Toras Menachem·Vol. 61 (5730·Part 4)·Sicha of Shabbos Parshas Eikev 20 Menachem-Av 5730תורת מנחם·סא - שנת תש"ל - חלק רביעי·שיחת ש"פ עקב·כ"ף מנחם-אב·ה'תש"ל

א142
בס"ד. שיחת ש"פ עקב, כ"ף מנחם-אב, ה'תש"ל.
בלתי מוגה

בכ"ק אדמו"ר שליט"א קידש על היין.

גא. ידוע הכלל שהובא בגמרא: "כל מה שברא הקב"ה בעולמו לא ברא דבר אחד לבטלה".

דוכמובן גם בשכל הפשוט, דכיון שמדובר אודות "מה שברא הקב"ה בעולמו", הרי זה במכ"ש מבשר ודם שאינו עושה דבר שהוא לבטלה לגמרי, ועאכו"כ בנוגע להקב"ה, שהוא תכלית השלימות, שבודאי לא ברא דבר אחד לבטלה.

הוכלל זה הוא בנוגע לכל דבר שבעולם – שהרי הכל נברא ע"י הקב"ה, ש"אין עוד מלבדו", ולכן, לא רק כללות הבריאה, אלא גם כל פרט בהבריאה, ובלשון הגמרא: "דבר אחד", אינו "לבטלה".

וואם הדברים אמורים בנוגע לעניני העולם, עאכו"כ בנוגע לתורתו של הקב"ה, שנקראת "תורת אמת", וכן בנוגע למצוות התורה, "גדול תלמוד שמביא לידי מעשה" – שבודאי אין "דבר אחד לבטלה".

זב. ויתירה מזה – שבתורה הרי זה בגילוי יותר מאשר בעולם:

חבנוגע לבריאת העולם נאמר "בראשית ברא אלקים" – אלקים בגימטריא הטבע, כך, שאם לא לוקחים את שם אלקים כפי שהוא בגילוי, אלא באופן שנשאר בהעלם, ולוקחים רק את הגימטריא, הרי זה ענין של "טבע", שהוא מלשון "טבעו ("פאַרזונקען") בארץ שערי'", והיינו, שאף שבכל דבר שבעולם יש אלקות, הרי האלקות הוא בהעלם, כמו דבר שנטבע ונתכסה במים, שהדבר ישנו במציאות, אלא שלא רואים אותו, ויש צורך להוכיח את קיומו ע"י ראיות ע"פ שכל, ומה שנראה הוא רק ענין של טבע.

ט143
משא"כ בתומ"צ – הרי האלקות הוא בגילוי, וללא שינוי, שהרי התורה הזאת לא תהי' מוחלפת,

י[ולא כמו אלו שרוצים לשנות את התורה ולומר בנוגע למצוות התורה שאינם שייכים עתה (לא רק המצוות שבשביל קיומם צריך להמתין לביאת המשיח, אלא גם כללות המצוות), כיון שניתנו במדבר וכו', או שעושים פשרות, ועושים לא רק מ"בדיעבד" – "לכתחילה", אלא גם מ"איסור" – "היתר"...],

יאוכמרומז גם בכך שהתורה נקראת "תורת אמת" – כמארז"ל ש"אמת יש בו שלש אותיות, אל"ף ראשון של אותיות, מ"ם אמצעית (היינו עם אותיות הכפולות), תי"ו סופן (והיינו, שזהו ענין שהוא בשוה מתחילתו ובאמצעיתו ועד סופו ללא שינויים), לומר אני ראשון ואני אחרון ומבלעדי אין אלקים", "אני ראשון" בתחילת כל הבריאה וההשתלשלות, ו"אני אחרון" בסוף כל ההשתלשלות, וגם באמצע הנה "מבלעדי אין אלקים", וכן הוא בנוגע לתורה, "תורת אמת", שמצד האלקות שבה לא שייך בה ענין של שינוי; כשם שאי אפשר לשנות את "אנכי ה' אלקיך", כך אי אפשר לשנות את התורה.

יבולהעיר, שגם האלקות שבעולם אינו משתנה, וכמ"ש "אני הוי' לא שניתי" – לא רק כפי שנמצא ברקיע השביעי, אלא גם כפי שנמצא למטה במקום וזמן, וכדאיתא במדרש: "מה ראה הקב"ה לדבר עם משה מתוך הסנה .. ללמדך שאין מקום פנוי בלא שכינה אפילו סנה",

יג– כך היתה התגלותו של הקב"ה לרועה ישראל הראשון, כדי שימסור לכל בנ"י בכל הדורות "שאין מקום פנוי בלא שכינה אפילו סנה", והיינו, שאפילו שיח של קוצים שנמצא במדבר, שאינו מקום ישוב בני-אדם, גם שם נמצא הקב"ה! –

ידוהתגלותו של הקב"ה "מתוך הסנה" היא "בלבת אש"14, שפועלת ענין שהוא היפך הטבע – ש"הסנה בוער באש והסנה איננו אוכל"14, והיינו, שאין זה באופן שהסנה מתבטל ממציאותו ("ער ווערט אויס

טו144
סנה"), או שנהפך לאילן עושה פירות, אלא כפי שנשאר במציאותו בתור "סנה", מתגלה בו ענין של היפך הטבע.

טזאמנם, זהו ענין שאינו בא בגלוי בעולם, ואילו בתורה הרי זה בגלוי, כיון שהתורה היא "תורה אור", ועד שאפילו בלשון עמא דבר, לשון תרגום (ארמית), נקראת התורה "אורייתא", כפירוש כ"ק מו"ח אדמו"ר: "אור ייתא".

יזומזה מובן גם בנוגע לענין שלא שייך "דבר אחד לבטלה" – שבתורה הרי זה באופן גלוי.

יחג. ובתורה גופא – שיש בה כמה דרגות, ובכללות: תורה שבכתב ותורה שבע"פ – הנה שלילת "דבר אחד לבטלה" היא בתושב"כ יותר מאשר בתושבע"פ:

יטבנוגע לתושב"כ יש ציווי "לא תוסף גו' ולא תגרע" – לא רק "לא תגרע", וכמארז"ל "שלמה ואלף כיו"ב בטילין ודבר ממך אינו בטל", אלא גם "לא תוסף".

כאבל בנוגע לתורה שבע"פ – הנה אף שניתנה כולה למשה מסיני, וכמ"ש הרמב"ם "האומר שאין התורה מעם ה', אפילו פסוק אחד אפילו תיבה אחת, אם אמר משה אמרו מפי עצמו, הרי זה כופר בתורה, וכן הכופר בפירושה והוא תורה שבעל פה כו'", הרי יש ציווי שצריך להוסיף בתושבע"פ, כלשון הזהר: "לאפשא לה", וזהו מ"ש "ותן חלקנו בתורתך", שכל אחד מישראל צריך לחדש ולהוסיף את החלק שלו בתורה, שעז"נ "חלקי ה' אמרה נפשי", וכלשון חז"ל: "כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש כו'".

כא[אלא ש"חידוש" זה אינו חידוש ממש, שהרי "כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש נאמר למשה מסיני"23, כך, שהתלמיד ותיק אינו אומר דעותיו האישיות ("זיינע אייגענע"), אלא הוא רק מגלה ומפרש ומבאר את דברי ה"תנא", ה"ראשון" או ה"אחרון".

כב145
וענין זה גופא צריך להיות באופן שאינו מביאו לידי גאוה (שהרי "תועבת ה' כל גבה לב", ו"אין אני והוא יכולין לדור כו'"), אלא באופן של ביטול – שזהו גם דיוק הלשון "תלמיד ותיק": "תלמיד" – מורה שהוא צעיר. ואילו "ותיק" – א' הפירושים בזה שהוא זקן. ולכאורה הרי זה בסתירה לתואר "תלמיד"?! – אך הענין הוא, שלמרות היותו "ותיק", הרי הוא "תלמיד", שמורה על תנועת הביטול, שהוא בבחי' מקבל ואוחז עדיין באמצע הלימוד].

כגוכיון שבתושבע"פ צ"ל ענין של הוספה ע"י האדם, ואילו בתושב"כ מודגש יותר ענין האלקות שאינו משתנה, שלכן אסור להוסיף מאומה – הרי מובן שהענין ש"לא ברא הקב"ה דבר אחד לבטלה", ועאכו"כ בתורה, מודגש בתושב"כ יותר מאשר בתושבע"פ.

כדד. ועפ"ז מתעוררת שאלה בנוגע לענין מיתת אהרן שנאמר בפרשת עקב:

כהבפרשת עקב נזכר הענין דמיתת אהרן בפעם השלישית – שהרי כבר מסופר אודות מיתת אהרן בפרשת חוקת, ולאח"ז בפרשת מסעי. ואינו מובן: מדוע צריכה התורה לחזור ענין זה פעם נוספת בפרשת עקב, דלכאורה הרי זה מיותר לגמרי?!

כוהן אמת ש"אי אפשר לבית המדרש בלא חידוש", ובכל פעם ניתוסף ענין שלא נזכר לפנ"ז, ובנדו"ד, שבפ' מסעי ניתוסף שמיתת אהרן היתה "בחודש החמישי באחד לחודש", וגם מספר שנות חייו – "ואהרן בן שלש ועשרים ומאת שנה במותו", ובפ' עקב ניתוספה הסמיכות לשבירת הלוחות, "לומר שקשה מיתתן של צדיקים לפני הקב"ה כיום שנשתברו בו הלוחות", אבל עדיין אינו מובן, שהרי התורה היתה יכולה לכתוב כל פרטים אלו במקום אחד, ולא היתה צריכה לחזור לספר אודות מיתת אהרן שלש פעמים?!

כזובפרט ע"פ הידוע שבתורה גופא יש חילוק בין הענינים שלפני מ"ת שנאמרו באריכות לענינים שלאחרי מ"ת שנאמרו בקיצור ואפילו ברמז, וכמארז"ל "יפה שיחתן של עבדי (בתי) אבות מתורתן של בנים,

כח146
שהרי פרשה של אליעזר כפולה בתורה, והרבה גופי תורה לא ניתנו אלא ברמיזה" [וכמו שלפני מ"ת היתה כללות הנהגת גשמיות העולם באופן של אריכות, כפי שמצינו בנוגע לאריכות ימים שהיתה בכ"ו דורות שלפני מ"ת שהיו ניזונין בחסדו של הקב"ה], וא"כ, בנוגע למיתת אהרן שהיתה קרוב לארבעים שנה לאחרי מ"ת, בודאי אינו מובן פשר אריכות הדברים בתורה – שלש פעמים!

כטוכיון ש"תורה" היא מלשון הוראה, היינו, שכל עניני התורה הם הוראה לבנ"י בעבודת ה', הרי מובן שכן הוא גם בנוגע לענין מיתת אהרן שנאמר בתורה ג"פ, שיש בזה ג' הוראות שונות, ולכן נאמר ענין זה ג"פ, כיון שבכל פעם יש הוראה מיוחדת בפ"ע.

לוכפי שיתבאר לקמן.

לא* * *

לבה. בכל ענין שבעולם – ומזה מובן במכ"ש בנוגע לעניני בנ"י, "בנים אתם לה' אלקיכם" ו"בני בכורי ישראל", ועאכו"כ הענין דמיתת אהרן – ישנם ג' פרטים: (א) עצם הענין כפי שהוא לעצמו, (ב) שייכותו לענינים שקדמו לו או שבאים אחריו, (ג) השייכות והפעולה בנוגע לעולם כולו.

לגוביאור הענין:

לדלכל לראש ישנו הענין כפי שהוא לעצמו, ללא שייכות לענינים שלפניו ושלאחריו, וכמובן גם ע"פ המבואר בשער היחוד והאמונה אודות תורת הבעש"ט בנוגע לחידוש התהוות הבריאה בכל רגע, כמ"ש "המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית" – דכיון שברגע זה נתהוה מחדש, הרי לא נוגע מה שקדם לו או מה שבא לאחריו.

להוישנם גם הענינים שאליהם שייך ענין זה – הענין שקדם לו, בדרך סיבה ומסובב (בגלוי או שלא בגלוי), וכן לאידך, הענין שלאחריו שיבוא ממנו. ולדוגמא – פתגם כ"ק מו"ח אדמו"ר שהעבר מלמד על

לו147
העתיד; וכן המבואר בספרי מוסר בענין "שכר מצוה" ו"הפסד עבירה", ש"חכם עיניו בראשו", ויודע ש"נופת תיטופנה שפתי זרה ואחריתה מרה כלענה", והיינו, שאע"פ שהתורה עצמה קוראת ענין זה בשם "נופת", מ"מ, הענין שבא לאח"ז – "אחריתה" – מוכרח להיות באופן ד"מרה כלענה".

לזוכמו"כ ישנו מה שענין זה פועל בכל העולם – דכיון שכל ענין שבעולם נברא ע"י "ה' אחד", בשביל מטרה אחת – "והי' ה' למלך גו' ה' אחד ושמו אחד", עי"ז שעושים לו ית' דירה בתחתונים, הנה כל פעולה שיהודי עושה בענין מסויים שבעולם ה"ה פועלת בכללות העולם.

לחומה גם שבנוגע לבנ"י נאמר "כל ישראל חברים", באופן ד"כולנו כאחד", לאחדים כאחד ממש (למרות ההתחלקות דכהנים לוים וישראלים וכן ההתחלקות די"ב שבטים) – כפי שנפעל בשעת מ"ת על הר סיני, שאז היו נוכחים כל נש"י שבכל הדורות, כולל גם נשמות הגרים, ואז נעשו כל בנ"י לאחדים ממש, כי, אע"פ שבשעת מ"ת הי' "משה מחיצה לעצמו וכו'", ולאח"ז כל שאר בנ"י, הנה לגבי הענין ד"אנכי הוי' אלקיך" היו כולם לאחדים ממש – מציאות אחת, ולכן מצינו בנוגע לכמה ענינים בארץ ישראל שצ"ל דוקא באופן ש"כל יושבי' עלי'". וכיון שכן, הרי בודאי שכל פעולה של יהודי, אפילו יהודי שנמצא בקצה העולם, יש לה שייכות ופועלת בכללות העולם.

לטו. וג' ענינים אלו ישנם גם בענין מיתת אהרן – שלכן נזכרה בג' פרשיות:

מבפרשת חוקת – מדובר אודות מיתת אהרן כפי שהיא ענין לעצמו, ללא שייכות למה שקדם לו או שבא לאחריו.

מאבפרשת מסעי – מדובר אודות הענין דמיתת אהרן כפי ששייך

מב148
למה שקדם לפנ"ז ובא לאח"ז, שהרי מדובר שם אודות מ"ב המסעות של בנ"י בצאתם ממצרים, וביניהם אירע מיתת אהרן – בין המסעות שלפנ"ז והמסעות שלאח"ז.

מגובפרשת עקב – מדובר אודות הענין דמיתת אהרן כפי ששייך ופועל על כל הדורות ובכללות העולם:

מדפרשת עקב היא בספר דברים שבו נאמרו "דברי תוכחות" ששייכים ונוגעים לכל בנ"י לא רק בדור הזה, אלא גם בדורות שלאח"ז.

מהוכפי שמדייק רבינו הזקן בתניא ש"צוה משה רבינו ע"ה במשנה תורה לדור שנכנסו לארץ לקרות ק"ש כו'" (דלכאורה אינו מובן: הרי הציווי דק"ש הי' גם במדבר) – כדי להדגיש שזהו ציווי שנוגע (לא רק במשך הזמן שהיו במדבר, אלא) לכל הדורות, שהרי הכניסה לארץ הו"ע שנוגע לכל בנ"י במשך כל הדורות.

מוולכן נזכר כאן עוה"פ הענין דמיתת אהרן בתור דברי תוכחה – "שקשה מיתתן של צדיקים לפני הקב"ה כיום שנשתברו בו הלוחות .. כיום שעשו בו את העגל"32, שזהו ענין שנוגע לכל בנ"י בכל הדורות, כמ"ש "וביום פקדי ופקדתי", "תמיד כשאפקוד עליהם עונותיהם, ופקדתי עליהם מעט מן העון הזה עם שאר העונות, ואין פורענות באה על ישראל שאין בה קצת מפרעון עון העגל".

מזוזהו הטעם שהענין ש"קשה מיתתן של צדיקים .. כיום שנשתברו בו הלוחות .. כיום שעשו בו את העגל" נאמר רק בפ' עקב (בפעם השלישית שנזכר בתורה ענין מיתת אהרן) – דלכאורה אינו מובן: מדוע לא נזכר ענין זה בסיפור אודות מיתת אהרן שבפ' חוקת או בפ' מסעי?

מח[ואין לומר שזהו לפי שבפ' עקב נזכר מעשה העגל ושבירת הלוחות – שהרי ענין זה נאמר כבר במקומו, כך, שבפעם הראשונה שמסופר בתורה אודות מיתת אהרן (בפ' חוקת) יכולים כבר לומר ש"קשה מיתתן של צדיקים .. כיום שנשתברו בו הלוחות .. כיום שעשו בו את העגל", ואין צורך להמתין לפרשת עקב].

מטוהביאור בזה – ע"פ האמור לעיל – שבפרשת עקב מדובר אודות הענין דמיתת אהרן כפי ששייך ופועל על כל בנ"י וכללות העולם בכל הדורות.

נ149
ז. וזהו גם הלימוד לכאו"א מישראל:

נאהלימוד מכללות הענין דמיתת אהרן – כמובן מזה שענין האבלות קשור עם ההתבוננות שמביאה לידי תשובה.

נבוכן הלימוד מהענין דמיתת אהרן כפי שהוא חלק ממ"ב המסעות – שענינם ישנו גם בעבודת כאו"א מישראל, כידוע פתגם הבעש"ט שכל אחד מישראל צריך לעבור מ"ב מסעות בחייו הפרטיים כו'.

נגוכללות הענין בזה – שצריך להיות הענין ד"מסעי בני ישראל אשר יצאו מארץ מצרים", דקאי על כל הגליות שנקראו ע"ש מצרים, ועד ש"כל המלכיות נקראו ע"ש מצרים", והיינו, שאפילו מלכות של חסד, הרי כיון שזוהי מלכות שיש לה ממשלה על הגופים של בנ"י, הרי זה כבר ענין של מצרים, ועד לענין של גלות; ולכן צ"ל היציאה ממצרים, והאפשרות לזה היא – בגלל שהנשמה אף פעם לא הלכה לגלות (כפתגם רבינו נשיאנו), ועי"ז שעושים נפשם עיקר וגופם טפל, יוצאים גם הגופים מהגלות,

נדועד לסוף כל המסעות – "על ירדן ירחו", "מעבר לירדן ירחו קדמה מזרחה", ומשם באים לעבר הירדן המערבי, בביאת משיח צדקנו, יבוא ויגאלנו ויוליכנו קוממיות לארצנו, בקרוב ממש.

נה* * *

נוח. צוה לנגן ואמר מאמר ד"ה ארץ הרים ובקעות גו'.

נז* * *

נחט. בהמשך להמדובר לעיל (ס"ד ואילך) אודות מיתת אהרן שנזכרה בתורה ג"פ: בפ' חוקת, בפ' מסעי ובפ' עקב, נתעכב גם על פירוש רש"י בענין זה – על הפסוק27 "ובני ישראל נסעו מבארות בני יעקן מוסרה שם מת אהרן", וז"ל:

נט"מה ענין זה לכאן, ועוד, וכי מבארות בני יעקן נסעו למוסרה, והלא ממוסרה באו לבני יעקן, שנאמר ויסעו ממוסרות וגו', ועוד, שם מת אהרן, והלא בהר ההר מת, צא וחשוב ותמצא שמונה מסעות

ס150
ממוסרות להר ההר, אלא אף זו מן התוכחה, ועוד עשיתם זאת, כשמת אהרן בהר ההר לסוף ארבעים שנה ונסתלקו ענני כבוד, יראתם לכם ממלחמת מלך ערד, ונתתם ראש לחזור למצרים, וחזרתם לאחוריכם שמונה מסעות עד בני יעקן, ומשם למוסרה, שם נלחמו בכם בני לוי, והרגו מכם ואתם מהם, עד שהחזירו אתכם בדרך חזרתכם (ממוסרה לבני יעקן), ומשם חזרתם הגדגדה הוא חר הגדגד, ומן הגדגדה וגו' (עד שחזרתם להר ההר), ובמוסרה עשיתם אבל כבד על מיתתו של אהרן שגרמה לכם זאת, ונדמה לכם כאילו מת שם. וסמך משה תוכחה זו לשבירת הלוחות, לומר שקשה מיתתן של צדיקים לפני הקב"ה כיום שנשתברו בו הלוחות, ולהודיעך שהוקשה לו מה שאמרו נתנה ראש לפרוש ממנו כיום שעשו בו את העגל".

סאובהקדים – שבכמה דפוסים באים התיבות "ומן הגדגדה וגו'" בתור ד"ה בפ"ע, אבל, זוהי טעותו של ה"בחור-הזעצער" (כמדובר כמ"פ בכגון-דא), שבראותו בפירוש רש"י תיבות מהפסוק שלאח"ז (שפירושם מתבאר ע"פ פירוש רש"י בפסוק זה), חשב שכאן מתחיל פירוש רש"י על הפסוק הבא, אבל לאמיתו של דבר הרי כל זה הוא בהמשך אחד.

סבוכמה ראיות לדבר, ולכל לראש – שהרי לא יתכן שהשאלות שבפירוש רש"י ("מה ענין זה לכאן .. ועוד שם מת אהרן והלא בהר ההר מת") יהיו בד"ה א', ואילו התירוצים ("ובמוסרה .. נדמה לכם כאילו מת שם", "וסמך משה תוכחה זו לשבירת הלוחות כו'") יהיו בד"ה הב'!

סג[לפעמים כותב רש"י "לא ידעתי פירושו", ולא מתרץ את השאלה; אבל כאן – מתרץ רש"י את השאלה (ולא עוד אלא שכבר תירץ זאת לפנ"ז, כדלקמן), ובודאי לא ימתין עם התירוץ עד לד"ה הב'. ועכצ"ל שכל זה הוא בהמשך אחד].

סדוהנה, כשם שענין מיתת אהרן נזכר בתורה ג"פ – מצינו גם תוכן פירוש רש"י ג"פ, בשינויים והוספות ממקום למקום:

סהענין זה מביא רש"י גם בפ' חוקת: "כיון שמת אהרן .. חזרו לאחוריהם שבע מסעות שנאמר ובני ישראל נסעו מבארות בני יעקן מוסרה שם מת אהרן, וכי במוסרה מת וכו'".

סוופעם נוספת מביא רש"י ענין זה – לא בפ' מסעי, שבה מסופר

סז151
אודות מיתת אהרן, אלא (בדרך אגב) בפ' פינחס, בנוגע למנין בנ"י, שכאן חסרים כמה משפחות שנזכרו במנין שלפנ"ז: "כשמת אהרן נסתלקו ענני כבוד, ובאו הכנענים להלחם בישראל, ונתנו לב לחזור למצרים, וחזרו לאחוריהם ח' מסעות, מהר ההר למוסרה, שנאמר ובני ישראל נסעו מבארות בני יעקן מוסרה שם מת אהרן, והלא בהר ההר מת, וממוסרה עד הר ההר שמונה מסעות יש למפרע, אלא שחזרו לאחוריהם, ורדפו בני לוי אחריהם להחזירם, והרגו מהם שבע משפחות, ומבני לוי נפלו ארבע משפחות וכו'".

סחי. ובכן, יש כמה דיוקים בפירוש רש"י זה, אבל אם נתעכב על כל הדיוקים יתארכו הדברים, ולכן נתעכב רק על הדיוקים היותר בולטים:

סטא) בנוגע למספר המסעות שחזרו לאחוריהם לאחרי מיתת אהרן – כותב רש"י כאן (וכן בפ' פינחס) "שמונה מסעות", ואילו בפ' חוקת כותב רש"י "שבע מסעות", ולכאורה הרי זו סתירה?!

עולהעיר: במארז"ל זה – יש מקומות שבהם נאמר "שמונה מסעות", ויש מקומות שבהם נאמר "שבע מסעות". והרי קשה לומר שזוהי פלוגתא במציאות, ובפרט בנדו"ד, שיכולים לעיין בפ' מסעי ולמנות את המסעות. ואעפ"כ, בפ' חוקת כותב רש"י: "צא ובדוק במסעות ותמצאם שבע מסעות מן מוסרה עד הר ההר", ואילו בפרשתנו כותב: "צא וחשוב ותמצא שמונה מסעות ממוסרות להר ההר".

עאיש מפרשים, "דהכא מקומות שהיו נוסעים ממקום למקום חשיב, כי יש ח' מקומות ממוסרה עד הר ההר, אבל לענין מסע שלהם שהיו נוסעים, אין כאן כי אם שבעה מסעות, כי ח' מסעות גורמים שבעה מסעות ממקום למקום, ולפיכך כתב בפרשת חקת שחזרו לאחוריהם ז' מסעות. אבל מה שאמר כאן ח' מסעות, פירוש מקומות שחנו שם מן המסע .. שאף מקום החני' נקרא מסעות כו'".

עבאמנם, תירוץ זה אתי שפיר רק בנוגע לב' מאמרי רז"ל במקומות שונים, שא' מדבר אודות המקומות (ח' מקומות), וא' מדבר אודות הנסיעות (ז' נסיעות); אבל בנוגע לאדם אחד, ובפרט רש"י שמפרש פשוטו של מקרא לבן חמש למקרא – אינו מובן מדוע כאן מתייחס

עג152
למקומות וכאן לנסיעות, ולכאורה הי' צריך להתייחס תמיד לענין אחד – למקומות או לנסיעות?!

עדוגם: כאשר רש"י מונה "שמונה" בגלל שכוונתו ל"מקומות שחנו שם מן המסע", הי' לו לפרש ולכתוב "שמונה חניות", ולא לסתום "שמונה מסעות" – כי, מה ש"מקום חנייתן אף הוא קרוי מסע"74, הרי זה רק בנוגע ללשון הכתוב שמשתמש תמיד בשם כללי: "מסע", משא"כ רש"י שמשתמש גם בלשון חני', הנה במקום שכוונתו למקומות שחנו שם מן המסע, הי' צריך לכתוב לשון "חניות".

עהועכצ"ל, שגם כאשר כוונת רש"י למנות את המקומות שחנו בהם, נוגע לו להדגיש שזהו ענין של מסע. וטעמא בעי.

עוב) בנוגע להסברה "מה ענין זה לכאן .. סמך משה תוכחה זו לשבירת הלוחות, לומר כו'" – אינו מובן: איך אפשר ללמוד מענין אחד (סמיכות תוכחה זו לשבירת הלוחות) – שני דברים: (א) ש"קשה מיתתן של צדיקים לפני הקב"ה כיום שנשתברו בו הלוחות", (ב) ש"הוקשה לו מה שאמרו נתנה ראש לפרוש ממנו כיום שעשו בו את העגל"?

עזג) ה"קלאָץ-קושיא": כדי לסמוך תוכחה זו לשבירת הלוחות, הי' הכתוב צריך לומר ענין זה ("ובני ישראל נסעו גו' מוסרה") בפסוקים שלפנ"ז – מיד לאחרי הסיפור ע"ד שבירת הלוחות ("ואתפוש בשני הלוחות .. ואשברם גו'"), ולמה נאמר ענין זה כאן – לאחרי כל אריכות הדברים ע"ד לוחות שניות: "פסל לך שני לוחות אבנים כראשונים גו' ואכתוב גו' ויכתוב גו' ואשים את הלוחות בארון גו'", ורק לאח"ז נאמר "ובני ישראל נסעו גו' מוסרה"?!

עחואין לומר שהכתוב לא רצה להפסיק באמצע הענין (דשבירת הלוחות, שהמשכו וסיומו בנתינת לוחות שניות) – כי, גם כתיבתו כאן היא באמצע הענין, שהרי הפסוק שלאח"ז, "בעת ההיא הבדיל ה' את שבט הלוי וגו'", "מוסב לענין הראשון .. בשנה הראשונה לצאתכם ממצרים וטעיתם בעגל, ובני לוי לא טעו [ואדרבה: "ויאספו אליו (למשה) כל בני לוי ויאמר להם .. שימו איש חרבו על ירכו .. והרגו איש את אחיו .. ואיש את קרובו .. ויפול מן העם .. כשלשת אלפי איש ויאמר משה מלאו ידכם היום לה' גו'", "אתם ההורגים אותם בדבר הזה

עט153
תתחנכו להיות כהנים למקום"], (ובשכר זה) הבדילם המקום כו'"; וכיון שבלאה"כ הפסיק באמצע הענין, הי' לו לסמוך ענין זה מיד לאחרי הסיפור ע"ד שבירת הלוחות, ולא להמתין על לאחרי הסיפור ע"ד נתינת לוחות שניות.

פוכמדובר כמ"פ, שכל ענינים אלו צריכים להיות מובנים ומוכרחים ע"פ פשטות הכתובים דוקא, באופן שבן חמש למקרא יוכל להבין זאת, ורק לאח"ז באים הענינים שבפירוש רש"י שהם ע"ד הרמז, הדרוש והסוד, ועד ל"יינה של תורה", וכפי שיתבאר לקמן.

פא* * *

פביא. בנוגע ללימוד ענין באגרת התשובה, כרגיל, ישנם רשימות אאמו"ר שכתב על הזהר ועל התניא [בקיצור נמרץ, כיון שנרשמו על גליון הספר, שאין שם הרבה מקום לכתיבה, וגם בגלל שהי' אז דוחק בדיו, שלכן הוצרכה אמי מורתי ללמוד כיצד להכין דיו מכל מיני עשבים, ובגלל זה הי' יוצא הדיו בגוונים שונים, כפי שרואים בכתב שעל גליון הספר], וכיון שזה עתה יצאו לאור – באופן של פדיון שבויים – ונעשו באופן המצוי לכל מי שרוצה, נתעכב עתה על הערה הראשונה של אאמו"ר באגה"ת.

פגהביאור בלקוטי לוי"צ לאגרת התשובה פ"ג, "כגון המוציא זרע לבטלה .. אם חטא בזה עשר או עשרים פעמים צריך להתענות עשר או עשרים פעמים פ"ד, וכן לעולם .. ויתענה כעשר תעניות עד"מ בחורף א' כו'", "תפס הדוגמא עשר או עשרים .. כי בהוצאת ז"ל .. הפגם הוא במוח .. בחכמה .. אות י' דשם הוי' .. זהו עשר דהיינו י' (והיינו ג"כ מה שנקט לקמן ויתענה כעשר תעניות עד"מ בחורף א', כעשר הוא ג"כ י') .. אך י' במילואו יו"ד הוא עשרים, זהו או עשרים" – ע"פ מ"ש הרמב"ם ש"שכבת זרע היא כח הגוף וחייו כו'", שלכן הפגם הוא לא רק בנקודת החכמה (עשר), אלא גם בשאר האברים כפי שכלולים בחכמה (יו"ד הוא עשרים), וגם כפי שנמצאים במקומם ("וכן לעולם") –

פד154
הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס בלקו"ש חי"ט ע' 391 ואילך באידית, ובלה"ק בהוספות ללקו"ש חל"ט ע' 121 ואילך.

פהובסיום הענין אמר:

פווההוראה מזה לכל אחד מישראל – שבידעו שחטא זה הוא א' החטאים שמעכבים את הגאולה, הרי נוגע ביותר התשובה על זה, הן בנוגע לעצמו, והן בנוגע לפעולה על הזולת, ועי"ז באים לגאולה האמיתית והשלימה, וכהלשון הידוע: "ישראל עושין תשובה ומיד הן נגאלין".

פז* * *

פחיב. הביאור בפירוש רש"י:

פטבפרשתנו כותב רש"י "שמונה מסעות", ולא כמ"ש בפ' חוקת "שבע מסעות" – כיון ש"אף זו מן התוכחה":

צמשה רבינו אומר לבנ"י: "ועוד עשיתם זאת, כשמת אהרן בהר ההר לסוף ארבעים שנה ונסתלקו ענני כבוד, יראתם לכם ממלחמת מלך ערד כו'" – דלכאורה: למה נתייראו בנ"י ממלחמת מלך ערד – הרי ראו כבר את הנסים שעשה הקב"ה עמהם, ולדוגמא – הנצחון במלחמת עמלק: "ויחלוש יהושע את עמלק גו'", וא"כ, מדוע מתייראים ממנו בבואו עוה"פ להלחם עם ישראל?!

צאבשלמא בנוגע למלך ערד עצמו – הרי כללות ענין עמלק הוא: "אשר קרך", "לשון קור .. צננך והפשירך מרתיחתך, שהיו העובדי כוכבים יראים להלחם בכם, ובא זה והתחיל והראה מקום לאחרים, משל לאמבטי רותחת שאין כל ברי' יכולה לירד בתוכה, בא בן בליעל אחד קפץ וירד לתוכה, אע"פ שנכוה, הקרה אותה בפני אחרים", כך, שלא

צב155
יפלא שבא עוה"פ – לאחרי שנכוה ("אַ אָפּגעבּריטער"...) – להלחם בישראל; אבל בנ"י – מה יש להם להתיירא ממנו?!

צגאלא שהיצה"ר הוא "אומן במלאכתו", ואומר: הן אמת שאתמול ראינו נסים, אבל מי יודע מה יהי' היום?! – "אין סומכין על הנס"!...

צדועל זה מוכיחם משה: "יראתם לכם ממלחמת מלך ערד", ועד כדי כך, שברחתם ו"חזרתם לאחוריכם שמונה מסעות":

צהגם אם יראתם להלחם עם מלך ערד, ובגלל זה חזרתם לאחוריכם – הרי די בכך שהלכתם למקום אחר, ואעפ"כ, לא הסתפקתם בכך, אלא הלכתם למקום שני, ולמקום שלישי וכו'.

צוולכן מדגיש רש"י כאן "שמונה מסעות" – ש"אף זו מן התוכחה", שהפחד מהגוי הי' גדול כל כך, שלא הסתפקו ללכת למקום אחר שבו כבר לא נמצא הגוי, אלא הוסיפו לברוח ממקום למקום – שמונה מקומות, עד למוסרה, ולולי זאת ש"שם נלחמו בכם בני לוי", מי יודע עד איזה מקום היו ממשיכים לברוח!...

צזוכל זה – בפרשתנו, כשמדובר אודות דברי ה"תוכחה"; אבל בפ' חוקת, כשמדובר אודות הליכת בנ"י בדרך, "ויסעו גו' דרך ים סוף"69, "הוא הדרך שחזרו להם כשנגזרה עליהם גזירת מרגלים, שנאמר וסעו המדברה דרך ים סוף", כותב רש"י ש"חזרו לאחוריהם שבע מסעות", כי, כאן נוגע (לא מספר המקומות, אלא) מספר הנסיעות, כדי לידע ריחוק הדרך שחזרו לאחוריהם (וע"ד מ"ש "ויסב גו' דרך המדבר", "הסיבם מן הדרך הפשוטה לדרך העקומה", שעי"ז נעשה ריחוק הדרך).

צחיג. וע"פ הידוע שכל ענין בתורה הוא הוראה נצחית, יש ללמוד מהאמור לעיל (שגם לאחרי הנצחון על עמלק נתייראו בנ"י ממלחמת מלך ערד) בנוגע למאורעות שקורים לדאבוננו גם בימינו:

צטלאחרי הנצחון של בנ"י על הגויים לפני 14 שנים, היו יהודים שפחדו מהגויים, וטענו שאסור להתחכם כו', אלא חייבים לסגת ולהחזיר

ק156
את השטחים, וחלילה אם לא יעשו כן. ואכן הצליחו ותביעתם נתקבלה, ולכל לראש נסוגו מהשטחים, בסמכם על ההבטחה שלאח"ז ידברו על שלום.

קאוכבר ראו בפועל את ה"שלום" שהרוויחו עי"ז: למרות שנאצר הבטיח בפני כל העולם כולו שייט חופשי לאניות ישראליות, לגלג על העולם כולו והפר את הבטחתו; ובמקום השלום – שהי' אמור להיות מטרת הנסיגה – התכוננו המצרים במשך כל השנים למלחמה נוספת.

קבוגם לאח"ז, בתקופת מלחמת ששת הימים, כאשר הגויים חסמו בפני בנ"י את מיצרי המים החיוניים עבורם, והקיפו אותם בעניבת חנק, רח"ל, לצאת במלחמה גלוי' נגדם – היו כאלו [ובמיוחד אותו אחד שעמד אז בראש התובעים לנסיגה] שטענו שאסור להתחיל ולהלחם ח"ו עם הגוי, אלא יש להשלים עם המצב באיזה אופן שהוא, ולמצוא דרכים אחרות כו'.

קגוכמעט שקיבלו את דעתם,

קד– שלכן עסקו במשך שלשה שבועות בפעילות דיפלומטית, לנסוע ממקום למקום, ולשלוח הודעות לארגונים בין-לאומיים וכו', וכשלא הועילו הדברים – שלחו מחאות, וטענו ש"מועצת הבטחון" אינה נוהגת ע"פ צדק ויושר (כאילו שדבר זה קורה בפעם הראשונה...), ואח"כ הודיעו שבעוד שלשה ימים יצאו למלחמה (דבר שמסייע לצד שכנגד, שביכלתו להתכונן כו') –

קהורק בחסדי ה', ובזכות נשים צדקניות שאיימו כו', החליטו שאין לפחד ולהתפעל מהגויים, אלא לצאת להתקפה פתאומית נגדם. ואז ראו כולם את הנס הגדול שהי' במלחמת ששת הימים, עד שאפילו אנשי השמאל הכריזו ש"מאת ה' היתה זאת"!

קוואז ראו במוחש דבר נוסף, שבמקום שהממשלה החליטה שיש ללחום – כפי שהתקיפו בפתאומיות את כלי הנשק הטובים שלהם, מטוסי-קרב וכו' – הי' מספר הנפגעים (גם בנפש) מינימלי (אף שברור הדבר שאפילו נפש אחת מישראל היא "עולם מלא"); ואילו בירושלים, למשל, שהממשלה החליטה שלא לכבוש את העיר העתיקה (וכידוע שהכיבוש בפועל הי' ע"פ החלטה של "קצין" שעשה זאת על דעת עצמו, כפי שכבר נדפסו הדברים) – הי' מספר הנפגעים הכי גדול.

קז157
יד. ואעפ"כ, הנה למרות שמיד לאחרי מלחמת ששת הימים גברה הדעה שלא צריך למהר ולסגת (כיון שסוכ"ס הגיעו לידי הכרה שאין לסמוך על הגויים, או לפחד ולהתפעל מהם), ולמרות לקחי העבר – באים שוב יהודים ורוצים לסגת ולהחזיר את השטחים (כולל ירושלים) לידי הגויים.

קחזה כבר שלש שנים שמתדפקים על דלתות אחוריות, ומתחננים ומבקשים: קחו מאתנו את השטחים, קחו את הכל!

קטנאצר בעצמו (ועאכו"כ ושינגטון) לא האמין תחילה למשמע הדברים, בחשבו, שלועגים עליו או שטומנים לו פח, כיון שלא הי' יכול להעלות על דעתו שיהודים בעצמם יחזירו שטחים שכבשו, שמהווים גבולות טבעיים ובטוחים, בהיותם רחוקים מן הישוב כו'. אבל כשרואה שחוזרים ומבקשים במשך שלש שנים שיקחו את השטחים, אזי "מסכים"... – למה לו לסרב?! הרי אין לו מה להפסיד!...

קימלבישים זאת באיצטלא של יראת-שמים, ואומרים שכיום שיש קרבנות, מוכרחים לעשות שלום ולוותר על השטחים. אבל האמת היא שהגויים לא העלו על דעתם לדרוש את השטחים, אלא רק בגלל שיהודים מתחננים בפניהם שיקחו את השטחים!

קיאטו. מותר וצריך פעם לגלות את האמת:

קיבכבר החליטו ברוב קולות שצריך לסגת ולהחזיר את השטחים, כולל גם ירושלים! – מחפשים רק נוסחא דיפלומטית גואלת, אשר, כדרכה מעלימה על המציאות האמיתית. ולדוגמא: בנוגע לירושלים, יודיעו תחילה שרוצים לעשותה עיר בינלאומית, עיר שיש לה שלשה בעלי-בתים, כיון ששייכת לשלשת הדתות של הנוצרים המוסלמים והיהודים.

קיגכששמעתי סגנון זה שאלתי: אפילו לדעת הרודפי שלום בכל מחיר (שבאמת שיטתם היא המובילה ישירות למלחמה היל"ת – בעבר וביותר עתה), מה פשר הסדר "נוצרים מוסלמים ויהודים" – אפילו לדעת האומרים שאין לערב הלכה בעניני ארץ ישראל, הרי בעלות היהודים על ירושלים, אינה רק מבחינה הלכתית, כיון שבכל ספרי ההיסטורי' נאמר שירושלים היא בירת ארץ ישראל, ובשנה פלונית קבע דוד המלך את ירושלים לבירת ארץ ישראל, ורק לאחרי זמן רב, כאלף שנה, באו לשם

קיד158
הנוצרים ואח"כ המוסלמים (ומובן, שגם לאחרי שלקחו מהם כו', אין זה מבטל את הבעלות של בנ"י על ירושלים). ובזאת מודים גם הגויים. וא"כ, היכן הגבול להשפלת כבוד ישראל?!

קיהוכמו"כ רוצים לוותר גם על חברון102: זוהי בושה וחרפה שבא"י נקבע חוק (שלא קיים אפילו אצל הערבים) שמשמעותו ברורה כי ליהודים אין זכות ואסור להם לגור בחברון בסמיכות למערת-המכפלה! וחוק זה – שנחתם ע"י כל שרי הממשלה, כולל גם באי-כח הדת (כאילו הי' חסר משהו אילו באי כח הדת לא היו חותמים על זה...) – נמסר (בשמחה) לידי ראש העיר, שבני משפחתו הם "מחבלים" שרצחו יהודים בחברון בפרעות תרפ"ט, ובזכות זה הוא יושב על כסאו, בבחינת "הרצחת וגם ירשת"!

קיוותמורת זה – הודיעו שמקימים "בחברון" עבור היהודים את "קרית חברון". אך האמת היא [כפי שאמרתי לאחד שרצה שאשתתף בשמחתו על הקמת הקרי', לאחרי ששאלתי אותו האם ידועים לו פרטי התכנית, והראני מפה וכו'], שנוסף לכך שבנוגע לקרי' זו רק החליטו שיבנוה במשך הזמן וכשיהי' תקציב וכו', ולעת עתה לא הקימו בה אפילו דירה אחת, הנה מקומה של הקרי' נקבע בדוקא מחוץ לגבולות חברון!

קיזועד"ז מוכנים לוותר על כל השטחים ברמת הגולן, ולהשאיר רק שביל ופרוזדור שבו יסיירו כחות ישראליים, כדי להוכיח שרמת הגולן היא עדיין בשליטת ישראל, והראי', שכחות ישראליים נוסעים על שביל המקשר בין רמת הגולן ותל אביב, בכיוון דו-סטרי.

קיחאך ידוע על מקרים דומים, בהם ניתן שביל ופרוזדור, והתוצאות היו הרות אסון, ודבר זה מפורסם ואינו סוד. הי' הסכם דומה בין גרמני' לפולין, אך דוקא הסכם זה הביא לידי החרפת המצב משנה לשנה וכו'.

קיטטז. כמו"כ תמוה הדבר שמסכימים לכל תביעותיו של נאצר, כמו הפסקת-אש102 (בה בשעה שברור הדבר שכוונתו היא כדי שיוכל להתכונן למלחמה),

קכ– אלא כיון שלא מתאים להכנע לתכתיבים, מנסחים זאת בנוסח דיפלומטי, שעורכים הסכם שלום וכו', ולאחרי שישנו נוסח דיפלומטי

קכא159
שעולה על שולחן מלכים, הרי זה נעשה "חוק ולא יעבור", ואף שהכל יודעים שזה שקר גמור, שוב לא שואלים שאלות... –

קכבוסומכים על הבטחותיו כו', בה בשעה שכבר "הודיע" בעצמו, ע"י הנהגתו במשך כל השנים, ש"פיהם דבר שוא", ו"ניירות" אינם מחייבים אותו, והוא יעשה כרצונו.

קכגוראה זה פלא:

קכדבפעם הראשונה שהפרו את תנאי הסכם הפסקת האש (תיכף להתדברות ע"ד הפסקת האש) ע"י הבאת ציוד צבאי לתעלת סואץ, עשו זאת המצריים בגלוי וללא הסוואה. – הם היו יכולים בקל להסוות את הנשק, ולטעון אח"כ שבתוך כלי הרכב היו חומרי בנין, כדי לתקן את הערים שנפגעו לאורך גדות התעלה (שהרי גם בהסכם הפסקת האש לא נאסר כלל לתקנם), אבל הקב"ה עשה נס, שעשו זאת באופן גלוי, כך, שהיתה אפשרות לצלם זאת, ולשלוח לארה"ב.

קכהואעפ"כ לא עשו מאומה, אלא הניחו למצריים לנצל את הפסקת האש להתבצרות והיערכות מחדש – דבר שהי' צפוי! ובסגנון דובר צבאי: נאיבית היתה המחשבה שהמצריים לא ינצלוה להתבצרות וכו', בה בשעה שזוהי מטרתו של נאצר משך כל השנים, גם כאשר מצבו הכלכלי והצבאי הי' מעורער, ועאכו"כ עכשיו, כשהתבצרות זו אינה מכבידה עליו, לא מבחינה כלכלית ולא מבחינת צבאית, ואדרבה כו'. – זהו דבר הפשוט, כמו ששתים ועוד שתים הם ארבע, וזוהי טפשות לחשוב אחרת.

קכו– (כ"ק אדמו"ר שליט"א הוסיף בבת-שחוק:) ידוע הסיפור שפעם אמר מישהו להגאון ר' חיים מבריסק דבר מסויים בשם הרמב"ם, ור"ח אמר שאין רמב"ם כזה. וכששאל, הא מניין לך, וכי הנך בקי בכל דברי הרמב"ם? השיב ר"ח: אינני בקי בכל דברי הרמב"ם, אבל ברור לי ש"דבר עקום" שכזה לא יכול ליפול בשכלו הישר של הרמב"ם! –

קכזולמרות שאלו שהיו צריכים לדעת מהתבצרות זו ידעו זאת, הנה במקום האפשרות היחידה – להפציץ ולהרוס מיד את הציוד והטילים והביצורים שהמצריים הקימו ביום ובלילה, שתקו ולא עשו דבר! ובמקום להפציץ ולהרוס, הודיעו לאחרי כמה ימים ששלחו מחאה לושינגטון, ומאז מנהלים משא-ומתן דיפלומטי עד"ז, ולכל היותר, מאיימים שלא

קכח160
ישתתפו ב"שיחות השלום" שמנהל השגריר "יאַרינג". ובמשך כל זמן זה – לא הפסיקו המצריים להתבצר, ואם ימשיכו כך משך זמן, אזי אפילו מטוסי פנטום (שמשתדלים ביותר להשיג אותם) לא יוכלו להרסם!

קכט[דרך אגב: נאצר מצדו טוען, הרי לדבריכם עצמכם ידעתם על הפרת הפסקת האש מצד מצרים ששה ימים ושתקתם, מדוע התחלתם פתאום לצעוק? – ומה כבר אפשר לענות על זה!].

קלוכאשר באים אנשי צבא – גם מאומות העולם – ושואלים: אם הכרזתם על הפסקת אש, שפשוט בעיני כל שינצלוה לביצור ולהבאת טילים וכו', לשם מה היו כל הקרבנות שנפלו, הדם הרב שנשפך, וההוצאות הכספיות העצומות?! – עונים להם: כיון שרוצים שלום, צ"ל תחילה הסכם הפסקת אש, כצעד ראשון לקראת השלום.

קלאהפסקת אש זו לשם מה? – במשך הזמן היו עשרות מלחמות בעולם, וכאשר רצו הצדדים הלוחמים בשלום, עשו זאת ללא הקדמת הפסקת האש. ובכלל, הרי כבר קיימת באיזור הפסקת אש זה שלש שנים, שעלי' חתמו כל המדינות...

קלבידוע ומפורסם (ומובן בפשטות) שבמלחמת עולם השני' (ועד"ז במלחמות שלפני') ביקש הצד המנוצח, שקודם שיתחילו המו"מ ע"ד השלום, יפסיקו האש. וכל אנשי הצבא התנגדו לזה – בהסבירם שינצלו ההפסק לביצור וכו', ועי"ז אדרבא – יתמעטו הסיכויים לשלום אמיתי ובר קיימא.

קלגיז. הסיבה לכללות המעמד ומצב האמור לעיל היא – החסרון באמונה בה', שלכן פוחדים מהגויים וכו'.

קלדוענין זה קשור גם לענין (שאודותיו מדובר כבר במשך מספר חדשים) "מיהו יהודי" – שלא מאמינים במעלתו של יהודי, שלכן ישנם כאלו שאומרים על גוי שהוא יהודי, וחקקו זה לחוק היל"ת! זוהי גזירה נוראה ואיומה שלא היתה כמותה מאז היות בנ"י לעם, שהורסת את המחיצה המבדילה "בין ישראל לעמים" (כמו "בין אור לחושך"), ועי"ז פורצים גם את החומה הגשמית כפשוטה בין ישראל לעמים, שגויים באים ומביעים דעות וקובעים כיצד על בנ"י לנהוג בנוגע לשטחי א"י וכו'.

קלה161
יח. ונקודת הדברים:

קלוהחוק בניסוחו העכשוי האיום הוא – שכדי לרשום מישהו בתעודת הזהוי בתור יהודי, עליו להביא אישור על כך מאיזה "מגייר" שיהי'.

קלזמחוקקים חוק שאין הגבלות בזה ותנאים בזה – ובלבד שתהי' פתקא בידו ממי שהוא – שיהודי הוא!

קלחתעודה זו אפשר להשיג בקליפורניא במחיר מוזל: 25 דולר בסך-הכל. אין גם צורך להופיע במקום, צריך רק לשלוח שיק – עם כיסוי... ואז יקבל חזרה תעודה המאשרת שהוא יהודי. ובתקופתנו שיש התחרות מסחרית בכל הענינים, הרי אפשרי שכשיתפרסם שמחירה של תעודה זו הוא 25 דולר, ימצא סוחר ממולח שימכור אותה ב-20 דולר, ואילו חבירו יוריד את המחיר ל-15 דולר, עד שבסוף ישלמו לגויים שיבואו לקבל תעודות, שהרי רוצים להרבות יהודים בארץ ישראל – "פרו ורבו ומלאו את הארץ"...

קלטיט. טוענים שנמצאים במדינה דמוקרטית, שיש בה שויון זכויות מלא ליהודים וללא יהודים. אבל, מה זה שייך לכתיבה והכרזה על אינו יהודי שהוא יהודי?!

קמדרך אגב: מדוע בנוגע לדרוזים, שרבים מהם משרתים בצבא ביחידות קרביות, ואף שפכו את דמם על הגנת הארץ, לא כותבים בתעודת הזהוי שלהם שיהודים הם? – לאשרנו, דוקא מצד הדרוזים יש התנגדות שירשמו ויאמרו שהם יהודים, והם אינם רוצים שיתערבו בעניניהם וכו'.

קמאהי' מקרה שבו קברו נוצרי, שנפל על הגנת הארץ, בבית קברות יהודי, וטענו, שעי"ז חולקים לו כבוד. אך ידועים דברי הגמרא, שאפילו בנוגע לבנ"י "אין קוברין רשע אצל צדיק", וכמובא שם הסיפור שפלטה אותו האדמה כו'.

קמב– מאורע זה אירע בזמן ביהמ"ק, שאז ראו נסים בתכיפות, ואילו

קמג162
בזמננו, שנמצאים בגלות מר, חושך כפול ומכופל, אין האדמה פולטת אותו מיד; אבל, גם הנוצרי יש לו צער מזה שקברוהו יחד עם יהודי, נגד רצונו ואינה לטובתו כלל וכו'.

קמדכ. שאלתי יהודי דתי: כיון שגם לדעתך הרי זה חוק שהוא נגד התורה, ועד שקשור עם ג' הענינים שעליהם ישנו החיוב ד"יהרג ואל יעבור" – מדוע אינך מוחה על זה?! ומה גם שיתכן שמחר, "מחר לאחר זמן", נכדך ישא רח"ל גוי' לאשה ויכניס גויים למשפחתך, וכאשר תאמר לו שהדבר אסור, מה תענה לו על שאלתו: אם באמת אסור הדבר – מדוע לא מחית כשקבלו חוק זה?! – אך לא ענה לי דבר!

קמההוא אמנם "מיניסטר", היינו, לא רב בישראל, אלא "בעל הבית", ודעת בעלי בתים היא היפך דעת תורה, אבל אעפ"כ, הוא נבחר ציבור, שליח ציבור, והסיבה לכך שבחרוהו היא – בגלל שטוען שהנהגתו היא ע"פ השו"ע, ותפקידו לייצג את הדת!

קמוכא. ובהכרח לגלות עתה את האמת:

קמזבאמצע פרשת "מיהו יהודי", באו אלה שהיו צריכים להגן על הדת ואמרו שמסכימים כבר לוותר ומקבלים הפשרה הידועה – השמטת המלה "כהלכה", אף שלכתחלה הי' מדובר שיכתבו "כהלכה".

קמחוכשנשאלו ע"י ראש הממשלה: הרי זה יסעיר את העם היהודי, שלא יגיב בשתיקה על פגיעה כה חמורה בדת? – השיבו הם וטענו, שהמציאות הוכיחה בכל הפרשיות הקודמות (היתרי עבודה בשבת, נתוחי מתים, טלוויזיא בשבת ועוד), שאחרי זמן קצר, פוסק הרעש, והציבור עובר לסדר היום, עולם כמנהגו נוהג, וכאשר עולה על הפרק פרשה חדשה, אזי שוכחים את קודמתה. – רק קבוצה קיצונית קטנה תמשיך לצעוק, אבל הם צועקים בין כה וכה...

קמטוכשראש-הממשלה הוסיף לטעון שפרשה זו שונה מאחרות, להיותה ענין עיקרי ויסודי בדת ועם ישראל, ועל זה לא יעברו לסדר היום

קנ163
– השיבו "באי כח הדת", שלא כן הדבר, באמרם, שהם לוקחים זאת על אחריותם המלאה!

קנאלכאורה היתה צריכה להיות ההתנגדות להשמטת המלה "כהלכה", דוקא מאותם האנשים שהבטיחו להבוחרים שמטרתם להגן בממשלה על הדת, אך למעשה, הם "מוכרים" את יסוד וקיום האומה.

קנבבתחילה צעקו שאסור לפגוע בדת ויצאו בדימוס, אבל אח"כ טענו, שאף שזה מנוגד לדת, אין ברירה אלא להסכים. – כלפי חוץ טוענים שהם נלחמים למען הדת, אבל הם בעצמם באו לראשי הצד השני ואמרו להם: אנחנו נטען שאסור לעשות כן, ונאיים בפרישה אם לא תקבלו את תביעותינו, ובמשך הזמן ירד כל הענין מן הפרק ויישכח.

קנגהאמת היא שהנהגתם זו אינה רק בפרשת מיהו יהודי, אלא גם בפרשיות שלפנ"ז: כאשר הובא לדיון ענין היתרי העבודה בשבת – הם אלו ש"מכרו" אותו, וטענו, שהם ממשיכים לשבת בממשלה, כדי להלחם בנתוחי מתים. אך כאשר היתה פרשת נתוחי מתים – המשיכו לשבת בממשלה, כדי למנוע את הפעלת הטלביזי' בשבת. אבל גם לאחרי שהופעלה הטלביזי' בשבת, גם אז לא פרשו, משום שצריך עדיין למנוע קבלת חוק "מיהו יהודי". ובסופו של דבר – גם אותו "מכרו", אף שהוא יסוד היסודות של קיום האומה. אחרי שהם "מכרו" כבר את כל יסודות הדת, מה עוד נותר להם "למכור", מלבד "עירוב תבשילין"?!...

קנדכשרואים שמוותרים על עקרונות הדת [וללא כל תמורה – שהרי לא קבלו אפילו "נזיד עדשים"...], הרי הם מוכיחים שהם אנשים שאינם אחראים לדבריהם ואינם נאמנים למטרתם.

קנהלשם מה היא הישיבה בממשלה – בה בשעה שאינם ממלאים את תפקידם?!

קנוואם לדעתם אינם אשמים בכך, כיון שאין ביכלתם למלא את תפקידם להגן על הדת – לא תהיינה טענות נגדם אם יתנהגו כאנשים ישרים ויאמרו בגלוי: אנו רוצים, אך לא יכולים, ויתפטרו מתפקידם, ובלשון הכתוב: "מי האיש הירא ורך הלבב ילך וישוב לביתו ולא ימס את לבב אחיו כלבבו".

קנז* * *

קנח164
כב. קודם המשך הביאור בפירוש רש"י – יש להתעכב גם על פירושו בפסוק שלפנ"ז:

קנט"בעת ההיא אמר ה' אלי פסל לך וגו' ועשית לך ארון עץ", ומפרש רש"י: "שכשאבוא והלוחות בידי (קודם עשיית המשכן והארון שבו), היכן אתנם. ולא זה הוא הארון שעשה בצלאל .. (אלא) ארון אחר הי', וזהו שהי' יוצא עמהם למלחמה (כמ"ש "וארון ברית ה' נוסע לפניהם גו'", "זה הארון היוצא עמהם למלחמה"), ואותו שעשה בצלאל לא יצא למלחמה אלא בימי עלי, ונענשו עליו ונשבה".

קסוכתב על זה הרמב"ן: "ויש לשאול, ואחר שהוציא משם הלוחות ונתנם בארון שעשה בצלאל, מה הי' בזה, ולמה הוא יוצא עמהם למלחמה. ואומרים ששברי הלוחות היו שם .. אבל דברי יחיד הם, שכך שנינו במסכת שקלים תניא רבי יהודה ברבי אלעאי אומר, שני ארונות היו עם ישראל במדבר, אחד שהיו שברי הלוחות מונחין בו וכו', ורבנן אמרי אחד הי', ופעם אחת יצא בימי עלי ונשבה. ודעת רבותינו בכל מקום בתלמוד אינו כן, אלא לוחות ושברי לוחות מונחים בארון. ועוד, אנה יעמוד הארון הזה עם הלוחות הראשונות כל ימי המדבר, כי במשכן בבית קדשי הקדשים לאחר הפרוכת אין שם שני ארונות, וכן שלמה לא הכניס לבית קדשי הקדשים אלא ארון אחד".

קסאוכדי למעט במחלוקת – שהרי בכלל קשה לומר שיש פלוגתא במציאות – יש לומר, שלכו"ע עשה משה ארון לפני הארון שעשה בצלאל, והפלוגתא היא רק בנוגע לארון היוצא עמהם למלחמה, אם הוא

קסב165
הארון שעשה משה, או הארון שעשה בצלאל (ולדעה זו, הנה לאחרי שהניחו הלוחות בארון שעשה בצלאל, לא הי' עוד צורך בארון שעשה משה, ונגנז).

קסגכג. ויש להוסיף בביאור דעת רש"י:

קסדההכרח ש"לא זה הוא הארון שעשה בצלאל" הוא – מפשטות לשון הכתוב "ואעש ארון גו'", היינו, שמשה עשאו.

קסהוההכרח ש"זהו שהי' יוצא עמהם למלחמה", ולא הארון שעשה בצלאל – כי, הארון שעשה בצלאל הי' מונח במשכן בבית קדשי הקדשים, והרי מפורש בכתוב "ואל יבוא בכל עת אל הקודש מבית לפרוכת גו'", "כי אם ביום הכיפורים, כמו שמפורש בסוף הפרשה כו'", וא"כ, לא היו יכולים ליכנס לקד"ק ליטול את הארון כדי לצאת עמו במלחמה, ועכצ"ל, ש"הארון שעשה בצלאל לא יצא למלחמה".

קסוורש"י מסיים: "אלא בימי עלי, ונענשו עליו ונשבה" – שזהו הכרח נוסף לכך שבדרך כלל לא הי' ארון זה יוצא למלחמה, שלכן לא נשבה במשך כל הזמן עד ימי עלי, כיון שרק בימי עלי יצא למלחמה, ואז "נענשו עליו ונשבה".

קסזויש להוסיף, בנוגע למ"ש רש"י122 אודות "הארון היוצא עמהם למלחמה" ש"בו שברי לוחות מונחים", שאין זה בסתירה להדעה124 ש"לוחות ושברי לוחות מונחים בארון" – דיש לומר, שבדרך כלל היו שברי הלוחות מונחים יחד עם הלוחות בארון שעשה בצלאל, אבל לאחרי שפירקו את המשכן לילך ממסע למסע (שאז לא הי' שייך הציווי ד"אל יבוא גו' אל הקודש גו'", כיון שהמשכן אינו עומד), הנה כשהוצרכו לילך למסע שהי' קשור עם ענין של מלחמה, אזי הוציאו את שברי הלוחות מהארון שעשה בצלאל והניחום בארון שעשה משה, ויצאו עמו למלחמה.

קסחכד. ועתה נבוא לבאר מ"ש רש"י "סמך משה תוכחה זו לשבירת הלוחות, לומר שקשה מיתתן של צדיקים לפני הקב"ה כיום שנשתברו בו הלוחות, ולהודיעך שהוקשה לו מה שאמרו נתנה ראש לפרוש ממנו כיום שעשו בו את העגל" – כיצד לומדים מסמיכות זו ב' ענינים:

קסט166
בנוגע למיתת אהרן – הנה מלבד החסרון שבעצם הענין, הי' גם החסרון שלא נספד כהלכה.

קע[וזהו מה שמצינו שהקב"ה "קא תבע אל שאול שלא נספד כהלכה" – דכיון שכבר אירע כן אצל אהרן, היו בנ"י צריכים להזהר שלא להכשל בענין זה].

קעאומזה מובן, שהלימוד מסמיכות ענין זה לשבירת הלוחות, צריך להיות בנוגע לב' הענינים הנ"ל שבמיתת אהרן.

קעבובכן: מיתת אהרן כשלעצמה הו"ע שבא מצד למעלה; ואילו מה שלא נספד כהלכה הו"ע שבא מצד בנ"י.

קעגובהתאם לכך הוא הלימוד מסמיכות מיתת אהרן לשבירת הלוחות – בנוגע לב' ענינים: (א) "לומר שקשה מיתתן של צדיקים לפני הקב"ה כיום שנשתברו בו הלוחות" – "נשתברו" דייקא, מצד למעלה, שהרי שבירת הלוחות ע"י משה היתה באופן ש"הסכימה דעת הקב"ה", (ב) "ולהודיעך שהוקשה לו מה שאמרו נתנה ראש לפרוש ממנו כיום שעשו בו את העגל" – מעשה בנ"י.

קעדכה. והטעם שסמיכת תוכחה זו לשבירת הלוחות באה רק לאחרי הסיפור ע"ד לוחות שניות (ולא מיד לאחרי הסיפור ע"ד שבירת הלוחות) – כיון שדוקא אז מודגש יותר גודל החסרון שנעשה אצל בנ"י ע"י שבירת הלוחות:

קעהבנוגע ללוחות שניות נאמר למשה "פסל לך שני לוחות אבנים כראשונים .. ואכתוב על הלוחות את הדברים אשר היו על הלוחות הראשונים", והיינו, שרק הכתיבה על הלוחות היתה ע"י הקב"ה, אבל הלוחות עצמם נעשו ע"י משה, ולא כמו הלוחות הראשונים ש"מעשה אלקים המה", ומזה מובן, שגם לאחרי ש"נתרצה הקב"ה לישראל בשמחה ובלב שלם ואמר לו למשה סלחתי כדבריך ומסר לו לוחות האחרונות", אין מעלתן מגעת למעלת לוחות הראשונים.

קעוובכן: כל זמן שלא ניתנו לוחות שניות, יכולים להתנחם בכך שתיכף יתנו לוחות שניות שימלאו את מקומם של הלוחות שנשתברו, כך, ששבירת הלוחות אינה דבר איום כ"כ ("ניט אַזאַ געפערלעכע זאַך"); אבל לאחרי שניתנו לוחות שניות, ורואים שהם לא באותה דרגא נעלית

קעז167
כמו לוחות הראשונים, אזי רואים את גודל החסרון שנעשה ע"י שבירת הלוחות.

קעחולכן "סמך משה תוכחה זו לשבירת הלוחות" לאחרי הסיפור אודות נתינת לוחות שניות – שאז מודגש יותר גודל החסרון שבשבירת הלוחות כתוצאה מחטא העגל.

קעטכו. וכן הוא בנוגע לענין מיתת אהרן הקשורה עם תוכחה זו ("ועוד עשיתם זאת כשמת אהרן כו'"):

קפבהמשך הכתוב27 "שם מת אהרן" – נאמר "ויכהן אלעזר בנו תחתיו". ולכאורה אינו מובן: פרטי הענינים בנוגע למיתת אהרן נאמרו כבר בפ' חוקת, ושם נאמר "קח את אהרן ואת אלעזר בנו (אמור לו אשריך שתראה כתרך נתון לבנך) .. ויפשט משה את אהרן את בגדיו וילבש אותם את אלעזר בנו"; ואילו בפרשתנו רק נזכר הענין דמיתת אהרן כדי לסמכו לשבירת הלוחות. וא"כ, למה נאמר כאן "ויכהן אלעזר בנו תחתיו"?!

קפאאך הענין הוא – שכאשר רואים ש"ויכהן אלעזר בנו תחתיו", אזי מודגש ביותר גודל החסרון שבמיתת אהרן:

קפבאמרו רז"ל "אין צדיק נפטר מן העולם עד שנברא צדיק כמותו, שנאמר וזרח השמש ובא השמש, עד שלא כבתה שמשו של כו' זרחה שמשו של כו'".

קפגומובן גודל החסרון שבפטירת הצדיק גם כאשר ישנו "צדיק כמותו",

קפד– וע"ד שאמרו רז"ל על הפסוק "ויצא יעקב מבאר שבע", ש"יציאת צדיק מן המקום עושה רושם .. פנה הודה פנה זיוה פנה הדרה", למרות ש"הוי יצחק ורבקה", כיון ש"לא דומה זכותו של צדיק אחד לזכותן של שני צדיקים". ועד"ז בנוגע לפטירת צדיק, שגם כשנשאר צדיק כמותו, הרי זה חסרון גדול –

קפהאבל אעפ"כ, אין זה מגיע לגודל החסרון שבפטירת צדיק כאשר הצדיק שלאחריו אינו גדול כמותו.

קפו168
ובנוגע לעניננו:

קפזכל זמן שלא יודעים מי ימלא את מקומו של אהרן, לא יודעים עד כמה גדול החסרון שבפטירת אהרן, שהרי יכול להיות שהכה"ג שימלא את מקומו הוא צדיק כמותו, או אפילו גדול ממנו, ובלשון הגמרא: "מנה בן פרס", וכמו נדב ואביהוא, שעליהם אמר משה לאהרן "הוא אשר דבר ה' לאמר בקרובי אקדש", "רואה אני שהם גדולים ממני וממך".

קפחאבל כאשר רואים ש"ויכהן אלעזר בנו תחתיו" – הנה אף שבודאי הי' אלעזר צדיק גדול, מ"מ, לא הי' מעלתו גדולה כ"כ כמו מעלת אהרן, שהרי אהרן הי' אחד מ"שלשת הרועים" (משה אהרן ומרים), ואילו אצל אלעזר לא מצינו מעלה זו, ולכן מודגש יותר גודל החסרון שבמיתת אהרן.

קפטוזהו מ"ש "שם מת אהרן .. ויכהן אלעזר בנו תחתיו" שלא הי' גדול כמותו – כדי להדגיש יותר את גודל החסרון שבמיתת אהרן. וכמו בשבירת הלוחות – "שקשה מיתתן של צדיקים לפני הקב"ה כיום שנשתברו בו הלוחות" – שגודל החסרון שבזה מודגש יותר לאחרי הסיפור אודות לוחות שניות שמעלתן לא היתה כמו מעלת לוחות ראשונות, כנ"ל.

קצכז. ואם הדברים אמורים בנוגע למיתת צדיקים בדורות הראשונים – בדורותינו אלה על אחת כמה וכמה.

קצאויה"ר שיקויים מ"ש בסיום ההפטרה: "כי נחם ה' ציון וגו'", שזהו הענין ד"מנחם אב", והיינו, שתמורת הענין ד"בחדשה ימצאונה", יהי' הענין ד"מנחם אב", ובאופן שמקדימים תיבת "מנחם" לתיבת "אב", כיון שהעיקר הוא הענין ד"מנחם".

קצבועד שנזכה לגאולה בביאת משיח – "מלך מבית דוד הוגה בתורה ועוסק במצות כו'", ש"יכוף כל ישראל לילך בה ולחזק בדקה וילחם מלחמות ה' וכו'", וללימוד תורתו של משיח, שזהו"ע טעמי תורה

קצג169
שיתגלו לעתיד לבוא, שעז"נ "ישקני מנשיקות פיהו", בביאת משיח צדקנו בקרוב ממש, ובאופן ד"שמחת עולם על ראשם".

קצד[כ"ק אדמו"ר שליט"א נתן את המזונות להרב משה הכהן דובינסקי (עבור ה"מלוה מלכה").

קצהלאחרי אמירת ברכה אחרונה, טרם צאתו, כשניגנו הניגון "כי אלקים יושיע ציון" – עמד כ"ק אדמו"ר שליט"א מלוא קומתו ורקד על מקומו בשמחה רבה. ולאחרי תפלת מנחה התחיל לנגן ניגון הנ"ל].

קצו______ l ______