Toras Menachem·Vol. 53 (5728·Part 3)·Sicha for Shabbos Parshas Eikev·Shabbos Mevarchim Elul·23 Menachem-Av 5728תורת מנחם·נג - שנת תשכ"ח - חלק שלישי·שיחת ש"פ עקב·מבה"ח אלול·כ"ג מנחם-אב·ה'תשכ"ח

א407
בס"ד. שיחת ש"פ עקב, מבה"ח אלול, כ"ג מנחם-אב, ה'תשכ"ח.
בלתי מוגה

בא. שבת מברכים חודש אלול הוא כמו כל שבת מברכים החודש, שענינו הכנה ונתינת כח על החודש הבא, ע"י המשכת הברכה בכל ששת הענינים שאומרים בנוסח ברכת החודש, ומסיימים "ונאמר אמן", כדי לפעול המשכת הברכה למטה.

גונוסף על הנתינת כח הכללית שבכל שבת מברכים החודש, הנה בשבת מברכים של כל חודש יש גם נתינת כח מיוחדת בנוגע ובשייכות לענינו המיוחד של חודש זה.

דובנוגע לחודש המתברך בשבת מברכים זה, חודש אלול – חודש הרחמים, ע"ש שבו מאירים י"ג מדות הרחמים, לעורר על עבודת התשובה – הנתינת כח משבת מברכים היא בנוגע לעבודת התשובה, שתהי' כדבעי ובשלימות.

הב. ובפרטיות יותר:

וחודש אלול קשור עם ענין התשובה – שהרי בר"ח אלול מתחילים הארבעים יום שסיומם ביוהכ"פ, שאז פעל משה רבינו הענין ד"סלחתי כדברך" (כמובא בפירוש רש"י בפרשתנו).

זוכדאיתא בטור1: "תניא בפרקי ר"א בר"ח אלול אמר הקב"ה למשה עלה אלי ההרה, שאז עלה לקבל לוחות אחרונות, והעבירו שופר במחנה .. לכן התקינו חז"ל שיהו תוקעין בר"ח אלול בכל שנה ושנה וכל החדש, כדי להזהיר ישראל שיעשו תשובה, שנאמר אם יתקע שופר בעיר וגו'", וכידוע מ"ש הרמב"ם בנוגע לתקיעת שופר: "אע"פ שתקיעת שופר בראש השנה גזירת הכתוב, רמז יש בו, כלומר, עורו ישנים משנתכם ונרדמים הקיצו מתרדמתכם ("אלו השוכחים את האמת בהבלי הזמן כו'") וחפשו במעשיכם וחזרו בתשובה כו'".

ח408
וכדי שעבודת התשובה בחודש אלול תהי' כדבעי, הנה הנתינת כח על זה היא ע"י י"ג מדה"ר שמאירים בחודש אלול.

טג. ויש להוסיף, שגם הנתינת כח לעבודת התשובה ע"י הארת י"ג מדה"ר, קשורה עם עבודת האדם:

יובהקדמה – שאע"פ שהארת י"ג מדה"ר בחודש אלול הו"ע שבא בדרך אתערותא דלעילא, ללא ההכנה של אתערותא דלתתא, וכפי שמבאר רבינו הזקן2 ענין זה "ע"פ משל למלך שקודם בואו לעיר יוצאין אנשי העיר לקראתו ומקבלים פניו בשדה .. והוא מקבל את כולם בסבר פנים יפות ומראה פנים שוחקות לכולם .. וכך .. בחודש אלול יוצאין להקביל אור פניו ית' בשדה .. שהו"ע הארת י"ג מדות כו'" – הרי ידוע שגם בנוגע לענין שבא באתעדל"ע יש צורך בהכנה מסויימת ע"י אתעדל"ת שהיא מעין האתעדל"ע (ובפרט לאחרי מ"ת, שאז נפעל שכל דבר צ"ל ע"י הכנת המטה דוקא), אף שלאמיתו של דבר האתעדל"ת היא שלא בערך כלל לגבי האתעדל"ע.

יאומזה מובן גם בנוגע להארת י"ג מדה"ר בחודש אלול, שאע"פ שזהו"ע שבא מלמעלה בדרך אתעדל"ע, הרי זה קשור גם עם אתעדל"ת.

יבואף שלפי מנהגנו אין הוספה באמירת י"ג מדה"ר בחודש אלול – הרי ישנה ההוספה באמירת המזמור "לדוד ה' אורי וישעי" בכל ימי חודש אלול [משא"כ בחודש תשרי הרי זה רק בחלקו], וע"פ הידוע שמזמור זה קשור עם י"ג מדה"ר, נמצא, שאמירת מזמור זה היא בבחי' אתעדל"ת לגבי האתעדל"ע דהארת י"ג מדה"ר.

יגד. ויש לקשר כל האמור לעיל עם פרשת השבוע שקורין בשבת מברכים חודש אלול בשנה זו – פרשת עקב:

ידבפרשת עקב נאמר: "ועתה ישראל מה ה' אלקיך שואל מעמך כי אם ליראה וגו'". ואיתא במדרש "אין ועתה אלא תשובה".

טווגם ענין המזמור "לדוד ה' אורי וישעי" קשור עם הפסוק הנ"ל, כי: במזמור "לדוד ה' אורי וישעי" אומר דוד – בשם כל ישראל –

טז409
"אחת שאלתי מאת ה' וגו'", ואיתא במדרש "אמר הקב"ה לדוד, בתחלה אתה אומר אחת שאלתי שבתי בבית ה', ואח"כ אתה שואל כמה שאלות, לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו וגו'16, והשיבו דוד, ממך למדתי, בתחלה לא באת עלי אלא באחת, שנאמר ועתה ישראל מה ה' אלקיך שואל מעמך כי אם ליראה, ואח"כ פתחת עלינו במצות הרבה, שנאמר14 ללכת בכל דרכיו ולדבקה בו וגו'".

יזה. וההכנה לזה – במילואה ובתכליתה – היא בשבת מברכים חודש אלול, שבו נמשכת נתינת כח על עבודת התשובה דחודש אלול שתהי' כדבעי למהוי, ע"י המשכת הברכה בנוגע לששה ענינים שאומרים בנוסח של ברכת החודש, ובאופן שהברכה אינה נשארת למעלה, אלא נמשכת למטה, כפי שפועלים ע"י "ונאמר אמן", כידוע בענין "גדול העונה אמן יותר מן המברך", שעי"ז נעשית הוודאות בנוגע לגמר הענין – ההמשכה למטה.

יחוע"י עבודת התשובה כדבעי, זוכים להמשכת הברכה מלמעלה "מידו המלאה הפתוחה הקדושה והרחבה", ובאופן שנמשכת למטה מעשרה טפחים, ולשנה טובה תכתבו ותחתמו, שבזה נכללים כבר כל הברכות.

יט* * *

כו. המשך הביאור בשיטת הרמב"ם במצות התשובה – נכלל בשיחת כ"ף מנ"א ס"ז.

כאובסיום הענין, בנוגע להמשכת ענין התשובה כפי שהיא למעלה ממצוות פרטיות ולמעלה מגדר מצוה (למעלה ממדידה והגבלה) – במצוות פרטיות (וע"ד המשכת המקיף בפנימי), אמר כ"ק אדמו"ר שליט"א:

כבולהעיר, שעד"ז מצינו גם בנוגע לר"ה – שאז ישנו הענין ד"אתם נצבים היום כולכם גו'", "לאחדים כאחד", באופן שלמעלה מהתחלקות; וביחד עם זה, ישנה גם ההמשכה בכל פרטי המדריגות, מ"ראשיכם שבטיכם" עד "חוטב עציך" ו"שואב מימיך"21.

כג410
ועד"ז בנוגע לחודש אלול שבו אומרים המזמור "לדוד ה' אורי וישעי" – שישנו הענין ד"אחת שאלתי", ואח"כ נמשך בכל פרטי עניני המצוות (כנ"ל ס"ד).

כדוכאשר עבודת האדם היא באופן האמור, הרי זה פועל שכך תהי' גם המשכת הברכה מלמעלה – שהברכה היא ממקור הברכות ש"סמוי מן העין", ולמעלה ממדידה והגבלה, "עד בלי די", ונמשכת אל המתברך בהיותו למטה במדידה והגבלה,

כהולדוגמא: הברכה "ואכלת ושבעת", "שתהא ברכה מצוי' בפת בתוך המעים", והיינו, שגם כאשר המאכל נמצא בתוך המעים (לאחרי הטחינה ע"י ל"ב השינים כו'), שזוהי תכלית ההגבלה, נמשכת בו הברכה מלמעלה; ועד"ז בנוגע לשאר צרכי האדם, שנכללים בענין האכילה – שתומשך בהם ברכה והצלחה, שיהיו בהרחבה וכו'.

כוובנוסח הידוע – ברכת כתיבה וחתימה טובה לשנה טובה ומתוקה, בטוב הנראה והנגלה, למטה מעשרה טפחים.

כז* * *

כחז. מאמר (כעין שיחה) ד"ה ועתה ישראל מה הוי' אלקיך שואל מעמך וגו' (הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א).

כט* * *

לח. על הפסוק "לדבר בם" שנאמר בפרשה שני' דק"ש (בהמשך למ"ש בפרשה ראשונה "ושננתם לבניך ודברת בם"), מפרש רש"י: "משעה שהבן יודע לדבר למדהו תורה צוה לנו משה, שיהא זה למוד דבורו. מכאן אמרו כשהתינוק מתחיל לדבר, אביו מסיח עמו בלשון הקודש ומלמדו תורה. ואם לא עשה כן, הרי הוא כאילו קוברו, שנאמר27 ולמדתם אותם את בניכם לדבר בם וגו' למען ירבו ימיכם וימי בניכם, אם עשיתם כן, ירבו, ואם לאו, לא ירבו, שדברי תורה נדרשין מכלל לאו הן ומכלל הן לאו".

לאובכן, כאשר מעיינים בפירוש רש"י זה – רואים שכולו מוקשה:

לב411
א) מניין לו לרש"י שהכוונה במ"ש "ולמדתם אותם גו' לדבר בם" היא לפסוק "תורה צוה לנו משה"? – ואף שכן הוא בגמרא וספרי27, הרי ענינו של רש"י הוא לפרש פשוטו של מקרא (כמדובר כמ"פ), וא"כ, מהו ההכרח בפשוטו של מקרא ש"לדבר בם" קאי על הפסוק "תורה צוה לנו משה"?

לגב) למה מוסיף רש"י "אביו מסיח עמו בלשון הקודש": (א) מה נוגע כאן באיזה לשון צריך האב לדבר עם בנו – הרי אין ענינו של רש"י להביא פסקי הלכות? (ב) לכאורה אין הכרח ע"פ תורה לדבר בלשון הקודש דוקא, כפי שרואים מזה שהגמרא נכתבה בלשון ארמית. וגם בן חמש למקרא שלא למד עדיין גמרא, רואה שלפעמים מפרש רש"י תיבה בלשון הקודש ע"י תרגומה בשפה הצרפתית – "בלע"ז"?!

לדג) למה מוסיף רש"י "ואם לא עשה כן הרי הוא כאילו קוברו" – מה נוגע כאן ענין העונש?!

להד) כיון שהראי' היא "שנאמר ולמדתם אותם את בניכם לדבר בם גו' למען ירבו ימיכם וימי בניכם" – הי' רש"י צריך לפרש זאת (גם) בנוגע למצות מזוזה, שהרי הפסוק "למען ירבו ימיכם גו'" (ש"נדרש מכלל הן לאו") נאמר לאחרי "וכתבתם על מזוזות גו'", ואם קאי על הפסוק "ולמדתם אותם את בניכם לדבר בם" שלפני פניו, עאכו"כ שקאי על הפסוק "וכתבתם על מזוזות גו'" שלפניו, ולא מסתבר שקאי רק אלפני פניו, ולא אלפניו?

לוה) ונוסף לזה, צריך להבין השינוי בין פרשתנו לפ' ואתחנן, שבפ' ואתחנן מפרש רש"י: "ושננתם לבניך", "אלו התלמידים"*, ואילו בפרשתנו מפרש "משעה שהבן יודע לדבר כו'", בנים כפשוטו.

לז*) אע"פ שגם "ושננתם", "לשון חדוד .. שיהיו מחודדים .. שאם ישאלך כו'", שייך לא רק לתלמיד שכבר למד וצריך ללמדו עד שיהיו מחודדים כו', אלא גם לבן (ובודאי בן גדול יותר) שצריך ללמדו מתחילה ועד שיהיו מחודדים כו' (וכמו בפרש"י ר"פ משפטים).

לחוכפי שיתבאר לקמן.

לט* * *

מ412
ט. בנוגע למנהג ללמוד פרקי אבות בשבתות הקיץ – הנה כיון שבקביעות שנה זו חל תשעה באב בשבת, ולא למדו פרקי אבות, אזי הפרק שלומדים ביום הש"ק זה הוא פרק רביעי (כפי שצויין גם בלוחות).

מאובכן: בפרק זה ישנם כמה מימרות בנוגע ללימוד התורה, וביניהם גם מאמרו של רבי מאיר – בהמשך להמדובר לעיל (במאמר) אודות מאמרו של ר"מ "חייב אדם לברך מאה ברכות בכל יום, שנאמר14 ועתה ישראל מה ה' אלקיך שואל מעמך" (קרי בי' מאה) – "הוי ממעט בעסק ועסוק בתורה, והוי שפל רוח בפני כל אדם, ואם בטלת מן התורה, יש לך בטלים הרבה כנגדך, ואם עמלת בתורה הרבה, יש שכר הרבה ליתן לך".

מבוצריך להבין:

מגא) בפיסקא "עסוק בתורה" – שזוהי הוראה בפני עצמה, מלבד ההוראה ד"הוי ממעט בעסק", כמובן מדיוק הלשון "הוי ממעט בעסק ועסוק בתורה" (בוא"ו המוסיף), ולא "בכדי לעסוק בתורה", וכיו"ב, שמזה משמע שהם ב' ענינים בפני עצמם, והיינו, שגם הענין ד"ממעט בעסק" כשלעצמו, ללא העסק בתורה, הוא דבר טוב ורצוי כו', ונוסף לזה ישנו גם הציווי "עסוק בתורה" – מהו חידושו של רבי מאיר, ובפרט במסכת אבות שענינה "מילי דחסידותא", לפנים משורת הדין – "עסוק בתורה", בה בשעה שהעסק בתורה הוא חיוב וציווי מפורש?!

מדב) בפיסקא "והוי שפל רוח כו'":

מה(א) ההכרח דשפלות רוח הו"ע המפורש בקרא: "כי תועבת ה' כל גבה לב" (וכיו"ב בכמה פסוקים), ומהו החידוש בזה במאמרו של ר"מ "הוי שפל רוח כו'"?

מו(ב) מהו ההמשך ד"הוי שפל רוח כו'" ל"הוי ממעט בעסק ועסוק בתורה" – דכיון שבאים במשנה אחת, ובפרט שנאמרה ע"י אותו תנא, ובוא"ו המחבר ("והוי כו'"), בודאי צריך להיות קישור והמשך ביניהם?

מזיש מפרשים, שהחידוש בדברי ר"מ הוא שצ"ל "שפל רוח בפני כל אדם". אבל עדיין אינו מובן מהי השייכות ל"עסוק בתורה", דלכאורה,

מח413
הענין ד"הוי שפל רוח בפני כל אדם" (ככל פרטי הביאורים שבזה בתניא פרק ל'), שייך גם לבעל-עסק, עם-הארץ או מי שנשבה לבין העכו"ם, ולאו דוקא להעוסק בתורה?

מטויש מפרשים המשך הענין ד"עסוק בתורה והוי שפל רוח בפני כל אדם", שכאשר יהי' "שפל רוח בפני כל אדם", אזי יוכל לשמוע ולקבל עניני תורה אפילו ממי שהוא קטן ממנו – ע"ד תוכן מאמר בן זומא בהתחלת הפרק: "איזהו חכם הלומד מכל אדם". אבל, אם זוהי כוונת ר"מ, הי' לו לפרש זאת בסגנון ברור (כמו במאמרו של בן זומא), ולא ברמז, בהסתמך על כך שיבינו כוונת דבריו ע"י "חיפוש מחיפוש", שהרי יכולים גם לטעות ולפרש באופן אחר – ש"הוי שפל רוח כו'" הוא ענין בפ"ע, כפי ש"הרמב"ם מפרש הכא נמי לענין הגאוה" ("זה כולו לברוח מן הגאוה").

נג) בפיסקא "ואם בטלת מן התורה כו' ואם עמלת בתורה כו'":

נא(א) מהו החידוש של ר"מ ב"מילי דחסידותא" בשלילת הענין דביטול תורה ("בטלת מן התורה"), בה בשעה שיש ציווי מפורש שצריך לעסוק בתורה בכל רגע פנוי – "והגית בו יומם ולילה"?

נב(ב) כיצד מזרז ומזהיר ר"מ שלא לבטל תורה באמרו "אם בטלת מן התורה, יש לך בטלים הרבה כנגדך" (שיבטלוהו מן התורה), ותו לא מידי – בה בשעה שנתפרשו בתורה עונשים חמורים יותר, כמו "כי דבר ה' בזה וגו'"?

נג(ג) מהו החידוש בענין השכר על העמל בתורה ("אם עמלת בתורה הרבה, יש לך שכר הרבה ליתן לך"), בה בשעה שמפורש בתורה "אם בחוקותי תלכו", "שתהיו עמלים בתורה", אזי "ונתתי גשמיכם בעתם וגו'"?

נדד) מהו הקשר והמשך הענינים ד"אם בטלת מן התורה כו' ואם עמלת בתורה כו'" למ"ש לפנ"ז "הוי ממעט בעסק ועסוק בתורה, והוי שפל רוח בפני כל אדם"?

נהוכל ענינים אלו – אף שאינם "פשוטו של מקרא" – צריכים להיות מובנים בפשטות, וכפי שיתבאר לקמן.

נו*

נז414
י. כאן המקום להשלים בנוגע להמוזכר לעיל מ"ש בפירוש רש"י בפ' שלח על הפסוק "ויהיו בני ישראל במדבר", "שלא שמרו ישראל אלא שבת ראשונה, ובשני' בא זה (ה"מקושש עצים") וחללה", וא"כ, הי' זה לפני מ"ת (שהרי מ"ת הי' בשבת השביעית ליצי"מ) – דלכאורה אין זה מתאים עם המבואר בפירוש רש"י בפ' אמור:

נחבנוגע למ"ש במקלל "ויניחוהו במשמר" – מפרש רש"י: "ויניחוהו – לבדו, ולא הניחו מקושש עמו, ששניהם היו בפרק אחד. ויודעים היו שהמקושש במיתה, שנאמר מחללי' מות יומת, אבל לא פורש להם באיזו מיתה, לכך נאמר כי לא פורש מה יעשה לו. אבל במקלל הוא אומר לפרוש להם, שלא היו יודעים אם חייב מיתה אם לאו".

נטוכדי לברר באיזה פרק זמן הי' הדבר – יש לעיין בפירוש רש"י לפנ"ז, על הפסוק "ויצא בן אשה ישראלית", "מהיכן יצא, רבי לוי אומר, מעולמו יצא. רבי ברכי' אומר, מפרשה שלמעלה יצא, לגלג ואמר, ביום השבת יערכנו, דרך המלך לאכול פת חמה בכל יום, שמא פת צוננת של תשעה ימים, בתמי'. ומתניתא אמרה, מבית דינו של משה יצא מחוייב, בא ליטע אהלו בתוך מחנה דן, אמרו לו מה טיבך לכאן, אמר להם מבני דן אני, אמרו לו, איש על דגלו באותות לבית אבותם כתיב, נכנס לבית דינו של משה, ויצא מחוייב, עמד וגדף" – שמזה מוכח שהמאורע דהמקלל (ובמילא גם המאורע דהמקושש, ש"שניהם היו בפרק אחד") הי' לאחרי מ"ת:

סלפי הפירוש שהמקלל לגלג על הציווי שנאמר בלחם הפנים "ביום השבת יערכנו", עכצ"ל, שמאורע זה הי' לאחרי הקמת המשכן, שבו הי' השולחן שעליו ערכו לחם הפנים. והרי הקמת המשכן היתה בר"ח ניסן בשנה השנית. ואפילו אם נאמר שהציווי על לחם הפנים הי' קודם הקמת המשכן, הרי עדיין בהכרח לומר שהי' זה לאחרי הציווי על עשיית המשכן וכליו, כולל השולחן, והרי הציווי על עשיית המשכן הי' לאחרי נתינת לוחות אחרונות ביוהכ"פ – ריבוי זמן לאחרי מ"ת.

סא415
[יש מפרשים, שאף שהציווי על עשיית השולחן הי' לאחרי מ"ת, הנה הציווי על לחם הפנים כשלעצמו – ללא שולחן – הי' לפני מ"ת. אבל, ע"פ פשוטו של מקרא לא מסתבר לומר שהיתה מציאות של לחם הפנים בפ"ע, שלא ע"ג השולחן במשכן, בה בשעה שאין על זה ראי' או רמז בכתוב].

סבוכן לפי הפירוש שמאורע זה הי' קשור עם ענין הדגלים – הרי כללות ענין הדגלים התחיל לאחרי הקמת המשכן בשנה השנית, לאחרי מ"ת.

סג[יש מפרשים59, שענין הדגלים הי' עוד מקודם לכן – כדמוכח מפירוש רש"י בפ' ויחי בנוגע לנשיאת מטתו של יעקב ע"י בניו, ש"קבע להם מקום, ג' למזרח, וכן לארבע רוחות, וכסדרן למסע מחנה של דגלים נקבעו כאן .. וזהו איש על דגלו באותות56, באות שמסר להם אביהם לישא מטתו"; אלא שלאחרי מ"ת ניתוסף בזה ציווי. אבל, ע"פ פשוטו של מקרא, מסר להם יעקב אות וסימן בלבד, ואילו ענין הדגלים בפועל התחיל רק כאשר נצטוו על זה].

סדוא"כ, ב' פירושי רש"י הנ"ל – פירושו בפ' שלח שהמאורע של המקושש הי' בשבת שני' ליצי"מ, לפני מ"ת, ופירושו בפ' אמור, שהי' זה בפרק אחד עם המאורע דהמקלל, שהי' לאחרי מ"ת – הם בסתירה זל"ז?!

סהוהרי אי אפשר לומר שבמקום א' מפרש רש"י לפי דעה אחת, ובמקום אחר מפרש לפי דעה אחרת – שהרי פירוש רש"י הוא פשוטו של מקרא.

סויא. יש מפרשים, שהמאורע של המקושש הי' לפני מ"ת, ואילו המאורע של המקלל הי' לאחרי מ"ת, ומ"ש רש"י ש"שניהם היו בפרק אחד", הרי זה בנוגע לזמן שהיו "במשמר", והיינו, שבאותו פרק זמן שהניחו את המקלל במשמר "לפרוש להם" אם חייב מיתה אם לאו, הי' במשמר גם המקושש, ש"יודעים היו שהמחלל שבת במיתה", אבל "לא היו יודעים באיזו מיתה ימות".

סז416
אבל, ע"פ פשוטו של מקרא לא מסתבר לומר שהמקושש הי' במשמר משך זמן ארוך כ"כ – מהשבת השני' עד המאורע של המקלל שהי' לאחרי מ"ת!

סחוהגע עצמך: בנוגע לחטא העגל הי' משה רבינו יכול לפעול הענין ד"סלחתי כדברך"4, ואילו בנוגע למקושש – שהי' לפני מ"ת – לא הי' יכול לפעול שלא יצטרך להיות במשמר משך זמן ארוך כ"כ?!

סטומה גם שעפ"ז נצטרך לומר, שבכל פעם שהיו כל בנ"י ביחד, כמו במ"ת, שכל ששים ריבוא בנ"י יצאו לקבל את התורה, וכן כאשר "ויקהל משה את כל עדת בני ישראל", וכיו"ב – היו שם כל בנ"י, מלבד המקושש שישב במשמר, ואולי גם אלו שהוצרכו לשמור עליו שלא יברח!...

עובכל אופן, תירוץ כזה אפשר לומר ע"פ דרך הרמז והדרוש, אבל לא ע"פ פשוטו של מקרא.

עאיב. ויש להוסיף, שגם לולי הקושיא מהמאורע של המקלל שהי' בפרק אחד עם המאורע של המקושש – יש להקשות מדברי רש"י בנוגע למקושש עצמו:

עברש"י אומר ש"יודעים היו שהמקושש במיתה, שנאמר מחללי' מות יומת". והרי הציווי "מחללי' מות יומת" נאמר לאחרי מ"ת, ואיך יתאים זה עם דברי רש"י שהמאורע של המקושש הי' בשבת השני' לצאתם ממצרים, לפני מ"ת?!

עגולהעיר, שיש אמנם גירסא בפירוש רש"י ש"יודעים היו שהמקושש במיתה", ותו לא (ולא גרסינן "שנאמר מחללי' מות יומת"), ועפ"ז אתי שפיר שהי' זה קודם מ"ת, ו"יודעים היו שהמקושש במיתה", כיון שלפני מ"ת הי' עונש מיתה על כל חטא*.

עד*) ע"פ פשט – אין גרועים משאר מצות ב"נ, ומפורש בכ"מ בס' בראשית שהן במיתה (שכם וכו').

עהאבל, ברוב הגירסאות בפירוש רש"י מופיע גם הסיום: "שנאמר מחללי' מות יומת", כמו בתו"כ51, כך, שהקושיא במקומה עומדת.

עווכמדובר כמ"פ, שכל הענינים שבפירוש רש"י צריכים להיות מובנים

עז417
בפשטות לבן חמש למקרא, וכן הוא בנדו"ד, שאף שהקושיא טוב, הנה התירוץ פשוט, וכפי שיתבאר לקמן.

עח* * *

עטיג. ועתה נבוא לבאר פירוש רש"י בפרשתנו:

פ[הטעם שבפרשתנו מדובר אודות "בניך" כפשוטו, ולא כמו בפ' ואתחנן, "ושננתם לבניך, אלו התלמידים", כי: (א) תינוק שמתחיל לדבר ("לדבר בם"), נמצא בבית אביו, ולא שייך לחייב מישהו אחר ללמדו, ועאכו"כ שלא שייך להאשימו ש"אם לא עשה כן ה"ה כאילו קוברו", (ב) "למען ירבו גו' על האדמה"30 (שקאי על "ולמדתם גו' לדבר בם") שייך לאב ובן (שיורשו), שהם באותו חלק ד"האדמה", ולא לרב ותלמיד – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס בלקו"ש ח"ט ע' 33].

פאובהקדים – שרש"י לא נעמד על התיבות "ולמדתם אותם את בניכם", אלא על התיבות "לדבר בם", דלכאורה אינו מובן: תכלית הלימוד הוא כדי להבין כו', וא"כ, מהו הפירוש "ולמדתם גו' לדבר בם", דיבור בלבד?!

פבבשלמא מ"ש בפרשה ראשונה "ודברת בם" – הרי זה בנוגע לעצמו, שהוא* צריך לדבר בדברי תורה ("שלא יהא עיקר דיבורך אלא בם כו'"); אבל מהו הפירוש במ"ש כאן "ולמדתם אותם את בניכם לדבר** בם", שחיוב הלימוד עם הבנים הוא רק כדי "לדבר בם"?!

פג*) זה המחוייב ב"וקשרתם" – גדול.

פד**) שקאי על "בניכם".

פהועכצ"ל, שכתוב זה מדבר אודות חיוב נוסף (מלבד החיוב

פו418
"ושננתם לבניך", "אלו התלמידים", ועד"ז בנוגע ל"בניך" כפשוטו ששייכים ללימוד באופן של הבנה והשגה, "ושננתם", לשון חידוד) – בנוגע לבנים שלא שייכים עדיין ללימוד באופן של הבנה, כי אם "לדבר בם", ולכן מפרש רש"י: "משעה שהבן יודע לדבר למדהו כו' שיהא זה למוד דבורו", גם אם אינו מבין מה שמדבר.

פזאמנם, מה אפשר כבר ללמד לבן שנתיים שרק יודע לדבר – הרי אי אפשר ללמדו מהתחלת התורה עד לפרשת עקב, כיון שעדיין אינו שייך לזה?

פחהנה על זה אומר רש"י, שצריך ללמדו ענין שכולל כל התורה: "למדהו תורה צוה לנו משה" (ורש"י לא צריך אפילו לסיים את הפסוק, "מורשה קהלת יעקב", כיון שאין זה נוגע כאן).

פט[ומובן, שרש"י אינו יכול לכתוב רק "למדהו תורה", כי, "תורה" סתם יכול להתפרש ח"ו על כל תורה שבעולם, להבדיל, ולכן מדגיש רש"י "למדהו תורה צוה לנו משה"].

ציד. וממשיך רש"י, "מכאן אמרו כשהתינוק מתחיל לדבר, אביו מסיח עמו בלשון הקודש ומלמדו תורה" – שיש לפרש זה בב' אופנים:

צאא) ענין זה מביא בתור ראי' (דכשם שאפשר להביא ראי' מפסוק, כך אפשר להביא ראי' מהמציאות) – שהבן חמש למקרא זוכר איך התנהגו עמו כשהתחיל לדבר, ועל זה אומר לו רש"י, שהמקור לזה הוא מפסוק זה: "מכאן אמרו כו'".

צבב) כיון שיש חיוב ש"משעה שהבן יודע לדבר למדהו תורה צוה לנו משה", הנה "מכאן אמרו" דבר נוסף: "כשהתינוק מתחיל לדבר" – לא רק "בן" ש"יודע לדבר", אלא גם "תינוק" שזה עתה נגמל מהיניקה ורק "מתחיל לדבר" – "אביו מסיח עמו בלשון הקודש ומלמדו תורה", דכיון שאין זה לימוד באופן של הבנה והשגה (שהרי עדיין אינו שייך לזה), אלא רק דיבור בלבד ("לדבר בם"), הרי זה צריך להיות "בלשון הקודש" דוקא, שאז, הנה למרות שלא ידע מאי קאמר, הרי זה נחשב ש"מלמדו תורה", כיון שבאותיות דלשון הקודש עצמם יש קדושה, משא"כ אם ילמדו לומר התוכן ד"תורה צוה לנו משה" בשאר לשונות, אין

צג419
זה נחשב ש"מלמדו תורה", כיון שמדבר באותיות שאין בהם קדושה כלל.

צדטו. וממשיך רש"י, "ואם לא עשה כן הרי הוא כאילו קוברו, שנאמר ולמדתם אותם את בניכם לדבר בם וגו' למען ירבו ימיכם וימי בניכם, אם עשיתם כן וכו'":

צהבפסוק "למען ירבו ימיכם וימי בניכם" – צריך להבין: בשלמא בנוגע ל"ימיכם", מובן, שע"י קיום מצוות אלו אזי "ירבו ימיכם", והיינו, שתמורת "ימי שנותינו .. שבעים שנה ואם בגבורות שמונים שנה", אזי יהיו "מאה ועשרים שנה"; אבל בנוגע ל"ימי בניכם" – הרי במלאות י"ג שנה חייב הבן עצמו בכל המצוות (ובנדו"ד: בתלמוד תורה – "ולמדתם גו'", תפילין ומזוזה – "וקשרתם גו' וכתבתם גו'"), כך, שאריכות ימיו תלוי' באופן הנהגתו (של הבן) בקיום המצוות, ולא תועיל זכות האב לאריכות ימיו של הבן; ואילו עד י"ג שנה, אין זו אריכות ימים, וא"כ, מהו הפירוש שע"י קיום המצוות "ירבו .. ימי בניכם"?!

צוועל זה מפרש רש"י שהענין ד"ירבו .. ימי בניכם" מתבטא בענין השלילי, שהרי "דברי תורה נדרשין .. מכלל הן לאו" – ש"אם לא עשה כן הרי הוא כאילו קוברו".

צזועתה נשאר רק לבאר הסתירה בין פירוש רש"י בפ' שלח לפירושו בפ' אמור, וכפי שיתבאר לקמן.

צח* * *

צטטז. בנוגע להסתירה בין פירוש רש"י בפ' שלח לפירושו בפ' אמור – הנה כאמור לעיל שהקושיא טוב והתירוץ פשוט, כפי שיובן ע"פ כלל נוסף בפירוש רש"י, שמוכרח מפירוש רש"י הנ"ל בפ' אמור גופא.

קובהקדים הביאור בפירוש רש"י הנ"ל – מהו הצורך בכל ג' הפירושים: (א) "מעולמו יצא", (ב) "מפרשה שלמעלה יצא .. ביום השבת יערכנו וכו'", (ג) "מבית דינו של משה יצא מחוייב וכו'"?

קאוכמדובר כמ"פ, שהסיבה לכך שרש"י אינו מסתפק בפירוש אחד אלא מביא פירוש שני, היא, בגלל שיש קושי בפירוש הראשון, וכאשר יש קושי גם בפירוש השני, מוסיף רש"י ומביא פירוש שלישי, ואעפ"כ,

קב420
יש צורך גם בפירושים שלפנ"ז, דאל"כ הי' לו להביא את הפירוש האחרון בלבד.

קגוגם צריך להבין מדוע מביא רש"י את שמות בעלי המאמר: ר' לוי, ר' ברכי', ומתניתא. אבל זהו ענין נוסף הדורש ביאור בפני עצמו, ואילו עתה יתבאר – בקיצור עכ"פ – רק הצורך בג' הפירושים.

קדיז. כיון שבכתוב נאמר הלשון "ויצא", שואל רש"י "מהיכן יצא"?

קהומפרש רש"י, "מעולמו יצא", וכמבואר במפרשים, "דבקרא דלעיל מסיים בי' חק עולם, וסמיך לי' ויצא, שיצא מעולמו .. דכל ישראל יש להם חלק לעוה"ב, והוא עולמו המיוחד לו, והאי נמי, אע"פ שהי' בן איש מצרי, מ"מ, כיון שאמו ישראלית ("בן אשה ישראלית"), איהו נמי ישראל הוא", אך כאשר חטא וקילל, יצא מעולמו כו'.

קוועפ"ז מובן מדוע מעתיק רש"י גם את התיבות "בן אשה ישראלית", אף שמפרש רק תיבת "ויצא" – כי, הפירוש ד"ויצא" מתבאר ומובן ע"י התיבות "בן אשה ישראלית", דכיון שהי' "בן אשה ישראלית" לכן הי' שייך לעולם ("חק עולם") של בנ"י, ואילו ע"י החטא יצא מעולמו.

קזאבל רש"י אינו מסתפק בפירוש זה – כיון שאין זה הפירוש הפשוט של "ויצא", שמשמעותה יציאה ממקום למקום, ואילו כאן מדובר אודות יציאה במובן הרוחני. ומה גם שיציאה במובן הרוחני שייכת בכל ענין של חטא, חטא עה"ד, חטא העגל וחטא המרגלים, ואעפ"כ, לא נאמר בהם הלשון "ויצא".

קחולכן מפרש רש"י פירוש נוסף: "מפרשה שלמעלה יצא, לגלג ואמר .. דרך המלך לאכול .. פת צוננת של תשעה ימים, בתמי'", ולפי זה, המשמעות של "ויצא" היא – לצאת ולהרעיש בקול רעש ("אַרויסגיין מיט אַ טומל-שטורעם"), "קול ענות", ע"ד מ"ש "ויעבירו קול במחנה".

קטאבל, גם פירוש זה אינו מספיק, כי, הלגלוג על לחם הפנים אינו סיבה למריבה עם "איש הישראלי"; אי משום הא, הי' לו לריב עם הכהנים, שהם אלו שמתעסקים עם לחם הפנים.

קי421
ולכן צריך רש"י לפרש פירוש נוסף – "מבית דינו של משה יצא מחוייב, בא ליטע אהלו בתוך מחנה דן וכו'".

קיאולכאורה הי' רש"י יכול להביא רק פירוש זה, שמתאים עם המפורש בהמשך הכתוב: "וינצו במחנה", כפירוש רש"י: "על עסקי המחנה".

קיבאבל גם פירוש זה אינו מספיק – כי: מלבד ה"בן אשה ישראלית" שלא הניחוהו ליטע אהלו בתוך מחנה דן, הי' ריבוי גדול מאד של "ערב רב", "כפלים כיוצאי מצרים", שניתוספו על בנ"י בצאתם ממצרים, וגם להם לא הי' מקום ליטע אהלים בתוך מחנה של כל שבט מישראל, וא"כ, מה ראה ה"בן אשה ישראלית" דוקא לבוא בטענה על שאין מניחים לו ליטע אהלו בתוך מחנה דן, בה בשעה שמלבדו ישנו עם רב שלא מניחים להם ליטע אהלים בתוך מחנות שבטי ישראל?!

קיגוכיון שגם פירוש זה אינו מספיק, לכן יש צורך בפירושים שלפנ"ז.

קידיח. ולאחרי שרש"י מפרש ג' פירושים בתיבת "ויצא", ממשיך רש"י לפרש מ"ש "וינצו במחנה" – "על עסקי המחנה", למרות שפירוש זה מתאים רק לפי' הג', שהמדובר הי' אודות נטיעת אוהל, אבל אין זה שייך לפי' הא' והב', כפשוט. ואעפ"כ, לא נמנע רש"י לפרש פירוש הא' והב', למרות שידע שלא שייך בהם פירושו בהמשך הכתוב.

קיהומכאן למדים כלל בפירוש רש"י – שגם כשמפרש כמה פירושים בענין אחד, יכול לפרש המשך הכתוב רק לפי פירוש א', כיון שלפי פירוש זה יומתק יותר המשך הכתוב.

קיוכלומר: לפי ב' הפירושים בתיבת "ויצא", "מעולמו יצא", ו"מפרשה שלמעלה יצא כו'" – אין לרש"י מה להוסיף בפירוש המשך הכתוב "וינצו במחנה", שפירושו בפשטות, שרבו במחנה על איזה ענין שיהי'; אבל בנוגע לפי' הג', מוסיף רש"י, שעפ"ז יומתק יותר המשך הכתוב "וינצו במחנה" – לא סתם על איזה ענין שיהי', אלא "על עסקי המחנה".

קיזיט. וע"פ הכלל האמור לעיל, יש לתרץ גם את הסתירה בין פירוש רש"י בפ' שלח, שהמאורע של המקושש הי' בשבת שני' ליצי"מ, לפני מ"ת, לפירושו בפ' אמור, שהמקושש והמקלל היו "בפרק אחד", אף

קיח422
שלפי' הב' והג' בהכרח לומר שהמאורע של המקלל הי' לאחרי מ"ת – כי, פירוש רש"י ש"שניהם היו בפרק אחד" הוא בהמשך לפי' הא' ב"ויצא", "מעולמו יצא", שלפי פירוש זה אפשר שפיר לומר שגם המאורע של המקלל הי' לפני מ"ת, כמו המאורע של המקושש (אע"פ שאי אפשר לפרש כן לפי פי' הב' והג').

קיטכלומר: כשם שרש"י מוסיף לפרש שלפי פי' הג' ("בא ליטע אהלו כו'") יומתק יותר פירוש הכתוב "וינצו במחנה", "על עסקי המחנה" – כך מוסיף רש"י לפרש שלפי פי' הא' ("מעולמו יצא") יומתק יותר מ"ש "ויניחוהו במשמר לפרוש להם גו'", "שלא היו יודעים אם חייב מיתה אם לאו", כיון שהי' זה לפני מ"ת, כמו המאורע של המקושש, שגם שם הלשון הוא עד"ז – "כי לא פורש מה יעשה לו" (אף ש"יודעים היו שהמקושש במיתה .. אבל לא פורש להם באיזו מיתה", ולכן הניחו המקלל "לבדו, ולא הניחו מקושש עמו"), "ששניהם היו בפרק אחד", לפני מ"ת.

קככ. ויש להוסיף ולבאר הטעם שהניחו אותם במשמר – דלכאורה אינו מובן:

קכאמצינו גבי בנות צלפחד: "ויקרב משה את משפטן לפני ה'". וכן בנוגע לפסח שני: "ויאמר אליהם משה עמדו ואשמעה מה יצוה ה' לכם", וכפי שפירש רש"י: "אשרי ילוד אשה שכך מובטח שכל זמן שהי' רוצה הי' מדבר עם השכינה".

קכבוא"כ, גם בנדו"ד הי' משה יכול לברר מיד אצל הקב"ה מה דינם, ולמה הוצרכו להניחם במשמר?

קכגוהביאור בזה – שכאשר מדובר אודות ענין של זכות וטובה, בודאי ימהר משה רבינו לשאול כו', משא"כ בנדו"ד, שמדובר אודות ענין של היפך הטוב, לא רצה משה רבינו למהר כו', ולכן בינתיים הניחום במשמר.

קכד*

קכה423
כא. הביאור בפרקי אבות – בקיצור עכ"פ:

קכוובהקדים שאלה נוספת בשייכות לבעל המאמר – רבי מאיר: כיון שרבי מאיר "חייש למיעוטא", א"כ, מהי התועלת בכך ש"הוי ממעט בעסק", בה בשעה שהמיעוט הוא בקיומו?!

קכזועכצ"ל, שהוראת רבי מאיר "הוי ממעט בעסק" מתייחסת ליהודי שע"פ תורה אינו חייב לעסוק בתלמוד תורה כל היום, ואדרבה: רוב בנ"י אינם שייכים לקו העבודה של ישכר, ש"תורתו אומנותו", אלא לקו העבודה של זבולון, שעיקר עסקם במשא ומתן כו' (כמבואר בהלכות תלמוד תורה פרטי הגדרים שבדבר); ואעפ"כ אומר לו רבי מאיר: הן אמת שע"פ דין עליך לעסוק במשא ומתן, ולנצל את הכסף לעניני קדושה כו', אבל אעפ"כ, מצד אופן ההנהגה לפנים משורת הדין, "מילי דחסידותא" – "הוי ממעט בעסק".

קכחואח"כ מוסיף ר"מ עוד עצה טובה – "ועסוק בתורה": כאשר הנך "ממעט בעסק", אזי יש לך אפשרות לנצל את הזמן הפנוי לעסוק בא' מג' הקוין תורה עבודה וגמילות חסדים. ובכן – אומר ר"מ – מצד ההנהגה ד"מילי דחסידותא", הנני מייעץ לך: "עסוק בתורה".

קכטכב. וממשיך ר"מ, "והוי שפל רוח בפני כל אדם":

קלכאשר יהודי הנ"ל מקיים את עצתו של ר"מ להתנהג לפנים משורת הדין, ולמעט בעסק ולעסוק בתורה, יכול לעשות חשבון שיש לו הן את המעלה של "זבולון בצאתך", והן את המעלה של "ישכר באהליך", כך, שכאשר פוגש יהודי ששייך ל"זבולון", הרי הוא למעלה ממנו, כיון שיש לו גם את המעלה של ישכר, וכאשר פוגש יהודי ששייך ל"ישכר", הרי הוא למעלה ממנו, כיון שיש לו גם את המעלה של זבולון, וכאשר פוגש שניהם יחד, יש לו מעלה על שניהם, כיון שהנהגתו היא לפנים משורת הדין ("אַ פרומאַק"...), כך שיכול להרגיש את עצמו בעל מעלה ("האַלטן זיך גרויס").

קלאועל זה אומר לו ר"מ: אע"פ שהנך מתנהג כעצתי, למעט בעסק ולעסוק בתורה לפנים משורת הדין, אעפ"כ, "הוי שפל רוח בפני כל אדם".

קלב424
כג. ויש להוסיף ולהעיר:

קלגבמארז"ל "הוי שפל רוח כו'" כפי שהובא בתניא (פרק ל') – גורס רבינו הזקן "הוי שפל רוח בפני כל האדם", ואילו בפרקי אבות שבסידורו גורס רבינו הזקן "הוי שפל רוח בפני כל אדם" (ולא "האדם"). ולא מסתבר לומר שכיון שיש ב' גירסאות, נקט פעם גירסא א' ופעם גירסא ב', אלא הי' לו לבחור גירסא אחת הן בתניא והן בסידור.

קלדויש לומר הביאור בזה:

קלהבנוגע לתואר "אדם" – איתא בגמרא במסכת יבמות: "אדם אתם, אתם קרויין אדם, ואין העכו"ם קרויין אדם". ומבואר בתוס', ש"יש חילוק בין אדם להאדם, דעכו"ם בכלל האדם נינהו".

קלוועפ"ז יש לבאר הטעם שבמסכת אבות גורס רבינו הזקן "הוי שפל רוח בפני כל אדם", בנ"י דוקא, ואילו בתניא גורס "הוי שפל רוח בפני כל האדם", כולל גם גוים:

קלזבמסכת אבות בא המאמר "הוי שפל רוח כו'" בהמשך למאמר "הוי ממעט בעסק ועסוק בתורה". ומובן, שכאשר יהודי מתנהג כן – הנהגה שהיא לפנים משורת הדין (כנ"ל) – הרי הוא בבחי' צדיק גמור, ולכן לא שייך שיהי' "שפל רוח" בפני גוים, אלא רק בפני בנ"י – "בפני כל אדם" (ולא "כל האדם"), שכן, בנוגע לבנ"י, ישנו החשבון שמבאר רבינו הזקן שמצד הנשמה הנה "מי יודע גדולתן ומעלתן בשרשן ומקורן .. בשגם שכולן מתאימות ואב א' לכולנה".

קלחאבל בתניא הובא מארז"ל "הוי שפל רוח כו'" בהמשך לעצה לאדם שאינו יכול ללחום עם היצר כו', כיון שנתגשם ע"י אכילה ושתי' כו' ועבר את הדרך כו', ולכן צריך להתבונן בשפלותו לגבי "כל האדם", אפילו גוים.

קלטולהעיר גם מהפתגם המופלא ("אַ געוואַלדיקער וואָרט") של רבינו הזקן (שכבר נדפס) בנוגע למ"ש במשה רבינו שהי' "עניו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה" – "אפילו מנכרי"!

קמ425
כד. וממשיך ר"מ, "ואם בטלת מן התורה יש לך בטלים הרבה כנגדך":

קמאכיון שההוראה "הוי ממעט בעסק ועסוק בתורה" היא הנהגה שאין בה חיוב מצד הדין, אלא רק לפנים משורת הדין, הרי מובן, שכאשר אינו מקיים הוראה זו, אי אפשר להזהירו בעונש חמור של ביטול תורה, וכיו"ב.

קמבואעפ"כ, מחדש ר"מ, שכיון שהי' יכול למעט בעסק ולעסוק בתורה, ואינו עושה זאת, מתנהג עמו הקב"ה באופן של "מדה כנגד מדה" – "אם בטלת מן התורה יש לך בטלים הרבה כנגדך".

קמגכה. ומוסיף ר"מ, "ואם עמלת בתורה הרבה, יש שכר הרבה ליתן לך":

קמדכאשר יהודי ממעט בעסק ועוסק בתורה, למרות שמצד הדין הי' יכול להרבות בעסק ולנצל את הכסף שירויח בשביל החזקת ת"ח – יכול לעשות חשבון שאין הדבר כדאי מצד ענין השכר, כי:

קמהבשלמא כאשר נותן כספו בשביל החזקת ת"ח, הנה אפילו אם הנתינה שלו היתה שלא לשמה, הרי כיון שנתן כספו עבור לימוד התורה לשמה, אזי מגיע לו שכר של לימוד התורה לשמה (וגם אם לימודו של הת"ח הי' שלא לשמה – אין זה נוגע אליו, כי הוא נתן כספו עבור לימוד התורה לשמה, ובמילא יכול לדרוש שכר עבור לימוד התורה לשמה);

קמוואילו עתה, שממעט בעסק ועוסק בתורה בעצמו – הרי יכול להיות שלימודו יהי' באופן שתתערב אצלו איזו פני' כו', ובמילא לא יהי' לו השכר של לימוד התורה לשמה.

קמזועל זה אומר לו ר"מ: אל תדאג! גם כאשר תעסוק בתורה בעצמך, "יש שכר הרבה ליתן לך" – שכר של לימוד התורה לשמה.