Toras Menachem·Vol. 59 (5730·Part 2)·Shabbos Parshas Yisro·24 Shvat·Shabbos Mevarchim Rosh Chodesh Adar Rishon·5730תורת מנחם·נט - שנת תש"ל - חלק שני·ש"פ יתרו·כ"ד שבט·מבה"ח אדר ראשון·ה'תש"ל

א195
בס"ד. ש"פ יתרו, כ"ד שבט, מבה"ח אדר ראשון, ה'תש"ל
(הנחה בלתי מוגה)

גאלקים את כל הדברים האלה לאמר אנכי הוי' אלקיך גו'. וידוע הטעם למש"נ כאן שם אלקים דוקא, שענינו גבורה וצמצום, כי, בכדי שתוכל להיות ההמשכה דכל הדברים האלה, עשרת הדברות, שהם כללות כל תרי"ג המצוות (כמ"ש בפרש"י), שהמשכה זו היא מדרגא נעלית ביותר, שזוהי בחי' אנכי, אנכי מי שאנכי, דלא אתרמיז לא בשום אות ולא בשום קוץ [כפי שנמשך בבחי' הוי' (אנכי הוי'), שיש בו ד' אותיות, ובאים בסדר דקדימה ואיחור, יו"ד נקודה ה"א התפשטות וכו', ועד (שנמשך בשם אלקים, לשון רבים, ו)נעשה בבחי' אלקיך, אלקה שלך, היינו, שיש לו שייכות להנברא עד כ"כ שנקרא על שמו], הנה כיון שזוהי ירידה גדולה, הרי זה צ"ל ע"י צמצום, ולכן נאמר וידבר אלקים דוקא, שענין זה נעשה ע"י הצמצום דשם אלקים. אמנם, ירידה זו היא צורך עלי', שזהו מ"ש (בסיום הכתוב) לאמר, שפירושו שבנ"י היו עונין כו', והו"ע לימוד התורה של בנ"י, לאמר ולדבר את כל דברי התורה כו', כמ"ש תען לשוני אמרתך, כעונה אחר האומר מה שהוא אומר, היינו, שלאחר הירידה והנתינת כח מלמעלה למטה דוידבר אלקים את כל הדברים האלה, הנה ע"י עבודת נש"י שעוסקים בתורה נעשית עלי' למעלה יותר מהמקום שבו הי' הצמצום דוידבר אלקים, היינו, למעלה מהתורה כפי שהיא בשרשה, שזהו לפי שנש"י מושרשים למעלה מהתורה, כדאיתא במדרש ז' דברים קדמו לעולם, וביניהם תורה

ד196
וישראל, ועדיין איני יודע מי קדם למי, אך ממ"ש צו את בנ"י דבר אל בנ"י, מוכח, שמחשבתן של ישראל קדמה לכל דבר, למעלה גם מהתורה כפי שהיא בשרשה.

ונוסף על הענין דוידבר אלקים את כל הדברים האלה, שזוהי הירידה וההמשכה לבחי' הדיבור, צ"ל הירידה וההמשכה גם לבחי' המעשה בפועל (נוסף לכך שדיבורו של הקב"ה חשיב מעשה), שזהו ענין הכתיבה, ועד שנמשך למטה יותר בענין החקיקה [וכידוע העילוי שבחקיקה על כתיבה, שבשביל חקיקה יש צורך בהתאמצות יתירה, ומצד זה גופא הנה הגילוי שבחקיקה הוא יותר מבכתיבה], שזהו מ"ש בפ' משפטים4 ויאמר הוי' אל משה עלה אלי ההרה וגו' ואתנה לך את לוחות האבן (ענין החקיקה) והתורה והמצוה אשר כתבתי להורותם, ופירשו רז"ל לוחות אלו עשרת הדברות, תורה זה מקרא, והמצוה זו משנה כו' להורותם זה גמרא, ובלשון הרמב"ם תורה זו תורה שבכתב והמצוה זו פירושה, והיינו, שבתורה ישנו גם ענין הירידה וההמשכה למטה עד לאותיות הכתב בדיו על הקלף (כמבואר בתניא), שזהו"ע המעשה. וזהו גם מה שאמרו חז"ל והובא ברמב"ם שמשה רבינו כתב י"ג ספרי תורה, ונתן י"ב ס"ת לי"ב השבטים, וס"ת אחד (הי"ג, די"ל שמכוון כנגד כל ישראל) הניח בארון (ונקרא גם ספר העזרה) וממנו היו מגיהין כל הס"ת, שזהו"ע הירידה וההמשכה דתורה גם לבחי' המעשה, וזוהי הנתינת כח על ההעלאה שפועלים נש"י, כנ"ל.

חכיון שענין זה בא בהמשך למ"ת, בהכרח לומר, שבמ"ת גופא מרומז ענין הירידה שבתורה גם לבחי' המעשה (כתיבה). והענין בזה, דהנה, בתיבת אנכי, שכוללת כל התורה כולה [שהרי כל התורה כלולה בעשה"ד (כמ"ש בפרש"י4), ובעשה"ד גופא, הנה שתי דברות הראשונות, אנכי ולא יהי' לך, כוללים כל תרי"ג המצוות, וכמבואר

ט197
בתניא שלכן שמענו אנכי ולא יהי' לך לבד מפי הגבורה, מפני שהם כללות התורה כולה, ובזה גופא הנה הפסוק הראשון כולל כל עשה"ד, וכ"ז נכלל בתיבה הראשונה, אנכי], פירשו רז"ל שאנכי נוטריקון אנא נפשי כתבית יהבית, ונת"ל פירוש השל"ה שכתבית קאי על תושב"כ, ויהבית קאי על תושבע"פ, ונמצא, שבתיבת אנכי נרמז כבר ירידת והמשכת התורה גם לבחי' המעשה, שהו"ע הכתיבה.

יאלכאורה אינו מובן, שהרי ידוע מ"ש בזהר5 גודל העילוי דבחי' אנכי, אנכי מי שאנכי, דלא אתרמיז לא בשום אות ולא בשום קוץ (כנ"ל), ואיך יתאים זה עם פירוש השל"ה הנ"ל בהנוטריקון דאנכי, אנא נפשי כתבית יהבית, דקאי על תושב"כ ותושבע"פ, דלכאורה הרי הם פירושים הפכיים בתכלית. ולאידך גיסא, כיון שב' הפירושים הם בתיבה אחת, הרי בהכרח לומר שיש להם שייכות זה לזה, ועד שהם מתאחדים זה עם זה.

יגזה יש להקדים תחילה מ"ש חכמות בחוץ תרונה, ואיתא בזהר (בפי' חכמות לשון רבים) חכמות תרין, חכמה עילאה וחכמה תתאה. והענין בזה, כמבואר באוה"ת עה"פ אל יתהלל חכם בחכמתו וגו' כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי, דלכאורה אינו מובן, למה אל יתהלל חכם בחכמתו, הלא כיון שתורת אמת מתארת אותו בשם חכם, הרי הוא חכם באמת, ומדוע אל יתהלל. ומבאר בזה עפמ"ש במ"א עה"פ אשה יראת ה' היא תתהלל,

יד198
שתתהלל הוא מלשון בהילו נרו (וכמבואר גם בלקו"ת בפירוש השם בית הלל, שהוא מלשון בהילו נרו). וזהו ג"כ ענין ההילול בחכמה, שהוא האור דחכמה, והיינו, שחכמה מצד עצמה ענינה מים, אבל יש בה גם ענין האור, ועז"נ אל יתהלל חכם בחכמתו, היינו, שמצד חכמה לבדה לא יבוא להאור דחכמה, אלא דוקא ע"י השכל וידוע אותי, דפי' הַשְׂכֵ֯ל הוא פועל יוצא (מאַכן פאַרשטיין), והיינו, שפועל בזולתו שישכיל, הנה עי"ז נמשך ההילול והגילוי בחכמה. וזהו גם מ"ש חכמות בחוץ תרונה, חכמות הם ב' המדריגות שבתורה, כמבואר בארוכה בתו"ח בתחלתו, שיש דרגת התורה כפי שהיא מצ"ע, שהיא חכמתו של הקב"ה, ויש דרגא בתורה כפי ששייכת גם לעולמות, שעל זה אמרו אסתכל באורייתא וברא עלמא, וכדאיתא במדרש עה"פ ואהי' אצלו אמון, א"ת אמון אלא אומן, שהתורה אומרת אני הייתי כלי אומנתו של הקב"ה, כמשל הדיפתראות ופנקסאות כו', שע"י העיון בהם נברא העולם. וזהו גם מה שעשרת הדברות מכוונים כנגד העשרה מאמרות שבהם נברא העולם, כדרשת חז"ל על הפסוק עשרה עשרה הכף בשקל הקודש. ובהתאם לכך יש גם ב' פירושים במ"ש בראשית, פי' התרגום בחוכמתא, שזהו בחי' התורה כפי ששייכת לעולם. והפי' שבראשית היינו ב' ראשית, בשביל התורה שנקראת ראשית, שזהו בחי' התורה שלמעלה מעולם, שבשבילה נברא העולם. וזהו חכמות בחוץ תרונה, חכמות תרין, חכמה עילאה וחכמה תתאה, דבכללות הנה חכמה תתאה היא דרגת התורה כפי שהיא כלי אומנתו של הקב"ה שעל ידה נתהווה העולם (שזהו כפי שהתורה נמשכת כבר למטה), וחכמה עילאה היא התורה כפי שהיא מצד עצמה, למעלה מעולם. ובפרטיות יותר יש בתורה עצמה ב' דרגות, שזהו החילוק בין תורה עצמה שהיא למעלה מהעולם, למצוות שבתורה שיש להם שייכות לעולם. וכשם שבכללות השתלשלות העולמות הכל הוא

טו199
בדרך ירידה, ואילו ענין העלי' הוא דוקא ע"י הירידה למטה בעשי', כן הוא גם בתורה עצמה, שהעילוי שנעשה בהתורה אינו כפי שהתורה היא מצד עצמה למעלה מהעולם ובעולמות עליונים, אלא דוקא ע"י ירידתה בבי"ע כו'. וזהו חכמות בחוץ תרונה, שהעלי' היא דוקא ע"י המשכת החכמה בחוץ. וע"ד אל יתהלל חכם בחכמתו, כפי שנשארת אצלו, כי אם גו' השכל גו', כשנמשכת אל הזולת, כנ"ל.

יזהענין יובן ממה שרואים באדם למטה [שהרי בצלם אלקים עשה את האדם, ונקרא אדם ע"ש אדמה לעליון, שלכן הנה מבשרי אחזה אלקה], שבכדי שיוכל להשפיע שכל לזולתו, ובפרט לקטן ביותר, צריך להיות חכם בעצם, כי, להיותו חכם בעצם, והיינו שהשכל הוא שלו, עד שמיוחד בו ביחוד נפלא ועצום שאין יחוד כמוהו, הרי הוא שולט על השכל, ויכול להשפיע את השכל ולהסבירו עד גם למקבל קטן ביותר, משא"כ מי שאינו יכול להשפיע לזולתו, הרי זה הוראה שגם בעצמו אין השכל מיוחד עמו, ואינו שולט עליו כו'. וכמ"ש גבי שלמה, וידבר שלשת אלפים משל, דדוקא שלמה שהי' חכם מכל אדם, הנה מצד העילוי שלו הי' יכול להשפיע את השכל ולהורידו ע"י שלשת אלפים משל, עד שגם בעל שכל קטן ביותר יוכל להבינו, כמבואר בהמשך מים רבים מאדמו"ר מהר"ש. אמנם, כללות ענין השפעת השכל הו"ע שבערך, שהרי שניהם (המשפיע והמקבל) הם ממין המדבר, ובמין המדבר גופא אין זה באופן שהמשפיע מחדש שכל אצל המקבל, אלא יש כבר שכל אצל המקבל, והמשפיע האמיתי מגלה ומביא שכל המקבל מהכח אל הפועל, ומפתח את שכלו, עד אשר בארבעים שנין קאים אדעתי' דרבי', ומכ"ז מובן שהשפעת השכל הו"ע שבערך. אך ישנו ענין עמוק יותר, שזהו שאמרו אין חכם כבעל הנסיון, והיינו, שהבחינה על אמיתיות החכמה היא אם יכול להביא את חכמתו במעשה, והרי מעשה לגבי חכמה הוא באין ערוך לגמרי, וכמבואר בשער היחוד והאמונה (ואף שמבואר שם שהיא רוממות חמש מדרגות בלבד, הרי מובן,

יח200
שהמכוון הוא שהם באין ערוך לגמרי, וכמובן מערך החכמה העליונה לגבי עשי' הגשמית), ואעפ"כ, הנה דוקא ע"י הירידה לענין העשי' ניתוסף עילוי בענין החכמה.

כשבשכל האדם ניתוסף עילוי דוקא ע"י הירידה בענין העשי', הנה כן הוא גם למעלה, שזהו מ"ש חכמות בחוץ תרונה, שהעילוי דתרונה הוא דוקא עי"ז שהחכמה נמשכת בחוץ, שהו"ע הירידה לבי"ע, ובבי"ע גופא העיקר הוא ע"י ההמשכה בעשי', שהוא באין ערוך לגמרי, וכמ"ש אף עשיתיו, אף הפסיק הענין, שההפסק הוא אפילו לגבי עולם היצירה (יצרתיו), שהוא עולם הדיבור, ועאכו"כ לגבי עולם הבריאה (בראתיו), ובעשי' גופא, בחוץ דוקא. וזהו ג"כ מ"ש אל יתהלל חכם בחכמתו כי אם בזאת יתהלל גו' השכל וידוע אותי, היינו, לא כאשר חכמתו היא רק לעצמו, בעולם האצילות, אלא דוקא בירידתה למטה בשביל התחתון, וכידוע שהידיעה דאצילות היא בכדי שיוכל להיות ירידת והכרת אלקות אצל הנבראים למטה, כמ"ש דע את אלקי אביך, שעי"ז מגיע לעבדהו בלב שלם65, באהבת ה' ויראת ה', עד שבא בקיום המצוות בפועל ממש.

כבלהוסיף, שענין זה מרומז גם בתיבת (השכל וידוע) אותי, כי, נוסף על הפירוש הפשוט דאותי שקאי על העצמות, יש בתיבת אותי האותיות מאל"ף ועד תי"ו (כללות האותיות), והיו"ד הוא עשרה המאמרות [ע"ד מ"ש בתניא על הפסוק ואתה מחי' את כולם, שאתה הן בחי' האותיות מאל"ף ועד תי"ו, והה"א היא ה' מוצאות הפה מקור האותיות]. והענין בזה, דדוקא ע"י הירידה לבחי' האותיות והעשרה מאמרות שבהם נברא העולם, מגיעים לאותי כפשוטו, התגלות עצמות א"ס, דלא אתרמיז לא בשום אות ולא בשום קוץ.

כדהענין בזה, שבסדר ההשתלשלות הרי הכל הוא באופן של ירידה מאור פניו ית', כמ"ש בתניא, וכפי שמבאר כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע, דקאי (גם) על עולם האצילות, כולל גם חכמה דאצילות, דעם היות שמדריגת החכמה היא הענין שהוא לבדו הוא ואין

כה201
זולתו (כמ"ש רבינו הזקן בתניא פל"ה בהג"ה בשם מורו ע"ה), מ"מ, ה"ז ירידה מאור פניו ית', ואילו ענין העלי' מתחיל דוקא ע"י ההמשכה למטה לעוה"ז התחתון, עולם העשי'. וכמבואר במאמרי ההילולא, שדוקא ע"י הירידה למטה מטה, נעשית העלי' למעלה ביותר, ועד לדרגא שלמעלה מההגבלות דמעלה ומטה. וכן הוא גם בענין החכמה, שמגעת לתכלית העילוי ע"י המשכתה בחוץ דוקא.

כזהעילוי שנעשה ע"י המשכת וירידת החכמה בחוץ דוקא הוא ענין הרינה (חכמות בחוץ תרונה), שהו"ע העונג. והענין בזה, כמבואר בדרושי אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע בענין טנת"א (טעמים נקודות תגין אותיות), שענין האותיות [שמקורו הוא אותיות התורה, שמהם נמשך כל ענין האותיות, כמאמר44 אסתכל באורייתא וברא עלמא] הוא גילוי, מלשון אתא בוקר, והיינו שהאותיות מגלים את השכל, ואותיות התורה הם בז"א (מדות), כי, בכדי שהשכל יומשך ויתלבש באותיות צריך להתצמצם ע"י המדות. ותגין הם כתרי האותיות, כמארז"ל כשעלה משה למרום מצאו להקב"ה שיושב וקושר כתרים לאותיות, שהם למעלה מהאותיות עצמם, והם בבינה74, דתפארת דאימא נעשה כתר לז"א, אבל מ"מ יש להם שייכות לאותיות שענינם גילוי, שהרי מצינו שר"ע הי' דורש על כל קוץ וקוץ תילי תילין של הלכות, ומזה מובן, שלגבי אדם כמו ר"ע, הרי זה ענין של גילוי, שהרי למד מזה הלכות ממש. ולמעלה מזה הם הנקודות, שהם בחכמה74, כמו החכמה שהיא נקודה בלבד. ומ"מ, כשהנקודות באים ביחד עם האותיות, הרי הם מגלים יותר את השכל שבאותיות, וכמו תיבת "אם", שכאשר הניקוד הוא בצירי או בחיריק אזי משתנה פירוש התיבה, והיינו לפי שנקודת החכמה היא עיקר ומקור השכל, ולכן, ע"י הנקודות מתגלה השכל יותר מאשר מע"י התגין, שנקראים כתרים, וכיון שהשתלשלות הכתרים זמ"ז, לכן באים התגין באופן של ריחוק ומקיף יותר מאשר הנקודות. ולמעלה מכולם הם הטעמים, שהם ב(פנימיות ה)כתר74, והם בהעלם לגמרי, וכמארז"ל

כח202
שטעמי תורה לא נתגלו, ויתגלו רק לעת"ל בתורתו של משיח, כמ"ש ישקני מנשיקות פיהו, ואז ימלא שחוק פינו (ומ"מ, גם הגילוים דימות המשיח ישנם בזמן הזה, אלא שהם כמונחים בקופסא, וכמו מי שיש לו אוצר, ויש לו גם המפתח כו'). וזהו חכמות בחוץ תרונה, שדוקא עי"ז שהחכמות נמשכים בחוץ, אזי תרונה, שהו"ע הרינה והתענוג. וזהו גם מ"ש בזהר רננא ברמשא, היינו, שדוקא ברמשא (לילה וחושך), שבמקום הו"ע החוץ, באים לענין הרינה.

לכיון שהכל ניתן במתן תורה, וכהסגנון הידוע שלא יהי' עוה"פ מ"ת, הנה בעת מ"ת ניתנו התורה (תושב"כ) והמצוה (פירושה זו תושבע"פ) אשר כתבתי להורותם, ואנכי נוטריקון אנא נפשי כתבית (תושב"כ) יהבית (תושבע"פ), שבתושב"כ ישנה הירידה לענין המעשה, שהו"ע הכתיבה, ובתושבע"פ ישנה הירידה לענין ההבנה וההשגה (שהרי תושב"כ היא למעלה מהבנה והשגה, שלכן כל אחד שעולה לתורה מברך ברכת התורה, גם אם לא ידע מאי קאמר, ותושבע"פ באה בהבנה והשגה, שהרי בתושבע"פ אם לא ידע מאי קאמר אסור לברך85). ודוקא ע"י ירידה זו דאנא נפשי כתבית יהבית, מגיעים לאנכי מי שאנכי, דלא אתרמיז לא בשום אות ולא בשום קוץ.

לבגם ענין כתיבת ס"ת, שזוהי הירידה לענין המעשה (כתבית), ובאופן שכולל את כל ד' הסוגים דדצח"מ שבעולם, כי הכתיבה היא ע"י כח המעשה של האדם, מין המדבר, וכותב ע"י קולמוס על קלף ששניהם ממין החי, ובדיו שהוא ממין הדומם, ומין הצומח הם העפצים שבדיו, שמשתמשים בהם גם לעיבוד העורות. ועוד זאת, שבעת הכתיבה הרי הוא יודע כל הלכות כתיבת ספר תורה שבתושבע"פ (יהבית). ולאח"ז נותנים הס"ת בהארון, שזהו כללות ענין ושכנתי בתוכם, שעיקר השראת השכינה הי' במשכן דוקא (כמבואר במאמרי ההילולא), ועד לגילוי וירידת ביהמ"ק השלישי.

לדוידבר אלקים את כל הדברים האלה לאמר, שהענין דוידבר את כל הדברים האלה הוא בשביל לאמר, שזהו מה שהאדם קורא (בתושב"כ) ושונה (בתושבע"פ), שאז הקב"ה קורא ושונה כנגדו, כמו במ"ת, שלכן אמרו רז"ל מה להלן באימה וביראה ברתת ובזיע (שד' ענינים אלו הם כנגד ד' אותיות של שם הוי', כדאיתא בכתבי האריז"ל) אף כאן כו', ולכן צ"ל הלימוד באופן שיהיו בעיניך כחדשים, ועד לחדשים ממש. ועי"ז ממשיכים בחי' אנכי מי שאנכי, שלמעלה לגמרי מהוי', שהוא הי' הוה ויהי' כאחד, שזהו באצילות, שהוא עולם האחדות, ועאכו"כ למעלה מאלקים לשון רבים, שהוא בבי"ע שלמטה מאצי'. וכתורת הרב המגיד על מאמר המשנה דע מה למעלה ממך, שכל מה שלמעלה הוא ממך, היינו שתלוי בך, ויתירה מזה, שהתחתון פועל שלימות למעלה, כפירוש הרב המגיד עה"פ עשה לך שתי חצוצרות כסף, שחצוצרות הם חצאי צורות, שהקב"ה וישראל הם ב' חצאי צורות המשלימים זא"ז כביכול, והיינו, שהאדם ע"י עבודתו למטה פועל שלימות למעלה, כביכול, שתהי' צורה שלימה. ועד שיוצאים מהגלות עם הס"ת לקבל פני משיח צדקנו, בקרוב ממש.

לה______ l ______