Toras Menachem·Vol. 57 (5729·Part 4)·Sicha Shabbos Parshas Eikev·18 Menachem-Av 5729תורת מנחם·נז - שנת תשכ"ט - חלק רביעי·שיחת ש"פ עקב·ח"י מנחם-אב·ה'תשכ"ט

א218
בס"ד. שיחת ש"פ עקב, ח"י מנחם-אב, ה'תשכ"ט.
בלתי מוגה

בא-ב. ביאור סדר ההפטרות של "שבע דנחמתא", שההפטרה השני', "ותאמר ציון עזבני ה'", באה לאחרי ההפטרה הראשונה, "נחמו נחמו עמי", ושייכותם לפרשיות ואתחנן ועקב, כי:

גפרשת ואתחנן קשורה עם ענין הראי' ("אעברה נא ואראה"),

ד219
שהו"ע שבא מלמעלה באופן של "מתנת חנם", ואילו פרשת עקב קשורה עם עבודת בנ"י מצד עצמם (במעמד ומצב של העדר גילוי האור מלמעלה).

הוזהו גם החילוק בין פרשה ראשונה דק"ש (בפ' ואתחנן), שהיא "אזהרה ליחיד", בחי' יחידה שבנפש, ונאמר בה "בכל מאדך", בל"ג, לפרשה שני' דק"ש (בפ' עקב), שהיא "אזהרה לציבור", עשר כחות פנימיים, ובאופן של התיישבות, "בכל לבבכם ובכל נפשכם".

וולכן, ההפטרה דפ' ואתחנן היא "נחמו נחמו עמי יאמר אלקיכם", נחמה שבאה מצד הקב"ה, ואילו ההפטרה דפ' עקב היא "ותאמר ציון גו'", שבנ"י דורשים את ענין הנחמה. ודוקא ע"י עבודת המטה מגיעים לתכלית העילוי –

זהוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס בלקו"ש ח"ט ע' 79 ואילך.

ח220
ג. המורם מכל האמור לעיל בנוגע לעבודת האדם, וכפתגם כ"ק מו"ח אדמו"ר, שבכל ענין צריך להיות ה"בכן" בעבודה – הרי זה בנוגע לענין התשובה:

טובהקדמה – שכיון שאפילו בנוגע לצדיק נאמר "אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא", ועאכו"כ בנוגע למי שאינו בדרגת צדיק, הרי מובן, שכאשר יהודי עושה חשבון צדק מכל עניניו, נעשה אצלו שברון לב.

יובכן, צריך לידע, שאין לו לבוא לידי יאוש, ואדרבה כו', כמ"ש בתניא: "הן אמת כו' אך אני לא עשיתי את עצמי, ולמה עשה ה' כזאת .. אין זה כי אם ירידה זו היא צורך עלי' וכו'" – שזוהי מעלת התשובה, שאפילו צדיק גמור אינו יכול להגיע לזה, כהפס"ד בהלכות תשובה להרמב"ם ("יד החזקה" בעניני הלכה, שמזה מובן שגם למעלה הרי זו ההלכה).

יאד. ולהעיר, שכללות ענין התשובה הו"ע של "מתנת חנם":

יב"מתנת חנם" – מורה על מדריגה נעלית ביותר שלמעלה ממדידה והגבלה, שלכן אי אפשר לבוא אלי' ע"י עבודה בכח עצמו, כי אם באופן של מתנה מלמעלה.

יגובענין זה הוא העילוי של בעל תשובה לגבי צדיק – כי, "אפילו .. צדיק גמור עובד ה' ביראה ואהבה בתענוגים .. הוא דבר בפני עצמו ירא ה' ואהבו", "יש מי שאוהב", וכיון שהוא עדיין "מציאות", הרי כל עניניו הם במדידה והגבלה, ואין ביכלתו להגיע לדרגא שלמעלה מהגבלות; וזוהי מעלת הבע"ת, שנתבטל ממציאותו, ונעקר ממעמדו ומצבו הקודם, וכל הנהגתו אינה ע"פ הסדר הרגיל, ולכן מגיע לדרגא שלמעלה ממדידה והגבלה – "מתנת חנם" (אלא שלאח"ז הרי זה צריך להיות נמשך גם בעבודה המסודרת, כמובן מהמבואר לעיל בנוגע לסדר הפרשיות ואתחנן ועקב – בחי' היחידה ועשר כחות פנימיים).

ידוהענין ד"מתנת חנם" גם אצל צדיקים – יהי' לעתיד לבוא, כיון ש"משיח אתא לאתבא צדיקייא בתיובתא".

טו221
ה. וכללות ענין התשובה שבו מודגש הענין דירידה צורך עלי', קשור גם עם תוכן מעלת היו"ט דחמשה עשר באב (שהעלי' שלו היא ביום הש"ק זה) – כיון שבא לאחרי גודל הירידה דתשעה באב.

טזומחמשה עשר באב לכתיבה וחתימה טובה בר"ה על כל השנה כולה, כדאיתא בספרים ש"חמשה עשר באב" בגימטריא "כתיבה וחתימה טובה".

יזוזוכים להענין ד"אתם נצבים היום כולכם", "ראשיכם שבטיכם גו' מחוטב עציך עד שואב מימיך",

יחובאופן ד"מה יפו פעמייך בנעלים", שזה קשור עם הענין ד"והדריך בנעלים", כפי שיהי' בביאת משיח צדקנו.

יטוכל זה נעשה ע"י "מעשינו ועבודתינו כל זמן משך הגלות", ובפרט בענין דהפצת המעיינות חוצה, כמ"ש באגה"ק של הבעש"ט שביאת המשיח תהי' "כשיפוצו מעינותיך חוצה", כפי שהתחיל ע"י הבעש"ט, ונמשך לאח"ז ע"י רבינו הזקן, וכל הנשיאים שלאחריו, עד לכ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו, אשר, ע"י הפצת מעינותיו ("מעינותיך" של הנשיא) דוקא זוכים לביאת משיח צדקנו, בקרוב ממש.

כ* * *

כאו. מאמר (כעין שיחה) ד"ה וכתבתם על מזוזות ביתך ובשעריך.

כב* * *

כגז. בנוגע להתוועדות ביום הש"ק זה – הנה למרות שלכתחילה היתה הסברא שלא תתקיים התוועדות, מ"מ, נערכת התוועדות מצד כמה סיבות, ואחת מהם היא – בגלל שבפרשת עקב מדובר אודות מצות תפילין: בפרשת "והי' אם שמוע", הפרשה הרביעית שבתפילין, שבה נאמר "וקשרתם אותם לאות על ידכם והיו לטוטפות בין עיניכם".

כד222
ובפרט שענין התפילין שבפרשת עקב הוא באופן של שלימות:

כהענין התפילין הוא – שלוקחים קלף גשמי ודיו גשמי, וכותבים בו "שמע ישראל הוי' אלקינו הוי' אחד", ועי"ז עושים ממנו ענין רוחני, שעל ידו נתגלה אלקות כו'. ולכן "הוקשה כל התורה כולה לתפילין", וכפי שמבאר אדמו"ר האמצעי המעלה ד"הוקשה כו'" לגבי "שקולה כנגד כל המצוות" (כפי שמצינו בנוגע לשבת וכיו"ב), ש"ההיקש מורה לענין תכלית הכוונה שכמו שבתפילין תכלית הכוונה כך בכל התורה הוא תכלית הכוונה" – "שיומשך בחי' אחד עליון ויתגלה גם במעשה גשמית", לעשות מהגשמיות אלקות, דירה לו ית' בתחתונים.

כווהרי עיקר הפעולה לשנות את העולם ("איבערמאַכן די וועלט") ע"י המשכת גילוי אלקות היא בפרשת והי' אם שמוע, כי:

כזבפרשת שמע מדובר רק אודות העבודה עם האדם עצמו – "ואהבת את ה' אלקיך"12, ובאופן שהאהבה חודרת את כל מציאותו: "בכל לבבך ובכל נפשך" ועד לדרגא ד"בכל מאדך"12, שזוהי דרגא היותר עליונה ברוחניות, בבחי' "הנסתרות", וכפירוש הרב המגיד ש"בכל מאדך" מורה על המעמד ומצב ד"עושין רצונו של מקום".

כחואילו בפרשת והי' אם שמוע נאמר גם "ואספת דגנך גו'", היינו, שמדובר אודות מי שעוסק בעניני העולם כפשוטם, ועד שצריכים להזהיר "השמרו לכם פן גו'", ועד להמעמד ומצב ד"ואבדתם מהרה גו'", שזהו"ע הגלות, ואעפ"כ, גם בזמן הגלות מניחים תפילין כו' (כפי שמפרש רש"י31 "אף לאחר שתגלו .. הניחו תפילין כו'"), ומשנים את העולם ופועלים בו גילוי אלקות – שזוהי השלימות שבענין התפילין.

כטולכן: כאשר מרבים כ"כ לדבר ("מ'רעדט אַזויפיל") אודות מצות תפילין, ודורשים לעסוק בזה בכל התוקף – אין מקום לוותר ולדלג ("דורכלאָזן") על פרשה כזו שבה מדובר אודות השלימות של תפילין, ויש בה כו"כ מדרשי חז"ל וכו"כ ענינים שיכולים לדבר אודותם.

ל223
ח. ויה"ר שיתרבו מניחי תפילין, ועד שלא ישאר אפילו יהודי אחד שמחוייב במצות תפילין ואינו מקיימה ח"ו; וכמו"כ יתוסף גם אצל אלו שכבר מניחים תפילין – בנוגע לכוונת התפילין, שעבוד המוח והלב (כדאיתא בשו"ע ומבואר בתניא ובדרושי חסידות), ועד לתכלית השלימות שבזה.

לאוע"ד הסיפור אודות רבינו הזקן, בהיותו בגלות, בבית האסורים, בסכנה דהיפך החיים – שכאשר הניח תפילין, נפל עליהם פחד. וכאשר שאלו אותו לפשר הדבר, השיב, שזוהי גמרא מפורשת: "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך .. אלו תפילין שבראש". וכאשר הקשה השואל, שגם הוא מניח תפילין, ואעפ"כ אין זה פועל ענין של יראה – השיב רבינו הזקן, שבשביל זה יש צורך ב"תפילין שבראש" (כלשון הגמרא), היינו, שהתפילין יפעלו בכל עניני הראש, שזוהי הדרגא היותר נעלית בהנחת תפילין.

לבאמנם, האמת היא, שכדי לפעול הענין ד"ויראו ממך" עתה, אין צורך בדרגא היותר נעלית בהנחת תפילין:

לגכאשר רבינו הזקן הי' אסיר אצלם, וטענו שיש להם שליטה על גופו, ומה גם שע"פ תורה ישנו הציווי "הוי מתפלל בשלומה של מלכות" – הנה כדי לפעול הענין ד"ויראו ממך" הי' צורך בדרגא נעלית בהנחת תפילין;

לדמשא"כ עתה, שלא צריך להתפעל כלל מהגוים (ואדרבה, צריך להיות הענין ד"טרף זרוע אף קדקד") – די בהנחת תפילין סתם (לאו דוקא דרגא נעלית) כדי לפעול הענין ד"ויראו ממך", ואם יש צורך – גם הענין ד"טרף זרוע אף קדקד".

להולכן: אלו שאינם שייכים לדרגות נעלות וכוונות מיוחדות – די להם בכוונה הפשוטה,

לו– ומזה גופא שאין ביכלתם לכוין כוונות מיוחדות, מוכח, שאין זה ענינם. וזהו הביאור בדבריו של גדול בישראל שאמר "אני מתפלל לדעת זה התינוק", דלכאורה אינו מובן: איך יתאים הדבר עם ענין

לז224
התפלה ע"פ כוונות האריז"ל כו'? אלא, שהענין שלו בתומ"צ כו' הי' באופן אחר –

לחואלו ששייכים לכוונות מיוחדות, וזהו ענינם כו' – יעשו זאת, ויפעלו גם עבור אלו שאינם שייכים לזה, וכפי שכ"ק מו"ח אדמו"ר אמר פעם בנוגע לתפלה, שאלו שיודעים לכוין, צריכים לכוין, וכוונתם תפעל גם בנוגע לאלו שאינם יודעים לכוין.

לטומצינו זאת גם בנגלה – בנוגע ליששכר וזבולון, שזבולון עסק בעניני העולם (אף שהיתה לו גם קביעות עתים לתורה), ועי"ז הי' יששכר יכול לעסוק בתורה (ולכן "הקדים זבולון ליששכר"), וע"י יששכר נפעל ענין התורה גם אצל זבולון. וכשם שמצינו אצל יששכר וזבולון, יושבי אוהל ובעלי עסק, שאחד פועל על השני, הנה כן הוא גם בנוגע לכל הענינים, ובנדו"ד, בנוגע למצות תפילין, ששלימות הכוונה אצל אלו שיודעים לכוין, מועילה גם עבור אלו ששייכים רק לכוונה הפשוטה.

מויה"ר – כאמור לעיל – שאצל מניחי תפילין יתוסף בענין הכוונה עד לתכלית השלימות, ובפרט לאחרי פתיחת הצינור בענין זה ע"י רבינו הזקן;

מאואלו שלעת-עתה אינם מניחים תפילין עדיין, מאיזה סיבה שתהי', הנה מכאן ולהבא יתחילו להניח תפילין, ובאופן של קיימא, בכל יום ויום,

מבויקויים הענין ד"ויראו ממך", ובמקרה הצורך – גם הענין ד"טרף זרוע אף קדקד", ובאופן ד"חלוצים תעברו", וזו תהי' ההכנה לכניסה לארץ בגאולה העתידה.

מגט. ובהמשך לזה – נתעכב עתה על פירוש רש"י שבו מתבטאת השלימות שבענין התפילין בנוגע לפעולה בעולם (כנ"ל ס"ז).

מדהביאור בפירוש רש"י על הפסוק31 "ושמתם את דברי", "אף לאחר שתגלו היו מצויינים במצוות, הניחו תפילין, עשו מזוזות, כדי שלא יהיו לכם חדשים כשתחזרו, וכן הוא אומר הציבי לך ציונים" – שההוכחה לכך שהחידוש שבכתוב הוא שקיום המצוות צ"ל גם בזמן הגלות היא (לא מכפל הענין, אלא) מהסמיכות וההמשך ד"ושמתם" (בוא"ו המחבר) ל"ואבדתם"44; והטעם שרש"י מזכיר רק תפילין ומזוזות, ולא לימוד

מה225
התורה (שביניהם), כי, המעלה "שלא יהיו לכם חדשים" היא רק בנוגע לקיום המצוות, שקיומם נקל יותר כשרגילים בם, משא"כ בתורה, לימוד חדש נקל ומצליח יותר מאשר לחזור על ענין ישן שכבר יודעו – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס בלקו"ש ח"ט ע' 80-81 בשוה"ג.

מו* * *

מזי. כרגיל לבאר ענין באגרת התשובה, הנה כשם שבהתוועדות שלפנ"ז דובר אודות הענין ד"כפול ומכופל" שקשור עם ענין התפילין, ידובר גם עתה אודות ענין הקשור עם תפילין – בפרק ד' (שבו אוחזים עתה), שיש בו שאלה פשוטה בחשבון, ולעת-עתה לא ראיתי שיתעכבו על זה:

מחרבינו הזקן מביא "ממאמר אליהו אנת הוא דאפיקת עשר תיקונין וקרינן להון עשר ספירן לאנהגא בהון עלמין סתימין וכו'", ומבאר ש"כל הי' ספירות נכללות ונרמזות בשם הוי' ב"ה, כי היו"ד שהיא בחי' נקודה לבד מרמזת לחכמתו ית' וכו'", וממשיך לבאר ענינה של אות ה' – בינה, ואותיות ו"ה – שש מדות ומלכות. ולכאורה, נימנו כאן רק ט' ספירות, ולא יו"ד?

מט226
וכן בהמשך הענין, בביאור ענין ד' אותיות שם הוי' בנשמת האדם: "שכל הנעלם המרומז באות יו"ד .. וכפי אשר מעמיק שכלו ומרחיב דעתו ובינתו להתבונן בגדולתו ית' אזי מרומזת בינתו באות ה"א שיש לה רוחב וגם אורך המורה על ההמשכה מלמעלה למטה להוליד מבינתו והתבוננותו בגדולת ה' אהבה ויראה ותולדותיהן .. ומזה נמשכה עבודה האמיתית בעסק התורה והמצוות בקול ודבור או מעשה הן אותיות וא"ו ה"א" – שגם כאן חסר במספר יו"ד?

נלכאורה אפשר לומר שהשלמת המספר דעשר ספירות היא עי"ז שמוסיף ש"הקוץ שעל היו"ד רומז לבחי' רצון כו'"; ולכן לא מנה דעת, כי במקום שהרצון נמנה אין הדעת נמנה. ובביאור הענין בנשמת האדם, יש לומר, שבדיוק הלשון "מעמיק שכלו ומרחיב דעתו כו'" נרמז ענין הדעת, כי כאן לא נזכר ענין הרצון. אלא שעדיין צריך ביאור, מדוע למעלה מונה רצון ולא דעת, ובנשמת האדם מונה דעת ולא רצון.

נאאבל: נוסף לכך שלאחרי שמתחיל מאות יו"ד שמרמזת לחכמה, הי' מתאים יותר למנות (לאחרי בינה) דעת, ולא רצון, ומה גם שבמאמר אליהו נזכר "כתר", ולא רצון – הרי ענין הרצון נזכר כאן במאמר המוסגר בחצאי עיגול, כך, שיכולים ללמוד את הענין גם ללא המוסגר, שבא רק בשביל תוספת ביאור, או ביאור על ענין אחר כו', ולכן אי אפשר לומר שזהו חלק מביאור ענין עשר הספירות.

נביא. וביאור הענין:

נגבחלק ראשון שבתניא, בפרק ג', מבאר רבינו הזקן הענין דעשר ספירות כפי שהם בנפש האדם – "כנגד עשר ספירות עליונות שנשתלשלו מהן" – "שכל ומדות, השכל כולל חכמה בינה ודעת, והמדות הן אהבת ה' ופחדו ויראתו ולפארו כו'".

נדוכאן לא הזכיר ענין הכתר (רצון) – כיון שזהו ענין של מקיף, ואילו כללות עבודת האדם (ובפרט עבודת הבינוני) – כפי שמתבארת בספר התניא ("ספר של בינונים") ש"מיוסד על פסוק כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו" (כמ"ש ב"דף השער") – צריכה להיות באופן של פנימיות דוקא, וההמשכה בפנימיות היא ע"י הדעת דוקא, שהוא "קיום המדות וחיותן", כיון שדוקא עי"ז ש"מקשר דעתו

נה227
בקשר אמיץ וחזק מאד ויתקע מחשבתו בחוזק כו'", אזי "יוליד בנפשו יראה ואהבה אמיתית", ולא "דמיונות שוא".

נואמנם, בנוגע לענין התשובה – יש צורך בענין המקיף כו', כי, כדי לפעול מציאות חדשה (שזהו מה שנפעל ע"י התשובה) יש צורך בהמשכה מדרגא שלמעלה מהגבלה, בחי' אנכי שלמעלה מעשר ספירות, שזהו ענין הכתר; אלא שצריך להמשיך זאת באופן שיפעל בפנימיות עד לעבודה במעשה בפועל.

נזולכן, כשמבאר רבינו הזקן באגרת התשובה ענין הע"ס כפי שהם בנשמת האדם – שבזה מודגשת ההמשכה בפנימיות כו', נוסף על חיבור החבל שנפסק ע"י העוונות שהם נגד רצון העליון ב"ה (כפי שמבאר בפ"ה) – נזכר ענין הדעת בין חכמה לבינה, שבזה נרמז בחי' דעת עליון שקרוב יותר לבחי' הכתר (רצון) מאשר לבחי' דעת תחתון שמחבר מוחין למדות (כידוע בב' האופנים שבעמידת הספירות, זה תחת זה או בג' קוין, שבעמדם בג' קוין, אזי מקום הדעת הוא בין חכמה לבינה, ועי"ז נמשך בהם מבחי' הכתר).

נחוכל זה – בנוגע לעבודה בנפש האדם; אבל כשמדבר לפנ"ז אודות הענין דעשר ספירות למעלה, ששם לא נוגע ענין ההמשכה בפנימיות, שזהו"ע הדעת – צריך להזכיר בחי' הכתר, כבמאמר אליהו.

נטאך כיון שבכתר יש חיצוניות הכתר (אריך) ופנימיות הכתר (עתיק), ופנימיות הכתר היא למעלה לגמרי מכללות הענין דע"ס – לכן לא הזכיר "כתר", אלא "רצון", שזהו גם ענין הכתר – חיצוניות הכתר, ששייך לע"ס.

סוהטעם שענין הרצון (כתר) הובא רק בחצאי עיגול – כיון שכל עיקר הביאור בענין ע"ס למעלה הוא כדי לבאר ענינו בנפש האדם (בשייכות לענין התשובה), ששם נוגע בעיקר ענין הדעת (המשכה בפנימיות)25.

סא* * *

סביב. במאמר אליהו הנ"ל מדובר גם אודות ענין התפילין – "ואיהו קרקפתא דתפילין וכו'":

סג228
הנוסח הרגיל בכל הדפוסים עד לדפוס הראשון – וכן מביא רבינו הזקן בסידורו – הוא: "ואיהו קרקפתא דתפילין כו'". אבל יש גם גירסא: "קרקפתא דלא מנח תפילין". וצריך להבין פירוש הדברים לפי גירסא זו – שאף שאינה בכל הדפוסים, מ"מ, יש לה מקום כו'.

סדיג. וביאור הענין:

סהבנוגע לדברי הגמרא49 ש"הקב"ה מניח תפילין" – מצינו בתורה אור ב' פירושים:

סוא) "הקב"ה ר"ל ז"א דאצי', והתפילין הן מוחין מאו"א הנמשכים לו, וא"כ הם למעלה ממנו", והיינו, שע"י התפילין, בחי' המוחין, ניתוסף עילוי בהקב"ה, בחי' ז"א.

סזב) "הקב"ה מניח התפילין דהיינו התלבשות אוא"ס בחכמה", כי, הקב"ה קאי (לא על בחי' ז"א, אלא) על בחי' אריך שבכתר, ומשם נמשך "תוספת אור בבחי' חכמה ומוחין גדולים עד שהן בולטים על הראש", והיינו, שע"י הקב"ה ניתוסף עילוי בהתפילין, בחי' המוחין.

סחוכן הוא בכל המצוות, "שיש בחי' מצותי של המאציל ית' עצמו, ובחי' מצות הוי"ה, דז"א דאצי', ובודאי בז"א המצות הן המשכה שלמעלה ממנו, משא"כ למעלה יותר בא"ס ב"ה, מצותי, הן המשכות ממנו לשרשי הכלים כו'".

סטוכיון ש"כמים הפנים לפנים גו'", הרי כשם שבהנחת תפילין דהקב"ה יש ב' ענינים הנ"ל, פעולת התפילין בהקב"ה, ופעולת הקב"ה בהתפילין, כמו"כ ישנם ב' ענינים אלו גם בהנחת תפילין ע"י האדם למטה:

עפעולת התפילין על האדם – כמו הענין ד"וראו כל עמי הארץ כי שם הוי' נקרא עליך ויראו ממך", וכן הענין ד"טרף זרוע אף קדקד" (כנ"ל ס"ח), שפעולה זו נעשית אצל כאו"א מישראל, אפילו קל שבקלים [החל מעצם העובדה שעי"ז חדל להיות "קל שבקלים", כיון ש"מצוה גוררת מצוה", ועד שבא לקיום כל המצוות], ועד לדרגא הכי גבוהה שבפעולת התפילין – שכל זה לא שייך אצל האדם מצד עצמו, אלא נפעל וניתוסף בו ע"י התפילין.

עא229
וכמו"כ ישנה גם פעולת האדם על התפילין – החל מזה ש"כשהאדם .. מניח התפלין .. אז תהי' מצוה, כי בלתי ההנחה של התפלין על הראש והיד, הגם שכתובים הד' פרשיות בטוב, ויש בהם קדושה, עכ"ז אין בזה עדיין גילוי רצה"ע, עד שיניחם האדם בראשו וזרועו"69, וכמבואר גם בד"ה הבאים ישרש יעקב, ש"כשאיש ישראל מניח אותם על ראשו, נתהוה בחי' גלוי אלקותו .. וזהו דוקא כשאיש ישראל מניח אותם על ראשו, משא"כ כשמונחים על השולחן, לא נתהווה מזה שום גלוי כלל".

עבוהסדר בזה – שתחילה ישנה פעולת התפילין על האדם, ולאח"ז מתעלה האדם לדרגא נעלית יותר, שהוא פועל עילוי בהתפילין.

עגוכמו בתורה, שתחילת הלימוד הוא באופן ש"בתורת ה' חפצו", ואח"כ בא לדרגא נעלית יותר, ש"בתורתו יהגה", שנעשה בעה"ב על התורה, שלכן, "הרב שמחל על כבודו, כבודו מחול", כי, "תורה דילי' היא, מחיל לי' ליקרי'".

עד[ומובן, שענין הבעלות על התורה אינו באופן שכל אחד – גם אם הוא "עם הארץ" – יכול להיות "סאַם סאַפּאָזשניק" (כידוע הסיפור בזה), ולפסוק בתורה כרצונו כו'; המדובר הוא אודות מי שלמד תורה כדבעי, ועד שנתאחד עם התורה באופן שכל מציאותו היא מציאות התורה, שלכן, "רבנן איקרו מלכים .. דכתיב בי מלכים ימלוכו וגו'". וכמובן גם מזה שהענין ד"אתם אפילו שוגגין, אתם אפילו מזידין", נאמר דוקא בנוגע לסנהדרין].

עהוכן הוא בנוגע למצוות, שתחילה ישנו הענין של קיום המצוה באופן שפועלת בו עילוי, ואח"כ מגיע לדרגא נעלית יותר – שפועל עילוי בהמצוה.

עוועפ"ז יש לבאר הגירסא "קרקפתא דלא מנח תפילין" – שזהו מצד הדרגא שנעשה למעלה מהתפילין, אלא שעושה להם "טובה" כביכול ופועל בהם עילוי כו'.

עז230
יד. ובהמשך לזה יש לבאר ה"יינה של תורה" שבפירוש רש"י, "וכן הוא אומר הציבי לך ציונים" – שקיום המצוות בזמן הגלות הוא בבחי' "ציונים" לקיום המצוות לעתיד לבוא:

עחבנוגע להקישור של ישראל עם קוב"ה, ידוע שבזמן הזה ישנה רק הארת הנשמה שמלובשת בגוף, שהתקשרותה עם הקב"ה היא ע"י קיום המצוות, ואילו לעתיד לבוא יתגלה למטה שרש הנשמה כפי שהיא למעלה, שהתקשרותה עם הקב"ה היא למעלה מהמצוות. ובאופן כזה הו"ע קיום המצוות דלעתיד לבוא.

עטאבל כדי לבוא לזה, צריך להיות תחילה קיום המצוות בזמן הזה, ועי"ז באים להמצוות דלעתיד לבוא.

פוזהו מ"ש בפירוש רש"י "אף לאחר שתגלו היו מצויינים במצוות, הניחו תפילין כו'" – שזהו"ע קיום המצוות בזמן הזה, כמו הנחת תפילין, הן פעולת איש ישראל בתפילין, והן פעולת התפילין באיש ישראל; וענין זה הוא בבחי' "הציבי לך ציונים" – הכנה להתגלות עצם הנשמה לעתיד לבוא.

פאטו. בהמשך הדברים נזכר גם מ"ש בפרשת השבוע "ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלקיך",

פבוכפי שמבאר אאמו"ר (ברשימותיו על גליון הזהר – כפי שכבר נדפס) בפירוש מאמר הזהר בענין נוסח הברכה: "ברוך דא רזא דמקורא עילאה מכלא לארקא ולאמשכא ולאנהרא כל בוצינין" – "הג' לשונות לארקא לאמשכא לאנהרא, י"ל, כי ברוך שהוא רזא דמקורא עילאה, דהיינו יסוד אבא, הנה חכמה הוא יו"ד שבשם, שיש בזה ג' בחי', והם הג' אותיות יו"ד, י' נקודה, ו' קו, ד' שטח, ורומזים ג"כ על חב"ד, כי חכמה כולל בינה ודעת ג"כ, י' חכמה, ו' דעת, ד' בינה. זהו לארקא

פג231
מי', ולאמשכא מו' ולאנהרא מד', כי הארת אור הוא בהתפשטות, והיינו שטח".

פדוסיים בברכה שיקויים היעוד "ונתתי שלום בארץ גו' וחרב לא תעבור בארצכם", "אפילו חרב של שלום", ועד להענין ד"ואולך אתכם קוממיות", לאחרי הכריתת ברית ד"והייתי לכם לאלקים ואתם תהיו לי לעם", בביאת משיח צדקנו, בקרוב ממש.

פה[לאחרי תפלת מנחה התחיל כ"ק אדמו"ר שליט"א לנגן הניגון "פרזות תשב ירושלים"].

פו______ l ______