Toras Menachem·Vol. 53 (5728·Part 3)·Sicha for Wednesday Parshas Eikev·20 Menachem-Av 5728תורת מנחם·נג - שנת תשכ"ח - חלק שלישי·שיחת יום ד' פ' עקב·כ"ף מנחם-אב·ה'תשכ"ח

א364
בס"ד. שיחת יום ד' פ' עקב, כ"ף מנחם-אב, ה'תשכ"ח.
בלתי מוגה

בא. דובר כבר כמ"פ (ובפרט בהתוועדויות האחרונות) בארוכה, שאצל בנ"י, הכוונה בכל ענין, אפילו ענינים הקשורים עם זכרונות העבר, היא: "המעשה הוא העיקר", היינו, שיבוא מזה ענין של מעשה בפועל; בפשיטות – בנוגע לעתיד ובנוגע להוה, ועוד זאת, שאפילו בנוגע לעבר, הנה כאשר ישנו הענין ד"הימים האלה נזכרים" כדבעי ע"פ תורה, יש כח לבנ"י לשנות את העבר, שנעשים בעה"ב על העבר, להפכו – מן הקצה אל הקצה – לטוב בכל הפרטים כדבעי, ועד – במילואם ובשלימותם.

גובכללות – הרי זה ענין התשובה, שכן, כאשר התשובה היא תשובה שלימה ותשובה עילאה, אזי יש בכחו של יהודי להפוך גם את כל עניני העבר שיהיו "זכיות".

דובשביל זה יש צורך בענינים המעוררים ומסייעים, כולל גם ענין הזכרון בהיותו כדבעי, שעי"ז יוכל לבוא לדרגא של תשובה שלימה ותשובה עילאה, שהיא מתוך שמחה (וכפי שמחלק באגרת התשובה בין תשובה תתאה לתשובה עילאה, ומבאר, שמיד לאחרי שישנו הענין דתשובה תתאה, אזי נעשה "תשמיעני ששון ושמחה"), כך, שמתוך שמחה פועלים לא רק בנוגע לעתיד וההוה, אלא גם לשנות ולהפוך, לברר ולזכך ולהעלות את כל עניני העבר.

הולהעיר, שענין הבעלות על העבר מצינו בענינים נוספים בדיני התורה, ולדוגמא: "חכם עוקר את הנדר מעיקרו", וכיו"ב (כמדובר בארוכה בפעם הקודמת); אבל, בענין התשובה מתבטא עיקר ענין הבעלות על העבר, באופן שמתעלה למעלה מן הזמן (ובדרך ממילא – למעלה גם מענין המקום), שהרי כל מציאות הזמן היא באופן שבבוא העתיד, ואפילו ברגע ההוה, אין כבר מציאות העבר, "מה שעבר עבר",

ו365
ואילו ע"י התשובה נעשה בעה"ב גם על העבר, כמו בנוגע לעתיד שתלוי בבחירתו החפשית, כלשון הרמב"ם: "רשות לכל אדם נתונה כו'".

זוכדי ש"נברא" יוכל להתעלות למעלה מזמן (ומקום) – אין זה מצד הבריאה, שהיא בסדר מסודר, באופן ד"לא ישבותו", אלא דוקא ע"י ההתקשרות עם הבורא, וההתקשרות היא באופן כזה שמתבטל ממציאותו ("ער ווערט אויס-מציאות פאַר זיך"), ואינו אלא "מציאות" שעל ידה ממלא הבורא את רצונו, אזי מקבל גם את הכח של הבורא כביכול, ובלשון חז"ל: מה הקב"ה כו' אף צדיקים כו'.

חוכפי שמצינו בנוגע לכללות ענין הבריאה – "מה הקב"ה בורא עולמות אף אביכם בורא עולמות", וע"פ המבואר בזהר, יכול כל אחד מישראל להגיע לדרגא זו, שהרי "קוב"ה אסתכל באורייתא וברא עלמא, בר נש מסתכל בה באורייתא ומקיים עלמא", ובמק"א איתא שעי"ז "בורא שמים חדשים וארץ חדשה", ופנימיות הענין בזה – שבשמים וארץ שקיימים כבר, פועל שיהיו באופן מחודש לגמרי, שעי"ז "נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית" שנבראו כבר בששת ימי בראשית.

טב. והנה, ענין התשובה, נוסף על היותה "עבודה שבלב", ואדרבה, "עיקר התשובה בלב" (כלשון התניא, וכן הוא בדברי הרמב"ם בנוסח אחר: "ויגמור בלבו כו'"), הרי זה נמשך גם ב"המעשה הוא העיקר" – החל מ"עקימת שפתיו (ד)הוי מעשה" (מעשה זוטא), שזהו"ע וידוי דברים, וכפי שיתבאר לקמן (ס"ז) שבתשובה יש ב' ענינים: (א) עזיבת החטא, (ב) "וידוי .. והתוודו את חטאתם", ועד למעשה כפשוטו (מעשה רבה) – כפי שמצינו בשו"ע חו"מ בנוגע לנאמנות לעדות: "מאימתי חזרת המשחקים בקובי', משישברו פספסיהם כו'".

יזאת ועוד:

יאנוסף על ענין התשובה כפי שנעשה מצד האדם, ישנו גם הענין ש"אדם מקדש עצמו מעט למטה מקדשין אותו הרבה מלמעלה".

יבוענין זה הוא בהוספה על כללות הענין שה"בא לטהר מסייעין

יג366
אותו" – שאין זה אלא שעומד בתנועה של התעוררות לטהר, ואז נותנים לו מלמעלה סיוע בלבד; ואילו כאן מדובר אודות ענין נעלה יותר – לא רק "בא לטהר", אלא "מקדש עצמו", ואז, לא רק "מסייעין אותו", אלא "מקדשין אותו הרבה מלמעלה".

ידוענין זה נאמר אפילו על מי שהוא שלם בעבודתו – שככל שיקדש עצמו למטה, הרי זה "מעט" בערך להקידוש שמקדשין אותו מלמעלה, ולא עוד אלא שהקידוש שמקדשין אותו מלמעלה הוא באופן של בלי גבול, שלכן אינו יכול לומר על זה איזו מדה והגבלה, כי אם "הרבה": איזו מדה שיאמרו – אומר שאין זו המדה, אלא יותר מזה!

טווע"פ האמור שענין התשובה אינו רק בלב (אף ש"עיקר התשובה בלב"), אלא נמשך גם בענינים של פועל – הרי מובן שכן הוא גם בהנוגע לקידוש מלמעלה, שישנו מה ש"מקדשין אותו הרבה מלמעלה" בנוגע לעבודה פנימית שלו, וישנו מה ש"מקדשין אותו הרבה מלמעלה" בנוגע לענין של מעשה.

טזג. וזהו גם מה שמבואר באגרת התשובה שישנו הענין ש"הקב"ה מביא עליו יסורים".

יזובפרטיות יותר – הנה ביסורים גופא יש כמה דרגות, ועד שתכלית היסורים הו"ע המיתה, כדברי הגמרא במסכת יומא (שכללות המסכת מתחילתה ועד סופה עוסקת בענין התשובה ופרטי').

יחוישנו גם הענין שבינתיים – ענין הגלות, כמבואר בספר החינוך [שהובא בכ"מ גם ע"י חכמי האמת, ועד לתורת החסידות, ובספר המצוות של הצמח-צדק מתחיל כל מצוה עם ביאורה של מצוה זו בספר החינוך] בנוגע לענין הכפרה ע"י הגלות לערי מקלט, שזהו לפי ש"צער גלות שקול כמעט כצער מיתה, שנפרד האדם מאוהביו ומארץ מולדתו, ושוכן כל ימיו עם זרים", והיינו, שעוזב את המקום שהורגל בו, ובא לא רק למקום חדש, אלא למקום זר וכו'.

יטומובן, שהענין ש"מקדשין אותו הרבה מלמעלה" הוא מן הקל אל הכבד: תחילה ישנו ענין היסורים, ואח"כ ענין הגלות, ולאח"ז ענין ההסתלקות.

כד. וגם בגלות גופא יש כמה דרגות, ובכללות, כיון שצער הגלות

כא367
הוא מזה שגלה ממקומו למקום זר כו', הרי זה תלוי בג' ענינים כלליים: (א) מהות מקומו הקודם, (ב) מהות המקום שהגלה אליו, (ג) ומהות האדם הגולה.

כבובהקדמה – שענין הגלות הוא גם כאשר הגולה בא ממקום הכי פחות וירוד למקום נעלה ביותר.

כגוכמו בגלות לערי מקלט – שהרי ערי מקלט היו לא רק בעבר הירדן, אלא גם בארץ ישראל, "ארץ אשר גו' עיני ה' אלקיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה", ובארץ ישראל גופא היו ערי מקלט ערי הלוים, שגדלה מעלת שבט לוי לגבי שאר השבטים, ש"ה' הוא נחלתו", "אני חלקך ונחלתך".

כדואעפ"כ, גם אם הגולה הי' תחילה בעיר פחותה ביותר, וגולה לארץ ישראל, לערי הלוים שה' הוא חלקם ונחלתם, ושם נותנים לו כל צרכיו שהורגל בהם, ועד ש"תלמיד שגלה מגלין רבו עמו, שנאמר וחי, עביד לי' מידי דתהוי לי' חיותא" (שלא יחסר לו מאומה בלימוד התורה) – הנה גם אז הרי זה "צער גלות (ש)שקול כמעט כצער מיתה".

כהוכל זה – גם בנוגע למי ששייך להענין שאודותיו מדובר בפרשת ערי מקלט, שזהו החטא הכי גדול ד"מכה נפש", ולא רק בשגגה, אלא אפילו במזיד, שהרי "אחד שוגג ואחד מזיד מקדימין לערי מקלט", ואח"כ "שולחין ומביאין אותו משם ודנין כו'", ואעפ"כ, גם במעמד ומצב ירוד כזה, נחשב ענין הגלות לצער ששקול כמעט כצער מיתה, ולולי התועלת שבדבר, לא הי' מקום לעונש חמור כזה בתורה, שלהיותה "תורת חסד", ו"דרכי' דרכי נועם", בודאי לא תגרום צער ליהודי ללא תכלית.

כוומזה מובן גודל ענין הגלות כאשר המצב הוא מן הקצה אל הקצה – שהגלות היא ממקום שבו הי' ענינו הפצת התורה והיהדות, ומשם מגלים אותו (לא למקום שהוא מלא תורה, ע"ד "תלמיד שגלה מגלין רבו עמו", אלא) למקום שאין בו יהודים כלל, כך, שלא שייך כל ענין העבודה והמס"נ עבור הזולת, כי אם בנוגע לעבודת עצמו.

כז368
וכל זה – ללא נפק"מ מי הוא הגולה; ועאכו"כ כאשר הגולה הוא מי ש"משמיא מנו לי'" להיות ראש קהילה ומדריך לעדתו, ובפרט במקום שהוא ארץ צי' ושממה, ודוקא בזמן ותקופה שכל נקודה וכל פרט בענין ההדרכה קשורים עם מס"נ בפועל, ובאופן כזה עוסקים בהדרכה שמקפת מן הקצה אל הקצה, מסודות התורה, רזין דאורייתא, ע"י חסידות חב"ד, עד למעשה בפועל, להפיץ הענין דלימוד האל"ף-בי"ת עם ילדים כפשוטם, ואל"ף-בי"ת של יהדות עם "ילדים" בידיעות ויראת-שמים – שזוהי אמנם עבודה קשה ביותר, אבל זוהי עבודה נעלית ביותר: הפצת היהדות, תורה ומצוותי', מתוך מס"נ בפועל, שזוהי הדרגא הכי נעלית בעבודת ה' – הרי מובן שגם צער הגלות הוא מן הקצה אל הקצה!

כחה. ומזה מובן גודל העילוי שגלות כזו פועלת אצל הגולה.

כטומובן גם גודל הענין שנפעל ע"י הזכרון כדבעי וההתבוננות בענין זה בכללותו ובפרטי הדבר, וע"פ האמור לעיל, יכולים לנצל זאת בנוגע לעתיד ולהוה – בפשיטות, ועד – לנצל זאת במילואו גם בנוגע לעבר.

לוכיון שמדובר אודות ענין שהוא באופן ש"מקדשין אותו הרבה מלמעלה" – הרי זה ענין שנעשה מתוך שמחה וטוב לבב, כמו כללות הענין דתשובה עילאה שהיא (לא כמו תשובה תתאה, אלא) מתוך שמחה וטוב לבב, כך, שיכולים לפעול את כל הענינים מתוך שמחה כפשוטה, למטה מעשרה טפחים, אלא שהיא שמחה הקשורה עם תומ"צ, שמחה של מצוה, שממשיכה ופועלת פריצת גדר בנוגע ללימוד התורה וקיום המצוות, ועד להפצת לימוד התורה וקיום המצוות באופן של "ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה", "נחלה בלי מצרים".

לאו. ובהמשך להמדובר אודות כללות ענין התשובה, ובפרט תשובה עילאה, כמבואר באגה"ת שענינה תורה (ותפלה היא הקדמה לזה) – יש לקשר זאת עם סיום מסכת בש"ס (כרגיל בהתוועדויות אלו), והרי המסכת שענינה הו"ע התשובה היא מסכת יומא (כמוזכר לעיל (ס"ג)).

לבובהקדים – שלכן מצינו דבר פלא, שמסכת יומא נקראת גם בשם "כיפורים", כפי שמצינו באגרת ר' שרירא גאון (שנדפסה בספר יוחסין),

לג369
שאף שמביא בעצמו את לשון הגמרא (במסכת יומא, וכן במסכת סנהדרין) "סדר יומא", הנה בתחלת האגרת קורא למסכת בשם "כיפורים": "הקדימו כיפורים לשקלים".

לדונוסף לזה, יש מפרשים הטעם שמסכת זו נקראת בשם "יומא" – שהרי השמות של מסכתות הש"ס יש להם שייכות לתוכנם, וכמו מסכת ברכות, שהשם מתאים לתוכן המסכת שמדברת אודות ענין הברכות, ועד"ז מסכת פאה וכיו"ב – לפי שתוכן התחלתה וסיומה הוא בנוגע ליום המיוחד מכל שאר ימות השנה שנקרא "אחת בשנה",

לה– כמ"ש בחומש בנוגע לעבודת יוהכ"פ: "אחת בשנה יכפר", וכדברי הגמרא, שזהו היום היחידי בשנה שה"שטן" "לית לי' רשותא לאסטוני .. השטן בגמטריא תלת מאה ושיתין וארבעה הוי, תלת מאה ושיתין וארבעה יומי אית לי' רשותא לאסטוני, ביומא דכיפורי לית לי' רשותא לאסטוני" –

לווכדברי התוס' בפירוש "עד אחת", "עד הנפש שנקראת יחידה", שהרי "חמשה שמות נקראו לה, נפש רוח נשמה חי' יחידה", וזהו שיוהכ"פ הוא יום שנתחייב בחמש תפלות, וכך נקרא כל היום כולו, שהוא יום שיש בו חמש תפלות, והיינו, לפי שתפלת היום קשורה עם בחי' היחידה ("מ'דאַוונט מיט יחידה שבנפש").

לזובכן:

לחהתחלת מסכת יומא היא: "שבעת ימים קודם יום הכיפורים מפרישין כהן גדול מביתו כו'".

לטוהענין בזה:

מכללות ענין התשובה הוא – לחזור מדרכו הקודמת ולהעמיד את עצמו במעמד ומצב אחר לגמרי.

מאוכיון שתשובה היא עבודה ששייכת אפילו אצל צדיקים (כפשוטם של מקראות, ועאכו"כ ע"פ המבואר בספרי חסידות), כמ"ש "והרוח

מב370
תשוב אל האלקים אשר נתנה", הנה אפילו כהן גדול, עליו נאמר "ויבדל גו' להקדישו קדש קדשים", צריך להיות אצלו ענין התשובה.

מגולכן, "שבעת ימים קודם יום הכיפורים" – כאשר הכה"ג נמצא כבר לאחרי העבודה של ראש השנה, ולאחרי ההכנה של חודש אלול שלפנ"ז – אזי "מפרישין כה"ג מביתו כו'", וזוהי ההכנה שעל ידה נעשה הענין ד"אחת בשנה".

מדועי"ז שהכה"ג מתפלל ועובד עבודתו באופן ד"וכפר בעדו ובעד ביתו ובעד כל קהל ישראל", אזי באים למעמד ומצב שאודותיו מדובר בסיום המסכת: "אמר רבי עקיבא, אשריכם ישראל, לפני מי אתם מטהרין, מי מטהר אתכם, אביכם שבשמים, שנאמר וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם, ואומר מקוה ישראל ה', מה מקוה מטהר את הטמאים, אף הקב"ה מטהר את ישראל" – שזהו סיום המשניות שבמסכת יומא, ובירושלמי הרי זה גם סיום הגמרא: "כתיב מקוה ישראל ה' וגו', מה מקוה מטהר את הטמאים, אף הקב"ה מטהר את ישראל, וכן אומר וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם מכל טמאותיכם ומכל גלוליכם אטהר אתכם".

מהוגם סיום הגמרא בש"ס בבלי: "סגי ומסגי", "בבנים ובני בנים, שכך הסימן, יראה זרע יאריך ימים" – הרי מבואר במ"א שגם ענין זה קשור עם תשובה, ועד לתשובה עילאה שנותנים מלמעלה, בהתאם לכך שהסימן ש"יאריך ימים" לאורך ימים ושנים טובות מתבטא בכך ש"הוא שבע", כיון שהשביעוהו מלמעלה, והרי ענין השביעה הוא לא רק "די מחסורו", אלא באופן ד"ואכלת ושבעת (ואז) וברכת", כיון שרואים שזוהי נתינה "מידו המלאה הפתוחה הקדושה והרחבה".

מוז. ובהמשך לזה – יש לבאר דבר חידוש בדעת הרמב"ם בענין התשובה, ע"פ דברי רבינו הזקן באגרת התשובה22, "מצות התשובה מן התורה היא עזיבת החטא .. כמ"ש יעזוב רשע דרכו גו' .. הוידוי

מז371
ובקשת מחילה כו'", וכפי שמביא הצ"צ בספר המצוות מצות וידוי ותשובה, ש"עיקר מצות התשובה מן התורה היא עזיבת החטא והוידוי ובקשת מחילה, כמ"ש באגרת התשובה פ"א בשם הרמב"ם והסמ"ג", וממשיך, ש"צריך לבאר שורש ענין ב' דברים אלו שהם א' עזיבת החטא על להבא, ובכלל זה החרטה על העבר (כמ"ש הרמב"ם פ"ב מהל' תשובה ה"ב) הנק' תשובה, ב' הוידוי הנק' בקשת מחילה (כדאיתא ברמב"ם פ"א), מה ענינם כו'":

מחהמשך השיחה,

מט– ביאור דעת הרמב"ם שמצות התשובה היא לא רק הוידוי (כמ"ש בספר המצוות "שצוונו להתוודות כו'"), אלא גם "שישוב החוטא מחטאו", "יעזוב החוטא חטאו כו'" (כמ"ש בספר הי"ד) [ולא כמ"ש המנ"ח ש"תשובה אינה מצוה .. רק שהתורה כתבה .. (ש)אם ירצה שעוונו יכופר יעשה תשובה כו'"], והטעם שלא נמנית במנין המצוות הוא [לא לפי שהיא מהציוויים הכוללים שאין בה "מעשה מיוחד", שהרי חרטה על העבר היא "מעשה מיוחד", אלא] לפי שמצוה שיש בה שני חלקים: במחשבה, ובדיבור או מעשה, אזי נמנה במנין המצוות רק ענין הדיבור (והמעשה), ולא ענין המחשבה שבה, וכפי שמצינו עד"ז בתפלה ובתורה;

נוהביאור ע"פ פנימיות הענינים בהשיטה שתשובה אינה מצוה

נא372
פרטית אלא מהציוויים הכוללים, לפי שמצוות פרטיות הם כנגד רמ"ח אברים ושס"ה גידים, ואילו תשובה שמתקנת את החסרון והפגם בכל המצוות מגעת בעצם הנפש שהוא מקור החיות של כל האברים, ויתירה מזה, שאינה מצוה כלל, כי, אמיתית ענין התשובה היא כשבאה בבחירה חפשית לגמרי (אפילו לא מצד ציווי התורה). ואעפ"כ, המסקנא להלכה שתשובה מצוה, ומצוה פרטית שנמנית במנין המצוות, כי, תכלית ומטרת התשובה שתומשך ותביא תוספת חיות במצות פרטיות (לא כמו תשובת ר"א בן דורדיא, אלא "תשובה ומעשים טובים") –

נבהוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס בלקו"ש חל"ח ע' 18 ואילך; חל"ט ס"ע 165 ואילך; ח"ל ע' 199 ואילך.

נג(וסיים כ"ק אדמו"ר שליט"א:)

נדוהנקודה הכללית בזה – שהן אמת ש"רחמנא לבא בעי", כך, שעיקר כל העיקרים הוא בלב האדם, אבל אעפ"כ, הרי זה צריך להיות באופן ש"לבא פליג לכל שייפין", בדיבור וכו',

נהוכן בנוגע לתשובה, ש"עיקר התשובה בלב", אבל צ"ל גם

נו373
בדיבור, וכמ"ש "שובה ישראל עד ה' אלקיך", ולאח"ז נאמר "קחו עמכם דברים גו' ונשלמה פרים שפתינו".

נזועי"ז זוכים להקרבת הפרים בפועל – בקרוב ממש, בביאת משיח צדקנו, שאז יבנה ביהמ"ק השלישי, "ושם נעשה לפניך את קרבנות חובותינו כמצווה עלינו בתורתך", בעגלא דידן, למטה מעשרה טפחים.

נח* * *

נטח. כבר דובר פעם אודות רשימת אאמו"ר, בעל ה"יאָרצייט", שבה מבאר – ע"פ קבלה וע"פ חסידות – הגימטריא של שמו, ופרטי המאסר והגלות וכו', שזהו"ע הקשור עם בחי' הגבורות וכו' וכו'.

סועפ"ז אפשר להמשיך ולקשר את האמור לעיל בנוגע לענין התשובה גם עם עשרים באב:

סאדובר פעם בארוכה (וכבר נדפסו הדברים) שעשרים באב הוא ארבעים יום קודם ר"ה. וכיון שישנו ענין מיוחד ב"ארבעים יום קודם יצירת הולד", הרי מובן שישנו ענין מיוחד בעשרים באב, שזהו ארבעים יום קודם לידת אדם הראשון (יצירת הולד) בר"ה. ולכן יש מנהג אצל המקובלים בירושלים להתחיל בעניני העבודה השייכים לר"ה ארבעים יום לפנ"ז, בעשרים באב, כמבואר בספריהם.

סבוענין זה שייך במיוחד לעבודת התשובה – שהרי התחלת עשרת ימי תשובה היא בר"ה, ובפרט ע"פ מ"ש הרמב"ם בנוגע לתקיעת שופר בר"ה, "אע"פ שתקיעת שופר בראש השנה גזירת הכתוב, רמז יש בו, כלומר עורו ישינים משנתכם ("אלו השוכחים את האמת בהבלי הזמן כו'") .. וחזרו בתשובה וכו'". ומזה מובן, שענין התשובה מתחיל כבר ארבעים יום לפני ר"ה – בעשרים באב.

סגט. ויש לקשר זה גם עם המדובר אודות דברי הגמרא במסכת תענית בנוגע לקרבן העצים: "בעשרים בו (באב, הקריבו קרבן העצים)

סד374
בני פחת מואב בן יהודה", ויש ב' דעות בגמרא אם הם בני דוד בן יהודה, או בני יואב בן צרוי'. ונתבאר בזה, שענינם של דוד ויואב הם ב' התנועות שישנם בעבודת ה' בכלל – עבודה בנוגע לעצמו, ועבודה בנוגע לעולם, שהרי דוד הי' יושב ועוסק בתורה, ויואב שהי' על הצבא יצא למלחמה, לכבוש עניני העולם (וכדברי הגמרא שהם תלויים זב"ז: "אילמלא דוד לא עשה יואב מלחמה, ואילמלא יואב לא עסק דוד בתורה").

סהוהרי ב' ענינים אלו ישנם גם בעבודת התשובה – כי, בנוגע לעבר, כיון שצריכים לשנותו, הרי זה נעשה ע"י מלחמה דוקא; ואילו בנוגע לעתיד, כיון שצריכה להיות תשובה כדבעי, כמ"ש הרמב"ם17 ש"יגמור בלבו שלא יעשהו עוד" ("לבל ישוב עוד לכסלה"22), עד ש"יעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם", הרי מובן שבמעמד ומצב כזה אין לו עסק עם מלחמות, אלא העבודה היא באופן של הליכה "מחיל אל חיל" בענינים של אור.

סוובכללות הרי זה גם החילוק בין העבודה שבזמן הגלות, ובכל שית אלפי שנין דהוי עלמא, לעבודה שתהי' לעתיד לבוא, כמבואר באגה"ק ש"אחר שיושלם בירור הניצוצות ויופרד הרע מהטוב" (כמ"ש "את רוח הטומאה אעביר מן הארץ"), אזי תהי' העבודה "להמשיך אורות עליונים יותר כו'", ומובן, שאז לא יהיו מלחמות, אלא תהי' רק הליכה "מחיל אל חיל" בקדושה גופא, עד ש"יראה אל אלקים בציון"91, "ליום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים".

סזוזהו ב' הענינים שבתשובה (כנ"ל ס"ז): "יעזוב רשע דרכו" – בנוגע לעבר, וקבלה טובה על להבא, לילך "מחיל אל חיל".

סחי. ויש להוסיף בביאור הקשר והשייכות של עשרים באב לענין התשובה:

סטובהקדים – שישנם הסימנים שסידרו הגאונים בנוגע לקביעות המועדים (כמובא בטור ושו"ע), בהתאם לקביעות של ימי חג הפסח.

ע[ויש לומר הביאור בהשייכות לימי הפסח דוקא – כי, חג המצות

עא375
הוא "ראש השנה לרגלים", ולכן מובן שכל הרגלים קשורים עם ה"ראש" וה"ראשון" שלהם, שכולל כולם.

עבזאת ועוד:

עגאחד בניסן הוא "ראש השנה למלכי ישראל", והרי המלך כולל את כל אנשי המדינה,

עד– ולכן מצינו בנוגע להחיוב של כל אדם מישראל לקיים כל תרי"ג מצוות, ועד שבשביל זה "צריך לבוא בגלגולים רבים כו'", שזהו "לבד מצות התלויות במלך, שהוא מוציא כל ישראל, כי הוא כללות כולם" –

עהוהיינו, לפי ש"הנשיא הוא הכל" (כלשון רש"י הידוע), ונמצא, שענינם של מלכי ישראל כולל את כל עניני יהדות, שזהו ענינם של ישראל.

עווזהו הטעם שהר"ת והסימנים הקשורים עם ימי הפסח (ה"רגל" שבחודש ניסן) הם לא רק בנוגע לג' הרגלים (שחג הפסח הוא ר"ה שלהם), אלא גם בנוגע לפורים ול"ג בעומר וכו' (כמובא בטושו"ע בשם הגאונים)].

עזובין הסימנים הנ"ל ישנו גם הסימן ה"צ ("א"ת ב"ש כו' ה"ץ") – שביום חמישי (ה') של פסח יחול הצום (צ') של יוהכ"פ שלאח"ז.

עחוגם הקביעות של עשרים באב היא באותו יום בשבוע שבו חל יוהכ"פ, והרי ענינו של יוהכ"פ הו"ע התשובה, כמבואר לעיל (ס"ו).

עטיא. ובהתאם לכך יש להתעכב על תורת בעל ההילולא בנוגע לענין התשובה:

פובהקדים – שכבר סיפרתי פעם בארוכה, שבהיותו בגולה, שהיתה גולה בכל הפרטים, במעמד ומצב ד"מן המיצר קראתי י"ה", בנוגע לעבודת התפלה, וגם בנוגע לעבודה דלימוד התורה, הנה כיון שלא הי' לו נייר ולא דיו וכו', כתב אאמו"ר הערות והגהות על הגליונות של אותם ספרים אחדים שהי' יכול ליקח עמו, או שהיו יכולים להביא ולשלוח לו אח"כ, כיון שגם שם הי' במאסר ובגלות בתוך גלות, תחת השגחה וכו'.

פא376
בין אותם ספרים אחדים הי' גם ספר התניא, ועל גליונות התניא רשם אאמו"ר כמה הערות והגהות, בקיצור, מצד צמצום המקום של הגליונות, וגם מצד הצמצום והמחסור בדיו, שלכן הוצרכה אמי מורתי לייצר בעצמה דיו, וכיון שהדיו נעשה ע"י "מומחה"... הי' חלקו שחור, חלקו אדום וחלקו ירוק (כנראה מצד החומרים שמהם ניסתה לייצר את הדיו, או מצד סיבות אחרות), כפי שרואים שהענינים נרשמו בצבעים שונים של דיו.

פבויש שם ב' הגהות הקשורים עם ענין התשובה: (א) בנוגע לענין התשובה כפי שנתבאר בחלק ראשון, (ב) בנוגע לענין התשובה כפי שנתבאר במקומו, באגרת התשובה, ומבאר אאמו"ר כפל הלשון ואריכות הדברים, ע"פ הידוע גודל הדיוק של רבינו הזקן בספריו בכלל ובספר התניא בפרט אפילו בנוגע לביטוי ותיבה כו', כדלקמן.

פגיב. בחלק ראשון, פרק י"ז, בנוגע לענין התשובה אצל אלו שהם היפך מצדיקים – ובמילא מובן שהמדובר הוא אודות התחלת עבודת התשובה, תשובה תתאה, שהו"ע "יעזוב רשע דרכו", קודם שהגיע למעמד ומצב ש"יעיד עליו יודע תעלומות כו'" – כותב רבינו הזקן: "אי אפשר .. להתחיל לעבוד ה' בלי שיעשו תשובה על העבר תחלה לשבר הקליפות שהם מסך מבדיל ומחיצה של ברזל המפסקת בינם לאביהם שבשמים כו'".

פדובנוגע לב' הענינים ד"מסך מבדיל" ו"מחיצה של ברזל" – כתב אאמו"ר על הגליון:

פה"יל"פ מסך מבדיל הוא קליפת נוגה שהיא רק מסך, ומחיצה של ברזל הוא ג"ק הטמאות לגמרי. או י"ל מסך מבדיל הדכורא דקליפה, ומחיצה של ברזל הנוקבין דקליפה שהוא בחי' ברזל כידוע".

פו[והענין בזה – כמבואר בלקוטי תורה להאריז"ל ובכ"מ ש"ברזל" ר"ת בלהה רחל זלפה לאה, ד' נשי יעקב, אלא שסדרם הוא באופן ד"שפחה כי תירש גברתה", בלהה ואח"כ רחל, וזלפה ואח"כ לאה, ומזה נעשה הר"ת "ברזל", שזהו ענין בלתי-רצוי, שלכן אסור שיגע

פז377
ברזל במזבח, שאז נעשה מזבח פסול. ומ"מ, יש גם הענין ד"ארץ אשר אבני' ברזל", אלא שזהו ע"י העבודה דהפיכת ה"ברזל", ע"ד "זדונות נעשו לו כזכיות"3].

פחויש לבאר בפירוש הא' – שכן הוא משמעות הלשון גופא, כי:

פט"מסך" – תיבה שנזכרה בחומש, והובאה בכ"מ בתושבע"פ – היינו מחיצה (לא חזקה, אלא) קלה ביותר, ועד כדי כך, שכדי שהמסך ישמש כמחיצה, יש צורך ב"יתדות", "תחובין בארץ או קשורין ותלויין וכובדן מכביד .. שלא ינועו ברוח", כפי שהי' בקלעי המשכן.

צולכן נאמר הלשון "מסך המבדיל" – לא מפסיק, כלשון הש"ס: "פסקת לי' לחיותי", שפירושו מלשון חיתוך וגזירה ("אָפּגעהאַקט און אָפּגעשניטן") ח"ו, אלא רק ענין של הבדלה, כמו שני חדרים מובדלים זמ"ז, שזה חדר בפ"ע וזה חדר בפ"ע.

צאולכן כותב אאמו"ר ש"מסך מבדיל הוא קליפת נוגה" – כי, קליפת נוגה הו"ע של תערובות טוב ורע, והיינו, שאין זה באופן של חיתוך וגזירה לגמרי ח"ו מהטוב, אלא ענין של הבדלה בלבד, והיינו, שיש מקום ש"לא יגורך רע", כולו טוב, ויש מקום שהוא מעורב טוב ורע, ובמילא הרי זה "עולם" בפני עצמו.

צבונוסף לזה יש גם "מחיצה של ברזל המפסקת" – לא רק הבדלה, אלא חיתוך וגזירה, כמו "פסקת לי' לחיותי", וקאי על ג' קליפות הטמאות לגמרי.

צגיג. ולאחרי כן, באגרת התשובה – כשמדובר אודות תשובה שלימה, תשובה עילאה – כותב רבינו הזקן: "מאחר שרוח עברה ותטהרם אזי תוכל נפשם לשוב עד הוי' ממש ולעלות מעלה מעלה למקורה ולדבקה בו ית' כו'".

צדומבאר אאמו"ר פרטי הדרגות שבזה:

צה"הנפש שהיא מבחי' מלכות [כי הנפש היא הנשמה, "חלק אלקה ממעל ממש", ושרש כל הנשמות הוא מספירת המלכות, שלכן נקראת

צו378
"כנסת ישראל"], הנה מלכות מושרשת בדת"י" (דעת תפארת יסוד. כלומר: מלכות שהיא בקו האמצעי, מושרשת ביסוד, ולמעלה יותר – בתפארת, ולמעלה יותר – בדעת).

צזו"זהו שהנפש שהיא מבחי' מלכות תשוב עד הוי' ב"ה ממש, ליסוד ת"ת ודעת", ד"יל"פ עד – יסוד (כי ביוסף שהוא בחי' יסוד, כתיב עד תאות כו'), הוי' – ת"ת, ממש – דעת" [כי, "ממש" מורה על ממשות ועצם הענין, ובנדו"ד, ממשות ועצם קו האמצעי, שזהו בחי' הדעת].

צחוממשיך: "ולעלות מעלה מעלה – הוא לחכמה ובינה, למקורה – הוא לחיצוניות הכתר .. ולדבקה בו ית' – הוא בפנימיות הכתר".

צטיד. וע"פ הידוע שספר התניא הוא תורה שבכתב של תורת החסידות, וכאמור כמ"פ ומבואר בארוכה שזהו"ע ששייך לכל אחד מישראל – הרי מובן, שגם הפרטים הנ"ל שייכים לכל אחד מישראל.

קולכן, הנה אפילו הפחות שבפחותים, אין לו להתיירא, כיון שברור הדבר שבידו ובכחו לבטל את ה"מסך המבדיל" ואפילו את ה"מחיצה של ברזל המפסקת", ולהגיע לתשובה שלימה, תשובה עילאה, שאז תשוב נפשו "עד הוי' ב"ה ממש", ותעלה "מעלה מעלה למקורה ולדבקה בו ית'" – "הרוח תשוב אל האלקים אשר נתנה"48, באופן של "ששון ושמחה"5.

קאומהגאולה הפרטית זוכים לבוא לגאולה הכללית, האמיתית והשלימה, שאז הנה "משיח אתא לאתבא צדיקייא בתיובתא", בעגלא דידן, ויגאלנו בגאולה האמיתית והשלימה ויוליכנו קוממיות לארצנו, ו"שמחת עולם על ראשם".

קב* * *

קגטו. דובר בשנים שעברו בנוגע ל"קרן" אשר על שמו של בעל

קד379
ה"יאָרצייט" וההילולא, שממנה באה תמיכה עבור ענינים הקשורים עם חינוך על טהרת הקודש, כמדובר אז בארוכה.

קהוכל הרוצה להשתתף – תבוא עליו ברכה, וכל המרבה הרי זה משובח.

קוטז. ויש לקשר זאת גם עם השיעורים בחומש בפרשה שלומדים במשך השבוע, ובכל יום לומדים חלק מהפרשה כפי שנחלקת לשבעה חלקים, ובנוגע לכ"ף אב שחל בקביעות שנה זו ביום הרביעי בשבוע – מרביעי עד חמישי בפרשת עקב:

קזבהתחלת פרשת היום נאמר: "בעת ההיא אמר ה' אלי פסל לך שני לוחות אבנים כראשונים גו' ואכתוב על הלוחות את הדברים אשר היו על הלוחות הראשונים אשר שברת גו'".

קחוהמשך הפרשה: "ובני ישראל נסעו גו' מוסרה שם מת אהרן גו'", ובפירוש רש"י: "והלא בהר ההר מת, צא וחשוב ותמצא שמונה מסעות ממוסרות להר ההר, אלא .. כשמת אהרן בהר ההר .. חזרתם לאחוריכם שמונה מסעות עד בני יעקן ומשם למוסרה כו'".

קטוסיום הפרשה: "ואנכי עמדתי בהר כימים הראשונים ארבעים יום וארבעים לילה וגו'".

קיובנוגע לסדר הזמנים – הרי זה באופן של רצוא ושוב, כי:

קיאבנוגע ל"פסל לך שני לוחות גו'" – כתב רש"י בפסוקים שלפנ"ז שהי' זה בכ"ט באב (בשנה הראשונה לצאתם ממצרים), בסיום ארבעים יום השניים לאחרי עלייתו בי"ח (י"ט) בתמוז; הסתלקות אהרן היתה "בשנת הארבעים לצאת בני ישראל מארץ מצרים" – לאחרי ל"ט שנה, ובימי החודש – "בחודש החמישי באחד לחודש"130, ר"ח אב ("בחד לירחא דאב"); ואילו "ואנכי עמדתי בהר כימים הראשונים גו'", קאי על ארבעים יום של לוחות אחרונות שנסתיימו ביוהכ"פ128 (בשנה הראשונה לצאתם ממצרים).

קיבונמצא, שבהתחלת פרשת היום מדובר אודות כ"ט מנ"א בשנה

קיג380
ראשונה ליצי"מ; בהמשך הפרשה מדובר אודות ר"ח מנ"א דשנת הארבעים: מצד השנים – ל"ט שנים לאח"ז, ומצד הימים – חודש לפנ"ז; ובסיום הפרשה – אודות יוהכ"פ דשנה ראשונה ליצי"מ!

קידומבאר רש"י הטעם שנכתב כאן ע"ד מיתת אהרן – ע"פ מאמר הירושלמי, אבל כיון שהובא בפירוש רש"י, בהכרח לומר שזהו גם פשוטם של כתובים – "לומר שקשה מיתתן של צדיקים לפני הקב"ה כיום שנשתברו בו לוחות ראשונות".

קיהיז. ויש לבאר הטעם שקשה מיתתן של צדיקים כשבירת הלוחות דוקא – דלכאורה הרי ישנם עוד ענינים בלתי-רצויים, ולמה מקשרים מיתתן של צדיקים עם שבירת הלוחות דוקא?

קיוויש לומר הביאור בזה בפשטות:

קיזבשבירת הלוחות הי' הסדר – שתחילה היו האותיות פורחות, ואז כבדו הלוחות, ורק לאח"ז היתה יכולה להיות שבירת הלוחות.

קיחוכן הוא גם במיתת צדיקים (בנוגע ל"עמך כולם צדיקים", ובפרט צדיקים כפשוטם) – שכל זמן שהנשמה היא בגוף אזי הכל בשלימות, ואילו התחלת המיתה היא מהענין ד"אותיות פורחות", שאז נעשה ענין הכבדות, ולאח"ז יכול להיות ענין השבירה כו', כמו בלוחות.

קיטיח. ויש להוסיף ולבאר הדיוק המיוחד – "קשה מיתתן של צדיקים .. כיום שנשתברו בו לוחות ראשונות":

קכובהקדמה – שלכאורה צריך להבין מהו הקושי כ"כ ("וואָס איז אַזוי דער שטורעם") ב"מיתתן של צדיקים", בה בשעה שגם לאחרי ההסתלקות נשארים כו"כ ענינים, כתבים, תלמידים וכו'?!

קכאואותה שאלה נשאלת גם בנוגע לשבירת לוחות ראשונות – הרי גם לאח"ז נאמר "פסל לך שני לוחות אבנים כראשונים גו' ואכתוב על הלוחות את הדברים אשר היו על הלוחות הראשונים", ואעפ"כ אומרים שזהו ענין קשה ("אַ געוואַלדיקער ענין") אפילו למעלה?!

קכביט. ויובן ע"פ דברי הגמרא "מאי דכתיב חרות על הלוחות, אלמלי לא נשתברו לוחות הראשונות לא נשתכחה תורה מישראל .. אין

קכג381
כל אומה ולשון שולטת בהן, שנאמר חרות, אל תיקרי חרות אלא חירות" – חירות משעבוד אומות העולם, וכן "חירות" מ"מלאך המות".

קכדוענינו בעבודה כפשוטה:

קכהבהפטרה דפרשת עקב כתיב: "ותאמר ציון עזבני ה' ואדנ-י שכחני". וכדי לשלול זאת, יש צורך לשלול את ענין השכחה למטה, והיינו, ע"י עבודת התשובה באופן ש"יעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם" (כנ"ל ס"ט), שלעולם לא ישכח שקיבל על עצמו שלא לעבור על רצון העליון הן ב"סור מרע" והן ב"עשה טוב",

קכוומובן, שכאשר אינו שוכח זאת, שאז נמצא במעמד ומצב של דביקות תמידית עם הקב"ה, "ואתם הדבקים בה' אלקיכם", ללא שינוי וחלישות בזה – אזי "חיים כולכם היום"140, שזהו"ע של חירות ממלאך המות, דכיון שישנו ענין החירות מיצה"ר, ש"הוא מלאך המות", אזי נעשית חירות ממלאך המות כפשוטו.

קכזכ. ובענין זה הוא החילוק בין לוחות הראשונות ללוחות השניות:

קכחבלוחות הראשונות – הנה לא זו בלבד ש"המכתב" הי' "מכתב אלקים", אלא גם הלוחות עצמם היו "מעשה אלקים"137, שנעשו ע"י הקב"ה בעצמו, ועי"ז נפעל שגם למטה לא הי' ענין של שכחה – לא רק מצד התורה, מצד הנשמה, אלא גם מצד הלוחות, מצד הגוף וחלקו בעולם, וענינו בעבודה בפועל – שלא רק הנשמה, "חלק אלקה ממעל ממש", היא במעמד ומצב ש"גם בשעת החטא היתה באמנה אתו ית'" (כמבואר בתניא), אלא הפעולה היא גם על הגוף, שגם הוא יהי' בתמידות "באמנה אתו ית'", ובמילא הרי זה מעמד ומצב שלא שייך ענין של חטא – חירות מהיצה"ר, כיון שהגוף והנשמה נעשים מציאות אחת, באופן שניכר בגלוי אצלם שהכל הוא אלקות, שהרי הוא וכתיבתו ופעולותיו כולא חד.

קכטואילו לוחות שניות – הנה אף שהקב"ה אמר "ואכתוב על הלוחות את הדברים אשר היו על הלוחות הראשונים", וכן הי' בפועל, "ויכתוב על הלוחות כמכתב הראשון את עשרת הדברים גו'", והיינו, שהקב"ה מעיד שכל הענינים שהיו כתובים על הלוחות הראשונות נכתבו

קל382
גם על הלוחות השניות, וגם באופן של אותיות החקיקה, "חרות על הלוחות", וגם בהם לא הי' בחי' אחור, שלכן נאמר בהם "בכתף ישאו" (שציווי זה הי' גם על הלוחות השניות) – הרי הלוחות עצמם לא היו "מעשה אלקים", אלא באופן ד"פסל לך גו'".

קלא– הלוחות נחצבו אמנם ע"י משה רבינו, אבל נחצבו מעוה"ז, אלא שבזה גופא נפעל העילוי דאותיות החקיקה, באופן ש"מ"ם וסמ"ך שבלוחות בנס היו עומדין", והיינו, שבגשם של הלוחות כפי שנשאר בגשמיותו הי' נראה נס גלוי, אבל ענין זה לא פעל מחוץ להלוחות – בנוגע להגוף, וכן בנוגע לפעולה בעולם (ודוגמתו בענין מיתת צדיקים – בנוגע לפעולה על התלמידים), ששם נשאר מקום לשינוי, שזהו ענין השכחה, מצד החלישות בענין הזכרון.

קלבוטעם הדבר – לפי שיש כאן שני ענינים נפרדים:

קלגעל עצמו – לא שייך לשכוח, שכן, לשכוח על עצמו פירושו ביטול המציאות ("אויס מציאות"), ואילו להיות מציאות ולשכוח על עצמו – הרי זה דבר והיפוכו; ענין השכחה שייך רק על דבר שניתוסף אצלו.

קלדובנוגע לעניננו: אע"פ שגם בלוחות השניות הי' ענין החקיקה, "חרות", על האבן של הלוחות גופא – הרי זה רק בנוגע להלוחות עצמם, אבל בנוגע לפעולה בעולם הי' יכול להיות ענין של חלישות, ובמילא יכול להיות ענין של שכחה, ולאח"ז גם כל הענינים המשתלשלים מזה, עד לשעבוד אומות העולם – בגלל שבינתיים הי' הענין ד"מפני חטאינו גלינו מארצנו".

קלהכא. והעצה לזה – שגם לאחרי שניתנו לוחות שניות יוכל להיות לימוד התורה (ו"גדול לימוד שמביא לידי מעשה" – עבודת ה' בכלל) באופן שלא יהי' שייך ענין השכחה – כאשר זוכרים שכל ענין הלוחות שניות בא לאחרי שבירת לוחות הראשונות, כדי לתקן את שבירת הלוחות הראשונות, כך, שדוקא מצד תוקף החושך (דשבירת הלוחות) ניתוסף עילוי בלוחות האחרונות לגבי לוחות הראשונות – "כפלים לתושי'".

קלואך כדי למצוא ולגלות בלוחות השניות את העילוי ד"כפלים

קלז383
לתושי'" – צריך להיות הענין ד"אנכי עמדתי בהר גו'", שזהו מש"נ לפנ"ז128 "ואתנפל לפני ה' גו'": תחילה באופן של תשובה תתאה, כפי שהי' בארבעים יום האמצעיים שהיו בכעס, והיינו, שאף שהי' הענין ד"סלחתי", לא הי' זה באופן שנעשה אהוב כו' כמקודם (כמ"ש הרמב"ם בנוגע למעלת בעל תשובה); ולאחרי כן, כפי שהי' בארבעים יום השלישיים – אחרונים ברצון, ש"נתרצה הקב"ה לישראל בשמחה .. (ו)ברצון שלם", כמבואר בפרש"י128 בארוכה.

קלחועפ"ז מובן קישור כל הענינים: בתחילה מסופר אודות הציווי "פסל לך שני לוחות אבנים"; אבל, כדי למצוא ולגלות את ענין המעלה שבדבר – מובא לאח"ז הענין דמיתת צדיקים שזהו בדוגמת שבירת לוחות הראשונות; ואז בא הסיום – "ואנכי עמדתי בהר כימים הראשונים גו'", "מה הראשונים ברצון אף האחרונים ברצון"151.

קלטכב. ומזה באים למ"ש בהמשך הפרשה, בהתחלת השיעור של יום חמישי: "ועתה ישראל מה ה' אלקיך שואל מעמך כי אם ליראה גו'", והיינו, שאצל כל אחד מישראל נעשה ענין היראה "מילתא זוטרתי", כמו אצל משה רבינו – כיון שבחי' משה שבו היא בגילוי.

קמוענין זה קשור גם עם מ"ש "אחת שאלתי וגו'" – כפי שמביא רבינו הזקן בלקו"ת דברי המגיד בפירוש דברי המדרש "אמר הקב"ה לדוד, בתחלה אתה אומר אחת שאלתי שבתי בבית ה', ואח"כ אתה שואל כמה שאלות, ולחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו וגו', והשיבו דוד, ממך למדתי, בתחלה לא באת עלי אלא באחת, שנאמר ועתה ישראל מה ה' אלקיך שואל מעמך כי אם ליראה, ואח"כ פתחת עלינו במצות הרבה, שנאמר ללכת בכל דרכיו ולדבקה בו וגו'" – שורה שלימה של דרישות ונתינת סיוע בהליכה "מחיל אל חיל" (כמבואר בלקו"ת בקיצור, ובאור התורה באריכות גדולה).

קמאכג. והנקודה בזה:

קמבאף שנמצאים עדיין בחודש אב – הרי זה חודש שנקרא "מנחם

קמג384
אב", ועד שדוקא בחודש זה ישנו העילוי דחמשה עשר באב, שעליו נאמר "לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב", למעלה יותר אפילו מחמשה עשר בניסן, פסח, וחמשה עשר בתשרי, סוכות, כמבואר בארוכה במאמר הנדפס.

קמדובאופן כזה יהי' גם הענין שיהפכו ימים אלו "לששון ולשמחה ולמועדים טובים", בקרוב ממש, בגאולה האמיתית והשלימה.

קמה* * *

קמוכד. מאמר (כעין שיחה) ד"ה והי' אם שמוע גו'.

קמז* * *

קמחכה. האמור לעיל (במאמר) אודות השינוי בין פרשה ראשונה, שבה קודם לימוד התורה ("ושננתם גו'") לקיום המצוות ("וקשרתם גו'"), "תלמוד גדול"149, לפרשה שני', שבה קודם קיום המצוות ("וקשרתם גו'") ללימוד התורה ("ולמדתם גו'"), "מעשה גדול"149, כפי שיהי' לעת"ל – הוא חידוש גדול לגבי המבואר בכ"מ אודות החילוק בין פרשה ראשונה שנאמר בה גם "בכל מאדך", לפרשה שני' שבה נאמר רק "בכל לבבכם ובכל נפשכם":

קמטאיתא בגמרא במסכת ברכות, שמ"ש (בפרשה שני' דק"ש) "ואספת דגנך גו'", הרי זה "בזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום".

קנולכאורה אינו מובן: הרי "ואספת דגנך גו'" נאמר לאחרי "והי' אם שמוע תשמעו גו' ולעבדו בכל לבבכם ובכל נפשכם"170, ואיך אפשר לומר שזהו מעמד ומצב ש"אין ישראל עושין רצונו של מקום"?

קנאוהביאור בזה173 – כדברי הרב המגיד – ש"בפרשה זו (השני') לא נזכר בכל מאדכם כמ"ש בפ' שמע, ולכן נק' עדיין אין עושין רצונו

קנב385
של מקום", והיינו, שאע"פ שהוא יהודי שלם בתורה ומצוותי', ומקיים הציווי "לעבדו בכל לבבכם ובכל נפשכם", מ"מ, כדי להיות "עושין רצונו של מקום" – "עושין" כפשוטו, כמו עשיית כלי, ו"עושין רצונו" פירושו לעשות את הרצון של הקב"ה מלכתחילה, היינו, לפעול אצלו רצון חדש, כמארז"ל "צדיק גוזר והקב"ה מקיים", כמ"ש "ותגזור אומר ויקם לך", ויתירה מזה: "אני גוזר גזרה ו(הצדיק) מבטלה" – הרי זה דוקא ע"י העבודה ד"בכל מאדך".

קנגכו. ובהקדמה – שכללות הענין דעשיית רצון חדש למעלה הו"ע התפלה, "יהי רצון". וזהו כללות החילוק שבין תורה לתפלה, שתורה ענינה המשכה מלמעלה למטה, והיינו, שמה שיש למעלה ממשיכה התורה למטה, ואילו תפלה פועלת רצון חדש, שתהי' מציאות חדשה גם בנוגע לענין שלא הי' במציאות כלל.

קנדולהעיר, שגם ע"י התורה פועלים מציאות חדשה – בנוגע לסדר השתלשלות (ששם לא היתה מציאות זו), וכפי שמצינו ברשב"י שפעל ירידת גשמים ע"י לימוד התורה, ועוד בקלות יותר מחוני המעגל שפעל ירידת גשמים ע"י תפלה, ומשמעות הענין – שבשניהם הוצרך להיות הענין ד"יהי רצון", רצון חדש, אלא שכאן היתה הפעולה ע"י תפלה וכאן ע"י תורה;

קנהאבל, החילוק ביניהם הוא – שפעולת חוני המעגל היתה דבר חדש לגמרי בעולם התפלה, ואילו בנוגע לפעולת רשב"י שלמד בתורה אודות ענין הגשמים ועי"ז נמשכו הגשמים למטה – הנה למטה הי' זה דבר חדש, אבל בתורה, הי' זה כמו חידוש בתורה, שאינו דומה לענין של חידוש בעולם.

קנוולכן, הדוגמא שהובאה בדברי חז"ל בנוגע לענין "קשה" היא מ"קריעת ים סוף"84, שזהו"ע של נס (חידוש) שבעולם, ולא הובאה דוגמא מחידוש בתורה, "גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך" [אף שגם החידוש בתורה יכולים לפעול בעוה"ז דוקא, וכמבואר באגה"ק ש"לכן באים

קנז386
העליונים לשמוע חידושי תורה מהתחתונים (כמארז"ל על הפסוק "חברים מקשיבים לקולך השמעיני") מה שמחדשים ומגלים תעלומות החכמה כו'", להסיר העלם והסתר, לתרץ קושיא ולגלות דבר חדש], כיון שאין זה דומה לענין של חידוש שצריך לפעול בעולם, כמו קרי"ס, כמדובר ומבואר בכ"מ.

קנחובנוגע לעניננו:

קנטכדי להיות "עושין רצונו של מקום", לפעול כביכול רצון אצל הקב"ה – לא מספיק "לעבדו בכל לבבכם ובכל נפשכם", אלא מוכרח להיות גם הענין ד"בכל מאדך", "מאד שלך", לצאת מכל מדידה והגבלה, ולהתבטל ממציאותו ("ווערן אויס-מציאות פאַר זיך"), כך, שכל מציאותו אינה אלא למלא רצון העליון, וכמארז"ל "עשה רצונו כו' בטל רצונך מפני רצונו", ואז יוכל להיות הענין ד"יבטל רצון אחרים מפני רצונך", כהפירוש בזה שקאי על הקב"ה, כאמור, שצדיק גוזר והקב"ה מקיים, ויתירה מזה, שהקב"ה גוזר וצדיק מבטל.

קסכז. ובכן:

קסאהן בפרשה ראשונה והן בפרשה שני' ישנם ב' הענינים דלימוד התורה ("ושננתם גו'" "ולמדתם גו'") וקיום המצוות ("וקשרתם גו'"), אלא שבפרשה ראשונה קודם לימוד התורה לקיום המצוות, ובפרשה שני' קודם קיום המצוות ללימוד התורה, כנ"ל.

קסבונתבאר בזה, שקדימת קיום המצוות ללימוד התורה בפרשה שני' היא ע"ד הענין ד"מעשה גדול" שיהי' לעתיד לבוא.

קסגולכאורה אינו מובן: איך יתאים ביאור זה עם האמור לעיל שבפרשה שני' מדובר אודות מעמד ומצב ש"אין עושין רצונו של מקום", ואילו המעמד ומצב ד"עושין רצונו של מקום" הוא בפרשה ראשונה, שבה נאמר "ובכל מאדך", שעפ"ז, הרי דוקא פרשה ראשונה – "עושין רצונו של מקום", ע"י העבודה ד"בכל מאדך" – שייכת למעמד ומצב דלעתיד לבוא?!

קסדכח. ויש לומר הביאור בזה – בפשטות:

קסהאיתא בגמרא במסכת שבת: "והגיעו שנים אשר תאמר אין לי

קסו387
בהם חפץ, אלו ימי המשיח" – כיון שאז לא תהי' שליטה ללעו"ז, כי "את רוח הטומאה אעביר מן הארץ"93, ותהי' רק עלי' "מחיל אל חיל"91 בקדושה גופא (כנ"ל ס"ט). ובמילא מובן שלא יצטרכו להשתמש בענין ד"בכל מאדך" בשביל לבטל מציאות של מנגד.

קסז– בודאי תהי' גם אז עבודה מצד מס"נ, ולכאורה – אדרבה: באופן נעלה יותר (כמבואר בכ"מ), אבל אז יהי' ענין המס"נ רק בדוגמת המס"נ של נפש האלקית מצד עצמה [דכיון שיש בה לא רק "לבבך" ו"נפשך"169, אלא גם כח הרצון וכח התענוג, הרי בהכרח שיהי' אצלה גם ענין המס"נ, "בכל מאדך"], שאין זה מגיע למעלת המס"נ ("בכל מאדך") שנעשה אצל נפש הבהמית (לאחרי הקדמת העבודה ד"בכל לבבך", "בשני יצריך"), ועד כדי כך, שה"בכל מאדך" של נפש האלקית מצד עצמה הו"ע של מדידה והגבלה בערך ה"בכל מאדך" של נפש הבהמית, ולכן יש צורך שנה"ב תפעל שהמס"נ שלה תהי' גם אצל נה"א, שזהו"ע "אחריך נרוצה", לשון רבים, נה"א יחד עם נה"ב, ועי"ז נעשה "הביאני המלך חדריו"191.

קסחוזהו גם כללות הענין המבואר בזהר שדוקא בעלי תשובה "משכי עלייהו ברעותא דלבא יתיר ובחילא סגיא כו'" (אף שגם צדיקים "משכי עלייהו כו'"), ו"בשעתא חדא וברגעא חדא".

קסטוענין זה שייך דוקא להכנה לגאולה שנעשית ע"י עבודת התשובה בזמן החושך כפול ומכופל של הגלות, בעקבתא דמשיחא, כאשר "מטו רגלין ברגלין", שאז ישנו ענין המס"נ ("בכל מאדך") באופן נעלה ביותר, וכפי שמבאר רבינו הזקן בפירוש הכתוב "והאיש משה עניו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה", שענווה זו היתה בפרט לגבי דרא דעקבתא דמשיחא, כיון שלא היתה תפיסת מקום למס"נ שלו לגבי המס"נ של זמן הגלות.

קעוכידוע גם תורת הבעש"ט על הפסוק "כן בקודש חזיתיך", שאמר דוד בהיותו "במדבר יהודה .. בארץ צי' ועייף בלי מים": "הלואי

קעא388
בקודש חזיתיך" – כי, אע"פ שגם בהיותו "בקודש", במשכן, היתה עבודתו של דוד מתוך מס"נ, שזהו"ע "שויתי ודוממתי", אעפ"כ, התברך "הלואי בקודש חזיתיך" מתוך מס"נ שהיתה אצלו בהיותו "במדבר יהודה" במעמד ומצב של גלות. ומזה מובן במכ"ש וק"ו בנוגע לגלות כפשוטו, ועאכו"כ הגלות שבדורותינו אלו.

קעבכט. ועפ"ז מובן גם בנוגע להחילוק בין פרשה ראשונה לפרשה שני' דק"ש:

קעגבפרשה שני' רואים בגלוי רק את העבודה ד"בכל לבבכם ובכל נפשכם", ועד למעמד ומצב של העלם והסתר ביותר, שיש כאלו שצריכים עדיין להתעסק עמהם ("קנעלן מיט זיי") ולפעול עליהם גם בנוגע לעבודה ד"בכל לבבכם ובכל נפשכם" (ובודאי אינם שייכים עדיין לענין ד"בכל מאדך"), כיון שיש מקום למעמד ומצב ד"וסרתם ועבדתם גו'".

קעדואעפ"כ, כאשר לאח"ז קופצים ("מ'וואַרפט זיך אַריין") ומתמסרים ללימוד התורה וקיום המצוות – באופן העבודה של בעלי תשובה ד"משכי עלייהו .. בחילא סגיא" – הנה כשמגיעים סוכ"ס לענין המס"נ, אזי הענין ד"בכל מאדך" הוא באופן נעלה הרבה יותר מאשר הענין ד"בכל מאדך" כפי שהוא מצד נפש האלקית, כמו בפרשה ראשונה דק"ש, ששם לא קיימת כלל המציאות ד"וסרתם ועבדתם גו'" (אע"פ שישנו הענין ד"בכל מאדך" מצד הפיכת היצה"ר, "בכל לבבך – בשני יצריך").

קעהועפ"ז מובן, שדוקא בפרשה שני' מגיעים למעמד ומצב שסדר העבודה בגלוי הוא באופן שקיום המצוות ("וקשרתם גו'") קודם ללימוד התורה ("ולמדתם גו'"), בהתאם לענין ד"מעשה גדול" שיהי' לעתיד לבוא.

קעול. ובנוגע לעניננו – הרי זה קשור עם המדובר כמ"פ אודות ההשתדלות בנוגע להנחת תפילין ("וקשרתם גו'"):

קעזגם כאשר חושבים אודות יהודי שצריכים עדיין לפעול עליו "לעבדו בכל לבבכם ובכל נפשכם", ועד שצריכים להבטיח ("באַוואָרענען") שלא יהי' אצלו מעמד ומצב ד"וסרתם", ואפילו כאשר צריכים לשלול את הענין ד"ועבדתם אלהים אחרים" רח"ל – צריכים מיד לדבר עמו אודות "וקשרתם גו'", עוד לפני שמדברים עמו אודות "ולמדתם אותם את בניכם"169, וענין זה פועל עליו ("דאָס דערנעמט אים")!...

קעח389
וענין זה מודגש במיוחד כשמתקרבים לחודש אלול [שהרי עומדים אנו לאחרי התחלת אמירת "לכו נרננה הקטן" (כלשון כ"ק מו"ח אדמו"ר) ב"קמי שבתא" שבו מברכים חודש אלול], ועאכו"כ בחודש אלול עצמו, שבו צריך לחזק "כל אשר ימצא .. בדק", ומוזכר בזה בפרט בדיקת התפילין והמזוזות, כמובא במטה אפרים.

קעטואף שלעת-עתה לא מצאתי בדרושי חסידות ענין בדיקת התפילין והמזוזות בנוגע להנהגת חודש אלול – הרי יש לומר בפשטות טעם הדבר, כי בשביל זה אין צורך להמתין לחודש אלול, אלא יש לעשות זאת במשך כל השנה כולה; או לאידך גיסא, כיון שיש חילוקי דעות אם צריך לבדוק התפילין פעם אחת בשנה, כלשון המכילתא: "מימים ימימה, מגיד שאדם צריך לבדוק את התפילין אחת לשנים עשר חודש", פעם אחת או פעמיים בשבע שנים (כפי שהובאו באחרונים פרטי הדעות בזה), ועד שיש דעה שאפילו תפילין שלא בדקו אותם ("תפילין דבי בר חבו"), כשרים.

קפובכל אופן, במקום להכנס לכל החשבונות וחילוקי דעות הנ"ל – הנה:

קפאכיון שמתקרבים לחודש אלול, שבו נמצא המלך בשדה, ומקבל את כל הבאים להקביל פניו בסבר פנים יפות ומראה פנים שוחקות לכולם, הנה אע"פ שיכולים לגשת אל המלך באותם לבושים שבהם נמצאים בשדה באמצע העבודה, הרי צריך להראות שהוא מקבל פני המלך, וענין זה מתחיל עי"ז ש"ראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך", שזהו ענין התפילין.

קפבובהנוגע לפועל, הנה לא זו בלבד שימשיכו כמו שהי' עד עתה, אלא יוסיפו לחזק את הבדק העצמי בנוגע לתורה ומצוותי', וגם לסייע ליהודי נוסף לחזק הבדק שלו,

קפגולכל לראש – ע"פ האמור בפרשה שני' דק"ש, שגם כאשר

קפד390
אוחזים באמצע העבודה לשלול הענין ד"וסרתם ועבדתם גו'", יש להתחיל מיד "להרעיש" ("שטורעמען") בנוגע ל"וקשרתם גו'",

קפהואז זוכים לנחת מהילדים – "ולמדתם אותם את בניכם לדבר בם"168, וכפירוש רש"י (בפשוטם של כתובים): "משעה שהבן יודע לדבר למדהו תורה צוה לנו משה",

קפוומזה באים ל"וכתבתם על מזוזות ביתך ובשעריך" – ה"בית" וה"שער" האמיתי של יהודי, בארץ ישראל, שזהו מקום הקביעות של כל אחד מישראל, שיש לו לכל-הפחות אמה על אמה בארץ ישראל (כמבואר בפוסקים בנוגע לכמה דינים בפועל, ובפרט בעניני פרוזבול), ועאכו"כ כאשר בונים שם ענין של קדושה, תורה ותפלה, שעי"ז מוסיפים וממשיכים אלקות למטה מעשרה טפחים בארץ ישראל, ועי"ז – בכל הארצות כולם.

קפזוכאשר עושים זאת מתוך שמחה וטוב לבב – הרי זה פורץ את הגדרים שלו, ובמילא הרי זה פורץ את הגדרים אצל השומע והמושפע.

קפחוממלאים את הרצון העליון – רצונו של הקב"ה – שכל יהודי יהי' לומד תורה ומקיים מצוות, ו"מקדשין אותו הרבה מלמעלה"20, שיוכל ללמוד תורה ולקיים מצוות מתוך הרחבה אמיתית, ומתוך נחת רב, בבני חיי ומזוני רויחי.

קפט* * *

קצלא. בהמשך להמבואר לעיל (במאמר164) אודות החילוק בין ב' הפרשיות דק"ש בהתאם לב' הדעות "תלמוד גדול" או "מעשה גדול", שהדוגמא לענין המעשה היא מצות תפילין, "וקשרתם גו'",

קצא– שהרי מצות מזוזה, "וכתבתם על מזוזות גו'", באה בשתי הפרשיות לאחרי תלמוד תורה, ואילו החילוק בין ב' הפרשיות בנוגע לסדר דלימוד התורה וקיום המצוות, מתבטא במצות תפילין דוקא, שבפרשה שני' קודמת מצות תפילין ("וקשרתם גו'") לתלמוד תורה ("ולמדתם גו'") –

קצביש להוסיף ולבאר לשון חז"ל "הוקשה כל התורה כולה לתפילין" (כמדובר כמ"פ גודל הדיוק בכל לשון של חז"ל, ועאכו"כ

קצג391
בענינים הקשורים עם הסברה והשכלה), והיינו, שכאשר יש צורך ללמוד ענין מסויים בתורה, אזי למדים זאת מתפילין (אע"פ שהפירוש הפשוט במארז"ל זה הוא בנוגע למצוות התורה, שממצות תפילין נמשך בכל המצוות כולם), שמזה מובן, שאע"פ שתפילין היא מצוה מעשית, ואילו תורה ענינה לימוד, הרי הם בעצם ענין אחד, אלא שבענין זה גופא יש חילוק בין מעשה ולימוד.

קצדויובן ע"פ המאמר הידוע במדרש תהלים, "אמרו ישראל לפני הקב"ה, רבש"ע, רוצים אנו ליגע בתורה יומם ולילה, אבל אין לנו פנאי, אמר להם הקב"ה, קיימו מצות תפילין ומעלה אני עליכם כאילו אתם יגעים בתורה יומם ולילה" – שמזה מובן ששניהם פועלים אותו ענין, שהרי הקב"ה הוא ותורתו אמת, וא"כ, כשהקב"ה אומר שע"י מצות תפילין "מעלה אני עליכם כאילו אתם יגעים בתורה יומם ולילה", הרי זה לפי שכן הוא הענין (אע"פ שבגלוי למטה יש צורך בכך ש"מעלה אני עליכם כו'"), והיינו, שתורה ותפילין פועלים אותו ענין (כמבואר בהמאמר), אלא שבתורה נעשה הדבר ע"י הלימוד, ובתפילין – ע"י המעשה.

קצהונמצא, שתפילין הו"ע של ממוצע בין תורה למצוות, שהרי תפילין היא מצוה מעשית, ואעפ"כ, ע"י קיום מצות תפילין "מעלה אני עליכם כאילו אתם יגעים בתורה יומם ולילה".

קצולב. וע"פ הידוע כללות החילוק בין תורה למצוות, שבמצוות, יש לכל מצוה מדידה והגבלה בזמן ומקום, ואילו תורה היא למעלה מזמן ומקום, שלכן יכולים ללמוד הלכות עולה אפילו בחוץ לארץ ובלילה, ו"כל העוסק בתורת עולה כאילו הקריב עולה" (אע"פ שמצות הקרבת העולה מוכרחת להיות במקום מסויים ובזמן מסויים דוקא) – הרי מובן, שגם במצות תפילין, שהיא ממוצע בין תורה למצוות, צריך להיות מענין התורה שהיא למעלה מזמן ומקום.

קצזועפ"ז יש לבאר מאמר תמוה בספרי – כמובא במנורת המאור – שכל המניח תפילין ניצול משלש מאות עונשים.

קצח392
[ולהעיר, שאף שלא מצינו זאת בספרי שלפנינו, הרי ידוע שיש כמה מדרשים וכמה הלכות שלא הגיעו אלינו, ומצינו אותם רק בספרי הראשונים, וכן הוא גם בנוגע למאמר הספרי הנ"ל. ולא יפלא שלא הובא בשו"ע, כיון שלכאורה אין זה ענין שנוגע להלכה בפועל].

קצטומבאר דיוק המספר שלש מאות – כיון שימי השנה שבהם מניחים תפילין, מלבד שבתות וימים טובים, מספרם (ע"פ רוב וע"ד המיצוע) שלש מאות.

רובהקדמה – שאין לפרש כוונת הספרי שהנחת תפילין בכל יום פועלת הצלה מעונש בנוגע ליום זה, דא"כ, אין זו הצלה משלש מאות עונשים, כי אם מעונש אחד, ואם מצד הצירוף של כל ימי השנה, הרי במשך ב' שנים נעשית הצלה משש מאות עונשים!... ומה גם שע"י קיום כל מצוה נעשית הצלה מעונש, ואין זה חידוש במצות תפילין שהיא מובדלת משאר המצוות.

ראועכצ"ל בפירוש דברי הספרי, שע"י הנחת תפילין פעם אחת ניצול משלש מאות עונשים.

רבולכאורה מהו קישור הענינים – שבגלל שבמשך השנה יש שלש מאות יום שבהם מניחים תפילין, לכן, הנחת תפילין פעם אחת, ביום רביעי מסויים, פועלת הצלה משלש מאות עונשים?!

רגוהביאור בזה – שאע"פ שחיוב הנחת תפילין הוא בכל יום בפני עצמו, מ"מ, יש במצות תפילין גם ענין שלמעלה מהזמן, כמו בתורה, ולכן יכול לקשר את כל הזמנים ביחד, כך, שהנחת תפילין ביום אחד כוללת את הפעולה של הנחת תפילין במשך כל השנה – שלש מאות ימים, ולכן פועלת הצלה משלוש מאות עונשים.

רד[ואין להקשות מדוע דוקא שלש מאות, לא פחות ולא יותר – כי, ע"פ תורה, נחשבת כל שנה לחטיבה בפני עצמה, דכשם שיש חלוקה של יום, שבוע וחודש, כך יש חלוקה של שנה, כפי שמצינו בנוגע לשביעית, ועד"ז בכמה ענינים במצוות התורה].

רהכלומר: בשאר מצוות, כמו מצות ציצית וכיו"ב, הנה בשעה שמקיים מצוה זו ביום מסויים, אזי ניצל מהעונש על העדר קיום המצוה ומקבל שכר על קיומה ביום זה; אבל במצות תפילין, הנה גם בהנחת תפילין של יום אחד, יש לו את הענין של הנחת תפילין – לכל הפחות בנוגע ל"סור מרע", העדר העונש – של כל השנה כולה.

רו393
מובן וגם פשוט, שביום שלמחרתו, אם הוא יום חול, יש עליו ציווי חדש להניח תפילין, ובודאי לא נפטר ח"ו ע"י הנחת תפילין אתמול; אבל נניח שמאיזה סיבה שתהי' לא יניח תפילין למחרת – אם בגלל היותו שבת ויו"ט, או בגלל ש"הגיעו שנים אשר תאמר אין לי בהם חפץ"189, וכיו"ב, הנה גם בהנחת תפילין של אתמול יש כבר פעולה של שלש מאות הנחות תפילין, שכוללים את כל השנה כולה.

רזובזה נכללים גם השבתות והימים טובים שביניהם, שכן, אף ששבת ויו"ט פטורים מתפילין, כיון שתמורת ה"אות" של התפילין ישנו ה"אות" של שבת ויו"ט, הרי מובן, שכאשר ישנו ה"אות" של תפילין לפני השבת ולאחר השבת (שהרי כלפי שמיא גליא שיניח תפילין ביום ראשון), אזי ה"אות" של השבת – להיותו בין שני "אותות" – הוא באופן נעלה יותר שלא בערך מכמו שהי' ללא ה"אות" מלפניו או מלאחריו ח"ו.

רחלג. וענין זה נותן תוספת כח ותוספת עידוד חזק בנוגע להתעסקות לפעול על יהודי להניח תפילין:

רטנוסף על המדובר כמ"פ בארוכה (וכבר נדפס)215, שכאשר מניחים תפילין עם יהודי פעם אחת, אזי מוציאים אותו מהגדר של "קרקפתא דלא מנח תפילין" מעולם*, הנה גם אם בלאה"כ כבר אינו בגדר זה, כיון שכבר הניח תפילין כמה פעמים, הרי ע"י הנחת תפילין פעם נוספת מצילים אותו משלש מאות עונשים, ולמחר, מצילים אותו עוד פעם משלש מאות עונשים – כנגד כל ימות השנה, יחד עם השבתות והימים טובים שבהם!

ריולא לדרשה קאתינא, אלא בהנוגע לפועל – להוסיף אומץ בהנוגע לענינים של הנחת תפילין.

ריאלד. ויה"ר שע"י הנחת תפילין (של ראש, וכן תפילין של יד, שהרי

ריב*) ע"פ המובא בכו"כ ראשונים (נסמנו גם בתו"ש ס"פ בא).

ריגומ"ש בשו"ת מן השמים ס"נ: "פירשו לנו רבותינו דלא מנח תפילין מעולם, ושאלתי על זה .. אם מניחים אותם פעם אחת בשנה כו'" – כיון שלא מצאתי (לע"ע) מי שיעורר על הסתירה מיני' ובי', צ"ע בשאר הדפוסים אולי במקום בשנה צ"ל בחייו וכיו"ב.

ריד394
"כל זמן שבין עיניך יהיו שתים") יקויים מ"ש210 "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך"210, ש"נפל פחד היהודים עליהם", כך, שנמצאים במעמד ומצב של מנוחה, שמחה וטוב לבב, עוד בזמן הגלות,

ריהועד להתכלית שבזה – קיום היעוד "ונגלה כבוד ה' וראו כל בשר יחדיו גו'", כפשוטו וככל הפירושים שבזה,

ריובגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו, שיפעל הענין ד"אהפוך אל עמים שפה ברורה גו' לעבדו שכם אחד", "והיתה לה' המלוכה", ו"יהי' ה' אחד ושמו אחד", "כשאני נכתב אני נקרא", והיינו, שכמו שהי' בביהמ"ק בזמן שהי' קיים, כך יהי' בכל העולם כולו,

ריזבקרוב ממש, בביאת משיח צדקנו.

ריח* * *

ריטלה. ע"פ האמור לעיל (במאמר164) אודות החילוק בין פרשה ראשונה לפרשה שני' דק"ש, מובן גם החילוק ביניהם ביחס לפרשיות התורה – שהרי כל ענין בעולם הוא בהשגחה פרטית, ועאכו"כ בתורה, ובפרט בספר דברים שבו דרשינן סמוכים לכו"ע – שפרשה ראשונה דק"ש היא בפרשת ואתחנן, ופרשה שני' דק"ש היא בפ' עקב:

רכהענין ד"ואתחנן" – שעל שם זה נקראת פרשת ואתחנן כולה – הי' כאשר משה רבינו עמד לסיים את הארבעים שנה שהיו במדבר, ובנ"י עמדו אז בהתחלת העבודה של הכניסה ל"ארץ טובה ורחבה"; ואילו הענין ד"עקב" – הרי מבואר במדרשי חז"ל שקאי על "עקב" וסוף כל הזמנים, עד ל"עקבתא דמשיחא".

רכאוכן הוא גם בנוגע לעבודה הפרטית של כל אחד מישראל – שהתחלת העבודה היא באופן ד"אתה החילות", שזהו"ע אתערותא דלעילא, והיינו, שיהודי מבקש ברכתו של הקב"ה שיצליח בעבודתו בעולם, ב"הנהג בהן מנהג דרך ארץ"171; ומזה באים להענין ד"והי' עקב

רכב395
תשמעון", דקאי על העבודה דקיום המצוות בכל הפרטים, עד למצוות הכי פרטיות, שזהו ה"עקב" שבמצוות, שלכן אדם דש עליהם בעקביו.

רכגועפ"ז מובן שבפרשת ואתחנן מדובר אודות זמן קדום יותר מאשר בפרשת עקב, והיינו, שבפרשת ואתחנן מדובר אודות ההתחלה – "אתה החילות", ואילו בפרשת עקב מדובר אודות סוף ("עקב") כל הזמנים, עד לזמן שבו יקויים היעוד "את רוח הטומאה אעביר מן הארץ"93, "ונגלה כבוד ה' וראו כל בשר יחדיו כי פי ה' דיבר"226, למטה מעשרה טפחים בעוה"ז הגשמי.

רכדובהתאם לכך, הנה הסדר בפ' ראשונה דק"ש שבפרשת ואתחנן הוא לפי הדעה ש"תלמוד גדול", ואילו הסדר בפ' שני' דק"ש שבפרשת עקב הוא לפי הדעה ד"מעשה גדול" – שזהו הסדר ששייך לזמן דלעתיד לבוא, כנ"ל במאמר.

רכהלו. ויש להוסיף ולהעיר על חידוש ושינוי נוסף בין פרשה ראשונה לפרשה שני' – בנוגע ללימוד התורה:

רכובשתי הפרשיות מדובר אודות לימוד התורה, אבל יש חילוק עיקרי ביניהם – שבפרשה ראשונה נאמר "ושננתם לבניך (ונוסף לזה) ודברת בם"165, היינו, שנוסף על הציווי "ושננתם לבניך", יש גם ציווי (על זה שנצטווה "ושננתם לבניך") שהוא בעצמו צריך לדבר בדברי תורה; ואילו בפרשה שני' נאמר "ולמדתם אותם את בניכם לדבר בם", היינו, ש"לדבר בם" קאי על "בניכם".

רכזוכאן רואים שכאשר לא מעיינים בפירוש רש"י, לא מבחינים ולא לומדים את הפירוש הנכון בכתוב – גם כאשר מדובר אודות פירוש המילות בק"ש (שנוגע בכמה ענינים): רובא דעלמא – לכל-הפחות מאלו שדברתי עמהם – מפרשים "(ושננתם לבניך) ודברת בם" ו"(ולמדתם אותם את בניכם) לדבר בם" באותו אופן; בה בשעה ש"ודברת בם" קאי על האב והרב, ואילו "לדבר בם" קאי על הבן, כפירוש רש"י: "משעה שהבן יודע לדבר למדהו תורה כו'".

רכחלז. והחילוק בפועל:

רכטבפרשה ראשונה – הפעולה ד"ודברת בם בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך", היא בנוגע לעצמו, אבל בנוגע ל"בניך" – לא

רל396
יודעים אם אכן פעל עליהם; ואילו בפרשה שני' – הנה לא זו בלבד שהוא מתנהג כן, אלא אם רק יקיים מ"ש "ולמדתם אותם את בניכם לדבר בם", אזי יהי' הדיבור "בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך" גם אצל הבנים.

רלאוהרי זה חילוק מן הקצה אל הקצה: לפעול על עצמו – זהו ענין אחד; אבל לפעול על הבנים שהנהגתם תהי' באופן ד"לדבר בם" – הרי זו עבודה מיוחדת לגמרי, ובשביל זה יש צורך בסייעתא דשמייא והצלחה מיוחדים.

רלבלח. ובפרטיות יותר:

רלגהן אמת שמפני רוב הדאגות וכו' מוסרים את הדרכת וחינוך הילדים במדה הכי חשובה למוסדות חינוך, אבל אעפ"כ, בחינוך הילד נוטל חלק חשוב לא רק בית-הספר, אלא גם הבית; יש להבטיח שכאשר הילד חוזר הביתה, לא יראה שם סתירה ח"ו לבית-הספר, אלא אדרבה – שיראה שם סיוע לזה, כך, שהענין ד"לדבר בם" יהי' לא רק בבית-הספר עם ה"מלמד", אלא גם "בשבתך בביתך", בבואו לאביו ואמו, יוכל לדבר אודות "תורה צוה לנו משה".

רלדוענין זה נפעל ע"י פרשה שני' אפילו אצל מי שצריך לשלול אצלו הענין ד"וסרתם ועבדתם גו'";

רלהולאידך גיסא, יכול להיות מי שעבודתו "בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך", וגם עושה כל התלוי בו לקיים "ושננתם לבניך", ואפילו "לבניך אלו התלמידים"239, אבל, אם אכן יצליח לפעול עליהם "לדבר בם" – הרי זו עבודה בפני עצמה.

רלווכידוע מאמר כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע (אביו של כ"ק מו"ח אדמו"ר), שכשם שמצוה בכל יום להניח תפילין [ולהעיר שגם כאן נקט הדוגמא דהנחת תפילין דוקא], כך מצוה על כל אחד מישראל לקבוע בכל יום זמן מסויים לדבר עם בני הבית בנוגע ליהדות, תורה ומצוותי'. ומזה מובן, שזהו ציווי ומצוה בפ"ע, ויש צורך בסייעתא דשמייא מיוחדת.

רלזלכל לראש צריכים האב והאם להראות "דוגמא חי'", כי, אם יאמרו לו דבר אחד, ואילו הנהגתם תהי' באופן אחר, לא יפעל הדיבור על הילד;

רלח397
ילד לא מבין "קונצים"... אם האב "נאה דורש", והאם "נאה דורשת" – עליהם להיות גם "נאה מקיים", ואם חסר אצלם בהקיום – אינו מקבל את ה"דרשה".

רלטאך גם בהיותם "נאה דורש ונאה מקיים", צריכים האב והאם לדבר "דברים היוצאים מן הלב", כדי שיחדרו הדברים ויפעלו אצל הבן והבת, "לדבר בם", לא רק בבית-הספר, אלא גם "בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך",

רמועד שצריכים לדרוש מהילדים – ולקוות שיפעלו עליהם – "לדבר בם, ולא בדברים אחרים", ועאכו"כ "לא בדברים בטלים" (כפי שפוסק רבינו הזקן בהלכות תלמוד תורה), היינו, שכל הדיבור שלהם יהי' קשור עם הענינים שאודותם מדובר בפרשה ראשונה ופרשה שני' דק"ש; ומה שלפעמים יש איזה דיבור אחר – הרי זה באופן ש"מלאכתו עראי", ואינו אלא בתור הכנה שיוכל להבין יותר טוב את עניני התורה, ולדבר בם ביתר חיות והתלהבות.

רמאוענין זה הוא בשוה אצל בנים ובנות – כי, אע"פ שבנוגע ללימוד התורה יש חילוק גדול ביניהם, הרי ע"פ ביאור רבינו הזקן בסוף פרק א' של הלכות תלמוד תורה, הנה בכל הענינים הקשורים עם יראת שמים, אין חילוק בין איש לאשה, ומזה מובן גם בנוגע לשלילת הדיבור בדברים בטלים אצל בת ישראל, כיון שאין זה רק ענין של ביטול תורה, אלא בזה תלוי אם היא תישאר בת ישראל כשרה, או רח"ל שיהיו לה כל הקשיים שרואים עתה, לא עלינו ("ניט פאַר קיין אידישע הויז געדאַכט"), אצל ה"היפּיס" וכל התועים כו' ("מיט די בלאָנדזשעניש מיט די אַלע זאַכן...").

רמבולהבטיח ולשלול זאת – אין זה בהיותה בת שמונה עשרה, כשנמצאת כבר ב"גרעניטש-ווילידזש", ואז באים ההורים בריצה ושואלים: היתכן?! מה היא עושה שם, ומדוע אינה חוזרת הביתה?... צריכים להבטיח זאת "כשהתינוק מתחיל לדבר"! ובזמננו זה, עקבתא דמשיחא ("והי' עקב") – הרי זה נוגע לא רק כדי שתהי' "רבנית" טובה, אלא כדי שתישאר בת ישראל בבית הורי', שבבוא הזמן יביאו אותה לחופה "כדת משה וישראל"!

רמג398
וכאשר טוען שצריך עדיין להתייגע עם עצמו כיון שעדיין לא השלים עבודתו, וצריך עדיין להבטיח שלא יהי' מעמד ומצב ד"וסרתם ועבדתם גו'", כיון שחסר אצלו הענין ד"בכל מאדך" – אזי אומרים לו: אין זמן להמתין!... עליך אמנם לעסוק עם עצמך באופן של "יגעת", וכפי שהתורה קובעת מה נקרא "יגעת"... אבל, בבת אחת, עליך לעסוק (ובזה תלוי כל הקיום שלך) גם בענין ד"ולמדתם אותם את בניכם", "משעה שהבן יודע לדבר למדהו תורה צוה לנו משה", לכל בני ובנות ישראל,

רמדאלא שיש בזה חילוקים: ילד בן שלש עשרה צריך להניח תפילין בימות החול (ולא בשבת), ואילו בת אינה צריכה להניח תפילין, אבל בגלל זה יש לה התחייבויות כאלו שאין לבנים,

רמהואילו כשמדובר אודות שש המצוות שחיובן תמידי, בכל זמן ובכל מקום, ללא הפסק, שהם: אהבת ה' ויראת ה', אחדות ה' וכו' (כמ"ש בהקדמת ספר החינוך ש"סימנם שש ערי מקלט תהיינה לכם") – הרי הם בשוה אצל איש ואשה, ואחת מהם היא: לייחדו, היינו, שבכל מקום שבו נמצא יהודי צריך לידע שאין שם מציאות אחרת מלבדו ית'; ה' אחד, ו"אין עוד מלבדו"!

רמווכדי שכל זה יחדור אצל הילד – הנה לכל לראש עליו לראות "דוגמא חי'" מהוריו, ואח"כ צריך לשמוע מהם, מאביו ומאמו, באופן ש"כשהתינוק מתחיל לדבר" אזי מספרים לו לכל לראש ש"תורה צוה לנו משה", ולא רק באופן שאביו לוחש זאת בחשאי לתוך אזנו, אלא צריכים לדבר עמו כל כך עד שגם כאשר הילד הולך ברחוב, "בלכתך בדרך", לא יתבייש לספר שהוא בן לעם שיש לו "תורה" ש"צוה לנו משה".

רמזלט. וכל זה מודגש בפרשה שני' דק"ש – "ולמדתם אותם את בניכם לדבר בם וגו'" – שבפרשת עקב:

רמחכאשר בנ"י היו במדבר – לא הי' "קונץ" להתנהג כך; היכן הוא ה"קונץ" שאז תובעים זאת – לאחרי שכבר יצאו מהזמן שבו הי' מעמד ומצב ד"אתה החילות", ונמצאים בזמן ד"והי' עקב", הנה אז תובע הקב"ה – לאחרי שנותן את הכחות הדרושים לקיים זאת בפועל (שהרי "אין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו") – להעמיד בנים ובנות כאלו שבכל מקום שבו נמצאים יהי' הדיבור שלהם – באופן ש"נפשי יצאה

רמט399
בדברו" – בענין ד"תורה צוה לנו משה", וזוכים לכך שידברו בזה "בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך",

רנואח"כ מעמידים בתים בישראל, "בנין עדי עד", ומקיימים את המצוה "וכתבתם על מזוזות ביתך ובשעריך", שענינה של מזוזה שהיא מהוה עדות על כל מה שנמצא בבית, שבעה"ב נותן זאת להקב"ה, והקב"ה שומר זאת, וכמשל ה"חותם" ש"היו עושים לבהמה ועבד כשקונין אותם לשם עבדות", "חותם שאנחנו בניו כו'",

רנאועד שבאים ל"ביתך" ו"שעריך" ב"ארץ אשר גו' עיני ה' אלקיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה"25, כיון שמעמידים בנים ובנות שיוצאים עמהם מן הגלות, "בנערינו ובזקנינו גו' בבנינו ובבנותינו", בקרוב ממש, ע"י משיח צדקנו.

רנב[כ"ק אדמו"ר שליט"א בירך ברכה אחרונה, אח"כ צוה לנגן הניגון "אתה בחרתנו", ועודד מאד את השירה].