Toras Menachem·Vol. 59 (5730·Part 2)·Sicha of Shabbos Parshas Beshalach·17 Shvat 5730תורת מנחם·נט - שנת תש"ל - חלק שני·שיחת ש"פ בשלח·י"ז שבט·ה'תש"ל

א151
בס"ד. שיחת ש"פ בשלח, י"ז שבט, ה'תש"ל.
בלתי מוגה

בכ"ק אדמו"ר שליט"א קידש על היין.

גא. צוה לנגן ואמר מאמר ד"ה אז ישיר משה וגו'.

ד* * *

הב. בסיום הסדרה מדובר אודות ה"מלחמה לה' בעמלק מדור דור", שדוקא אז (כשימחה שמו של עמלק) "יהי' השם שלם והכסא שלם".

ווע"פ מ"ש בתרגום יונתן בפירוש "מדור דור", "מדרא דעלמא דין ומדרא דמשיחא כו'" (שאז יקויים היעוד "ה' ימלוך לעולם ועד", "לעתיד לבוא שכל המלוכה שלו"), מובן, שהענין דמלחמת עמלק היא העבודה של דרא דעקבתא דמשיחא.

זוע"פ דברי כ"ק מו"ח אדמו"ר, שלפי כל הסימנים הגלויים והברורים, הנה דורנו זה הוא דרא דעקבתא דמשיחא, וכלשונו, שצריך לשרוף את הגלות, ושתבוא כבר אתחלתא דגאולה והגאולה עצמה, עי"ז ש"יעמוד מלך מבית דוד .. וילחם מלחמות ה' .. ובנה מקדש במקומו וקבץ נדחי ישראל" (שזהו ענין הגאולה) – הרי מובן שהעבודה עתה היא: "מלחמה לה' בעמלק".

חוע"פ מ"ש בפרשה – נעשה ענין זה ע"י "בחר לנו אנשים".

טאלא, שמלחמת עמלק שהיתה בזמן משה, קודם מ"ת, היתה שייכת רק לאנשים שבנוגע אליהם נאמר "בחר לנו אנשים"; אבל כשמדובר אודות מלחמת עמלק כפי שהיא עתה, לאחרי מ"ת, שהקב"ה "בחר בנו מכל העמים", "ובנו בחרת מכל עם ולשון" (כפי שאומרים בנוסח התפלה), דקאי על כאו"א מישראל שבו בחר הקב"ה בעצמו (שלכן לא ישאר אפילו יהודי אחד בגלות, כמ"ש "ואתם תלוקטו לאחד אחד גו'")

י152
– שייך הענין דמלחמת עמלק לכאו"א מישראל, שהרי התורה היא נצחית, הוראה לכאו"א בעבודתו, ולכן צריך כאו"א לעשות את חלקו בעבודה ד"מלחמה לה' בעמלק", וע"י הצירוף של כל הענינים יחד נעשית עבודה זו באופן שלם, ועי"ז נעשה "השם שלם והכסא שלם".

יאובהתאם לכך, הנה גם בנוגע ללימוד פירוש רש"י בפרשת השבוע, אף שישנם כו"כ פירושי רש"י שבכל אחד מהם ישנם "ענינים מופלאים", נתעכב על פירוש רש"י בפרשת מלחמת עמלק, שזהו ענין שבו מונחים ומדברים אודותיו לאחרונה, להיותו שייך למשיח (כנ"ל); וכיון שהביאור בפירוש רש"י האחרון נדפס כבר, ידובר עתה אודות פירוש רש"י על הפסוק6 "בחר לנו אנשים" (שלכאורה הוא מוקשה לגמרי, כפי שרואה אפילו מי שאינו "נבון").

יבג. רש"י מעתיק את התיבות "בחר לנו", ומפרש: "לי ולך, השווהו לו, מכאן אמרו יהי כבוד תלמידך חביב עליך כשלך. וכבוד חבירך כמורא רבך מנין, שנאמר ויאמר אהרן אל משה בי אדני, והלא אהרן גדול מאחיו הי', ועושה את חבירו כרבו. ומורא רבך כמורא שמים מנין, שנאמר אדני משה כלאם, כלם מן העולם, חייבין הם כלי' המורדים בך כאלו מרדו בהקב"ה".

יגויש כמה דיוקים בפירוש רש"י זה, ומהם:

ידא) הקושי בפסוק הוא – מדוע נאמר "בחר לנו", דלכאורה הול"ל "בחר לי", כי, כשם שמשה בחר ביהושע להלחם בעמלק, כן הוא גם בנוגע לאנשים שהשתתפו במלחמת עמלק, שבחירתם ע"י יהושע היתה בשליחות ועבור משה. ואילו בפירוש רש"י נתבאר רק הטעם לכך ש"השווהו לו" באמרו "לנו", "לי ולך", לפי ש"כבוד תלמידך חביב עליך כשלך", אבל עדיין לא נתבאר עיקר הקושי – מדוע הזכיר הכתוב את יהושע בנוגע לבחירת האנשים ("בחר לנו"), שהיתה צריכה להיות בשליחות ועבור משה?

טוב) בפירוש הכתוב "בחר לנו", "לי ולך, השווהו", נוגע רק הענין ד"יהי כבוד תלמידך חביב עליך כשלך"; ואינו מובן, למה מוסיף רש"י גם הענין ד"כבוד חבירך כמורא רבך" ו"מורא רבך כמורא שמים",

טז153
שלמדים מפסוקים אחרים, ולכאורה אינם שייכים לפירוש הכתוב בפרשתנו?

יזד. וממשיך רש"י, "וצא הלחם", "צא מן הענן והלחם בו" (שהרי כל זמן שיהושע הי' יחד עם כל בנ"י בתוך הענן שהגין על בנ"י מהמצריים כו' (כמ"ש לפנ"ז), לא הי' יכול להלחם בעמלק).

יחוצריך להבין:

יטג) הלשון יציאה שייך גם בנוגע למעמד ומצב מסויים, וכפי שרואה הבן חמש למקרא בעצמו כשיוצא מהלימוד למשחקים, להבדיל, שזוהי יציאה ממצב אחד למשנהו, ובנדו"ד, בנוגע למלחמה – יציאה ממצב של שלום למצב של מלחמה, וכמ"ש "כי תצא למלחמה על אויבך", שאין כוונת הכתוב ליציאה מארץ ישראל, כי אם, יציאה ממצב של שלום למצב של מלחמה. וא"כ, גם כאן אפשר לפרש "וצא" – למצב של מלחמה, ומהו הכרחו של רש"י לפרש "צא מן הענן"?

כד) מדוע הוצרך רש"י להוסיף "והלחם בו" – הרי זה מובן מעצמו, כיון שמפורש בכתוב "וצא הלחם בעמלק"; וגם אם רש"י צריך להוסיף זאת, מדוע כותב "הלחם בו", ולא כלשון הכתוב "הלחם בעמלק"?

כאה. וממשיך רש"י, "מחר", "בעת המלחמה אנכי נצב":

כביש מפרשים שכוונת רש"י לפרש "למה מחר דוקא, אלא שהוא עת המלחמה .. שמחר בעת המלחמה אנכי נצב ומתפלל עליך כו'".

כגוצריך להבין:

כדה) רש"י אינו מפרש מהו הטעם שהמלחמה תהי' מחר דוקא, אלא רק ש"מחר", "בעת המלחמה", "אנכי נצב". ולכאורה, הקשר שבין המלחמה ל"אנכי נצב" – מפורש בכתוב, שזהו הפירוש הפשוט בהמשך הענינים "צא הלחם .. אנכי נצב", ואי אפשר לפרש באופן אחר. וא"כ, מה מחדש רש"י בפירושו? ולכל היותר הי' לו לפרש "מחר", "בעת המלחמה", ולמה הוסיף התיבות "אנכי נצב"?

כהו. וממשיך רש"י: "בחר לנו אנשים", "גבורים ויראי חטא שתהא

כו154
זכותן מסייעתן. ד"א בחר לנו אנשים שיודעין לבטל כשפים, לפי שבני עמלק מכשפין היו".

כזוצריך להבין:

כחו) מדוע חוזר רש"י לפרש "בחר לנו אנשים", לאחר שפירש כבר "בחר לנו", והפסיק באמצע בפירוש התיבות שלאח"ז, "וצא הלחם", ו"מחר"? – מצינו אמנם לפעמים שרש"י מקדים לפרש מ"ש בהמשך הכתוב, כיון שעי"ז יתבאר מ"ש לפנ"ז; אבל בנדו"ד הרי זה סדר משונה – שמפרש תחילה "בחר לנו", ואח"כ "צא הלחם", ו"מחר", ולאח"ז חוזר ומפרש עוה"פ מ"ש "בחר לנו (בתוספת תיבת) אנשים", ולכאורה, הי' לו לפרש פירושו על "בחר לנו אנשים", ביחד עם פירושו על "בחר לנו", ולא להמתין עד לאחרי שמפרש המשך הפסוק?

כטז) מהו הכרחו של רש"י (בפי' הא') ש"אנשים" היינו "גבורים ויראי חטא" – בשלמא "גבורים", הרי זה תנאי מוכרח ביציאה למלחמה, אבל מהו ההכרח בפשש"מ שלא די ב"גבורים", אלא יש צורך גם ב"יראי חטא"?

לובפרט שבמכילתא מצינו בזה ב' דעות: "ר' יהושע אומר, בחר לנו אנשים – גבורים, רבי אלעזר המודעי אומר, בחר לנו יראי חטא". ומהו הכרחו של רש"י לפרש בפשש"מ "גבורים ויראי חטא"? ואם משום שהם פירושים שקולים, הי' רש"י צריך להקדים ולומר שיש בזה ב' פירושים (כדרכו בכ"מ), ולא לצרפם ולחברם יחד.

לאלכאורה הי' אפשר לומר שהכרחו של רש"י לפרש שהוצרכו להיות (גם) "יראי חטא" הוא מפשטות הכתובים – שהרי רש"י פירש "סמך פרשה זו ("ויבוא עמלק") למקרא זה ("ועל נסותם את ה' לאמר היש ה' בקרבנו אם אין") לומר, תמיד אני ביניכם ומזומן לכל צרכיכם, ואתם אומרים היש ה' בקרבנו אם אין, חייכם שהכלב בא ונושך אתכם וכו'", ומזה מובן, שבשביל מלחמת עמלק הוצרכו באנשים כאלו שאצלם מושלל לומר "היש ה' בקרבנו אם אין" – להיותם "יראי חטא".

לב155
אבל עפ"ז, לא הי' רש"י צריך לסיים (שהסיבה לכך שהוצרכו להיות "גבורים ויראי חטא" היא כדי) "שתהא זכותן מסייעתן" (ובפרט שסיום זה ליתא במכילתא), כיון שסיבת הצורך ב"יראי חטא" מפורשת בכתוב – כדי לשלול את הענין ד"היש ה' בקרבנו אם אין".

לגח) בנוגע לפי' הב', "ד"א בחר לנו אנשים שיודעין לבטל כשפים" – היכן נרמז בכתוב ענין של "כשפים" שיהי' צורך לבטלן?! – ענין זה מתאים לחלק הדרוש (הקרוב לפשט), אבל רש"י לא אומר "רבותינו דרשו" וכיו"ב, אלא "ד"א" סתם, והיינו, שזהו הפירוש הפשוט, ולכאורה, מהו ההכרח לזה בפשש"מ?

לדט) מהו הצורך בשני פירושים – כמדובר כמ"פ שכאשר יש קושי בפירוש הראשון, מביא רש"י פירוש נוסף, ולאידך, גם הפירוש השני אינו מספיק, ואדרבה, הקושי בפירוש השני הוא גדול יותר מאשר הקושי בפירוש הראשון, שמקדימו רש"י להיותו קרוב יותר לפשש"מ.

להוכמדובר כמ"פ שכל הדיוקים צריכים להיות מובנים ע"פ פשטות הכתובים לבן חמש למקרא. ועוד זאת, שע"י הביאור בפשטות הכתובים, באים גם ל"ענינים המופלאים" ו"יינה של תורה" שבפירוש רש"י, בהלכה, דרוש ורמז, ועד להוראה בעבודת ה', וכפי שיתבאר לקמן.

לו* * *

לזז. בנוגע ללימוד ענין באגרת התשובה – נתעכב על המוזכר במאמר [שמיוסד בעיקרו על מאמר כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע מש"פ בשלח לפני חמישים שנה] מ"ש באגה"ת פ"י ש"התפלה היא בחי' תשובה עילאה".

לחואינו מובן:

לטמהו אומרו ש"התפלה היא בחי' תשובה עילאה" – הרי מבואר בקבלה ובחסידות שתפלה היא בחי' מלכות, שלכן נאמר "ואני תפלה", וכן נאמר בנוגע לתפלה "ואני בתוך הגולה"; ומלכות ענינה

מ156
תשובה תתאה, כפי שמבאר רבינו הזקן באגה"ת גופא שתשובה היא "תשוב ה' (של שם הוי'), ה' תתאה תשובה תתאה, ה' עילאה (בינה – "האם רובצת על האפרוחים וכו'") תשובה עילאה", וכיון שתפלה היא בחי' המלכות, הרי היא לכאורה תשובה תתאה?

מאואין צורך כלל בראי' ממ"ש בקבלה וחסידות בכלל שתפלה ענינה מלכות – שהרי רבינו הזקן כותב זאת באגה"ת גופא בסוף פ"ז בנוגע לק"ש שעל המטה ששייכת לד' אותיות שם הוי', ש"תפלה באות ה"א" – ה' תתאה, שהרי ה' ראשונה שייכת לתפילין.

מבועפ"ז אינו מובן מ"ש רבינו הזקן שתפלה ענינה תשובה עילאה?

מגח. וממשיך רבינו הזקן: "ומאחר שהתפלה היא בחי' תשובה עילאה, צריך להקדים לפני' בחי' תשובה תתאה. וז"ש רז"ל במשנה אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש, ופרש"י הכנעה, והיא בחי' תשובה תתאה לעורר רחמים כנ"ל, וכדיליף התם בגמ' מקרא דכתיב והיא מרת נפש. אכן בברייתא שם ת"ר אין עומדין להתפלל אלא מתוך שמחה וכו'".

מדואינו מובן:

מהבדרך כלל מביא רבינו הזקן מאמרי רז"ל ללא ציון המקור היכן נאמר מארז"ל זה, וכאן אומר "וז"ש רז"ל במשנה". ובכדי שלא נחשוב שזהו בדרך מקרה – ממשיך מיד: "וכדיליף התם בגמ'מקרא דכתיב והיא מרת נפש". ובכדי שלא נחשוב שגם ב"פ יכול להיות בדרך מקרה – ממשיך: "בברייתא שם ת"ר אין עומדין להתפלל אלא מתוך שמחה".

מוולכאורה אינו מובן כלל: למה צריך לומר שזהו "במשנה וכו' בגמרא (ולמדים זאת) מקרא וכו' בברייתא וכו'"?

מזבגמרא נאמר תמיד "מנא הני מילי – דאמר קרא", אבל זוהי דרך הגמרא, משא"כ באגה"ת לא מביא רבינו הזקן את מקור הדברים, ומאי שנא הכא?

מחוהעיקר: כבר נתבאר שכל מה שרבינו הזקן מביא באגה"ת הרי

מט157
זה ביאור בענין התשובה, כיון שענינה של אגה"ת הוא לבאר את ענין התשובה. ואינו מובן, מה נוגעים כל הענינים הנ"ל לביאור ענין התשובה?

נוכפי שיתבאר לקמן.

נא*

נבט. ועתה נחזור להביאור בפירוש רש"י:

נגהקושי שבפסוק "בחר לנו" הוא בשתים: (א) מדוע אמר משה "בחר לנו", ולא "בחר לי", הרי יהושע עשה זאת בשליחות ועבור משה, כך, שע"פ תורה אין צורך להזכירו כלל, (ב) גם אם צריך להזכיר את יהושע – למה מזכירו יחד ובהשוואה עם משה?

נדומתרץ רש"י ב' השאלות בחדא מחתא – ע"פ מה ש"אמרו חכמים יהי כבוד תלמידך חביב עליך כשלך", שלכן, גם במקום שלא נוגע להזכיר את התלמיד (כבנדו"ד), הנה מצד חביבות כבוד התלמיד יש להזכירו, ולא עוד אלא שיש להזכירו בהשוואה אליו – "בחר לנו", "לי ולך, השווהו לו".

נהאך כאן מתעוררת שאלה אצל הבן חמש למקרא:

נואם בנוגע לתלמיד אמרו חכמים שכבודו צ"ל חביב כשלך, כיצד יש להתייחס לחבר – הרי חבר הוא במעלה גדולה יותר מאשר תלמיד, ואם התלמיד הוא כמותו, כיצד תתבטא מעלת החבר על התלמיד, באופן שלא יהי' בזיון להחבר שלמעלה מהתלמיד?! ובנדו"ד, אם משה מתנהג עם יהושע תלמידו באופן ש"השווהו לו", כיצד יתנהג עם אהרן חבירו באופן נעלה יותר?!

נזולכן מוכרח רש"י להוסיף ולהבהיר, שאכן צ"ל היחס לחבר באופן נעלה יותר מאשר לתלמיד – "כבוד חבירך כמורא רבך".

נחועדיין נשאלת השאלה בנוגע ל"רב": אם היחס לחבירו צ"ל כמו לרבו, הרי זה בזיון לרב שמתייחסים אליו כמו לחבר?!

נטולכן מוכרח רש"י להוסיף ולהבהיר, שאכן צ"ל היחס לרב באופן נעלה יותר מאשר לחבר – "מורא רבך כמורא שמים".

סי. וממשיך רש"י לבאר את המשך הפסוק – "וצא הלחם", "צא מן הענן והלחם בו":

סארש"י אינו יכול לפרש "צא" ממצב של מנוחה וממצב של שלום, כי, יציאה זו שייכת רק לפני המלחמה, משא"כ כאן, שהציווי "צא" נאמר

סב158
לאחרי ש"ויבוא עמלק וילחם עם ישראל", כך, שנמצאים כבר במצב של מלחמה.

סגולכן מוכרח רש"י לפרש "צא מן הענן", כי, כל זמן שיהושע נמצא בתוך הענן, לא הי' אצלו ענין של מלחמה, כיון שבתוך הענן לא יכולה המלחמה לפגוע כו', ולכן צריך לצאת מן הענן.

סדורש"י כותב "והלחם בו", ולא כלשון הכתוב "והלחם בעמלק" – כדי להדגיש שהיציאה מן הענן להלחם קשורה עם עצם ענין המלחמה עם המנגד, איזה שיהי', ולאו דוקא בנוגע למלחמה בעמלק. – בנוגע ל"בחר לנו אנשים", יש חילוק נגד מי צריך להלחם, וכדי להלחם נגד עמלק, יש צורך ב"גיבורים ויראי חטא"; אבל בנוגע ליציאה מן הענן, אין נפק"מ נגד מי צריך להלחם, שכן, בתוך הענן, אין כל אומה ולשון יכולה לפגוע כו', ולכן, ללא נפק"מ מי הוא המנגד – "צא מן הענן והלחם בו".

סהיא. וממשיך רש"י בפירוש הפסוק – "מחר", "בעת המלחמה אנכי נצב":

סוכוונת רש"י לתרץ "קלאָץ-קשיא" ששואל הבן חמש למקרא: כיצד יתכן שמשה רבינו אומר ליהושע "בחר לנו אנשים וצא הלחם בעמלק (רק) מחר" – והגע עצמך: עמלק נלחם כבר בישראל ("ויבוא עמלק וילחם עם ישראל"), ואז אומר משה ליהושע "בחר לנו אנשים", אבל עדיין יש לך זמן... לך לישון, וצא והלחם בעמלק (רק) מחר!... איך יכול משה לומר בכזו קרירות ("אַזוי קאַלט בלוטיק") "צא הלחם בעמלק (רק) מחר" – בה בשעה שבינתיים מוכים בנ"י ("מ'שלאָגט אידן")?!...

סזוהגע עצמך: בגמרא איתא "נכרים שצרו על עיירות ישראל .. יוצאין עליהן בכלי זיינן ומחללין עליהן את השבת", ואילו כאן דוחים את המלחמה ל"מחר"?!

סחומה שמצינו שמשה דחה את המלחמה ל"מחר", לפי שרצה לגזור תענית, ואין גוזרים תענית באמצע היום – הרי נוסף לכך שעדיין לא הזכיר רש"י ענין התענית [אלא רק בפסוק שלאח"ז: "ומשה אהרן וחור", "מכאן לתענית שצריכים ג' לעבור לפני התיבה, שבתענית היו שרויים"], לא מסתבר כלל לומר שבגלל שרוצה לגזור תענית, לכן יצווה

סט159
את יהושע לדחות את המלחמה למחר, בה בשעה שבנ"י סובלים מהמלחמה!

עועל זה מתרץ רש"י, שפירוש הכתוב הוא "מחר, בעת המלחמה, אנכי נצב":

עאובהקדם דברי הגמרא במסכת יומא: "איסי בן יהודה אומר חמש מקראות בתורה אין להם הכרע", וא' מהם הוא "מחר", ומפרש רש"י, שאין הכרע אם הפירוש הוא "וצא הלחם בעמלק מחר", או "צא והלחם בעמלק מיד, ומחר אנכי נצב, והיום אי אתה צריך לתפלתי" (ועד"ז בפי' התוס' – באופן הפוך, אבל תוכן הענין היינו הך: "אי קאי אמלחמה, ואנכי נצב .. היום להתפלל קודם המלחמה .. או קאי אאנכי נצב מחר להתפלל").

עבויש לומר (כדאיתא במפרשים), שבפשוטו של מקרא מכריע רש"י הפירוש דתיבת "מחר" – שלא קאי אלפניו, "צא הלחם בעמלק מחר" (כי המלחמה הוצרכה להיות מיד, כנ"ל), אלא אלאחריו – "מחר אנכי נצב וגו'";

עגוהפירוש ד"מחר" הוא – לא לאחרי כ"ד שעות (דכיון שהמלחמה צריכה להיות מיד, הרי גם "אנכי נצב" צ"ל מיד), אלא "בעת המלחמה" – כפי שפירש רש"י כבר בפ' בא ש"יש מחר שהוא עכשיו", אלא שנקרא "מחר" להיותו לאחרי המאורע שלפניו, היינו, לאחרי "צא הלחם בעמלק", ואז, "בעת המלחמה" (לאחרי היציאה להלחם), "אנכי נצב".

עד[ולהעיר בדרך אגב, שע"פ פירוש רש"י הנ"ל "יש מחר שהוא עכשיו", יש לבאר בנוגע לענין השכר ב"עולם הבא", שאין צורך להמתין זמן ארוך, עד לביאת המשיח ותחה"מ, דכיון ש"עולם הבא" ישנו גם עתה – כמ"ש הרמב"ם "זה שקראו אותו חכמים העולם הבא, לא מפני שאינו מצוי עתה .. (ש)הרי הוא מצוי ועומד, אלא כו'" – הרי יכול להיות ענין השכר מיד לאחרי עשיית המצוה. ואף שנאמר "היום לעשותם", ופירשו בגמרא "היום לעשותם ולמחר לקבל שכרם", וא"כ,

עה160
איך אפשר שענין השכר יכול להיות מיד לאחרי עשיית המצוה? – הנה ע"פ פירוש רש"י הנ"ל "יש מחר שהוא עכשיו", יכול להיות "למחר לקבל שכרם" גם עכשיו, מיד לאחרי עשיית המצוה].

עויב. ועפ"ז ניתוסף ביאור בדברי משה ליהושע "בחר לנו (לי ולך) אנשים" – "גיבורים ויראי חטא":

עזכיון שבמלחמה זו היו שני חלקים: החלק ששייך ליהושע – "צא הלחם בעמלק", והחלק ששייך למשה – "אנכי נצב", לכן הוצרכו להיות ב' סוגי אנשים: "גיבורים" – בשייכות לחלקו של יהושע, "צא הלחם בעמלק", שבשביל זה יש צורך ב"גיבורים"; "ויראי חטא" – בשייכות לחלקו של משה, "אנכי נצב גו'" להתפלל לה', שבשביל זה יש צורך ב"יראי חטא", שכן, כשם שתפלתו של משה תסייע למלחמה, כמו"כ "תהא זכותן (של האנשים "יראי חטא") מסייעתן".

עח[ורש"י לא פירש שהצורך בבחירת אנשים "יראי חטא" הוא בניגוד לאלו שאמרו "היש ה' בקרבנו אם אין" – כיון שאין צורך לשלול זאת, כמו שאין צורך לשלול זאת בנוגע למשה רבינו].

עטולכן מפרש זאת רש"י בסיום הענין, לאחרי שמפרש "צא הלחם בעמלק" ו"אנכי נצב" – כי, רק לאחרי שיודעים פרטי הדברים בנוגע לחלקו של יהושע וחלקו של משה, אזי מובן ש"בחר לנו אנשים" פירושו "גיבורים ויראי חטא".

פיג. האמור לעיל שייך גם לשיחה שנדפסה זה עתה בלקו"ש13, בנוגע לפירוש רש"י על הפסוק "ויקרא שמו" – "של מזבח", "ה' נסי" – "הקב"ה עשה לנו כאן נס גדול, לא שהמזבח קרוי ה', אלא המזכיר שמו של מזבח זוכר את הנס שעשה המקום, ה' הוא נס שלנו", ונתבאר בזה, שאין הכוונה שמשה קרא למזבח בשם שתוכנו מבטא ש"ה' נסי", אלא ששמו של המזבח (שהזכיר את הנס) הי' קורא "ה' נסי":

פאלכאורה אינו מובן: מדוע נאמר "ה' נסי", לשון יחיד, ולא בלשון רבים, "ה' נסנו", כדי להזכיר את כל בנ"י?

פבואין לתרץ ע"ד שפירש רש"י מ"ש "וישלח ישראל מלאכים", "ובמקום אחר תולה השליחות במשה .. וישלח משה מלאכים .. שמשה הוא ישראל וישראל הם משה .. הנשיא הוא הכל" – כי, ענין זה שייך

פג161
רק בדבר הנעשה הן ע"י משה והן ע"י ישראל, כיון שעשיית משה היא בשליחותן של ישראל; משא"כ בנדו"ד, כיון שאצל משה הי' רק הענין ד"אנכי נצב", ואילו המלחמה בפועל היתה ע"י האנשים שנבחרו לצאת עם יהושע להלחם בעמלק, ולהם דוקא אירע הנס – איך הי' משה יכול לומר "ה' נסי", לשון יחיד?!

פדולכן מפרש רש"י – שאכן לא קאי הכתוב על משה, שקרא למזבח בשם שתוכנו "ה' נסי" (נס של משה), אלא ששמו של המזבח הי' מקריא – "ויקרא" – "ה' נסי", כיון ש"המזכיר שמו של מזבח זוכר את הנס".

פהועפ"ז יובן גם הטעם שרש"י משנה מלשון הכתוב "ה' נסי", לשון יחיד, וכותב "הקב"ה עשה לנו כאן נס גדול", וחוזר וכופל בסיום פירושו "ה' הוא נס שלנו" – כדי להדגיש שאין כוונת הכתוב בנוגע למשה, אלא בנוגע לכל בנ"י שהשתתפו במלחמה.

פויד. ענין הנ"ל קשור גם עם מ"ש בתרגום יונתן על הפסוק "מדור דור", "מדרא דמשיחא ומדרא דעלמא דאתי":

פז"דרא דמשיחא" ו"דרא דעלמא דאתי" הם שני דורות בפני עצמם, שלכאורה אינם שייכים זל"ז. וכיון שב"דרא דמשיחא" מסתיימת ה"מלחמה לה' בעמלק", א"כ, מהי שייכותה ל"דרא דעלמא דאתי"?

פחוהביאור בזה – ע"פ האמור לעיל – דכיון שע"י העבודה של דרא (דעקבתא) דמשיחא באים לדור דלעת"ל (דרא דעלמא דאתי), שהרי כשישראל עושין תשובה (כמארז"ל "אין הדבר תלוי אלא בתשובה") "מיד הן נגאלין", נמצא, שהדור דלעת"ל ישנו כבר עכשיו, ע"ד שנת"ל ש"יש מחר שהוא עכשיו", אלא שנקרא "מחר" בגלל היותו לאחר המעשה (כנ"ל סי"א).

פט(וסיים כ"ק אדמו"ר שליט"א:) ועדיין צריך לבאר בפירוש רש"י הנ"ל – מדוע הוצרך רש"י לפירוש נוסף ("ד"א כו'"), וכפי שיתבאר לקמן.

צ[כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה לר' שניאור זלמן טייבל לנגן הניגון "אנא עבדא", ואח"כ רמז בידו הק' שכל המסובים ינגנו יחד].

צא* * *

צב162
טו. בנוגע לאגרת התשובה:

צגדובר כמ"פ שכיון שאגה"ת היא חלק שלישי של ספר התניא, ומ"ש ב"דף השער" של חלק ראשון שבתניא "ספר של בינונים .. מיוסד על פסוק כי קרוב אליך הדבר מאד" קאי גם על אגה"ת, הרי מובן, שכל מה שרבינו הזקן מבאר – הן בחלק ראשון, ענין אהבה ויראה, הן בחלק שני, ענין האמונה, והן באגה"ת – שייך לכל אחד ואחד (שהרי "מדת הבינוני היא מדת כל אדם"), וגם בדורנו זה, שהרי התורה היא נצחית11.

צדוכן מובן בנוגע לדברי רבינו הזקן כאן (בפ"י) שתפלה ענינה תשו"ע מלמטה למעלה, שזה שייך לכל אחד, וכן הענין דתשו"ת המבואר כאן שייך לכל אחד ואחד, וכמובן מזה ששם הוי' ישנו בכל אחד, והרי בשם הוי' ישנם הן תשו"ת והן תשו"ע34.

צהובכדי שלא נחשוב שמי שכבר הי' אצלו כל סדר התשובה שביאר רבינו הזקן לפנ"ז, עד ש"רוח עברה ותטהרם כו'", אינו זקוק לתשו"ת, כי אם לתשו"ע – מבאר רבינו הזקן, שאפילו אדם שאוחז כבר בדרגא כזו שתפלתו היא בבחי' תשו"ע [למעלה משאר בני אדם שאוחזים עדיין בתשו"ת, שהתפלה שלהם היא (לא בחי' תשו"ע, אלא) בחי' תשו"ת], הנה גם אצלו צ"ל תשו"ת קודם התפלה – "כובד ראש ופרש"י הכנעה".

צוולכן, המבואר כאן שתפלה היא בחי' תשו"ע, אינו בסתירה לכך ש"ואני תפלה" קאי על מלכות (תשו"ת) – כי, כאן מדובר לאחרי שיש כבר עליית המלכות, וכבר אוחזים בדרגת תשו"ע, משא"כ מי שאינו אוחז בדרגא זו, הנה אצלו התפלה היא בחי' תשו"ת.

צזטז. מהי באמת הסיבה לכך שגם מי שתפלתו היא בדרגת תשו"ע זקוק גם לתשו"ת קודם התפלה?

צחואין לומר שזהו ע"ד מ"ש רבינו הזקן בחלק ראשון דספר התניא, שכיון ש"עיקר התשובה בלב, והלב יש בו בחי' ומדרגות רבות כו'", יתכן לפעמים שהתשובה שלו עתה אינה כדבעי – שהרי מדובר אודות מי

צט163
שאוחז בתשו"ע באמת, וכפי שהזכיר רבינו הזקן לפנ"ז "מעלת בעלי תשובה על צדיקים גמורים" (שזוהי דרגא בתשובה שאפילו צדיקים גמורים אינן יכולים לעמוד שם), הרי מובן שהתשובה שלו היא כדבעי.

קאבל יש ענין נוסף שמבאר רבינו הזקן שם64 – "או שרוצים להעלותו לתשובה עילאה יותר מעומקא דלבא יותר", שאז לא מספיקה התשובה הקודמת, וגם הוא זקוק לתשובה תתאה.

קאיז. וכדי להדגיש הענין שאפילו מי שתפלתו היא בדרגת תשו"ע, זקוק ומוכרח לענין דתשו"ת – מביא "וז"ש רז"ל במשנה וכו'":

קבבנוגע לענין ה"משנה", מבאר רבינו הזקן בתורה אור פ' שמות שענין המשנה הוא באצילות – "מתניתא מלכתא", שזהו בדוגמת המלכה שיחוד המלך עמה הוא באופן גלוי, שזוהי דרגת עולם האצילות שאלקות הוא בגילוי, ו"לא יגורך רע".

קגולכן מדגיש רבינו הזקן "וז"ש רז"ל במשנה" – שאפילו מי שאצלו אלקות הוא בגלוי, ואוחז בדרגת תשו"ע, אין לו לחשוב שכבר אינו זקוק לתשו"ת, שהרי אפילו "במשנה" נאמר "אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש .. הכנעה .. תשובה תתאה".

קדומוסיף רבינו הזקן שלמדים זאת "מקרא" – שאין צורך בקבלה לידע שגם מי שנמצא בדרגא נעלית זקוק לתשו"ת, אלא זהו ענין שמפורש בקרא: "דכתיב (בחנה) והיא מרת נפש", והרי חנה היתה נביאה, ובודאי לא היתה "מרת נפש" בגלל חטאים; היא רצתה "זרע אנשים", היינו, שהי' חסר רק שלימות בקדושה, ואעפ"כ היתה "מרת נפש", ודוקא עי"ז הי' יכול להיות הענין ד"ותתפלל על הוי'"38. ומזה מוכח, שגם מי שהוא בדרגת תשו"ע, מוכרח להיות אצלו גם הענין דתשו"ת קודם התפלה.

קהועוד ענין רוצה רבינו הזקן לבאר – שאפילו מי שאוחז רק בדרגת תשו"ת, יכול להיות אצלו הענין דתשו"ע, ולכן מוסיף "וכדיליף התם בגמרא":

קובנוגע לגמרא – מימרות האמוראים – מבאר רבינו הזקן בתו"א

קז164
שם, בענין "(שמונים פלגשים) ועלמות אין מספר", "שהן מימרות האמוראים", שעל גמרא נאמר הלשון "עלמות", מלשון העלם, היינו, שאלקות הוא בהעלם והסתר.

קחוזהו הדיוק "כדיליף התם בגמרא" – שאפילו אנשי גמרא, שאצלם אלקות בהעלם והסתר, יש גם אצלם ענין התפלה שהיא תשו"ע, אע"פ שהם אוחזים עדיין בדרגת תשו"ת.

קטומוסיף רבינו הזקן "כדיליף התם בגמרא מקרא" – שהרי בתניא חלק ראשון מבאר רבינו הזקן שמקרא בעשי' [וכמבואר שם, ש"בלימוד מקרא מתפשט .. אוא"ס ב"ה מאצילות עד העשי'", היינו, שאין זה עשי' בלבד, אלא שנמשך מאצילות לעשי', "אבל קבלה אינה מתפשטת כלל מאצילות לבי"ע"], והיינו, שגם כשנמצאים במדריגת העשי', יכול להיות גם הענין של (תפלה) תשו"ע.

קיולאח"ז מביא רבינו הזקן: "בברייתא שם ת"ר אין עומדין להתפלל אלא מתוך שמחה" – ש"ברייתא" היא ממוצע בין משנה לגמרא, והיינו, מי שאצלו יש זמנים שאלקות הוא בגילוי, ויש זמנים שאלקות הוא בהעלם (שזהו "ברייתא" מלשון חוץ). וא"כ יכולים לחשוב שאדם כזה אינו שייך לשמחה, היות שיש זמנים שאלקות הוא אצלו בהעלם. ועל זה אומר רבינו הזקן שגם בברייתא יש ענין השמחה, שזהו מצד הענין ד"ת"ר" – "מאן מלכי רבנן", שמצד כח התורה יכול להיות גם אצלו ענין השמחה.

קיאועפ"ז מובן הטעם שרבינו הזקן מביא מקור לכל ענינים אלו – בכדי להורות איך שהענינים שבאגה"ת שייכים לכל אחד ואחד.

קיביח. (וסיים כ"ק אדמו"ר שליט"א:)

קיגוע"י ההתעסקות בענינים המבוארים בחלק שלישי שבספר התניא – ממשיכים את ביהמ"ק השלישי:

קידכללות ענינו של ספר התניא הוא הפצת המעיינות חוצה, באופן ד"יתפרנסון", בהבנה והשגה, שעי"ז פועלים ביאת מלכא משיחא.

קיה165
ובזה גופא – חלק ראשון דספר התניא קשור עם ביהמ"ק הראשון, וחלק שני קשור עם ביהמ"ק השני, וחלק שלישי – אגרת התשובה – קשור עם ביהמ"ק השלישי, שיבנה בביאת משיח צדקנו, ע"י ענין התשובה, שהרי "אין הדבר תלוי אלא בתשובה"55.

קיו*

קיזיט. בנוגע לפירוש רש"י בפסוק "בחר לנו אנשים" – הנה הפירוש "גיבורים ויראי חטא" אינו מספיק, כי:

קיחא) עפ"ז אינו מובן מהו הצורך בציווי "בחר לנו אנשים" – הרי מעצמו מובן שבשביל "צא הלחם בעמלק" יש צורך ב"גיבורים ויראי חטא"?!

קיטבשלמא בנוגע לגיבורים, יש לומר בדוחק, שהחידוש הוא שאין לסמוך על תפלת משה, אלא צריך גם לבחור גיבורים, כדי שתהי' אחיזה בדרך הטבע; אבל מהו החידוש שצריך לבחור "יראי חטא" – הרי זה דבר הפשוט ומובן מאליו?!

קכב) בהמשך הענין, על הפסוק "עד בא השמש", מפרש רש"י, "שהיו עמלקים מחשבים את השעות באיצטרולוגיא"ה באיזו שעה הם נוצחים כו'". וא"כ, שואל הבן חמש למקרא: מהי התועלת ב"גיבורים", שלוחמים "ביד חזקה ובזרוע נטוי'" – בה בשעה שצריכים להלחם עם עמלקים, שמלחמתם אינה בידים, אלא בכח של כישוף?!

קכאולכן מביא רש"י פירוש נוסף: "ד"א בחר לנו אנשים שיודעין לבטל כשפים, לפי שבני עמלק מכשפין היו".

קכבאבל, גם פירוש זה אינו מספיק, ולא עוד אלא שהוא רחוק יותר מפשש"מ, שהרי לא מצינו בשום מקום ש"אנשים" הם אלו "שיודעין לבטל כשפים". – "אנשים" הוא תואר שמורה על ענין של מעלה, כפי שמצינו לגבי מלחמה: "ה' איש מלחמה", וכן "ויקחו גו' איש חרבו", ועד"ז "אנשים" – "איש" בלשון רבים, והיינו, שהתואר "אנשים" מורה על מעלת הגבורה – "גיבורים". ועד"ז אפשר לומר שהתואר "אנשים" מורה על המעלה של "יראי חטא"; אבל אין זה שייך לביטול כשפים. ולכן, הפירוש הראשון היותר קרוב לפשוטו של מקרא הוא – "גיבורים ויראי חטא".

קכג166
כ. ויש להוסיף גם מ"יינה של תורה" שבפירוש רש"י בענין זה:

קכדובהקדם מ"ש רש"י על הפסוק79 "וידי משה כבדים" – דלכאורה אינו מובן: כיון שמעלתו של משה רבינו גדלה ביותר, שהוציאנו ממצרים, קרע לנו את הים והוריד לנו את המן כו', איך יתכן שכבדו ידיו?! ומאי שנא בקריעת ים סוף שנאמר "הרם את מטך ונטה את ידך על הים", ולא כבדו ידיו, ואילו כאן כבדו ידיו?! – "בשביל שנתעצל במצוה ומנה אחר תחתיו נתייקרו ידיו".

קכהוצריך להבין:

קכומפורש בקרא "אנכי נצב על ראש הגבעה וגו' ויהי ידיו אמונה גו'" (פרושות השמים בתפלה נאמנה כו'), היינו, שאין פירוש הדברים שמשה רבינו נמנע מלהשתתף במלחמת עמלק, אלא שחלקו במלחמה הי' ע"י תפלתו, וכדאיתא בזהר שמשה רבינו התאמץ במלחמת עמלק למעלה ("אנא אזמין גרמי לההוא קרבא דלעילא"), באותה מדה שיהושע התאמץ במלחמת עמלק למטה, וכיון שבמלחמה למעלה הי' משה יכול להצליח יותר מיהושע – מדוע מגיע עונש למשה על ש"מנה אחר תחתיו" לצורך המלחמה למטה?!

קכזאך הענין הוא – שכאשר ישנו מעמד ומצב שמכים יהודים ("מ'שלאָגט אידן"), "בא הכלב ונשכו", צריך מיד לצאת ולעזור לבנ"י ע"י מלחמה בידיםכפשוטו ("פשוט שלאָגן זיך מיט די הענט").

קכח– מי שאינו יכול להלחם בידיו, אינו יכול, ואז עליו להתפלל ולומר תהלים כדי שינצחו במלחמה; אבל מי שיכול להלחם בידיו, עליו לצאת ולהלחם בידיו, ולא עכשיו הוא הזמן להתפלל ולומר תהלים.

קכטוכיון שמשה לא יצא בעצמו להלחם בידים, אלא "מנה אחר תחתיו", לכן "נתייקרו ידיו".

קלואין לשאול מניין הי' למשה לדעת שצריך בעצמו לצאת ולהלחם בידים, אף שלא נצטווה על זה – כי, בקריעת ים סוף, שהיתה לפני מלחמת עמלק, אמר כבר הקב"ה למשה: "מה תצעק אלי דבר אל בני ישראל ויסעו", ופירש רש"י, "שהי' משה עומד ומתפלל, אמר לו הקב"ה, לא עת עתה להאריך בתפלה, שישראל נתונין בצרה"; ישראל

קלא167
נתונין בצרה, ואתה עומד ומתפלל?!... – "דבר אל בני ישראל ויסעו", צריך ללכת עם הרגלים בפועל!

קלבכלומר: מבלי הבט על גודל מעלת תפלת משה, שזהו האופן הכי נעלה בתפלה, להיותה "תפלת עשיר", "מדינה חרבה כו' והיא שלך גזור שתבנה" – אומר הקב"ה למשה "לא עת עתה להאריך בתפלה"; "ואתם תחרישון", "בעתיקא תליא מילתא"; זהו מקום שתפלתך אינה יכולה להועיל. הדבר היחידי שיכולים לעשות – הרי זה כלי לקבל, שזהו הענין ד"ויסעו", הליכה ברגלים בפועל.

קלגובענין זה הי' משה בהשוואה עם כל בנ"י – כמשנת"ל (במאמר) מ"ש "אז ישיר" בלשון יחיד, כיון שבענין זה היו כל בנ"י בהשוואה עם משה רבינו, וכידוע בענין קרי"ס שזהו חיבור אצילות ובי"ע [כב' הדעות שבזה – דעת הזהר ודעת האריז"ל (כפי שמבאר אדמו"ר מהר"ש בהמשך והחרים בתחילתו) – ירידת אצילות לבי"ע, או עליית בי"ע לאצילות], והיינו, שמשה רבינו שהוא בדרגת האצילות, מתאחד עם כל בנ"י, ולכאורה: מה למשה רבינו ולבי"ע, וכיצד שייכים בנ"י לדרגתו של משה רבינו שבאצילות?! אך הענין הוא – שכאשר ישראל נתונין בצרה, אזי צריך משה להיות באותו מעמד ומצב יחד עם כל בנ"י.

קלדולכן, גם במלחמת עמלק הי' משה רבינו צריך לצאת בעצמו ולהלחם בידים יחד עם בנ"י.

קלהועפ"ז יובן גם בנוגע לעונש של משה ש"נתייקרו ידיו" ("וידי משה כבדים"):

קלולכאורה אינו מובן: ענין העונש צריך להיות באופן של "מדה כנגד מדה". ובנדו"ד, כיון שהטענה היתה על זה ש"אנכי נצב גו'" להתפלל על בנ"י – מדוע נענש ב"ידיו", "וידי משה כבדים"?!

קלזומה גם שהענין ד"ידי משה כבדים" הי' יכול להזיק לבנ"י, שהרי "כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל וכאשר יניח ידו וגבר עמלק", וא"כ, למה נענש בענין שיכול להזיק לבנ"י, ולא בענין שנוגע אליו בלבד?!

קלח168
אך הענין הוא – שכיון שהי' לו להשתתף עם כל בנ"י ע"י מלחמה בידים, לכן נענש במדה כנגד מדה – ש"ידי משה כבדים", "נתייקרו ידיו".

קלטכא. וזוהי גם מעלת המשיח:

קמבנוגע למשיח נאמר "חלינו הוא נשא גו' והוא מחולל מפשעינו ומדוכא מעוונותינו", וכדאיתא בגמרא ש"יתיב ביני עניי סובלי חלאים (מנוגעים, והוא נמי מנוגע), וכולן (מי שיש לו ארבע וחמש נגעים) שרו ואסירי בחד זימנא (מתירין כל נגעתן ביחד ומקנחין אותן, וחוזרין וקושרין אותן), איהו (משיח) שרי חד ואסיר חד (נגע ומקנחו וקושרו, ואח"כ מתיר האחר ועושה כן, ואינו מתיר שני נגעים יחד), אמר דילמא מבעינא דלא איעכב" (אי בעי לי לצאת וליגאל את ישראל (שהרי כאשר ישראל עושין תשובה, אזי "מיד הן נגאלין"56), לא איתעכב כדי קשירת שני נגעים).

קמאולכאורה אינו מובן: כיצד יתכן שיהי' למשיח נגעים (פצעים)?!

קמבאך הענין הוא – שזהו לפי ש"עמו אנכי בצרה", "שכינתא בגלותא", והיינו, שמשיח נמצא יחד עם כל בנ"י, כפי שהם במצבם הם, ומנצל את כל עניניו כדי לעזור ולסייע להם, ולכן, כאשר כל בנ"י מתייסרים, אזי מתייסר גם משיח, ולא רק בענינים שנחשבים אצלו להתייסרות ("מאַטערניש"), אלא בענינים שנחשבים ליסורים אצל יהודים פשוטים, שאינם שייכים לרוחניות, ואין להם אלא מה שרואים בגשמיות – הרי הוא נמצא עמהם במעמדם ומצבם.

קמג– ישנם אמנם יסורי הגלות באופן ד"בחומר דא קל וחומר ובלבנים דא ליבון הלכתא", כמבואר בתו"א, אבל, ישנם יהודים שאינם יודעים ענין הנ"ל המבואר בתו"א, ואפילו אם יודעים זאת, אינם מבינים כיצד שייך "להתייסר" עם "קל וחומר"... הם יודעים ש"התייסרות" משמעותה דוחק בפרנסה, או פצע כפשוטו!...

קמדובכן, גם ביחס אליהם צריך להיות הענין ד"עמו אנכי בצרה", וזוהי המעלה של משיח שנמצא יחד עם כל בנ"י.

קמה169
וכמו"כ מצינו אצל בעל ההילולא, כ"ק מו"ח אדמו"ר, ש"חלינו הוא נשא גו'", כולל ובמיוחד בנוגע לכח הדיבור שבפה, שהשתמש בו להפיץ תורה, נגלה וחסידות, עבור כל בנ"י.

קמווכפי ששאלו אצלו: רבי . . . אפילו אם יש איזה טענות כלפיכם, ורוצים להעניש אתכם – היתכן לעשות זאת בנוגע לענין הדיבור, ענין שמסרתם לגמרי להקב"ה, עי"ז שהשתמשתם בו בכל שנות חייכם עבור הפצת היהדות מתוך מס"נ בגוף ובנפש, והצלחתם עי"ז לפעול דירה בתחתונים?!...

קמזאלא שזהו הענין ד"עמו אנכי בצרה"... שלכן "חלינו הוא נשא"...

קמחוזוהי גם הוראה לכאו"א – שכל יהודי שפוגש, צעיר או זקן, איש או אשה, צריך לפעול עמו כפי שהוא במעמדו ומצבו.

קמטועי"ז נעשית היציאה ממצרים, ש"כל המלכיות (גלויות) נקראות ע"ש מצרים", ובאים לגאולה העתידה, עלי' נאמר "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות" – "נפלאות" אפילו לגבי יצי"מ, בביאת משיח צדקנו, בקרוב ממש, ו"שמחת עולם על ראשם".

קנ[כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה שא' מאנשי כפר חב"ד יקח את שירי המזונות, על מנת לחלקם ב"מלוה מלכה", ואיחל שיהי' באופן של הצלחה.

קנאלאחרי תפלת מנחה התחיל כ"ק אדמו"ר שליט"א לנגן הניגון "ופרצת"].

קנב______ l ______