Toras Menachem·Vol. 57 (5729·Part 4)·Shabbos Parshas Eikev·18 Menachem-Av 5729תורת מנחם·נז - שנת תשכ"ט - חלק רביעי·ש"פ עקב·י"ח מנחם-אב·ה'תשכ"ט

א209
בס"ד. ש"פ עקב, י"ח מנחם-אב, ה'תשכ"ט
(הנחה בלתי מוגה)

געל מזוזות ביתך ובשעריך. ואיתא בד"ה זה דשנת תרכ"ט (לפני מאה שנה), דצריך להבין ענין המזוזה שקובעים בפתח הבית. ומבאר, שבית קאי על כלליות העולם, וכאשר כאו"א נכנס לדור בבית, צריך לקבוע מזוזה בכדי שיתבונן להמשיך המשכת אלקותו ית' בכלליות העולם, להיות קיום העולם כו'. והיינו, דכשם שקובעים מזוזה בבית פרטי להורות שהבית וכל אשר בו, כולל גם בעל הבית, שייכים להקב"ה, ועי"ז נעשית שמירת הבית ע"י הקב"ה, כמו"כ ישנו ענין המזוזה בנוגע לכללות העולם, שזהו"ע עבודת בני ישראל, אתם קרויים אדם, שמתקנים את העולם שיהי' ראוי לדירת אדם העליון, ולא רק שיהי' ראוי לדירה, אלא שיהי' דירה לו ית' בפועל, ועי"ז נעשה השמירה בכללות העולם. וזהו גם ענין קביעת המזוזה, כדיוק לשון הברכה לקבוע מזוזה, דכיון שע"י המזוזה נעשה הבית (הן הבית הפרטי, והן הבית דכללות העולם) דירה לו ית', הרי זה ענין של קבוע (דירת קבע), דקבוע לא בטיל [ולהעיר, שהדין דקבוע לא בטל הוא בודאי מן התורה, ולא כשאר הענינים שאין בטלים שבהם יש שקו"ט אם זה מן התורה או מדרבנן, והיינו, שהעדר הביטול דקבוע הוא לא מצד גדרים וסייגים כו', אלא מעיקר הדין]. וענין זה שע"י המזוזה נעשה כללות העולם דירה לו ית', הנה עכשיו הרי זה בהעלם, אבל לעתיד לבוא יהי' זה בגילוי. וגם אז יצטרך להיות ענין השימור ע"י מזוזות ביתך ובשעריך, לרבות כו' שערי עיירות, דאף שלעתיד לבוא פרזות תשב ירושלים, מ"מ, יהי' גם ענין החומה, כמ"ש אני אהי' לה גו' חומת אש סביב.

הבהמאמר: ולהבין ענין המזוזה, צריך להקדים ענין מ"ש ואם אמר יאמר העבד גו' והגישו אל הדלת או אל המזוזה ורצע אדוניו את אזנו גו', ואמרו חז"ל מה נשתנה האוזן כו' אלא אוזן ששמעה על הר סיני כי לי בני ישראל עבדים, והלך וקנה אדון לעצמו, ירצע, דלת ומזוזה שהיו עדים וכו'. ומזה מוכח שענין המזוזה שייך להאוזן וחוש השמיעה שבאדם. דהנה, ידוע שכל מצוה מתייחסת במיוחד לענין פרטי של האדם. וכמו שהוא בכללות העבודה דבכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך, שיש מצוות ששייכים לממונו של אדם, שעז"נ בכל מאדך, בכל ממונך, כמו מצות מזוזה (ועד"ז מצות תפילין שנזכרה לפנ"ז בכתוב), ויש מצוות ששייכים להאדם עצמו, כמו מצות האהבה. ובפרטיות יותר, הנה מצות האהבה מקומה בחלל הימני שבלב, והיינו, דאף שהאהבה צריכה להיות בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך, מ"מ, עיקר האהבה היא בחלל הימני שבלב, ומשם מתפשטת בכל לבבך כו'. ועד"ז בנוגע למצות מזוזה, שאף שבכללות שייכת היא לממונו של אדם, מ"מ, בפרטיות יותר, בנוגע להאדם עצמו, שייכת היא להאוזן וחוש השמיעה שבאדם.

זיומתק מה שהמאמר ד"ה וכתבתם הנ"ל נאמר בפרשת עקב, אף שהפסוק וכתבתם גו' נאמר גם בפרשת ואתחנן שלפני פרשת עקב [והרי גם ענין זה – הפסוק שעליו נאמר המאמר – הוא חלק מתורת רבותינו נשיאינו], כי, החילוק שבין פרשת ואתחנן לפרשת עקב, הוא, שבפרשת ואתחנן נאמר אעברה נא ואראה גו', היינו, שמשה ביקש ורצה לפעול ענין הראי' [ואף שלא פעל המשכת בחי' הראי', כי אם בחי' השמיעה בלבד, כמ"ש לאח"ז ועתה ישראל שמע גו', מ"מ, המשיך ענין הראי' בבחי' מקיף, ועוד זאת, כידוע שהמשיך ופעל ענין הראי' ממש אצל יחידי סגולה], משא"כ בפרשת עקב נאמר והי' עקב

ח211
תשמעון, ענין השמיעה דוקא. וכיון שתוכן מאמר זה הוא מעלת ענין השמיעה (כדלקמן), לכן שייך זה לפרשת עקב, שענינה הוא והי' עקב תשמעון.

ימהמבואר באוה"ת בפירוש והי' עקב תשמעון, ששמיעה כולל ג' פירושים, שהם ג' בחי' מחשבה דיבור ומעשה. פי' הא', לשון הבנה, כמו דבר כי שומע עבדך, דהיינו שמבין (מחשבה). פי' הב', לשון אסיפה, כמו וישַמע שאול (מעשה). ופי' הג', כפשוטו, לשון שמיעת האוזן (והו"ע הדיבור, שהרי האוזן שומעת את הדיבור). וממשיך לבאר, שג' פירושים הנ"ל שהם ג' הבחי' דמחשבה דיבור ומעשה, הם בבחי' המחשבה גופא. וכיון שבהמשך הכתוב נאמר (תשמעון גו') ושמרתם ועשיתם, ושמרתם הו"ע הדיבור, כמארז"ל שמור זו משנה, דהיינו שמור בפה, ועשיתם הו"ע המעשה, הרי מובן שתשמעון הו"ע המחשבה. ועכצ"ל, שג' הפירושים בתשמעון הם מחשבה דיבור ומעשה כפי שהם במחשבה גופא, דהיינו, מחשבה שבמחשבה, דיבור שבמחשבה ומעשה שבמחשבה. ומ"מ מובן שמ"ש והי' עקב תשמעון קאי גם על שמיעת האוזן כפשוטו, שהרי אם הכוונה היא רק לענין המחשבה (ג' הפירושים הנ"ל שהם ג' הענינים דמחשבה דיבור ומעשה כפי שהם במחשבה), לא הי' הכתוב צריך לומר הלשון תשמעון (שאז צריך להביא ראי' שהוא לשון הבנה), כי אם לשון הבנה. ועד"ז בנוגע להפירוש שקאי על ענין המעשה, שהי' צריך לומר לשון שמורה על ענין המעשה. וכיון שנאמר הלשון תשמעון דוקא, הרי זה קאי בעיקר על שמיעת האוזן כפשוטו.

יבבהמאמר: וצריך להבין תחלה מהו ענין אוזן ששמעה. דהנה יש ב' בחי', ראי' ושמיעה, ומשה רבינו ביקש ואראה את הארץ, ולא פעל כי אם ועתה ישראל שמע אל החוקים, בחי' שמיעה, וא"כ ראי' למעלה מבחי' שמיעה. ומ"מ מצינו שיש בבחי' שמיעה מעלה היותר עליונה גם מבחי' ראי'.

ידהענין, דהנה, בדרך כלל ידוע שראי' היא למעלה משמיעה, כמארז"ל אינה דומה שמיעה לראי', והיינו לפי שדוקא ע"י

טו212
הראי' נעשית התאמתות הכי גדולה בהדבר שראה, שלא שייך אצלו נתינת מקום לההיפך, מאחר שהוא בעצמו ראה את הדבר, שלכן אין עד נעשה דיין, דכיון דחזיוהו כו' לא מצו חזו לי' זכותא, משא"כ כאשר שומע איזה דבר, אזי יש נתינת מקום גם לההיפך, וכמו בהדיין, ששומע את דברי העדים, ומ"מ, מצי חזי לי' זכותא, ולא עוד אלא שמוכרח להיות שחזו לי' זכותא, כי, כאשר כולם מחייבים (ועד"ז אם כולם מזכים), הרי זו הוכחה שלא היתה אצלם השקו"ט כדבעי, ואין זה דין אמיתי. אמנם, יש גם מעלה בשמיעה על ראי', כפי שמביא בהמאמר שזהו ע"ד משארז"ל חכם עדיף מנביא, אע"פ שנבואה היא בבחי' ראי', וחכם הוא רק בבחי' שמיעה. וטעם הדבר, כמבואר בארוכה באגה"ק שע"י השמיעה יכול החכם להשיג בבחי' עליונות יותר מהבחי' שבהם יכולה להיות ראיית הנביא. דהנה, בענין הנבואה, הרי אפילו במשה רבינו, רבן של נביאים, כתיב וראית את אחורי ופני לא יראו, ואמרז"ל קשר של תפילין הראה לו מאחוריו, בחי' אחוריים בלבד, אע"פ שענין ההשגה יכול להיות גם במדריגות נעלות יותר מבחי' אחורי, וכמו במשה עצמו, שמזה גופא שביקש הראני נא את כבודך (שעל זה נאמר לו וראית את אחורי ופני לא יראו), מוכח, שענין ההשגה הי' אצלו גם בהבחי' שלמעלה מאחורי. וכמו"כ מצינו שבזהר ובכתבי האריז"ל נתבארו כו"כ מדריגות נעלות שלא בערך מהבחי' הנקראת בשם אחורי, והיינו, שלפי כל הביאורים שבספרי קבלה בפירוש בחי' אחורי, הרי בזהר ובכתבי האריז"ל נתבארו מדריגות עליונות יותר. ולכן חכם עדיף מנביא, כיון שיכול להשיג בחכמתו למעלה מעלה ממדרגות שיוכלו לירד למטה בבחי' התגלות לנביאים במראה נבואתם, כי לא יוכלו לירד להתגלות אליהם רק מדרגות התחתונות כו'. וטעם הדבר, לפי שענין הנבואה הוא בבחי' ראיית המהות ממש, כמו ראיית עין גשמי שהיא ראי' מוחשית, ומצד הגבלת הגוף אי אפשר לראות כי אם מדרגות התחתונות שהם במדידה והגבלה כו', כשם שהעין הגשמית יכולה לראות רק דבר מוגבל ומצוייר כו'. וזהו שאמרו חז"ל בחייהם אינם רואים אבל רואים הם בשעת מיתתן, והיינו, שבחייהם אינם רואים מצד הגבלת הגוף, ועד שאפילו במשה רבינו נאמר וראית את אחורי בלבד,

טז213
ורק במיתתם, לאחרי פירוד וכליון הנפש מהגוף, רואים הם. משא"כ ענין ההשגה, כיון שאין זה בפנימיות כמו ענין הראי', הרי זה יכול להיות גם במדריגות עליונות שלמעלה ממדידה והגבלה. ונמצא, שיש מעלה בראי' ויש מעלה בשמיעה, ושניהם אמת, והיינו, שבמדריגות שבהם יכול להיות ענין הראי', גדלה מעלת הראי' על השמיעה, אבל במדריגות נעלות יותר שאינם יכולים להתגלות בבחי' ראי', אזי גדלה מעלת השמיעה על הראי', שדוקא ע"י שמיעה יכולים להשיג במדריגות אלו.

יחמצינו מעלת הראי' לגבי שמיעה ומעלת השמיעה לגבי ראי' בנוגע לכללות הדורות. דהנה, אמרו חז"ל משחרב ביהמ"ק פסקה נבואה (ענין הראי'), והרי זמן החורבן והגלות הו"ע של ירידה לגבי זמן הבית, שאז פסק ענין הראי' שהוא למעלה מענין השמיעה. ומ"מ, ענין השמיעה ישנו בזמן הגלות יותר מאשר בזמן הבית, שזהו ענין הפלפול והשקו"ט שישנו בתלמוד בבלי דוקא, כמארז"ל במחשכים הושיבני זה תלמודה של בבל, מקום הגלות, שדוקא עי"ז באים להשגות נעלות יותר, כמארז"ל עה"פ יעשה למחכה לו, למאן דדחיק במילי דאורייתא.

כתכלית הכוונה היא שגם המדריגות שלמעלה מהגבלה, וגם למעלה מהגבלה לגמרי, יומשכו בבחי' פנימיות. ויש לומר שלכן מוסיף בהמאמר שישנו עוד ענין בשמיעה, שהו"ע השמיעה דקבלת עול, שזהו שאמר שמואל לשאול הנה שמוע מזבח טוב, כי שאול הלך אחר הטעם, והשאיר ממיטב הצאן להקריב קרבנות, ועל זה הוכיחו שמואל הנה שמוע מזבח טוב, שבחי' שמיעה וקבלת הציווי לבד בלי שום טעם, כי אם מחמת היותו דבוק לבחי' א"ס בעל הרצון, זהו גבוה יותר מהקרבנות, שהם מבחי' טעמים דחכמה. והיינו, שע"י השמיעה דקבלת עול ישנם ב' המעלות, שתופסים בהמדריגות שלמעלה מהגבלה, ומ"מ הרי זה נמשך בפנימיות.

כבהענין, דהנה, השמיעה דקבלת עול הו"ע אוזן ששמעה על הר סיני כי לי בנ"י עבדים, שזוהי השמיעה ששייכת למצות מזוזה,

כג214
שלכן כאשר ישנו פגם בשמיעה זו עי"ז שקונה אדון לעצמו, אזי והגישו גו' אל המזוזה ורצע את אזנו, ומזה מובן שכאשר שמיעה זו היא כדבעי, אזי העבודה היא באופן של שמיעה וקבלת הציווי לבד, בלי שום טעם, כעבודת העבד, שזהו כי לי בנ"י עבדים דוקא. והנה, עבודת העבד היא רק מצד קבלת עול, שהרי כאשר העבד מקיים את ציווי האדון לפי שמשיג בשכלו שצריך לשמוע בקול אדונו, אזי אינו עובד את אדונו, אלא עובד את שכלו הוא, וענין עבודת העבד הוא כאשר העבודה היא באופן של קבלת עול דוקא, והיינו, שגם כאשר אין להעבד שום הרגש והבנה ותענוג בזה (ער האָט ניט קיין געפיל, קיין פאַרשטאַנד און קיין געשמאַק אין דעם), מ"מ, מקיים את ציווי האדון בדרך קבלת עול, ומבטל את שכלו ורצונו לרצון האדון. ועד"ז בעבודה הרוחנית, שעבודת העבד היא באופן שמניח ומבטל את שכלו, אפילו שכל הכי נעלה דקדושה, שזהו מש"נ הנה שמוע מזבח טוב, שאף שהשיג בשכלו גודל העילוי דעבודת הקרבנות, שרזא דקורבנא עולה עד רזא דא"ס, מ"מ, הוצרך לבטל השגה נעלית זו ולעבוד עבודתו באופן של שמוע, קבלת עול. וכיון ששמיעה זו היא באופן שמבטל את כל מציאותו, הרי הוא יוצא לגמרי מכל ההגבלות שלו, ועד שאינו מציאות לעצמו כלל, אלא כל מציאותו היא מציאות האדון. ועי"ז נמשכים בפנימיותו גם הבחי' העליונות שלמעלה מהגבלה. והיינו, שע"י השמיעה דקבלת עול, אוזן זו ששמעה על הר סיני כו', נמשך הגילוי מבחי' אנכי שלמעלה מסדר השתלשלות, שזהו מ"ש אנכי הוי' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים, כדי שתהיו משועבדים לי, שזהו"ע כי לי בנ"י עבדים. וזוהי מעלת השמיעה על הראי', שראי' תופסת רק בהמדריגות שבהגבלה, משא"כ השמיעה דקב"ע תופסת בהעצמות, ובאופן שזהו כל מציאותו. וכפי שמביא בהמאמר ראי' לזה מנגלה דתורה, שסימא את עינו נותן לו דמי עינו, חרשו נותן לו דמי כולו, ומבאר, שהטעם הוא ע"פ פשוט, דכיון שאינו יכול לשמוע כלל, הרי אינו יכול לקבל הציווי מחבירו, א"כ אינו יכול להרויח ולהשתכר כלום, ולכן נותן לו דמי כולו. ועאכו"כ בעבד, שאינו מציאות לעצמו, וכל מציאותו היא ההתקשרות לאדונו, עי"ז ששומע ומקבל את ציווי האדון. ועד"ז בעבודה הרוחנית, שדוקא ע"י השמיעה דקבלת עול תופסים בהעצמות, בחי' אנכי, ובאופן שזוהי כל

כד215
מציאותו. ונמצא, שיש בזה ב' המעלות, שתופסים בהמדריגות שלמעלה מהגבלה, ומ"מ הרי זה נמשך בפנימיות.

כובהמאמר, שמזוזה הוא ב' תיבות, זו זה, והיינו, כי נש"י נקראים עם זו יצרתי לי, והקב"ה נקרא זה א-לי, והחילוק ביניהם, שזו לשון נקבה וזה לשון זכר, וזהו שנש"י נקראים עם זו, דהיינו מצד הקבלת עול שמקבלים עליהם הציווי מבחי' זה א-לי. ותיבת מזוזה שהיא חיבור ב' התיבות זו זה, מורה על החיבור והקישור של נש"י עם הקב"ה. וענין זה קשור גם עם הפירוש השני שמביא בהמאמר, שמזוזת היינו זז מות, שהמות שהוא הרע יהי' זז ומרוחק מהבית שלא יוכל ליקרב, דכיון שע"י המזוזה נעשה הקישור דבנ"י עם הקב"ה (זו זה), שהוא מקור החיים, הרי מובן שלא שייך ענין של היפך החיות.

כחלהוסיף, דהנה, הלשון זה (שבתיבת מזוזה) מורה על ענין הראי', כמארז"ל כל אחד ואחד מראה באצבעו ואומר זה א-לי ואנוהו, וכן אמרו רז"ל שלעתיד לבוא כל אחד מראה באצבעו, שנאמר ואמר ביום ההוא הנה אלקינו זה גו' זה הוי' קוינו לו, ב"פ זה. וזהו שאמרו רז"ל כל הנביאים נתנבאו בכה, מוסיף עליהם משה שנתנבא בזה, והיינו, לפי שנבואת משה היתה בבחי' אספקלריא המאירה, שהו"ע ראיית המהות [וע"פ משנת"ל שאפילו במשה נאמר וראית את אחורי, אבל במדריגות שלמעלה מבחי' אחורי הי' אצלו ענין ההשגה, הרי מובן שמדריגות אלו הי' גם אצל משה בחי' כה. וזהו שגם במשה מצינו כמה נבואות שנתנבא בכה, וכדיוק לשון חז"ל מוסיף עליהם משה שנתנבא בזה, שמזה משמע שגם משה נתנבא בכה, אלא שניתוסף בו שנתנבא בזה, כיון שבמדריגות שלמעלה מבחי' אחורי הי' גם אצלו בחי' כה]. והנה, זו זה (מזוזה) מספרם כ"ה, ששייך לבחינת כה70, וכמבואר בלקו"ת

כט216
בפירוש ואמרתם כה לחי, שראש השנה הוא בחינת זה, וכ"ה באלול הוא בחינת כה, שמזה מובן שבחי' כה שייך למספר כ"ה, כ"ה ימים, ועד"ז כ"ה שנים, יום לשנה, ומזה מובן שגם מספר כ"ה (מספר ב' התיבות זה זו) קשור עם בחי' כה. והענין בזה, שע"י השמיעה דמזוזה, אוזן ששמעה על הר סיני כי לי בני ישראל עבדים, הנה גם הבחי' הנעלות שבהם לא שייך הענין דזה, אלא הענין דכה בלבד, נמשכים גם הם בפנימיות (כנ"ל ס"ד).

לאיש להוסיף בהשייכות דמצות מזוזה לפרשת עקב (כנ"ל ס"ב), כי, עיקר העבודה דקבלת עול (תשמעון) הוא בהדורות שבעקבתא דמשיחא דוקא (עקב), שבדורות אלו ישנו כח המס"נ (תכלית הביטול) ביותר, ועבודה זו מגעת למעלה יותר מהעבודה שבדורות הראשונים, דאף שאמרו חז"ל אם הראשונים כמלאכים אנו כו', מ"מ, העבודה דמס"נ היא בדורות האחרונים דוקא. ועד כדי כך, שהעבודה דמס"נ היא למעלה יותר אפילו מבחי' הנבואה דמשה שהתנבא בזה, כידוע בפירוש הכתוב והאיש משה עניו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה, שעיקר הענוה היתה לגבי עבודת המס"נ שבדרא דעקבתא דמשיחא.

לגוכתבתם על מזוזות ביתך ובשעריך, דענין המזוזה הוא הביטול דבחי' שמיעה, עד שפועל בכל הדברים שבביתו ובכל קנינו וכן בכללות העולם שנקרא בית, שיהיו כולם בטלים אליו ית', ועי"ז נעשית השמירה מבחי' אנכי, כנ"ל בענין אוזן ששמעה על הר סיני כו', שע"י הביטול דבחי' שמיעה תופסים בבחי' אנכי. ועי"ז פועלים שהעולם כולו נעשה דירה לו ית', וכנ"ל שענין זה יהי' בגילוי לעתיד לבוא, שאז יתגלה וירד למטה ביהמ"ק השלישי, עליו נאמר גדול יהי' כבוד הבית הזה האחרון מן הראשון, וכמשנת"ל שבית הזה האחרון קאי גם על בית שני, מ"מ, עיקר המכוון בזה הוא לביהמ"ק השלישי, בגאולה האמיתית

לד217
והשלימה ע"י משיח צדקנו, וכפס"ד הרמב"ם שיבנה מקדש במקומו ויקבץ נדחי ישראל, ויוליכנו קוממיות לארצנו.

לה______ l ______