Toras Menachem·Vol. 55 (5729·Part 2)·Shabbos Parshas Beshalach·13 Shvat 5729תורת מנחם·נה - שנת תשכ"ט - חלק שני·ש"פ בשלח·י"ג שבט·ה'תשכ"ט

א233
בס"ד. ש"פ בשלח, י"ג שבט, ה'תשכ"ט
(הנחה בלתי מוגה)

גבגנים חברים מקשיבים לקולך השמיעני, ומביא כ"ק מו"ח אדמו"ר בהמאמר די"ג שבט (מאמר השני של ההמשך דההילולא) פירוש רש"י על הפסוק, שהקב"ה אומר לכנסת ישראל, את הנפוצה בגולה, רועה בגנים של אחרים, ויושבת בבתי כנסיות ובתי מדרשות, חברים מקשיבים לקולך, מלאכי השרת שהם חבריך, בני אלקים דוגמתך, מקשיבים ובאים לשמוע קולך בבתי כנסיות. ומוסיף ומביא גם מאמר המד"ר, שהקב"ה אומר, אני ופמליא שלי באים לשמוע בקולך. והיינו, ש"חברים" קאי לא רק על המלאכים (כפירש"י), אלא גם על הקב"ה (אני ופמליא שלי), שגם הוא בא לשמוע קולן של ישראל. וצריך להבין קישור הענין דחברים מקשיבים להענין דהיושבת בגנים, רועה בגנים של אחרים, שדוקא כאשר כנס"י נפוצה בגולה ורועה בגנים של אחרים, אזי בא הקב"ה ופמליא שלו לשמוע בקולן. דהנה, כללות העבודה שבזמן הגלות אינה בערך לגבי העבודה שבזמן הבית, דכיון שעבודתם של ישראל היא לפעול בהעולם, וכל המתאבק עם מנוול כו', הרי מובן, שבזמן הגלות, מצד גודל הירידה שבעולם, הנה גם העבודה דבנ"י, ואפילו עבודת הצדיקים, אינה בערך לגבי העבודה שבזמן הבית. ויש להוסיף בזה, דהנה, הלשון היושבת בגנים מורה על גודל הירידה שבזמן הגלות גופא, שאין מרגישים כלל שנמצאים בגלות, ואדרבה, מרגישים שנמצאים בגן שהו"ע של תענוג. והיינו שבזמן הגלות גופא החושך הוא כפול ומכופל, לא רק כפול אלא גם מכופל, עד כדי כך, ששמים חושך לאור, שזה מורה על גודל ותוקף החושך. וכידוע פתגם כ"ק מו"ח אדמו"ר, שכאשר נמצאים משך זמן במרתף במצב של חושך, הנה מצד הרגילות אזי מדמים (מ'רעדט זיך איין) שזהו אור. וזהו גם מ"ש ואנכי הסתר אסתיר

ד234
פני ביום ההוא, הסתר אסתיר ב' פעמים, שההסתר גופא הוא בהסתר, והיינו שאין מרגישים כלל שהוא חושך. ולאחרי כל זה, הנה הענין דחברים מקשיבים לקולך, שהקב"ה ופמליא שלו באים לשמוע בקולן של ישראל, הוא דוקא כאשר כנס"י היא נפוצה בגולה ורועה בגנים של אחרים.

ויש עוד פירוש בהיושבת בגנים, כפי שמביא כ"ק מו"ח אדמו"ר שגנים (לשון רבים, ומיעוט רבים שנים) הם ב' בחינות ג"ע, ג"ע התחתון וג"ע העליון. וכידוע שאף שבג"ע ישנם ריבוי מדריגות עד אין קץ, מ"מ, נכללים כולם בב' הבחינות דגעה"ת וגעה"ע. דכשם שבעולמות, אף שישנם ריבוי עולמות עד אין קץ, נכללים הם בב' סוגים, עלמין סתימין דלא אתגליין ועלמין דאתגליין, כמו"כ נכללים ריבוי המדריגות שבג"ע בב' הבחינות געה"ע וגעה"ת, שהם כנגד ב' סוגים הנ"ל שבעולמות. אמנם, הפירוש דחברים מקשיבים, שהקב"ה ופמליא שלו באים לשמוע בקולן של כנס"י, מביא כ"ק מו"ח אדמו"ר לא בהפירוש שהיושבת בגנים קאי על ג"ע, אלא דוקא בהפירוש שהיושבת בגנים קאי על כנס"י הנפוצה בגולה רועה בגנים של אחרים.

חב' פירושים הנ"ל בהיושבת בגנים שייכים זל"ז. ויובן זה ע"פ מארז"ל יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעוה"ז מכל חיי עוה"ב, שדוקא ע"י העבודה בעוה"ז אפשר להגיע למדריגה הכי נעלית, ובשביל זה ירדה הנשמה למטה בעוה"ז מאיגרא רמה לבירא עמיקתא, בכדי שעי"ז תגיע לעילוי הכי גדול. והיינו, שבכדי להגיע לעילוי זה מוכרח להיות ירידת הנשמה למטה דוקא, כי, אילו היתה איזה דרך אחרת להגיע לעילוי זה, הרי כיון שהקב"ה הוא עצם הטוב, וטבע הטוב להטיב, לא הי' מוריד את הנשמה מאיגרא רמה לבירא עמיקתא. ועד"ז בעוה"ז גופא, אמיתית העילוי הוא ע"י העבודה שבזמן הגלות דוקא, ובזמן הגלות גופא, אמיתית העילוי הוא ע"י העבודה שבתוקף

ט235
הגלות, חושך כפול ומכופל. וכמשנת"ל בענין מעלת העבודה דאתכפיא על העבודה דאתהפכא, שדוקא ע"י שבירת הסט"א בעודה בתקפה ובגבורתה, שהו"ע העבודה דאתכפיא, ממשיכים אור נעלה ביותר. ועפ"ז מובן שייכות ב' הפירושים בהיושבת בגנים (ג"ע ורועה בגנים של אחרים), כי דוקא ע"י העבודה דכנס"י בשעה שהיא רועה בגנים של אחרים, מגיעים לעילוי היותר נעלה שבג"ע.

יאכל זה הוא בפנימיות הענינים. אבל בחיצוניות, הרי הענין דרועה בגנים של אחרים הוא ירידה גדולה ביותר, וכנ"ל שזהו"ע דהסתר אסתיר, חושך כפול ומכופל, עד ששמים חושך לאור, שלא זו בלבד שאינו מרגיש שזה חושך, אלא עוד נדמה לו שהוא אור, שזהו שמחשיב את הגלות לגן, שהו"ע של תענוג. דהנה, כללות העולם נחלק לג' סוגים. הא', מדבר אשר לא ישב אדם שם, וברוחניות הוא מקום הקליפות שלא ישב שם אדם העליון, כידוע. הב', מקום ישוב, כמו בית ושדה המוכרחים לישוב העולם. והג', גן, שהוא מקום עידון ותענוג, יותר מן ההכרח. ועוד זאת, שהעונג שבגן הוא גדול ביותר, עד כדי כך, שגם כאשר ישנם ענינים בלתי רצויים שהם היפך העונג, הנה העונג שבגן מבטל אותם, וכמסופר במגילת אסתר, שהמלך קם בחמתו גו' אל גנת הביתן, בכדי להשקיט את חמתו. וזהו"ע רועה בגנים של אחרים, שחושך הגלות הוא עד כדי כך שלא זו בלבד שאינו מרגיש שהגלות הוא בחי' מדבר, אלא אדרבה, שנדמה לו שהוא גן, מקום עידון ותענוג. וענינו בעבודה, שהעסק בענינים הגשמיים בזמן הגלות הוא אצלו בתענוג גדול. דהנה, אם הי' מרגיש שזהו בחי' מדבר או בחי' ישוב עכ"פ, אזי הי' עוסק בהם רק מצד ההכרח, ובלא לב ולב, וכמ"ש יגיע כפיך, שהיגיעה בדברים הגשמיים צריכה להיות רק בבחי' יגיע כפיך, ולא יגיע ראשך, שלא יכניס שכלו בהם, ומכ"ש שלא יכניס בהם את הרגש הלב. אבל כיון שהוא חושב את הגלות לגן, לכן עוסק בענינים הגשמיים דזמן הגלות בתענוג גדול. ולאחרי כל זה, הנה כאשר כנס"י עובדת עבודתה בשעה שהיא רועה בגנים של אחרים, אז דוקא אומר הקב"ה אני ופמליא שלי באים לשמוע בקולך.

יגזה בהקדים המאמר שניתוסף בחסידות חב"ד לפני מאתים שנה, כמסופר בהיום יום שבש"פ בשלח שנת תקכ"ט, בהיות רבינו הזקן במעזריטש, קרא אותו הרב המגיד לחדרו ואמר לו: שבת בשלח שנת תקט"ז אמר הבעש"ט מאמר ע"פ וישב הים לפנות בוקר לאיתנו, לתנאו כמארז"ל [והכוונה היא למארז"ל תנאי התנה הקב"ה עם הים שיהא נקרע לפני ישראל, הה"ד וישב הים גו' לאיתנו, לתנאי שהתנה עמו]. בשנת תקכ"א (שנה אחרי הסתלקות הבעש"ט) הי' אצלי – המשיך דבריו הה"מ – רבי (הבעש"ט) ואמר המאמר, והוסיף ביאור בענין עושין רצונו של מקום, רצונו דייקא, ולא דברו [כלשון הכתוב עושי דברו לשמוע בקול דברו]. והיום (בשנת תקכ"ט) הי' אצלי מורי לחזור המאמר. ואמר הה"מ המאמר לפני אדמו"ר הזקן, והוסיף ביאור בענין גנאי נהרא, שזהו כענין קריעת ים סוף. ובשנת תקס"ה סיפר כ"ק אדמו"ר הזקן כל זה לכ"ק אדמו"ר הצ"צ, ובשנת תרכ"א סיפר זאת הצ"צ לבנו כ"ק אדמו"ר מהר"ש ממלא מקומו, והוסיף: היום (שבת בשלח שנת תרכ"א) היו אצלי הבעש"ט הה"מ ואאזמו"ר, וכל אחד אמר לי המאמר בסגנונו. והנה, בהיום יום מובאים הענינים שבהמאמר הנ"ל בקצרה, ומאמר זה הובא באריכות יותר באור תורה להה"מ (אף שגם שם אינו בהרחב הביאור), כדלקמן. ולהעיר, שהספר אור תורה מובא בחסידות בכמה מקומות. ועד שידוע שכ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע הי' מעיין קודם יחידות בהספרים כתר שם טוב, אור תורה וכו'. וכ"ק אדמו"ר הצ"צ בהמאמר ד"ה עולת תמיד כותב על המאמר ד"ה עולת תמיד שבאו"ת: ויש אומרים שהוא מכי"ק אאזמו"ר נ"ע ואינו ברור. ומזה מובן שישנם כמה מאמרים באו"ת שהם מכי"ק אדמו"ר הזקן. ובזה מובן מה שמצינו בכמה מקומות שמדייקים (לא רק בהענינים, אלא) גם בהתיבות שבאו"ת. וכמו ביהל אור, ובהמשך תער"ב, שמדייק הלשון שבאו"ת עה"פ עשה לך שתי

יד237
חצוצרות. וכן מדייקים גם הלשון שבאו"ת עה"פ ויבואו מרתה. והנה, אף שבאו"ת הובא כל המאמר בהמשך אחד, הרי ע"פ המסופר בהיום יום, מובן זמן אמירת כל פיסקא, עד להפיסקא שנאמרה לאדמו"ר הזקן לפני מאתים שנה בשנת תקכ"ט, שאז נתוסף ענין זה לחסידות חב"ד. ולהעיר, שאע"פ שעד ארבעים שנין לא קאים איניש אדעתא דרבי', וא"כ, איך אומרים שבשעת אמירת המאמר, בשנת תקכ"ט, נתוסף ענין זה לחסידות חב"ד, הרי ידוע סיפור החסידים אודות מ"ש אדמו"ר הזקן באגה"ק שמעה אזני ותבן לה וכו', שבזה רמז, שכאשר שמעה אזני הנה תיכף ומיד ותבן לה, ומ"מ מובן, שאחר ארבעין שנין, הנה גם אצלו נעשה הענין באופן אחר.

טזהמאמר באור תורה: וישב הים לפנות בוקר לאיתנו ודרשו רז"ל25 לתנאו שהתנה הקב"ה שיקרע הים לישראל .. בשעה שאמר המאמר התנה שיקרע הים, ואם לאו לא היו נמצאים הימים ולא נבראו במקום הזה כי יתבטלו ממציאות הבריאה כו' (עכ"ל הפיסקא שאמרה הבעש"ט בשנת תקט"ז). ולהעיר, דמ"ש "כי יתבטלו ממציאות הבריאה", מתאים עם פירוש הבעש"ט עה"פ לעולם הוי' דברך נצב בשמים (המובא בשער היחוד והאמונה בתחלתו), שדבר הוי' נצב ועומד לעולם בתוך רקיע השמים להחיותו ולהוותו מאין ליש, וכן הוא בכל הברואים כו', כי אילו היו האותיות של המאמרות מסתלקות מהנבראים, היו הנבראים חוזרים לאין ואפס ממש, כמו קודם הבריאה. והיינו, שלא רק שמכאן ולהבא היו אין ואפס, אלא שהיו כלא היו כלל מלכתחילה (וכמשי"ת לקמן הביאור בזה).

יחבהמאמר: ובזה יובן מ"ש רז"ל26 צדיקים עושים רצונו של מקום, ולא אמרו עושים דברו או מאמרו .. אך המשל בזה, אב שאומר בפני בנו איזה דבר הלכה או איזה חידוש בתורה, והבן מגודל חריפותו ופלפולו סותר את דבריו, והנה אף שהבן מתנגד לאביו וסותר את דבריו, ע"כ יש לאב נחת ותענוג גדול ושמחה גדולה מזה .. וזהו

יט238
רצון הטוב מן האב יותר משהי' שותק ומסכים לדבריו, כך הוא הצדיק מושל ביראת אלקים כביכול, וזהו עושים רצונו אע"פ שאינם עושים דברו ומאמרו (עכ"ל הפיסקא שנאמרה בשנת תקכ"א). והנה, ג' הלשונות שבאו"ת – נחת תענוג ושמחה – הם בדיוק (כאמור לעיל, שבאו"ת מדוייקים לא רק הענינים אלא גם הלשונות). והענין הוא, דהנה מה שהבן סותר את דברי האב, הו"ע עבודת התשובה. ובנוגע לבעל תשובה כותב הרמב"ם: ועושה מצות ומקבלין אותן בנחת ושמחה כו' ולא עוד אלא שמתאוין להם כו', דתאוה הו"ע התענוג. ונמצא, שע"י התשובה נמשכים ג' הענינים דנחת תענוג ושמחה. וזהו מ"ש באו"ת שכאשר הבן סותר את דברי האב יש להאב נחת ותענוג גדול ושמחה גדולה מזה, כי ענין סתירת דברי האב, שהקב"ה גוזר וצדיק מבטל (ועד"ז צדיק גוזר והקב"ה מקיים, כמ"ש ותגזר אומר ויקם לך) הוא כענין עבודת התשובה, שזהו"ע עושין רצונו של מקום, שעושין וממשיכים רצון חדש.

כאבהמאמר – בהפיסקא שניתוספה בעת אמירת המאמר בשנת תקכ"ט, כאשר המאמר הגיע לחסידות חב"ד: ובזה יובן מ"ש28 רבי פנחס בן יאיר לגינאי נהרא (כד הוה קאזיל לפדיון שבויין) פלוג מימיך שאני הולך לדבר מצוה, אמר לו גם אני הולך לעשות רצון קוני (כל הנחלים הולכים אל הים בגזירת המלך, פירש"י), אתה ספק עושה ספק אי אתה עושה (שמא לא יתנו לך בפדיון, פירש"י) אני ודאי עושה, אמר לי', אם אי אתה חולק מימיך גוזרני עליך שלא יעברו בך מים לעולם. ולכאורה קשה, הלא (הנהר) השיב לו תשובה נכונה. ויובן עם מ"ש לעיל שהתנה הקב"ה עם מעשה בראשית שיעשו רצון הצדיקים אף שאינם בטבעם, ומכלל הן אתה שומע לאו. וכך א"ל רפב"י, אם אין אתה חולק מימיך, נמצא שאין אתה מקיים תנאך הנאמר בשעת המאמר, והרי אתה כלא הי' מעולם, וכמו שלא נבראו כאן מים, ונמצא שלא יעברו בך מים לעולם (עכ"ל). וזהו דיוק הלשון גוזרני עליך שלא יעברו בך מים לעולם, דלכאורה תיבת לעולם מיותרת (שהרי כשיגזור עליו שלא

כב239
יעברו בו מים, במילא לא יעברו בו מים לעולם), אך הענין הוא, שדברי רפב"י גוזרני עליך כו' אינם ענין גזירה בעלמא, אלא שבזה השיב תשובה על טענת הנהר, שהרי כל מציאותו של הנהר הוא מצד המאמר המהווה אותו תמיד מאין ליש, ואם יסתלק המאמר ממנו יהי' אין ואפס כמו קודם הבריאה וכאילו שלא הי' מעולם, כנ"ל, וכיון שבעת אמירת המאמר התנה עמו הקב"ה שלא ימנע להעבודה דבנ"י, הרי נמצא שבאם לא יחלוק את מימיו ולא יקיים את התנאי שבשעת אמירת המאמר, אין לו שום מציאות כלל מלכתחילה. ולכן אין הנהר יכול לטעון שהוא הולך לעשות רצון קונו, גזירת המלך שכל הנחלים הולכים אל הים, כיון שאם אינו מקיים את התנאי, נמצא שלא הי' מציאות של נחל מעולם. והיינו, דכיון שרפב"י הלך לקיים מצות פדיון שבויים, ומצד רפב"י לא הי' שום מניעה לעשיית המצוות, הרי במילא גוזרני עליך כו', כי, כאשר יהודי מוכן לקיים רצון קונו ואינו מתחשב עם שום מניעות ועיכובים, אזי כל עניני הבריאה מוכרחים לבטל את טבעם, בכדי שיוכל לעשות רצון קונו. ומסיים באו"ת: וכל זה מי שהוא נקרא בן להקב"ה יכול לעשות רצון קונו, ואיזה זה השומר בריתו הנקרא צדיק יסוד עולם. והבן זה היטב (וענין זה שייך להמדובר בזמן האחרון ע"ד לימוד אגרת התשובה, והרי עיקר הענין דאגה"ת הוא צו באַוואָרענען הענין דשמירת הברית).

כדמ"ש לעיל שבהסתלק האותיות דעשרה מאמרות מהנבראים (וכן כשלא יקיימו את תנאם) יחזרו להיות אין ואפס כמו שלא היו כלל מעולם, יובן ע"פ ביאור כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע בכמה מאמרים בענין נהרות המכזבין אחת לשבוע, דהגם שעכשיו יש בהם מים והולכים בטוב, מ"מ, כיון שלאחרי שבע שנים יופסקו המים, הרי זה מגלה למפרע שהם מימות המכזבים ואינם מים חיים. ומזה מובן בנוגע להנבראים, דכיון שכאשר יסתלק מהם הדבר הוי' (או שלא יקיימו את תנאם) תופסק מציאותם, הרי במילא גם מציאותם שהיתה תחילה היא מציאות של כזב כו', וזהו מ"ש בתניא שם והיו כלא היו כלל כו'.

כוהענין דלאיתנו לתנאו והביאור דעושין רצונו נאמרו גם מקודם (כנ"ל), ומה שנתחדש בהמאמר בעת שנאמר לאדמו"ר הזקן הוא הביאור בענין גינאי נהרא. והענין בזה, דהנה ביטול טבע הבריאה עבור בנ"י בב' ענינים הראשונים (לאיתנו לתנאו, והביאור בענין עושין רצונו), הוא, שהטבע מתבטל עבור עבודת הצדיקים ועבור עבודת הבעלי תשובה. דבקיעת הים לפני בנ"י שהי' ע"י משה רבינו הו"ע ביטול הטבע עבור עבודת הצדיקים. וענין עושין רצונו, שהקב"ה גוזר וצדיק מבטל, ועד"ז צדיק גוזר כו', הו"ע ביטול הגזירה שמצד עבודת התשובה, כנ"ל. והרי ב' ענינים אלו שייכים ליחידי סגולה. והחידוש שבהענין דגינאי נהרא הוא, שטבע הבריאה מתבטלת עבור כאו"א מישראל, בהיותו שומר הברית. וזהו שביאור זה ניתוסף בהמאמר בעת שנאמר לאדמו"ר הזקן, שהו"ע חסידות חב"ד דוקא, כי ענינה של חסידות חב"ד, ובפרט לאחרי י"ט כסלו, הוא יפוצו מעינותיך חוצה (כמבואר בשיחה הידועה מכ"ק אדמו"ר נ"ע), היינו, שכאו"א מישראל, גם מי שנמצא בבחי' חוצה, יגיעו לו המעינות, ויוכל לעבוד עבודתו בלי שום מניעות ועיכובים. ועל זה הוא הביאור בענין גינאי נהרא, שאף שענין זה הי' בזמן הגלות, ובזמן הגלות גופא הי' אז יהודי בשבי', והשבי' היתה עד כדי כך שהי' ספק אם יוכלו לפדותו, וכמו שאמר הנהר אתה ספק עושה ספק אי אתה עושה, אעפ"כ נבקע הנהר בשביל קיום המצוה, ולא רק עבור רפב"י עצמו, אלא גם עבור בני לוי' שלו. ומזה נמשך הכח לכאו"א מישראל, גם מי שנמצא בבחי' חוצה, שיוכל לעבוד עבודתו בתומ"צ בלי שום מניעות ועיכובים, כי כל עניני הטבע מתבטלים עבורו שיוכל לעשות רצון קונו. וכח זה נמשך ע"י אמירת המאמר לפני מאתים שנה. ודברי צדיקים קיימים לעד ולעולמי עולמים, ובפרט כאשר חוזרים את דבריהם (שזה גופא שחוזרים את דבריהם מורה על ענין הנצחיות), הרי ע"י שזרעו בחיים, אזי אף הוא בחיים, ובמילא נעשה הענין עוד הפעם מחדש. וכדברי כ"ק מו"ח אדמו"ר בכמה משיחותיו, שכאשר מספרים סיפור (הגם שבגלוי הוא סיפור ולא תורה), ומתארים כל הפרטים והזמנים כו', לעבט מען אויף דעם ענין.

כחעדיין צריך להבין משנ"ת בהמאמר בענין גינאי נהרא שזהו כענין קריעת ים סוף, דלכאורה, כיון שהתנה הקב"ה עם מע"ב שיעשו רצון הצדיקים אף שאינם בטבעם, הרי הי' יכול רפב"י מצד עצמו לומר גוזרני עליך כו', ומה שייך זה לקי"ס דוקא. ויובן זה בהקדים מ"ש כ"ק אדמו"ר האמצעי עה"פ הפך ים ליבשה בנהר יעברו ברגל שם נשמחה בו, שהפך ים ליבשה, לשון עבר, קאי על קי"ס, ובנהר יעברו ברגל שם נשמחה בו, לשון עתיד, קאי על הגאולה העתידה. ומבאר השייכות שבין ב' ענינים אלו, שבכדי שנשמה בגוף תוכל לקבל את הגילויים שיהיו בגאולה העתידה, שאז יהי' נשמחה בו בעצמותו, גילוי העצמות, הנה הכח על זה הי' בעת קי"ס, והיינו לפי שביצי"מ ניתן הכח גם לגאולה העתידה. וע"ד מאמר רז"ל שאילו זכינו היתה הגאולה דיצי"מ גאולה שלימה. וזהו מ"ש כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות, כימי לשון רבים, היינו, שמזמן יצי"מ הולכים (מ'האַלט אין איין גיין) אל הנפלאות שיהיו בגאולה העתידה, ומידי יום הולכים ומתקרבים לביאת המשיח, וישנם כאלו שרואים זאת בגלוי. וזהו שמקשר הענין דגינאי נהרא עם הענין דקי"ס, דהנה, מה שנבקע הים לפני משה, אף שהים טען אני נבראתי בשלישי ואתה נבראת בששי, הרי זה לפי שתנאי התנה הקב"ה עם מע"ב שיבטלו את טבעם ולא ימנעו לבנ"י לעשות רצון קונם, ומאז, ניתן הכח לכאו"א מבנ"י גם בזמן הגלות שיוכלו לעבוד את עבודתם ולא יהיו להם שום מניעות מעניני העולם, ושבעבודתם זו, ובפרט בהזמן דעקבתא דמשיחא חושך כפול ומכופל כו', יפעלו הגאולה העתידה.

להיושבת בגנים חברים מקשיבים לקולך השמיעני, דכאשר כנס"י נפוצה בגולה ורועה בגנים של אחרים, שזה מורה על חושך כפול ומכופל כנ"ל, ומ"מ היא יושבת בבתי כנסיות ובתי מדרשות [וכפי שמדייק בהמאמר: בתי כנסיות (ואח"כ) ובתי מדרשות, לפי שתחילת עבודת היום היא עבודת התפלה, כמארז"ל שתהא תפלתי

לא242
סמוכה למטתי, ואחרי התפלה צ"ל לימוד התורה, כמ"ש בשו"ע שצריך לילך מבית הכנסת לבית המדרש], היינו, שהנהגת איש הישראלי היא באופן שעוסק בתפלה ובתורה, ולימוד התורה שלו הוא ע"מ לעשות ולקיים כו', וכיון שרצון יראיו יעשה, עוזר לו הקב"ה שהלימוד שלו בא בפועל – הנה כאשר עושה זאת גם בזמן הגלות חושך כפול ומכופל, הנה אז חברים מקשיבים גו', שהקב"ה ופמליא שלו באים לשמוע בקולו ומבקשים אצלו השמיעני, והיינו, דכיון שגם שכינתא בגלותא, לכן גם הקב"ה מבקש אצלו השמיעני, בכדי שעי"ז יפדה את השכינה מהגלות, וכמרז"ל כל העוסק בתורה וכו' פדאני לי ולבני מבין האומות, בגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו, בקרוב ממש.