Toras Menachem·Vol. 56 (5729·Part 3)·Sicha of Shabbos Parshas Beha'aloscha·21 Sivan 5729תורת מנחם·נו - שנת תשכ"ט - חלק שלישי·שיחת ש"פ בהעלותך·כ"א סיון·ה'תשכ"ט

א325
בס"ד. שיחת ש"פ בהעלותך, כ"א סיון, ה'תשכ"ט.
בלתי מוגה

בא. התחלת הפרשה היא "בהעלותך את הנרות" [ועל שם זה נקראת הפרשה כולה בשם "בהעלותך", שמזה מובן שזהו התוכן של הפרשה כולה], ובה מדובר אודות הדלקת המנורה, שצ"ל באופן ד"בהעלותך", כפירוש רש"י "שצריך להדליק עד שתהא שלהבת עולה מאלי'".

גוכן הוא בפנימיות הענינים – כמבואר בלקו"ת בארוכה ש"נרות" קאי על נשמות, כמ"ש "נר הוי' נשמת אדם", וזוהי עבודת הכהנים – שהם "שלוחי דרחמנא" ו"שלוחי דידן", כב' הדעות שבזה, ש"אלו ואלו דברי אלקים חיים" – להדליק ולהאיר את נש"י באופן "שתהא שלהבת עולה מאלי'".

דאך עדיין צריך להבין דיוק הלשון "בהעלותך", "שתהא שלהבת עולה כו'" – כידוע גודל דיוק הלשון בתושבע"פ ומכ"ש בתושב"כ – דלכאורה אינו מובן: מה נוגע כאן ענין העלי' – הרי הדלקת הנרות היא באופן שהנר נשאר במקומו, ורק מדליקים אותו ועי"ז הוא מאיר, וא"כ, הי' הכתוב צריך לומר הלשון "בהדליקך" או "בהאירך", ולרמז בלשון זה שצ"ל באופן שיהיו הנרות דולקים ומאירים מאליהם; אבל מה נוגע כאן ענין העלי'?!

הב. ולהבין זה צריך להקדים:

ואע"פ שהקב"ה ברא את כל העולם, ו"שם שמים שגור בפי כל", וכפי שמפרש כ"ק מו"ח אדמו"ר שזהו מה שאפילו תינוקות קורין להקב"ה "אויבערשטער" או "בורא" ("באַשעפער"), שברא את הבריאה כולה, מ"מ, אין זה באופן שהכל נעשה כבר ע"י הקב"ה, ואין לאדם מה לפעול בבריאה, אלא הבריאה היתה מלכתחילה באופן שיהי' צורך בעבודת האדם ("אתם קרויין אדם") – כמ"ש "אשר ברא אלקים

ז326
לעשות", שפירושו "לתקן", והתיקון הוא עי"ז שהאדם מגלה את הענינים שברא הקב"ה בעולם.

ח– בריאת יש מאין היא אמנם בחיק הבורא בלבד, ואין זה שייך לעבודת האדם, שהרי אפילו אם יתכנשון כל באי עולם לא יוכלו לברוא אפילו יתוש קטן; אבל עבודת האדם היא לגלות את הענינים שישנם בבריאה, שמצד עצמם הם בהעלם, וצריך להביאם לידי גילוי.

טולא עוד אלא שפעולת האדם היא בדוגמת פעולתו של הקב"ה – שהרי איתא בגמרא שיהודי ע"י עבודתו "נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית", וענין השותפות הוא – כפשוטו – באופן שיש לשניהם חלק שוה, משא"כ כשיש לאחד חלק גדול ולשני חלק קטן, אין זה אמיתית ענין השותפות.

יג. אך לכאורה אינו מובן איך אפשר לומר שחלקו של איש ישראל הוא בשוה לחלקו של הקב"ה – הרי הקב"ה ברא את העולם מאין ליש, ואילו עבודתם של ישראל אינה אלא בענין גילוי ההעלם, שאינו בערך לבריאת יש מאין?!

יאובפרט שגדלה ביותר מעלת וחשיבות בריאת הקב"ה – כמובן מסיפור הגמרא במסכת תענית אודות א' התנאים ש"נזדמן לו אדם אחד שהי' מכוער ביותר אמר לו .. כמה מכוער אותו האיש .. אמר לו .. לך ואמור לאומן שעשאני וכו'", והיינו, שאע"פ שלא הי' זה דבר שקר ח"ו, הי' אסור לו לומר זאת, כיון שלא הי' צריך להסתכל על החסרון שבו, אלא על המעלה שבו – שנברא ע"י הקב"ה (ולכן הוצרך לענין של תשובה כו').

יבוכמובן גם מהמבואר בתניא בדיוק לשון חז"ל "אוהב את הבריות ומקרבן לתורה" – שגם אלו ש"נקראים בשם בריות בעלמא", היינו, שכל מעלתם היא שנבראו ע"י הקב"ה, "צריך למשכן בחבלי עבותות אהבה כו'", היינו, שגם ביחס אליהם צריך להיות הענין דאהבת ישראל, ועד לאופן ד"ואהבת לרעך כמוך".

יגוכיון שכל כך גדלה מעלת הבריאה שע"י הקב"ה – איך יתכן

יד327
שכאשר יהודי פועל בעולם ענין של גילוי ההעלם, אזי נעשה "שותף להקב"ה" במדה שוה?!

טוד. והביאור בזה:

טזכאשר ישנו ענין בהבריאה שהוא בהעלם (בכח) בלבד, אזי חסר בהענין, ולא רק חסרון השלימות, אלא שלא נשלמה תכלית בריאתו – כי, אף שענין זה ישנו בכח, הרי בכח הי' ענין זה גם קודם בריאת העולם, ואילו החידוש שבבריאת העולם הוא בהגילוי מן הכח אל הפועל, החל מגילוי הכחות שלמעלה ע"י הבריאה עצמה, שזוהי תכלית כוונת הבריאה – "בגין דישתמודעון לי'", היינו, שתתגלה גדלות הבורא.

יזוכיון שדוקא ע"י עבודת האדם ("לעשות", "לתקן") נשלמת כוונת הבריאה בענין הגילוי (גילוי אלקות בעולם), הרי לא זו בלבד שעבודת האדם היא באופן של שותפות ("שותף להקב"ה במעשה בראשית") שוה, אלא יתירה מזה – שהוא משלים גם את חלקו של הקב"ה, כיון שדוקא על ידו נשלמת תכלית כוונת הבריאה של הקב"ה.

יחה. ויובן כל זה במשל הנר:

יטכל זמן שהנר אינו דולק ומאיר – הרי מובן בשכל הפשוט שאף שישנה מציאות הנר, מ"מ, לא נשלמה עדיין תכלית כוונתו; ורק כאשר דולק ומאיר אזי נשלמת כוונתו – הן בנוגע להמקום שנעשה מואר על ידו, והן בנוגע לעצמו, שע"י שדולק ומאיר נעשית בו עלי', שהרי קודם שדולק ומאיר, הרי הוא בדרגא הכי תחתונה – דומם בעלמא, וכאשר דולק ומאיר אזי מגיע לדרגא הנעלית שלו, כיון שהשלים תכלית בריאתו.

כוכן הוא – ובמכ"ש – בנמשל ברוחניות, בנוגע ל"נר הוי' נשמת אדם", שכל זמן שאינו דולק ומאיר, הנה אף שישנו הנר (הכלי) השמן והפתילה, חסר עדיין עיקר ענינו (וכפי שאמר הבעש"ט, שיכולה להיות תיבה עם נרות שאינם מאירים כו'). ולכן יש צורך להדליק את הנרות שיהיו מאירים.

כאולא עוד אלא ש"צריך להדליק עד שתהא שלהבת עולה מאלי'" – לפעול עליו שיגיע למעמד ומצב שאינו זקוק לעזר וסיוע של מישהו אחר, אפילו לא ל"הקב"ה עוזרו" כביכול, כיון ש"למעשה ידיך

כב328
תכסוף" [וע"ד שמצינו בגמרא שישנם "אבירי לב הרחוקים מצדקה", שיכולים להיות "נזונין בזרוע", "בזכות שבידם .. וקרי להו רחוקים מצדקתו של הקב"ה", אלא שאינם רוצים להשתמש בזה כו'], והיינו, שמגיע למעמד ומצב ש"לבי חלל בקרבי", ש"אין לו יצה"ר כי הרגו בתענית", כמו דוד, ויתירה מזה: כמו אברהם דכתיב בי' "ומצאת את לבבו נאמן לפניך", שגם היצה"ר נהפך להיות "נאמן לפניך", שלכן אינו זקוק לסיוע כלל, ובדוגמת בן שאינו סמוך על שולחן אביו, שזוהי דרגא הכי נעלית.

כגוכאשר מדליקים את הנרות והם מאירים כו' – אזי באים הנרות לתכלית השלימות והעילוי שלהם, והיינו, שנוסף לכך שנשלמת הכוונה להאיר את העולם, הנה עי"ז נעשית שלימות ועלי' בהנרות (נשמות) עצמם.

כדובהקדים:

כהמבואר בתניא ש"הנשמה עצמה אינה צריכה תיקון כלל כו' ולא הוצרכה להתלבש בעוה"ז וכו' רק .. לתקן נפש החיונית והגוף כו'". ולכאורה אינו מובן: איך יתאים זה עם המבואר בכ"מ בדא"ח בנוגע לירידת הנשמה שהיא ירידה צורך עלי'?

כואך הענין הוא – שכוונת הירידה מלכתחילה היא בשביל בירור הגוף ונה"ב, שגם בשביל זה לבד הי' כדאי להוריד את הנשמה; אבל לאחרי שהנשמה ממלאת את תפקידה ועבודתה, הרי כיון ש"אין הקב"ה מקפח שכר כל ברי'", מגיע לה "שכר טוב לאין קץ", ולכן יש גם לה "עלי' גדולה ונפלאה לאין קץ".

כזולא עוד אלא שהעלי' שנעשית אצל הנשמה ע"י מילוי תפקידה היא גדולה יותר מהעלי' שנעשית אצל הגוף ונה"ב – שהרי הנשמה מגעת להעילוי ד"לאשתאבא בגופא דמלכא", שזהו ענין שאינו קיים בעולם.

כחו. ועפ"ז יש לבאר דיוק הלשון "בהעלותך", "שלהבת עולה כו'", עלי' דייקא – כיון שע"י ההדלקה נעשית עלי' בהנר.

כט329
ועל שם עלי' זו נקראת הפרשה כולה בשם "בהעלותך" – כיון שהתכלית של כל הענינים, כמו הענין ד"ויהי בנסוע הארון", וכל שאר הענינים שבפרשה, הרי זה הענין ד"בהעלותך" – ענין העלי', שזוהי תכלית הכוונה.

לומזה מובן גם בנוגע להמדליק – שכאשר מדליק את הנר, ועד לאופן "שתהא שלהבת עולה מאלי'", אזי נעשית עלי' גם אצלו, והיינו, שכשם שנעשה עילוי בהנר שע"י הדלקתו מגיע הנר לשלימותו (כנ"ל), כמו"כ נעשה עילוי אצל מדליק הנר, כיון שפעל שלימות בהבריאה.

לאז. וההוראה מזה:

לבבנ"י צריכים להיות "נרות להאיר" – לפעול על יהודים נוספים כו'. וכיון שצ"ל "ואהבת לרעך כמוך"15, צריך לפעול על חבירו שגם הוא יהי' "נר להאיר" כמותו, והיינו, שהפעולה על הזולת צריכה להיות באופן ד"טופח על מנת להטפיח".

לגולכן צריכה להיות הפעולה עם הזולת באופן ד"אלה המשפטים אשר תשים לפניהם", "כשולחן הערוך ומוכן לאכול לפני האדם", והיינו, שלא להסתפק בכך שילמד עמו פעם אחת וכו', באמרו, שכבר מילא את שליחותו, אלא צריך ללמוד עמו עד שידע בעצמו כל פרטי הענינים, ובאופן ד"לפניהם", שיחדור בפנימיותו להיות הענין שלו ("אַן אייגענע זאַך") – שזהו ענין שנאמר מיד לאחר מ"ת, שהי' באופן של גילוי מלמעלה, ולאח"ז מתחילה עבודת האדם, החל מלימוד התורה (שהרי התחלת כל הענינים היא מהתורה), שצריך להיות באופן ד"אלה המשפטים אשר תשים לפניהם", ומהתורה נמשך ענין זה בכל שאר הענינים.

לדומובן שהפעולה בזה צריכה להיות באופן של זריזות (כמבואר באגה"ק סימן א"ך טוב לישראל גודל מעלת הזריזות), ומתוך שמחה וסבר פנים יפות – שהרי "בכל אדם מתקנא חוץ מבנו ותלמידו", וכיון שמחשיבו לתלמידו, הרי ירצה להשפיע לו יותר ויותר, ולא יהי' איכפת לו שלאח"ז לא יהי' פלוני זקוק אליו.

להוהנהגה זו פועלת המשכת כל הברכות, החל מענין האור –

לו330
ש"מאיר עיני שניהם הוי'" (כמובא בהקדמת התניא), ועד שמאירים את כל העולם, בדוגמת המנורה שהאירה לא רק את ביהמ"ק, אלא באופן ש"ממנו אורה יוצאה לכל העולם", ועד ש"הלכו גוים לאורך".

לזוכאמור בהתוועדות דשבת שלפנ"ז שפועלים שתהי' שנת אורה, ומאות א' ("אורה") באים לאות ב' – שנת ברכה, ומב' לג' – שנת גאולה, החל מגאולה פרטית מכל הענינים המבלבלים, ומזה באים לגאולה הכללית, בביאת משיח צדקנו בקרוב ממש.

לח[כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה לנגן הניגון "אנא עבדא"].

לט* * *

מח. בהמשך להמדובר לעיל אודות הענין ד"בהעלותך את הנרות" – הנה:

מאבהקדמה לזה נאמר "דבר אל אהרן ואמרת אליו", היינו, שציווי זה נאמר לכהנים, ועד שנזכר בפרטיות שמו של אהרן, כהן גדול, עליו נאמר "ויבדל אהרן להקדישו קדש קדשים", והיינו, שנוסף על הבדלת הכהנים מכל שאר בנ"י, יש בכהנים גופא ההבדלה של אהרן כה"ג. וא"כ, איך אפשר לומר שעבודה זו נדרשת מכל אחד מישראל?!

מבאך הענין הוא – כמדובר כמ"פ שכל ענין שבפנימיות התורה הוא באופן ש"ליכא מידי דלא רמיזא באורייתא", ועד להלכה בפועל, ובנדו"ד, הרי ההלכה היא ש"הדלקה כשרה בזר", והיינו, שלא זו בלבד שאין צורך בכה"ג דוקא, הנה עוד זאת, שאין צורך בכהן בכלל, אלא כל אחד מישראל – אפילו מי שנקרא בשם "זר" – יכול להדליק את המנורה.

מגט. אמנם, רק הדלקה כשרה בזר, אבל הדישון וההטבה – הוצאת הפתילה הישנה והשמן הנשאר, ניקוי הכלי ונתינת פתילה ושמן חדשים – צ"ל בכהן דוקא46.

מדוענינם בעבודה: דישון המנורה הו"ע "סור מרע", והטבת הנרות הו"ע "עשה טוב".

מה331
[ויש לומר, שגם הטבת הנרות הו"ע של סור מרע, כי, כאשר הפתילות אינם חדשים, היינו, שחסר בענין ד"בכל יום יהיו בעיניך כחדשים", אזי חסר גם בענין דסור מרע, ולכן נאמר הציווי ד"חדשים" בפרשה ראשונה דק"ש ("אשר אנכי מצוך היום"), שענינה קבלת עול מלכות שמים, שצ"ל עוד לפני קבלת עול מצוות].

מווכיון שכן, יכול יהודי לטעון שהוא יכול להתעסק רק עם יהודי שכבר נמצא במעמד ומצב ד"סור מרע ועשה טוב", היינו, שכבר הי' אצלו ענין הדישון וההטבה, וצריך רק לפעול אצלו ענין ההדלקה, שכשרה בזר; אבל כאשר צריך לפעול על הזולת עצם הענין ד"סור מרע ועשה טוב", דישון והטבה – בשביל זה יש צורך בכהן דוקא.

מזוהמענה לזה:

מחלכל לראש – הרי כל אחד מישראל כהן הוא, שהרי במ"ת נאמר "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים", והיינו, שאצל כל אחד מישראל נעשה ענין של כהונה (ויש רק כמה עבודות ש"כהן" כזה אינו יכול לעשותם, אלא יש צורך בכהן ממש, אבל שאר העבודות, כולל גם ענין הנ"ל, יכול לעשות גם "כהן" כזה – כל אחד מישראל, מצד ענין הכהונה שבו).

מטונוסף לזה:

נהצורך בכהן דוקא הוא רק בנוגע לעבודה בזמן שביהמ"ק הי' קיים, אבל לאחרי החורבן, יכול כל אחד מישראל לעשות זאת.

נאוכמו בענין התפלה, ש"כנגד תמידין תקנום" – כפי ששייך גם להלכה בנוגע לזמן התפלה, "ערב ובוקר וצהרים גו'", שצריכה להיות בזמן שבו היו מקריבים את התמידין – שבזמן שביהמ"ק הי' קיים הוצרכה להיות הקרבת התמידין ע"י כהן דוקא, אבל עכשיו, לאחרי שחרב ביהמ"ק, שייך ענין התפלה (שכנגד התמידין) לכל אחד מישראל, ולא זו בלבד שכל אחד מישראל יכול לעשות זאת, אלא הוא חייב לעשות זאת, ובאופן שעל ידו נעשה הענין ד"נשלמה פרים שפתינו" (כפי שמביא רבינו הזקן בשו"ע בנוגע לאמירת פרשת הקרבנות), כולל גם הפירוש ד"נשלמה" מלשון שלימות, היינו, שע"י כל אחד מישראל (לאו

נב332
דוקא כהן) נעשה ענין הקרבנות בכל השלימות שיכולה להיות בענין התשלומין.

נגועד"ז בנוגע לעניננו – שעכשיו, לאחרי שחרב ביהמ"ק, שייך גם ענין הדישון וההטבה לכל אחד מישראל, ונדרש ממנו לעשות זאת, ולא לומר שהגדול ממנו יעשה זאת, אלא הוא בעצמו צריך לעשות את כל העבודה, עד להדלקה באופן ש"תהא שלהבת עולה מאלי'", שעי"ז נעשית העלי' שלו, כנ"ל בארוכה.

נד*

נהי. ויש להוסיף ולסיים בביאור דיוק בפירוש רש"י בנוגע ל"מעשה המנורה מקשה גו'":

נוובהקדמה – שבפרשתנו נזכר מעשה המנורה בקיצור, אבל בפרשת תרומה – שבה מסופר אודות עשיית המשכן וכליו – מבואר בארוכה כל פרטי הענינים דמעשה המנורה.

נזושם מפרש רש"י: "מקשה", "כולה באה מחתיכה אחת ומקיש בקורנס וחותך בכלי האומנות ומפריד הקנים אילך ואילך".

נחולכאורה אינו מובן דיוק הלשון "ומפריד הקנים כו'" – שהרי כל ענין הקדושה הו"ע האחדות, היפך הפירוד, ולמה נקט רש"י לשון פירוד, במקום לומר "ומבדיל כו'"?

נטיא. והביאור בזה:

סאמרו רז"ל "צדקה עשה הקב"ה בישראל שפזרן לבין האומות", כי, בכל מקום ומקום שבו נמצא איש ישראל, ישנם ניצוצות קדושה שצריכים לבררם, ולכן צריכים בנ"י לבוא לכל המקומות כדי לברר את ניצוצי הקדושה שנמצאים שם.

סאאלא שבזמן שביהמ"ק הי' קיים, לא הוצרכו בנ"י לילך לכל המקומות שבהם נמצאים ניצוצי הקדושה, כי, מצד תוקף האור כו', הנה גם הניצוצות הרחוקים נתקבצו מאליהם ונתבררו כו'; ורק לאחרי חורבן ביהמ"ק, הנה "מפני חטאינו גלינו מארצנו", דכיון שנחסר תוקף האור, אזי צריכים בנ"י לילך בעצמם לכל המקומות שבהם נמצאים ניצוצי הקדושה כדי לבררם.

סב333
וזהו גם הדיוק "צדקה עשה הקב"ה בישראל כו'" – כיון שניצוצי הקדושה קשורים ושייכים לבנ"י, שלכל אחד מישראל יש ניצוצי קדושה שהוא צריך לברר אותם, וע"י בירורם נעשית השלימות שלו.

סגוכידוע תורת הבעש"ט בפירוש מארז"ל "התורה חסה על ממונם של ישראל", וכן בנוגע להאיסור דבל תשחית – דלכאורה מהו חומר ענין ההשחתה (שאינו יכול להשתמש וליהנות מהדבר שהשחית) עד כדי כך שנחשב לאיסור מן התורה, כמו כל האיסורים שעל ידם מתנתק מהקב"ה – דכיון שהגיע לידו דבר מסויים, הרי זו הוכחה שניצוץ הקדושה שבדבר זה שייך אליו, שצריך לבררו כו'. – זהו אמנם בלבוש גשמי, אבל בפנימיות יש בו ניצוץ קדושה שצריך לבררו. וכאשר משחית את הדבר, שוב אינו יכול לברר את הניצוץ כו'.

סדועפ"ז יובן גם מ"ש "אם בחוקותי תלכו וגו' ונתתי גשמיכם (מלשון גשמיות) בעתם", "גשמיכם" דייקא – דלכאורה הול"ל "גשם" או "גשמים" – כיון שהניצוצות שבדברים הגשמיים שייכים לבנ"י ("גשמיכם"), שהם צריכים לבררם, ועי"ז נעשית השלימות של בנ"י.

סהיב. וכשם שהעבודה בזמן הגלות היא לברר את ניצוצות הקדושה שהתפזרו במקום הפירוד – כן הוא גם בזמן שביהמ"ק הי' קיים (אלא שאז לא היו צריכים לילך למקום הפירוד, כיון שהניצוצות נתקבצו מאליהם, כנ"ל).

סווהענין בזה – שבמשכן היתה אמנם השראת עצמות אוא"ס כו', אבל בפועל הי' המשכן בעוה"ז הגשמי, ונעשה מדברים גשמיים. וכמבואר בענין תלת הדיורין כו', שהם כנגד ג' עולמות בי"ע, עליהם נאמר "ומשם יפרד", והיינו, שפעולת המשכן היא לפעול במקום הפירוד.

סזוענין זה מרומז בדיוק לשון רש"י בנוגע למעשה המנורה (שעל ידה נמשך ענין האורה בעולם, כנ"ל ס"ז): "מפריד הקנים כו'", ולא מבדיל כו' – כי:

סח334
ענין ההבדלה ישנו גם בעולם האצילות, שעם היותו "עולם האחדות", יש בו עשר ספירות, "עשר ולא תשע", ועאכו"כ לא פחות מזה, ובודאי לא אחד – שזהו מצד ענין ההבדלה; ואילו ענין הפירוד הוא בעולמות בי"ע.

סטודוקא במקום הפירוד צריכה להיות פעולת המשכן ע"י המנורה כו' – "מפריד הקנים", כדי לפעול במקום הפירוד.

עוזהו גם הדיוק "מפריד הקנים אילך ואילך" – כי, בנוגע ל"פני המנורה" ("נר האמצעי שאינו בקנים אלא בגוף של מנורה"), לא שייך ענין של עבודה, ורק במעמד ומצב ד"אילך ואילך", שמורה על ההתפשטות לכיוונים שונים ומנוגדים, צ"ל ענין של בירור ועלי' כו'.

עאועוד ענין בזה – שכדי לידע שקיום המצוות הוא מצד קבלת עול, צריכה להיות העבודה בשני קוין מנוגדים, "אילך ואילך", כי, כאשר העבודה היא בקו אחד בלבד, רק בקו החסד, יכול להיות שהסיבה לעשיית החסד היא מצד טבע נפשו (שנולד במזל מסויים כו'); ורק כשרואים שגם כשנדרש ממנו ענין של גבורה, עושה זאת באותה חיות ועריבות, הרי זו הוכחה שעבודתו היא (לא מצד טבעו, אלא) מצד קבלת עול (כמבואר בתורה אור).

עביג. ענין זה קשור גם עם "צאתכם לשלום" – בנוגע לאלו שלאחרי השבת נוסעים חזרה למקומם.

עגויה"ר שיהא אצלם הענין ד"שלהבת עולה מאלי'" – שנוסף על עבודתם בעצמם, בנוגע לכל מה שקיבלו כאן (ויחזרו ויקבלו בבואם לכאן בשנה הבאה), ישתדלו גם לפעול על הזולת, להאיר במקומם כו', "עד שתהא שלהבת עולה מאלי'".

עדובאופן ד"אילך ואילך" – הן בנוגע לאלו שנוסעים מכאן לארץ ישראל, "ארץ אשר גו' עיני ה' אלקיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה", והן בנוגע לאלו שנוסעים מכאן למקום שהקדושה שבו היא פחותה מהקדושה שבמקום זה – שהרי תכלית הכוונה היא להאיר במקום רחוק דוקא; לא במקום ששם ישנו הענין ד"פני המנורה", אלא דוקא "אילך ואילך", שם ממלאים את השליחות של המשלח – כאמור

עה335
לעיל (ס"א) ש"שלוחי דרחמנא נינהו" – להדליק את ה"נרות" שנמצאים שם, ולהאיר את החושך כו'.

עווכאשר מתנהגים כן, עוזר להם הקב"ה שמצליחים בכל עניניהם, הן בענינים הפרטיים והן בענינים הכלליים.

עזועד שזוכים לביאת משיח, שאז יקויים היעוד "לא יכנף עוד מוריך וגו'", "כי הוי' יהי' לך לאור עולם וגו'", בקרוב ממש ובעגלא דידן.

עח* * *

עטיד. מאמר (כעין שיחה) ד"ה בהעלותך את הנרות (הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א).

פ* * *

פאטו. בנוגע לפירוש רש"י בפרשת השבוע, ישנם כו"כ פסוקים שאפשר להתעכב עליהם, אבל, ישנו פסוק השייך לקאַפּיטל תהלים המתאים למספר שנותי (והרי "אדם קרוב אצל עצמו"):

פבובהקדמה – שידוע המנהג לומר קאַפּיטל תהלים המתאים למספר השנה שנכנס בה, ולדוגמא: כשנמלאו לו י"ג שנה, מתחיל קאַפּיטל י"ד. ובנדו"ד הרי זה קאַפּיטל ס"ח.

פגוע"פ הידוע מ"ש כ"ק מו"ח אדמו"ר ע"ד המנהג ללמוד בכל ר"ח פסוק אחד מקאַפּיטל תהלים זה (אם יש בו יותר מי"ב פסוקים, אזי לומדים בר"ח האחרון את שאר הפסוקים, ואם יש בו פחות מי"ב פסוקים, אזי חוזרים ולומדים אותם פסוקים) – הנה כיון שנמצאים כבר לאחרי י"א סיון, הרי זה שייך לפסוק ב', שבו נאמר: "יקום אלקים יפוצו אויביו וינוסו משנאיו מפניו".

פדוכתב האבן-עזרא: "זה המזמור נכבד מאד כו' וזה דומה לדברי משה קומה33 ה'", והיינו, שבקשת דוד "יקום אלקים יפוצו אויביו וינוסו משנאיו מפניו" היא כמו בקשת משה "קומה ה' ויפוצו אויביך וינוסו משנאיך מפניך"33, וכדאיתא במדרש תהלים על הפסוק: "אמר דוד, עשה

פה336
להם כמו שעשית לראשונים, כשם שאמר לך משה קומה ה' ויפוצו אויביך, כן עשה להם, יקום אלקים יפוצו אויביו" (וכנראה שמקורו של האבן-עזרא הוא ממדרש תהלים זה, שכבר נתגלה בימיו).

פוולכן ידובר עתה אודות פירוש רש"י על פסוק זה.

פזובהקדמה – שיש גם פירוש רש"י על התחלת הפסוק: "ויהי בנסוע הארון", ויש על זה קושיית הרמב"ן; אבל זהו ענין שקובע ברכה ומקום בפ"ע, ולא על זה ידובר עתה, כיון שלא נזכר בפסוק שבתהלים.

פחוגם לא ידובר עתה על התיבות "קומה ה'" – שרש"י מפרש ש"הי' משה אומר עמוד והמתן לנו כו'", אף שלכאורה הפירוש הפשוט ד"קומה" הוא מלשון קימה (כדברי המפרשים: "לעמוד להלחם"), ומנא לי' לרש"י לפרש שהוא לשון עמידה – כי, הדיבור אודות פסוק זה הוא בקשר ובשייכות לפסוק בתהלים, ושם לא נאמר "קומה ה'", אלא "יקום אלקים";

פטולכן ידובר עתה רק אודות פירוש רש"י על התיבות "ויפוצו אויביך וינוסו משנאיך", שתיבות אלו ישנם גם בתהלים.

צטז. הביאור בפירוש רש"י, "ויפוצו אויביך – המכונסין, וינוסו משנאיך – אלו הרודפים. משנאיך – אלו שונאי ישראל, שכל השונא את ישראל, שונא את מי שאמר והי' העולם, שנאמר ומשנאיך נשאו ראש, ומי הם, על עמך יערימו סוד",

צא– החילוק בין "אויב" ל"שונא", שאצל "אויב" השנאה היא באופן חיצוני, בגלוי ובפועל ("מקיפים אתכם מבחוץ"), ואילו "שונא" מורה על שנאה כבושה בלב, עמוקה יותר, שלכן רודפים להציק כו' ("מחפשים אחר המטמוניות שלכם"). וזהו "משנאיך – אלו הרודפים"

צב337
(משא"כ "אויביך, המכונסין", ולא "אלו המכונסין", כי לפעמים מתחלקים "אויביך" לכמה מחנות, מצד תכסיסי מלחמה כו', ורק בגלל שנאמר "יפוצו", מובן שקאי על "המכונסין").

צגולכן: אף שכבר פירש רש"י על הפסוק "תהרוס קמיך", "ומי הם הקמים כנגדו, אלו הקמים על ישראל, וכן הוא אומר כי הנה אויביך יהמיון, ומה היא ההמי', על עמך יערימו סוד, ועל זה קורא אותם אויביו של מקום" – הרי זה רק בנוגע ל"אויביך", שזוהי רק שנאה גלוי' בהנהגה בפועל, שיכולה להיות גם בהנהגה נגד רצון ה'; אבל איך יתכן מציאות של "משנאיך", שנאה כבושה בלב כלפי "מי שאמר והי' העולם"?! – ועל זה מתרץ רש"י: "משנאיך אלו שונאי ישראל .. שנאמר ומשנאיך נשאו ראש, ומי הם, על עמך יערימו סוד".

צדוה"יינה של תורה", החילוק בין מ"ש בחומש "קומה הוי'", למ"ש בתהלים (כתובים – "דברי קבלה") "יקום אלקים", ללשון רש"י "מי שאמר והי' העולם" (כפי שנמשך בעולם מלשון העלם) –

צההוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס בלקו"ש חכ"ג ע' 73 ואילך.

צו* * *

צזיז. המשך הביאור באגרת התשובה פ"ד – נכלל בשיחת ש"פ נשא סט"ז ואילך.

צח338
יח. המשך הביאור בפרש"י פ' נשא – נכלל בשיחת ש"פ נשא סי"ג.

צט* * *

קיט. בהמשך להמדובר לעיל (סט"ז) בפירוש רש"י על הפסוק "קומה ה' גו' משנאיך גו'" – יש להוסיף ענין הקרוב אל הפשט, אבל בכללות קשור הוא עם חלק הדרוש שבתורה:

קאעל הפסוק "הלא משנאיך ה' אשנא", איתא בגמרא במסכת שבת: "הללו שמטילין קנאה ואיבה ותחרות בין ישראל לאביהן שבשמים". ועד"ז איתא בעירובין ובמגילה על הפסוק "כל משנאי גו'": "אל תקרי משנאי אלא משניאי" (שגורמין .. לשנאותו).

קבוידוע הכלל שהדרשה ד"אל תקרי" היא רק כשיש ראי' מהפסוק גופא ("שיש איזה קושיא המורית כן כו'"), ובנדו"ד: כיון שלא נאמר "שונאי", אלא "משנאי", הרי מובן שבתיבת "משנאי" גופא נכלל כבר הפירוש ד"משניאי". ועד כדי כך, שבמסכת שבת נאמר תוכן הענין בפשטות, ללא "אל תקרי".

קגועפ"ז יש לבאר מ"ש רבינו הזקן בתניא פרק ל"ב: "ולא אמר דהע"ה תכלית שנאה שנאתים וגו' אלא על המינים והאפיקורסים .. כדאיתא בגמרא ר"פ ט"ז דשבת"96 – דלכאורה אינו מובן למה מציין ל"גמרא ר"פ ט"ז דשבת", הרי אין זה ענינו לציין מראה-מקומות – שכוונתו בזה להדגיש גודל הענין דאהבת ישראל, שענין השנאה שייך רק בנוגע לאלו שהם בבחינת "משנאיך", אבל לולי זאת, אסור לשנאותם.

קדוע"פ דברי הגמרא הנ"ל, הנה גם בפסוק "וינוסו משנאיך" יש לפרש שאין הכוונה לשונאים סתם, אלא לאלו שהם גם משניאים.

קהאמנם, רש"י מפרש "משנאיך" "אלו שונאי ישראל", והיינו, שאינו מחלק בין "שונאיך" ל"משנאיך", כיון שבדרך הפשט אין ראי' והוכחה לכך.

קוומ"מ הרי זה מתאים עם האמור לעיל (סט"ז) ש"משנאיך" הם אלו

קז339
שיש בלבם שנאה כבושה כו' – כיון ששנאתם של המשניאים היא עמוקה יותר, עד כדי כך, שפועלים זאת גם אצל הזולת כו'.

קחכ. וענין זה נוגע לכל אלו שהם "רודפי שלום", שלהוטים לדבר עם השונאים על שלום וכו' – שצריכים לידע שלא יצליחו בכך, ופעולתם לא תועיל מאומה, כיון שמדובר אודות "משנאיך אלו הרודפים", שמחפשים תמיד לבטא את שנאתם ולהציק לישראל (שהרי "הלכה היא בידוע שעשו שונא ליעקב"), ועד כדי כך גדולה שנאתם, שעושים זאת גם כאשר אין זה כדאי להם כיון שיכולים בעצמם להנזק וליהרג מזה (כמו בתעלת סואץ וכיו"ב), בבחינת "תמות נפשי עם פלשתים".

קטהעצה היחידה היא – "קומה ה' ויפוצו אויביך וינוסו משנאיך":

קילכל לראש – "יפוצו אויביך, המכונסין", שלא יוכלו להתכנס ולהתדבר ביניהם, אלא יסתכסכו ויריבו זה עם זה; אחד יאמר יום, והשני יאמר לילה, אחד יאמר כן, והשני יאמר לא. ולאחרי כן – "וינוסו משנאיך, אלו הרודפים", שינוסו למרחק של אלף קילומטרים.

קיאוכל זה – ללא צורך במלחמות, ואפילו לא הענין ד"הוי' איש מלחמה", אלא מספיק רק "קומה הוי'" כדי שתיפול עליהם יראה, וע"ד מ"ש "וראו כל עמי הארץ כי שם הוי' נקרא עליך", ומצד זה – "ויראו ממך".

קיבכא. ועדיין צריך להבין בנוגע לענין ד"משנאיך": מהי אמנם הסיבה לכך שתהי' לגוי שנאה גדולה כ"כ עד לאופן של היפך הטבע, שלא איכפת לו לסבול מזה, ובלבד להרע לישראל?!

קיגאך הענין הוא – כהמשך הכתוב82 ד"משנאיך נשאו ראש" – "על עמך יערימו סוד":

קידאיתא במדרש תלים: "באין על עמך בשביל שאינם מקיימין את התורה, שנאמר סוד ה' ליראיו".

קיהוכיון שהענין "שאינם מקיימין את התורה" הוא היפך הטבע של בנ"י – שהרי הטבע האמיתי של יהודי הוא לקיים תומ"צ, וכפתגם רבינו

קיו340
הזקן שיהודי אינו רוצה ואינו יכול להיות נפרד מאלקות, וכיון ש"היא חכמתכם ובינתכם", אינו רוצה להיות שוטה ולהשלות את עצמו ש"עודנו ביהדותו" – הנה כאשר בנ"י מתנהגים באופן הפכי מהטבע שלהם, הרי זה פועל שגם הגוי מתנהג היפך הטבע שלו, לשנוא את ישראל ולהרע להם, גם כאשר בגלל זה מתבטל ממציאותו.

קיזולכן יש צורך לפעול שבנ"י יתנהגו כפי טבעם ויהיו "מקיימין את התורה", ועי"ז תתבטל גם המציאות של "משנאיך", ועד למעמד ומצב שנאמר בהפטרה: "ונלוו גוים רבים אל ה' ביום ההוא וגו'".

קיחכב. אמנם, גם לפני שפועלים שבנ"י יקיימו את התורה, צריך להיות הענין ד"קומה ה' ויפוצו אויביך וינוסו משנאיך".

קיטהמשך השיחה – שישועת בנ"י צריכה להיות (לא מצד מעלת עבודתם, אלא) בגלל שהאויב ושונא של ישראל הוא "אויביך" ושונאיך" (של הקב"ה), ולכן, "לא לנו ה' .. כי לשמך גו'", שלא יהי' חילול השם – נכלל בשיחה המוגהת הנ"ל.

קככג. וענין זה קשור גם עם סיום הסדרה:

קכאבסיום הסדרה מסופר "ותדבר מרים .. במשה .. והנה מצורעת .. ותסגר מרים .. והעם לא נסע עד האסף מרים", והיינו, שאע"פ שמאורע זה הי' באשמת מרים, מ"מ, המתינו לה כל בנ"י ביחד עם השכינה כו'.

קכבומזה מובן גם בנוגע לבנ"י – כידוע שבזמן הגלות, ובפרט בקושי הגלות, נקראת כנסת ישראל בשם "מרים", כיון שהשם "מרים" שניתן לה בזמנה הי' קשור עם קושי השעבוד באופן ד"וימררו את חייהם" – שגם כשנמצאים במעמד ומצב בלתי-רצוי באשמתם כו', ממתין להם הקב"ה...

קכגוכיון ש"שכינתא בגלותא", "עמו אנכי בצרה" – צריך הקב"ה להוציא את בנ"י מהגלות, כיון שזה נוגע אליו בעצמו!

קכד341
ולכן, מבלי הבט על מעמדו ומצבו של יהודי, אם הוא ראוי לכך אם לאו – הנה "הוא (הקב"ה) עצמו צריך להיות אוחז בידיו ממש איש איש ממקומו, כענין שנאמר ואתם תלוקטו לאחד אחד בני ישראל" (כמדובר פעם בארוכה), ולהוציא אותו מהגלות, ולאח"ז בודאי יעשו תשובה.

קכהואף שאיתא בגמרא שצ"ל תחילה תשובה – הנה כשמדובר אודות "שמך הגדול" ו"שכינתא בגלותא", אין לעשות חשבונות!... אלא מאי, יש מאמר בגמרא – הרי כבר אמר פעם הצ"צ בנוגע לביאת אליהו בשבת ויו"ט, שאף שאמרו "שאין אליהו בא לא בע"ש וכו'", הנה כשיבוא אליהו ומשיח, יתרצו את השאלה, וכמו"כ יתרצו את השאלה בנוגע לענין התשובה.

קכוובנוגע לפועל, צריך להתקיים ה"פסק" של דוד המלך: "יקום אלקים ויפוצו אויביו וגו'", וכיון שעל דוד נאמר "והוי' עמו", "שהלכה כמותו", הרי כן היא ההלכה, ונעשה כן בפועל ממש, ועד לקיום היעוד "ודוד עבדי נשיא להם לעולם", בביאת משיח צדקנו.

קכז[לאחרי תפלת מנחה התחיל כ"ק אדמו"ר שליט"א לנגן הניגון "פרזות תשב ירושלים"].

קכח______ l ______