולם), ועל זה שייך לומר שמי שתורתו אומנתו פטור מן התפלה לפי שבכלל מאתיים מנה, היינו, שענין התפלה שבה מבקשים צרכי העולם, הוא כמו מנה שנכלל במאתיים, כיון שגם התורה היא במדריגה ששייכת לעולם, משא"כ בנוגע למדרגת התורה שאין לה שייכות לעולם כלל, לא שייך לומר שכוללת גם ענין התפלה כשם שבכלל מאתיים מנה, כי, מנה ומאתיים הם

יח130
באותו גדר, ואילו תפלה שענינה בקשת צרכי העולם, ותורה כפי שהיא במדריגה שאין לה שייכות לעולם כלל, הם שני ענינים בפני עצמם.

כלהוסיף, שע"פ האמור שתורתו אומנתו היינו מדרגת התורה ששייכת לעולם, תתורץ התמיהה בענין מי שתורתו אומנתו שפטור מן התפלה, דלכאורה יפלא הדבר, הרי מצות עשה מן התורה שיהא אדם שואל צרכיו שהוא צריך להם, ואיך אפשר שמי שתורתו אומנתו יפטר מזה. אך הענין הוא, שנוסף לזה שגם מי שתורתו אומנתו שפטור מן התפלה, הנה מזמן לזמן צריך להיות אצלו גם ענין התפלה, וכמ"ש רבינו יונה שרשב"י הי' מתפלל משנה לשנה, וכן מצינו בגמרא גבי רשב"י ור"א בנו, בעידן צלויי כו' ומצלו (ואף שבתוס' פירשו שמצלי היינו ק"ש, הרי הפירוש הפשוט דמצלי הוא תפלה), הנה גם העסק בתורה גופא הוא באופן שקשור גם עם העולם (כנ"ל), היינו, שע"י לימוד התורה נמשכים גם צרכי האדם בעניני העולם כמו ע"י בקשת צרכיו בתפלה, והחילוק אינו אלא שההמשכה שע"י התפלה היא בדרך מלמטה למעלה, ואילו ההמשכה שע"י התורה היא בדרך מלמעלה למטה. וזהו גם מה שמצינו גבי רשב"י, שתורתו אומנתו34, שפעל ירידת גשמים ע"י אמירת תורה, כדאיתא בזהר זימנא חדא הוה צריכא עלמא למיטרא, אתו לקמי' דרשב"י כו' פתח ואמר שיר המעלות הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד, ועי"ז שדרש בתורה ירדו גשמים, ומבואר בזה, שהטעם שפעולת ירידת גשמים היתה ע"י אמירת תורה על פסוק זה דוקא, הוא, לפי שפסוק זה שייך לתוכן הענין דירידת גשמים, כי, שבת אחים גם יחד הו"ע יחוד ז"א ומלכות, שזהו שרש ענין ירידת גשמים, ומזה נמשכת ירידת גשמים כפשוטם. ונמצא, שגם אצל מי שתורתו אומנתו צריך להיות לימוד התורה באופן שקשור גם עם עניני העולם, שעי"ז יתמלא צורך העולם (בענין הגשמים וכיו"ב), כמו ע"י תפלה. וכללות הענין בזה, שגם מי שעיקר עבודתו היא בלימוד התורה, תורתו אומנתו, הרי זה צריך להיות באופן שעי"ז פועל גם בעניני העולם לבררם כו'. ובזה יובן גם מה שמצינו

כא131
שרב יהודה כולי תנויי בנזיקין הוה, דלכאורה, כיון שאצל ר' יהודה היתה תורתו אומנתו, למאי נפק"מ באיזה חלק בתורה הי' לימודו. אך הענין הוא, שבזה מודגש שגם אצל מי שתורתו אומנתו צריך להיות לימוד התורה באופן ששייך לעולם, שזהו שענין התורה הוא להבדיל בין הקודש ובין החול ובין הטמא ובין הטהור, וכמודגש בעיקר בהלימוד דנזיקין, וזהו שרב יהודה כולי תנויי בנזיקין הוה.

כגענין הקמח, כמארז"ל אם אין קמח אין תורה, וכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה, והיינו, שלימוד התורה צריך להיות באופן שיומשך גם בעולם, הן ע"י מלאכה כפשוטה, והן ע"י מלאכה רוחנית שהו"ע עבודת התפלה. ולהעיר גם מדברי כ"ק מו"ח אדמו"ר אודות תורת הרה"צ ר' לוי יצחק מבארדיטשוב בפירוש המאמר כל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה, שמלאכה הו"ע ההתעסקות באהבת ישראל [שזוהי תוכן המצוה הראשונה שבתורה, פרו ורבו, כפי שהיא ברוחניות הענינים, אַז מ'דאַרף מאַכן נאָך אַ אידן], והרי המלאכה דאהבת ישראל קשורה גם עם המלאכה דעבודת התפלה, כמובן מפתגם רבינו הזקן, שאהבת ישראל, ואהבת לרעך כמוך, היא הכלי לאהבת ה', ואהבת את הוי' אלקיך (וכב' הפירושים שבזה, לשון ציווי ולשון הבטחה), שזהו ענינה של עבודת התפלה, כמאמר לית פולחנא כפולחנא דרחימותא. וזהו ענין מצות חלה שנצטוו ישראל בכניסתם לארץ, שעי"ז מתקנים הקלקול שנעשה ע"י חטא עה"ד בחלתו של עולם, ומחזירים את העולם למעמד ומצב כפי שהי' קודם החטא. וזוהי גם ההכנה להכניסה לארץ – ובלשון רש"י על הפסוק כי תבואו אל ארץ מושבותיכם גו', בישר להם שיכנסו לארץ – ע"י משיח צדקנו, שיבוא ויגאלנו ויוליכנו קוממיות לארצנו, בקרוב ממש.