Toras Menachem·Vol. 65 (5731·Part 4)·Shabbos Parshas Eikev·Shabbos Mevarchim Elul 5731תורת מנחם·סה - שנת תשל"א - חלק רביעי·ש"פ עקב·מבה"ח אלול·ה'תשל"א

א104
בס"ד. ש"פ עקב, מבה"ח אלול, ה'תשל"א
(הנחה בלתי מוגה)

געקב תשמעון את המשפטים האלה ושמרתם ועשיתם אותם ושמר הוי' אלקיך לך את הברית ואת החסד אשר נשבע לאבותיך. וידועים הדיוקים בכתוב זה, מהו ענין ג' הלשונות תשמעון ושמרתם ועשיתם, דלכאורה מספיק לומר תשמעון ועשיתם, כמו נעשה ונשמע, שכולל כל הענינים, ולמה צריך להוסיף ולפרט תשמעון גו' ושמרתם ועשיתם. וגם צריך להבין הסדר דתשמעון גו' ועשיתם, דלכאורה הרי זה היפך הסדר דנעשה ונשמע. וגם צריך להבין מ"ש ושמר הוי' אלקיך גו' אשר נשבע לאבותיך, דלכאורה מספיק לומר אשר נשבע סתם (דכיון שנשבע אזי צריך לקיים), ומהו אומרו אשר נשבע לאבותיך דוקא. גם צריך להבין דיוק הלשון (והי') עקב (תשמעון), שהכוונה בזה היא אם (תשמעון), כמו והי' אם שמוע תשמעו, או בגלל (שתשמעון), כמו עקב אשר שמע אברהם בקולי, ואעפ"כ נקט הלשון עקב דוקא2.

הבהקדם מאמר הצ"צ (המיוסד על מאמר אדמו"ר הזקן) באוה"ת (שנדפס לאחרונה) שמבאר מאמר המדרש על הפסוק והנה הוי' נצב עליו, א"ר יוחנן הרשעים מתקיימים על אלהיהם, שנאמר ופרעה חולם והנה עומד על היאור, אבל הצדיקים אלקיהם מתקיימים עליהם, שנאמר והנה הוי' נצב עליו. ולהעיר, שעפ"ז יש לבאר במ"ש בתניא והנה ה' נצב עליו כו' ומביט עליו ובוחן כליות ולב אם עובדו כראוי, שהלשון והנה ה' נצב עליו אינו סתם מליצה כו', אלא זהו ענין בפ"ע, שנוסף על ההתבוננות שה' מביט עליו ובוחן כליות ולב, צריך להתבונן גם בזה שה' נצב עליו, כפי' המדרש שאלקיהם מתקיימים11

ו105
עליהם, היינו, שהקיום של הקב"ה כביכול תלוי בעבודתו כו'. ומבאר הצ"צ, שזהו ע"ד שאמרו רז"ל בזמן שישראל עושים רצונו של מקום מוסיפין כח בגבורה של מעלה, ובהיפוך כתיב צור ילדך תשי, מלשון תשות כח כביכול. ומציין למ"ש בלקו"ת פ' שלח ע"פ ועתה יגדל נא כח אד' – שענין זה אמר משה כשהקב"ה אמר לו הי' לך לעזרני, ויתירה מזה מצינו בדרז"ל על הפסוק ואולם חי אני, שאמר הקב"ה למשה החייתני בדברך (כמבואר בפי' רבינו נסים גאון), והיינו, שאין זה רק באופן שמוסיפין כח ועזר כו', אלא באופן שנוגע לעצם החיות כו', וכנ"ל בפי' הוי' נצב עליו, שהצדיקים אלקיהם מתקיימים עליהם, היינו, שזהו ענין שנוגע לעצם הקיום כו'. ובכללות הרי זה הענין דעבודה צורך גבוה כו'.

חשם, שביאור הענין יובן ע"פ המבואר בענין האבות הן הן המרכבה, שהאבות (שאין קורין אבות אלא לשלשה, אברהם יצחק ויעקב) הן חג"ת (אברהם ענינו מדת החסד, כמ"ש אברהם אוהבי, ויצחק ענינו מדת הגבורה, כמ"ש ופחד יצחק, ויעקב ענינו מדת התפארת, שהיא הממוצע שמאחד וכולל חסד וגבורה) דאצילות, שבשרשן נלקחו ממקום עליון יותר למעלה מן השכל, כידוע דאו"א ממו"ס נפקו, וז"א בעתיקא (שלמעלה מהמוחין) אחיד ותליא [וכמו בעבודת האדם, שאף שהמדות נולדים מן השכל, וכמו בק"ש, שהענין דואהבת גו' בכל לבבך ובכל נפשך נעשה ע"י ההתבוננות בשכל כו', מ"מ, שרשם למעלה מהשכל, שלכן דוקא בלב ישנו הענין דרעו"ד, בכל מאדך27, שתופס בבחי' העצמות], ולכן הם המרכבה [שענינה להוליך את הרוכב למקום שאינו יכול להגיע אליו מצד עצמו], להעלות את האדם [ע"ד המרכבה שלמעלה (בנבואת יחזקאל), שחיות הקודש

ט106
מעלים את האדם שעל הכסא לבחי' כי לא אדם] הוא בחי' חכמה כו', להמשיך התלבשות אוא"ס בחכמה, להיות גילוי אנת הוא חכים, כי א"ס בעצמו לאו מכל אלין מדות כלל, רק המשכת אוא"ס להיות בחכמה תלוי' בהמשכת והעלאת נש"י. ועפ"ז יובן הענין שהצדיקים אלקיהם מתקיימים עליהם, שהרי הם ממשיכים גילוי והמשכת אוא"ס באצילות, וזהו תוספת האור והכח כו'. ומש"נ והנה הוי' נצב עליו ביעקב דוקא, הרי זה לפי שיעקב הוא בחיר שבאבות.

יאלבאר דיוק הלשון נצב, דהנה, נצב ועומד, עם היות ששניהם לשון עמידה, הרי לשון נצב משמע לשון הגבהה וחשיבות יותר, כי נצב מורה ג"כ על לשון השתררות ומלוכה, כמ"ש ומלך אין באדום נצב מלך, ומ"מ הוא ג"כ לשון עמידה, שהועמד ונתמנה להיות מושל, אלא שזהו ע"ד מ"ש ויעמוד מעל לעם, ופרש"י גבוה מכל העם, ועד"ז הוא הפי' דנצב מלך, שנצב ועומד מעל לעם. וכמו שמצינו בלשון אני ואנכי, ששניהם פירוש אחד להם, ומ"מ הכ"ף דאנכי מורה על גדולה וגאון (וכמו אנכי הרואה) יותר מאני, והיינו כי אני במלכות ואנכי בכתר (כי אות כ' ר"ת כתר). ועד"ז נצב ועומד, ששניהם ענין עמידה, אבל נצב מורה שהעמידה היא בגדולה וגאון והתנשאות.

יגלומר הענין בזה, ששם הוי' מצד עצמו שייך עדיין למדידה והגבלה דסדר השתלשלות, שזהו שיש בו ד' אותיות, שמורים על סדר המשכת והשתלשלות העולמות כו', ואילו הענין דהוי' נצב עליו היינו הקיום והגדלות שנעשה בשם הוי' ע"י עבודת בנ"י שפועלת ההמשכה מבחי' שלמעלה מסדר השתלשלות.

טומבאר גם מ"ש אתם נצבים היום גו' לפני הוי', דכשם שמצינו בחיות המרכבה, שעי"ז שהם נושאות את הכסא, ה"ה מנושאות עם הכסא, כך גם בנש"י, שעי"ז שהוא ית' נצב עליהם, אזי

טז107
גם הם נצבים. והענין בזה, דכיון שמ"ש (אתם נצבים) היום קאי על ר"ה, שבו פועלים בנ"י הענין דתמליכוני עליכם, שקשור עם התוקף דכתר כו', לכן צריכים בנ"י עצמם להיות במעמד ומצב של תוקף, שזהו"ע דנצבים, שמורה על העמידה בקומה זקופה, ע"ד מ"ש ואולך אתכם קוממיות, שפירושו בקופה זקופה. אך אין הכוונה לקומה זקופה בגשמיות הגוף, שהרי אמרו רז"ל המהלך בקומה זקופה כאילו דוחק רגלי השכינה (וע"ד שאמרו רז"ל כל אדם שיש בו גסות הרוח אמר הקב"ה אין אני והוא יכולין לדור), אלא הכוונה היא לזקיפת קומה של כנס"י מקור הנשמות כו'. וכמו הענין דקומה זקופה למעלה, שהו"ע המשכת בחי' הכתר, כך גם הענין דקומה זקופה בכנס"י הו"ע המס"נ מצד הרצון שלמעלה מהטעם כו'.

יחהענין דהוי' נצב עליו שנאמר ביעקב, להיותו בחיר שבאבות, שהן הן המרכבה (כנ"ל בארוכה), נמשך גם לכל אחד מישראל, ככל עניני האבות שהם ירושה לנו מאבותינו. אמנם, אע"פ שענין זה הוא ירושה לנו מאבותינו, אין זה באופן של נהמא דכיסופא, אלא צ"ל גם ענין העבודה, ועי"ז פועלים ההמשכה מלמעלה באופן של אתעדל"ע, ועד לאתעדל"ע שלמעלה לגמרי מאתעדל"ת, אלא שאעפ"כ אינה שורה ומתגלה אלא באתר שלים. ובענין העבודה גופא לא מספיקה עבודה כללית, אלא צ"ל גם עבודה פרטית (כמבואר בקונטרס העבודה), בכל פרטי הענינים דמחשבה דיבור ומעשה. ודוקא באופן כזה משלימים כוונת הבריאה – לעבדה ולשמרה (אף שבתחלת הבריאה הי' כבר העולם על מילואו), כדי לעשות לו ית' דירה בתחתונים, בדוגמת הדירה שבה נמצא ומתגלה הדר בהדירה בכל עצמותו, וגם כשהוא

יט108
ערום, בלי לבושים, והיינו, שהתגלות השכל והמדות יכולה להיות גם מחוץ להדירה, משא"כ התגלות העצם היא בהדירה דוקא.

כאמש"נ תשמעון ושמרתם ועשיתם, שזוהי העבודה הפרטית בכל ג' הענינים דמחשבה (תשמעון) דיבור (ושמרתם) ומעשה (ועשיתם)2. ועי"ז נמשך מבחי' שלמעלה מסדר השתלשלות לגמרי, שזהו"ע ושמר הוי' אלקיך לך את הברית ואת החסד אשר נשבע גו', שהם ענינים שלמעלה מטו"ד כו'. והכח על זה הוא מהאבות, שזהו אומרו אשר נשבע לאבותיך, שהאבות הם בחי' המדות חג"ת ששרשן הוא מבחי' שלמעלה מהשכל, דז"א בעתיקא אחיד ותליא (כנ"ל ס"ב).

כגוהי' עקב גו', הנה עקב הוא מלשון עקביים, דהיינו בעקבות משיחא, שאז יש ריבוי העלמות והסתרים ונסיונות כו', וכמו ריבוי המלעיגים כו', שקשה לסבול אותם כו'. ועד כדי כך, שאפילו משה רבינו התפעל מאופן העבודה של דור זה, כידוע בפירוש מ"ש והאיש משה עניו מאד מכל האדם גו', והרי משה אמת כו', שעיקר ענוותנותו של משה היתה לגבי דרא דעקבתא דמשיחא, שמבלי הבט על ההעלמות וההסתרים והנסיונות כו', עובדים עבודתם באופן דתשמעון ושמרתם ועשיתם.

כהמתקיימת ההבטחה שבהמשך הכתובים, ואהבך וברכך והרבך וברך פרי בטנך וגו', שזהו ע"ד מ"ש אם בחוקותי תלכו [ובאופן שהקב"ה מבקש ומתחנן כו', כמארז"ל אין אם אלא לשון תחנונים, אלא שכאן הרי זה בלשון הבטחה, שבאחרית הימים ודאי תשמעון], אזי ונתתי גשמיכם בעתם, וכל הברכות שבהמשך הפרשה, עד ואולך אתכם קוממיות45.

כו______ l ______