Toras Menachem·Vol. 61 (5730·Part 4)·Shabbos Parshas Eikev 20 Menachem-Av 5730תורת מנחם·סא - שנת תש"ל - חלק רביעי·ש"פ עקב·כ"ף מנחם-אב·ה'תש"ל

א135
בס"ד. ש"פ עקב, כ"ף מנחם-אב, ה'תש"ל
(הנחה בלתי מוגה)

גהרים ובקעות למטר השמים תשתה מים גו' ארץ אשר הוי' אלקיך דורש אותה תמיד עיני הוי' אלקיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה. וצריך להבין, מהי השייכות בין ארץ הרים ובקעות לענין למטר השמים תשתה מים. גם צריך להבין מהו אומרו למטר השמים תשתה, דלכאורה הול"ל ממטר השמים תשתה. וגם צריך להבין מה שתחילה נאמר ארץ הרים ובקעות למטר השמים תשתה מים, ואח"כ מוסיף הכתוב ארץ אשר גו' תמיד עיני ה' אלקיך בה גו', דלכאורה הי' הכתוב צריך להקדים המעלה העיקרית, שתמיד עיני ה' אלקיך בה, ולא רק הענין הפרטי שדורש אותה כדי להמטיר כו'.

הלהוסיף ולבאר גם מה שמקדים (בפסוק שלפנ"ז) כי הארץ אשר אתה בא שמה לרשתה לא כארץ מצרים היא אשר יצאתם משם וגו', דלכאורה, הרי גדול שבחה של ארץ ישראל מצד עצמה, ומה נוגע להדגיש השלילה דארץ מצרים.

זהענין יובן ע"פ מאמר הזהר בפ' בראשית בפירוש מ"ש (בפ' שמות) בנוגע למשה שהוא איש מצרי [דאף שבפשטות הכתובים אמרו זאת בנות יתרו שחשבוהו לאיש מצרי, ולכן אמרו איש מצרי הצילנו גו' וגם דלה דלה לנו גו', מ"מ, כיון שענין זה נאמר בתורת אמת, הרי מובן שזהו ענין אמיתי בשבחו של משה שהוא איש מצרי], וז"ל: תמן אתיליד ותמן אתרבי ותמן אסתליק לנהורא עילאה. ומבאר בזה אאמו"ר (בעל ההילולא), שהג' לשונות אתיליד אתרבי אסתליק י"ל לנגד הג' בחי' מוחין דעיבור דיניקה דגדלות, שכולם היו במשה כו',

ח136
והיינו, משה כשנולד היו לו מוחין דעיבור בשלימות כו', זהו אתיליד, ואח"כ אתרבי, הוא שהי' לו מוחין דיניקה, ואח"כ אסתליק לנהורא עילאה, הוא מוחין דגדלות. ומוסיף לבאר, ולכן נקט בכ"א בפ"ע ותמן [דלכאורה הול"ל תמן אתיליד ואתרבי ואסתליק כו', ולמה כתב תיבת תמן ג"פ, תמן אתיליד ותמן אתרבי ותמן אסתליק כו', והרי ידוע שכל תיבה שבספר הזהר היא בתכלית הדיוק (וכפי שרואים גם בביאורי הזהר לאדמו"ר הזקן, אדמו"ר האמצעי והצ"צ)], יען כי כל בחי' מהג' בחי' הנ"ל הוא בחי' בפ"ע, והיינו, שג' הבחי' שבמוחין, מוחין דעיבור מוחין דיניקה ומוחין דגדלות, הם ג' סדרים מיוחדים ועבודות מיוחדות, וכמובן גם מהחילוק שבין עיבור (שראשו בין ברכיו כו', תלת כלילן גו תלת כו') ליניקה (שזהו לאחרי שכבר נולד ויצא לאויר העולם), שזהו חילוק שבאין ערוך, ועד כדי כך, שענין הגלות נמשל לעיבור, וענין הגאולה נמשל ללידה, כפי שהמשיל בנבואת יחזקאל כל ענין גאולת מצרים לולד ביום הלידה. ולמעלה יותר מזה הו"ע מוחין דגדלות, שזהו ענין שבאין ערוך לגמרי, ולכן נאמר על זה הלשון אסתליק, שמורה על גודל העלי', שהיא באופן של סילוק לגמרי מהדרגות שלפנ"ז. אמנם, האמור לעיל הוא רק ביאור על זה ש"נקט בכ"א בפ"ע ותמן, יען כי כל בחי' מהג' בחי' הנ"ל הוא בחי' בפ"ע", אבל עדיין צריך להבין מהי ההדגשה שכל זה הי' תמן, במצרים דוקא, דלכאורה, בשלמא ענין מוחין דעיבור, שנמשל לגלות, שייך למצרים, אבל מוחין דיניקה (לאחרי הלידה שנמשלה לגאולה) ועאכו"כ מוחין דגדלות, מהי שייכותם למצרים, שלכן צריך להדגיש גם שתמן אתרבי ותמן אסתליק כו'. אך הענין הוא, שגם לאחרי הגאולה ממצרים, הנה בכל הדרגות נוגע שיהי' הרגש ענין המיצר (מצרים) שממנו יצאו והגיעו למדריגה שלמעלה מזה, לפי שיתרון האור הוא מן החושך דוקא, ולכן דוקא תמן אתרבי ותמן אסתליק לנהורא עילאה.

יגם מ"ש כי הארץ אשר אתה בה שמה לרשתה לא כארץ מצרים היא אשר יצאתם משם וגו', היינו, שעוד לפני שמבאר מעלת ארץ ישראל, מדגיש הכתוב ענין היציאה מהמיצר דארץ מצרים כו'. וענינו בעבודת כל אחד מישראל, שבכל דרגא שנמצא צ"ל אצלו הרגש ענין המיצר, להתבונן שנמצא בבירא עמיקתא כו', ולצאת משם כו'.

יבבכתוב לבאר מעלת ארץ ישראל עצמה, שהיא ארץ הרים ובקעות. ובהקדים, שכללות הענין דארץ ישראל וכל פרטי הענינים שבה ישנם גם למעלה, שזהו מ"ש ארצות החיים, דקאי על ארץ ישראל למטה שמכוונת כנגד ארץ ישראל שלמעלה, שהיא בחי' כנסת ישראל, שמשפעת לכל נשמות ישראל, שגם הם נקראים בשם ארץ, כמ"ש כי תהיו ארץ חפץ, וכמארז"ל למה נקרא שמה ארץ שרצתה לעשות רצון קונה, והרי זהו ענינו של כל אחד מישראל, כיון שאני לא נבראתי אלא לשמש את קוני. ומזה מובן גם בנוגע לענין ארץ הרים ובקעות, שישנו גם בעבודת כל אחד מישראל.

ידבזה, דהנה, הר הוא מקום גבוה, ובקעה היא ארץ מישור (כמ"ש בפרש"י), ומצינו גם בגמרא שבקעה היא למטה מארץ מישור (בניגוד להר שהוא למעלה מארץ מישור). וענינם בנמשל (שמתאים בכל הפרטים למשל), דהנה, הר שבולט מן מישור הארץ הו"ע האהבה, שמגבי' את עצמו להיות עולה מלמטה למעלה בכוסף וחשק ותשוקה וצמאון כו' עד שכלתה נפשו כו'. ובקעה שלמטה מארץ מישור הו"ע היראה והביטול, עד לתכלית הביטול דנפשי כעפר לכל תהי', ועד לשפלות הרוח שמצד היראה מפני פחד הוי' והדר גאונו. והיינו, שהר ובקעה הוא כללות הענין דאהבה ויראה (ובכללות הו"ע בן ועבד), שעל ידם נעשה כללות הענין דסור מרע (ע"י מצוות לא תעשה) ועשה טוב (ע"י מצוות עשה), כי, אהבה היא שורש כל מצוות עשה שבתורה ויראה היא שורש כל מצוות לא תעשה שבתורה. ומ"ש הרים לשון רבים, כי יש כמה בחי' הר כו', ובכללות הו"ע אהבה זוטא (אהבת עולם) ואהבה רבה. וכן בקעות לשון רבים, כי יש ג"כ ב' בחי' יראה,

טו138
יראה תתאה ויראה עילאה. וכידוע בענין ד' אותיות שם הוי', שהן דחילו ורחימו רחימו ודחילו (וסדרם מלמעלה למטה הוא י', יראה עילאה, ה', אהבה רבה, ו', אהבה זוטא, וה', יראה תתאה), הרי ב"פ רחימו וב"פ דחילו, וזהו הרים ובקעות, ב' בחי' הרים וב' בחי' בקעות.

יזיותר, הנה הרים ובקעות הם ב' אופנים באתערותא דלתתא שפועלת האתערותא דלעילא בהתאם לאופן האתעדל"ת. ובהקדם הידוע22 בענין שימני כחותם על לבך גו' [דקאי על תפילין (שהוקשה כל התורה כולה לתפילין), חותם על לבך הו"ע תפילין של ראש (דהיינו רצועות דתליין על לבא), וחותם על זרועך הו"ע תפילין של יד], שזהו עד"מ שכשמדפיסים על השעוה בחותם הבולט, אזי נעשה בשעוה חותם שוקע, ודוגמתו בנמשל, בענין אתעדל"ת ואתעדל"ע, שכאשר האתעדל"ת היא בבחי' רצוא, שהו"ע האהבה, בחי' הרים, שזהו בחי' חותם בולט (באופן דואתהלכה ברחבה), אזי נמשך מלמעלה בחי' חותם שוקע, שזוהי המשכת אורות בכלים, להתלבש בתוך פנימיות עולם התחתון בבחי' צמצום. וכאשר האתעדל"ת היא בבחי' היראה והביטול, בחי' בקעות, שזהו בחי' חותם שוקע, אזי נמשך מלמעלה בחי' חותם בולט, דהיינו גילוי אור א"ס בלי לבושים המסתירים (שלא בהתלבשות כלל), כמו שיהי' לעתיד דכתיב ולא יכנף עוד גו'. והיינו, שדוקא האתעדל"ת שבבחי' שקיעה וביטול כו', ממשיכה אתעדל"ע עליונה יותר (חותם בולט דלמעלה) ממה שנמשך ע"י אתעדל"ת שבבחי' חותם בולט (שממשיכה רק חותם שוקע דלמעלה). וכמבואר גם בענין השמים כסאי והארץ הדום רגלי (אך) אי זה בית אשר תבנו לי, שהשמים כסאי הו"ע חותם שוקע, וחותם בולט הו"ע המשכת המקיפים מבחי' סוכ"ע, שזהו ענין אי זה בית גו' – שענין זה נעשה דוקא ע"י הביטול,

יח139
כהמשך הכתוב אל זה אביט אל עני ונכה רוח גו', וז"ש כי כה אמר ה' רם ונשא גו' מרום וקדוש אשכון ואת דכא ושפל רוח דוקא.

כארץ הרים ובקעות, שמורה על סדר העבודה מדרגא לדרגא (באופן דמעט מעט אגרשנו), שגם לאחרי העילוי דהרים, שהו"ע אתעדל"ת דחותם בולט, יש ענין נעלה יותר – בקעות, שהו"ע אתעדל"ת דחותם שוקע, שדוקא עי"ז ממשיכים בחי' חותם בולט דלמעלה.

כבאף שגדלה מעלת הבקעות (יראה וביטול), מ"מ, שלימות העבודה היא כשיש הן ענין היראה (יראה תתאה ויראה עילאה) והן ענין האהבה (אהבה זוטא ואהבה רבה), שהם כנגד ד' אותיות שם הוי' (כנ"ל), ולכן יש צורך גם בענין ההרים (הרצוא דאהבה). ולא עוד אלא שיש גם מעלה בהרים לגבי בקעות, כי, ההמשכה דחותם בולט שבאה ע"י האתעדל"ת דחותם שוקע (ענין היראה והביטול, בקעות), עם היותה המשכה נעלית יותר (המשכת העצמות), הרי התגלותה תהי' רק לעתיד לבוא, ואילו עכשיו היא בהעלם. ולכן, מצד ענין הגילוי, יש מעלה בהמשכה דחותם שוקע שבאה ע"י האתעדל"ת דחותם בולט (ענין האהבה והרצוא, הרים), שהמשכה זו יכולה להיות בגילוי גם עכשיו. אבל מצד ההמשכה עצמה, גדלה מעלת הבקעות שעי"ז נמשכת המשכה נעלית יותר, בחי' חותם בולט דלמעלה (ע"י האתעדל"ת דחותם שוקע). ולכן, סדר העבודה הוא, שלאחרי אהבה זוטא ואהבה רבה, שהם ב' המדריגות דהרים, באים ליראה עילאה, שהיא דרגא העליונה דבקעה (ומ"מ, מצד מעלת האתעדל"ת דחותם שוקע, הנה גם ביראה תתאה יש מעלה לגבי ב' הדרגות שבאהבה שהם באופן דאתעדל"ת דחותם בולט).

כדלמטר השמים תשתה מים, כאדם השותה לחבירו שיחזור וישתה לו, פי', שזהו העלאת מיין נוקבין (למטר השמים) להמשיך מיין דוכרין הנק' מטר השמים. והיינו, שהאתעדל"ע שנמשכת ע"י האתעדל"ת

כה140
שבבחי' מים (שיורדין לעולם למקום נמוך), שזוהי האעתדל"ת בבחי' חותם שוקע, יראה וביטול, בקעות, היא גדולה ועליונה יותר מאתעדל"ע הנמשך ע"י אש, שהו"ע האהבה והרצוא בבחי' חותם בולט, הרים.

כזבכתוב, ארץ אשר הוי' אלקיך דורש אותה תמיד גו' מרשית השנה ועד אחרית שנה, שהו"ע המשכת אור חדש מעצמותו ית', כמבואר באגה"ק, דהאי ועד אחרית כו' אינו מובן לכאורה, שהרי באחרית שנה זו מתחלת שנה שני', וא"כ הל"ל לעולם ועד, ומבאר, שההמשכה לארץ העליונה והתחתונה המכוונת כנגדה מתחדשת באור חדש ממש בכל שנה ושנה, כי אור כל שנה ושנה מסתלק לשרשו בכל ערב ר"ה, ולכן נאמר מרשית השנה ועד אחרית שנה לבדה, ובר"ה יורד ומאיר אור חדש ומחודש עליון יותר שלא הי' מאיר עדיין מימי עולם אור עליון כזה, והוא מתלבש ומסתתר בארץ החיים שלמעלה ושלמטה להחיות את כל העולמות כל משך שנה זו, אך גילויו מההסתר הזה תלוי במעשה התחתונים כו' (בעבודה דכל יום ויום במשך השנה). וגם ענין זה קשור עם האתעדל"ת שבבחי' חותם שוקע, שהו"ע היראה והביטול, כמרומז במ"ש מרשית חסר א', מלשון רש (עני), כמארז"ל כל שנה שרשה בתחלתה (שישראל עושין עצמן רשין בר"ה) מתעשרת בסופה, שנאמר מראשית השנה, מרשית כתיב, ודוקא ע"י הביטול דקבלת עול מלכותו ית' נעשה מיד לאח"ז ענין העשירות כו'.

כטארץ הרים ובקעות וגו', דקאי גם על כל אחד מישראל שנק' ארץ חפץ (כנ"ל ס"ג), כמשל הארץ שמלאה באוצרות של אבנים טובות ומרגליות כו', וצריך רק למצוא אותם כו' (דערגרונטעווען זיך), ע"י ההשתדלות מתוך אהבת ישראל כו' (כמבואר בתניא פרק ל"ב), לפעול אצלו הענין דיצי"מ (אשר יצאתם משם), בכחו של משה רבינו, שהארתו מתפשטת בכל דרא ודרא (ע"י גדולי ומנהיגי ישראל) לששים רבוא נשמות כמו שמש המאיר מתחת לארץ לששים רבוא כוכבים. וע"י עבודתו בענין ההרים ובקעות, שהו"ע האהוי"ר כו' (כנ"ל

ל141
בארוכה), ה"ה מגיע להעילוי דלמטר השמים, שבזה נכללים כל הברכות, הן בענינים רוחניים והן בענינים גשמיים, בבני חיי ומזוני רויחי, שנמשכים מידו המלאה הפתוחה הקדושה והרחבה, באופן של הצלחה רבה ומופלגה. והתחלת ההמשכה היא בר"ה, החל מכתיבה וחתימה טובה לשנה טובה ומתוקה, ועד לנקודה התיכונית בזה – גאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו, יבוא ויגאלנו ויוליכנו קוממיות לארצנו, בקרוב ממש.

לא______ l ______