Toras Menachem·Vol. 68 (5732·Part 3)·Sicha of Shabbos Parshas Shelach·28 Sivan·Shabbos Mevarchim Tammuz·5712תורת מנחם·סח - שנת תשל"ב - חלק שלישי·שיחת ש"פ שלח·כ"ח סיון·מבה"ח תמוז·ה'תשל"ב

א396
בס"ד. שיחת ש"פ שלח, כ"ח סיון, מבה"ח תמוז, ה'תשל"ב.
בלתי מוגה

בכ"ק אדמו"ר שליט"א קידש על היין.

גא. ביאור ההוראה מהענין ד"שלח" שבסיפור המרגלים (אף שלכאורה הוא רק סיפור, ולא ציווי, ובודאי לא ציווי כללי כמו מצות ציצית שבסוף הפרשה, ואעפ"כ נקבע שם הפרשה "שלח" דוקא) – הוראה כללית בנוגע לכללות התומ"צ [שזהו תוכן ענין הכניסה לא"י, "ארץ אשר גו' תמיד עיני ה' אלקיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה", שבה נרגש אלקות בגילוי יותר, כי כל ענין קיום המצוות הוא להמשיך אלקות בענינים גשמיים] – שצריך לידע שברור הדבר שיכולים לקיים ציוויי הקב"ה (מבלי להתפעל מתוקף גשמיות וחומריות העולם),

ד397
אלא שצ"ל "שלח גו' ויתורו גו'": (א) לבחון באיזה אופן אפשר לקיים זאת בדרך הטבע (דוקא), (ב) להתבונן בתוכן ענינם ותכליתם של התומ"צ שבא ללמוד ולקיים – שהקב"ה נתן לנו את תורתו, וקדשנו במצוותיו (כנוסח ברכת התורה והמצוות).

הומ"ש "שלח לך", "לדעתך", כי, החידוש דמ"ת שתחתונים יעלו לעליונים, שהתחתון יהי' בבחי' משפיע כמו העליון, נעשה רק כאשר עבודתו היא מדעתו –

והוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א ונדפס בלקו"ש חי"ג ע' 39 ואילך.

ז* * *

חב. יש עוד הוראה כללית בסדר העבודה שלמדים מסיפור המרגלים:

טבנוגע למרגלים נאמר ש"אותה שעה כשרים היו", ולא עוד אלא

י398
שהיתה "סמיכה" של משה רבינו על הכשרות שלהם. ואעפ"כ רואים שאח"כ נכשלו בענין זה.

יאומזה למדים ההוראה שבדברי חז"ל "אל תאמין בעצמך".

יבועוד זאת, שצ"ל תמיד התנועה של קבלת עול, והיינו, שמבלי הבט על מה שמתקבל בשכלו – גם אם יש לו הבנה נכונה – צ"ל אצלו גם קבלת עול.

יגובזה גופא – לא מספיקה קבלת עול כללית שהיתה אצל כל אחד מישראל בהיותו מושבע ועומד מהר סיני (כדאיתא בפרקי דר"א שכל נשמות בנ"י מכל הדורות היו במעמד הר סיני). וכפי שרואים אצל המרגלים, שגם הם אמרו "נעשה ונשמע", ואעפ"כ, כיון שבעת שילוחם הי' חסר אצלם ענין הקבלת עול, הנה בסופו של דבר נכשלו כו'.

ידויתירה מזה, שלא מספיקה אפילו הקב"ע שבהתחלת כל יום, באמירת "מודה אני" ו"הודו לה'", אלא יש צורך בתנועה של קב"ע במשך כל היום כולו.

טווענין זה מודגש גם בכך שלפני כל מצוה מברכים "אשר קדשנו במצוותיו וצוונו",

טז– וכן אומרים לפני כל מצוה "לשם יחוד קוב"ה ושכינתי'". ומה שאין אנו נוהגים לומר זאת לפני כל מצוה, הנה א' הטעמים לזה הוא, לפי שאמירת "לשם יחוד כו'" בהתחלת היום, קודם "ברוך שאמר", נמשכת על כל היום כולו –

יזדלכאורה אינו מובן: מצינו בקדשים "שלא יאמר אדם לה' עולה וכו'", "דילמא אמר לה', ולא אמר קרבן, וקא מפיק שם שמים לבטלה". ועפ"ז, היו צריכים לקיים המצוה תחילה, ואח"כ לומר הברכה, כדי שלא יבואו להוציא שם שמים לבטלה?

יחאך הענין הוא – שאמירת הברכה לפני קיום המצוה דוקא היא בגלל הצורך בהקדמת ענין הקב"ע לפני קיום המצוה, וכמו כללות ענין הקדמת נעשה לנשמע, שדוקא באופן כזה נעשה קיום המצוה כדבעי.

יט399
ג. וענין נוסף שיש ללמוד מסיפור המרגלים:

כאחת הטענות שנזכרו בפרשת המרגלים היא: "נשינו וטפנו יהיו לבז". ועל זה השיב הקב"ה: "וטפכם אשר אמרתם לבז יהי' והבאתי אותם וידעו את הארץ גו'".

כאוהנה, הפירוש הפשוט בזה הוא – שתמורת מה שאמרתם ש"טפכם" "לבז יהי'", אביא אותם וידעו את הארץ; אבל, מלשון הפסוק "אשר אמרתם" משמע שזהו נתינת טעם, שבגלל שאמרתם ש"טפכם" "לבז יהי'", לכן אביא אותם אל הארץ כו'.

כבוצריך להבין: מהי שייכות הענינים – שבגלל שאמרתם ש"טפכם" "לבז יהי'", לכן אביא אותם אל הארץ?!

כגד. ויובן ממה שרואים אצל ה"טף" במדינה זו:

כדיש הורים שטענו, שאי אפשר לחנך את הילדים לתומ"צ בלבד; תומ"צ בלבד צריכים רק כשנמצאים במדבר, "ארץ גו' לא ישב אדם שם", אבל כשצריכים להיכנס ל"ארץ נושבת", לא יכולים להסתפק בתומ"צ בלבד, אלא צריך להטעימם גם מעניני העולם כו', כי, לולי זאת, לא יוכלו להתקיים בעולם – "לבז יהי'", שילכו לאיבוד, שפלות וביזה כו', כיון שלא יוכלו לעמוד נגד תוקף הגשמיות והחומריות של העולם, "ערים גדולות ובצורות בשמים"!

כהאך ראו בפועל, שטענת ההורים "לבז יהי'" גופא פעלה אצל הילדים הנהגה הפכית – לבזות את כל החינוך שנתנו להם להיות מונחים ברדיפת ממון וכבוד כו', ובלשון הגמרא בסוף מסכת סוטה בנוגע לסימנים דעקבות משיחא: "בת קמה באמה כלה בחמותה", שמבזים את החינוך שקיבלו מהוריהם שחינכו אותם בדרך השקר, אלא רוצים לקבל חינוך אמיתי [שהרי עדיין אינם שייכים לעניני פשרות, "למכור" עבירה קטנה עבור מצוה גדולה או מצוה קטנה עבור עבירה גדולה וכו'] – חינוך ע"פ תורה ממשה רבינו, ש"משה אמת ותורתו אמת", חינוך לתומ"צ שיעמיד אותם על דרך האמת.

כווזהו "וטפכם אשר אמרתם לבז יהי' והבאתי אותם וידעו את הארץ

כז400
גו'" – שדוקא טענת ההורים ש"טפכם" "לבז יהי'", פעלה אצל הילדים את הרצון לילך לארץ ישראל, מתוך התקשרות חזקה, שזהו הדיוק "וידעו את הארץ", כפי שמבאר רבינו הזקן בתניא ש"דעת" "הוא לשון התקשרות והתחברות שמקשר דעתו בקשר אמיץ וחזק מאד ויתקע מחשבתו בחוזק כו'".

כחומזה למדים הוראה שיש להתעסק עם ה"טף" – בשנים או בידיעות – מתוך בטחון שבודאי יפעלו עליהם, וכפי שמבטיחה התורה: "והבאתי אותם וידעו את הארץ גו'".

כטה. אך עדיין צריך להבין:

לאיך יכול הקב"ה להבטיח בוודאות ש"טפכם" יבואו "וידעו את הארץ" – הרי יתכן שגם אצלם יגרום החטא שלא יכנסו לארץ?

לאובפרט כשרואים שהוריהם נכשלו בחטא המרגלים ולא נכנסו לארץ, ועד כדי כך, שאפילו בנוגע ליהושע, משרת משה, הוצרך משה להוסיף לשמו אות י', באמרו, "י-ה יושיעך מעצת מרגלים", והיינו, שלולי זאת הי' יכול גם הוא להיכשל כו'.

לבוא"כ, איך יכול הקב"ה להבטיח שטפכם יכנסו לארץ, בה בשעה שלכאורה תלוי הדבר בבחירה שלהם?!

לגולהעיר מהמבואר בענין "צדיק ורשע לא קאמר", "קאמר" דייקא, בדיבור, שמחשבה לא מכריחה עדיין את ענין הבחירה, ואילו הדיבור מכריח את ענין הבחירה. וא"כ, כשהקב"ה אומר בדיבור "וטפכם גו' והבאתי אותם אל הארץ וגו'", הרי זה בסתירה לכאורה לענין הבחירה, כיון שדיבורו ית' מכריח את הבחירה שלהם?

לדו. והביאור בזה – בהקדים שישנו ענין שטוענים שנתחדש לאחרונה, ומתפארים בכך שחידשו ענין שלפני דור אחד או שתי דורות לא ידעו כלל אודותיו, אבל האמת היא שגם ענין זה, כמו כל הענינים שבעולם, מקורו בתורה:

להישנו ענין הנקרא בלע"ז בשם "סטטיסטיקא". כלומר: אע"פ שבנוגע ליחיד אי אפשר לקבוע מראש מה הוא יעשה וכו', מ"מ, בנוגע

לו401
לרבים, יכולים לשער מראש ענינים מסויימים שיהיו לאחרי חודש, שנה או אפילו עשר שנים – דכיון שרואים מה שאירע בעבר כו"כ פעמים, יכולים לשער מראש שיקרה כך וכך. ואכן רואים שאירע בפועל כפי ששיערו. – אין להם הסברה על זה, אבל הם מראים שכן היא המציאות בפועל, ומתגאים בחידוש שבדבר כו'.

לזאבל באמת נאמר כבר ענין זה בתורה:

לחלאחרי שהרמב"ם מבאר בארוכה בהל' תשובה את ענין הבחירה, ש"רשות לכל אדם נתונה כו' עושה כל מה שהוא חפץ, ואין מי שיעכב בעדו וכו'" – ממשיך ושואל: "והלא כתוב בתורה ועבדום וענו אותם, הרי גזר על המצריים לעשות רע", ולכאורה הרי זה בסתירה לענין הבחירה?

לט[בשלמא בנוגע לזה ש"כתוב בתורה ואני אחזק את לב פרעה" – הרי זה "לפי שחטא מעצמו תחלה והרע לישראל הגרים בארצו, שנאמר הבה נתחכמה לו, נתן הדין למנוע התשובה ממנו עד שנפרע ממנו, לפיכך חזק הקב"ה את לבו וכו'" (לאחרי ש"שיגר הקב"ה ה' פעמים ולא השגיח על דבריו"); אבל אי אפשר לומר זאת בנוגע למ"ש "ועבדום וענו אותם", שנאמר כמה דורות לפנ"ז].

מומתרץ36, ש"כל אחד ואחד מאותן המצירים והמריעים לישראל, אילו לא רצה להרע להם, הרשות בידו, שלא גזר על איש ידוע, אלא הודיעו שסוף זרעו עתיד להשתעבד כו'", "לא הודיעו הבורא אלא מנהגו של עולם, הא למה זה דומה, לאומר העם הזה יהי' בהן צדיקים ורשעים, לא מפני זה יאמר הרשע, כבר נגזר עליו שיהי' רשע, מפני שהודיע .. שיהיו רשעים כו'".

מאוהיינו, שבנוגע ליחיד, תלוי הדבר בבחירתו, ואילו הודעת התורה היא סיפור מנהגו של עולם בנוגע לכללות הדור (ועפ"ז מתורץ גם מה שהקשה הראב"ד על הרמב"ם בסגנון חריף כו').

מבומזה רואים, שענינים שחושבים שחידשו בימינו – נאמרו ברמב"ם בנוגע לפסוק מפורש בחומש!

מג402
ועפ"ז מובן גם מ"ש "וטפכם אשר אמרתם לבז יהי' והבאתי אותם וידעו את הארץ גו'" – שהבטחה זו היא בנוגע לרבים, כללות הדור, ולכן אין זה בסתירה לענין הבחירה שיש לכל יחיד.

מדז. ומזה מובן גם בנוגע להתעסקות עם הטף, כולל גם טף ביהדות כו':

מהיש הטוענים שאין תועלת בהתעסקות עם הזולת, בגלל שעושים חשבון – חשבון ע"פ תורה – שבסופו של דבר הרי זה תלוי בבחירתו, כך, שגם לאחרי שלמד עמו כו', יכול לבחור לעשות בפועל להיפך כו'. וא"כ, במקום להתעסק עם הזולת על הספק אם יצליח לפעול עליו אם לאו, מוטב שיעסוק בדבר שבו יכול לפעול בוודאות – לישב ולעסוק בתורה, לתרץ רמב"ם מוקשה וכיו"ב, ובפרט ע"פ מ"ש רבינו הזקן גודל הענין שנעשה בשמים ממעל עי"ז שמחדשים בתורה, ועד שהעליונים באים לשמוע חידושי תורה מהתחתונים, כדרשת חז"ל על הפסוק "חברים מקשיבים לקולך גו'".

מוובכן:

מזכבודו – יחד עם שכלו כו' – במקומו מונח, אבל התכלית היא, למלא הוראת רבותינו נשיאינו, שגם אם יצטרך להתנתק מלימודו בתורה, עליו לעשות זאת, וללכת לרחוב ולמצוא יהודי שמעולם לא למד אל"ף בי"ת וללמדו אל"ף בי"ת, ואם הוא כבר יודע אל"ף בי"ת כפשוטו – ילמדו אל"ף בי"ת של יהדות.

מחומה שטוען שיתכן שגם לאחרי הלימוד לא יפעל עליו בנוגע לפועל – הנה ברובא דרובא החסרון הוא (לא במקבל, אלא) במשפיע, כי, אילו הי' מדבר עמו באמת, ובדברים היוצאים מן הלב, בודאי הי' פועל עליו, ואם עדיין לא פעל על הזולת, הרי זה החסרון שלו (של המשפיע).

מטוגם אם יש מקרים מסויימים שעשה כל מה שתלוי בו, ואעפ"כ לא פעל על הזולת – אין זה החשבון שלו; התפקיד שלו הוא להשפיע על הזולת, ומה שיהי' בפועל, אין זה נוגע אליו. וע"ד שמצינו במצות בדיקת חמץ, "שאף אם יבדוק הבודק ולא ימצא שום חמץ בבדיקתו, אעפ"כ לא בירך לבטלה, שכך המצוה לבדוק החמץ ולחפש אחריו שמא ימצא ממנו

נ403
מאומה, ואם לא מצא אין בכך כלום, וכבר קיים המצוה כתיקונה", ועד"ז בנוגע למצות "הוכיח תוכיח את עמיתך", שהמצוה היא להוכיחו, ועד "אפילו מאה פעמים", ומה שיהי' לפועל – אין זה נוגע אליו, כיון שהוא קיים את המצוה.

נאועוד ועיקר – שבנדו"ד מבטיח הקב"ה שסוכ"ס יפעל על כל מי שיתעסק עמו, כאמור, "וטפכם גו' והבאתי אותם וידעו את הארץ גו'", ואפילו אם קורה פעם שמאיזה סיבה שתהי' ישנו אחד יוצא מן הכלל, יוצא דופן, הרי זה רק יחיד ופרט, אבל בודאי יפעל על הכלל והרוב, "רובו ככולו", ועד כולו ממש, להתקרב ליהדות.

נבוההתעסקות עם "טפכם" תהי' ההכנה האמיתית לכיבוש ארץ ישראל ברוחניות, לעשות מ"ארץ כנען" – "ארץ ישראל", ועי"ז גם כיבוש ארץ ישראל בגשמיות, באופן ש"מן הנהר נהר פרת ועד הים האחרון יהי' גבולכם", ע"י משיח צדקנו, יבוא ויגאלנו בקרוב ממש.

נג* * *

נדח. דובר לעיל אודות הבטחת הקב"ה לבנ"י "וטפכם גו' והבאתי אותם וידעו את הארץ גו'"; ואכן לאחרי סיפור המרגלים נאמר: "דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם כי תבואו אל ארץ מושבותיכם וגו'", ומפרש רש"י: "בישר להם שיכנסו לארץ" – שהכוונה בזה היא ל"טפכם", שהם אלו שנכנסו לארץ.

נהובשורה זו אודות הכניסה לארץ – מקשר הכתוב עם מצות נסכים (שחיובה בקרבן יחיד נתחדש בכניסה לארץ, ומה שמצינו נסכים במדבר, כמסופר בפ' תצוה, הרי זה רק בקרבן ציבור) ומצות חלה (שלא נתחייבו בה בהיותם במדבר, והיינו, שאע"פ שעל אכילת המן בירכו "המוציא לחם מן השמים", וגם "דכו במדוכה וגו'", מ"מ, לא נתחייבו להפריש ממנו חלה).

נו404
כלומר: נוסף לכך שבהיותם במדבר, קודם הכניסה לארץ, הוצרכו ללמוד (לימוד המביא לידי מעשה) את כל הדינים שיהיו נוגעים לאחרי הכניסה לארץ, שזהו באופן שלימוד הדינים והכניסה לארץ הם ענינים שונים – ישנו ענין נוסף, שהבשורה אודות הכניסה לארץ נאמרה בקשר למצות נסכים ומצות חלה, כך, שהם ענין אחד.

נזולכאורה: כיון שיש כמה מצוות שיתחייבו בנ"י לקיימם בארץ ישראל – מדוע נבחרו ב' מצוות אלו דוקא בנוגע לבשורה שיכנסו לארץ? ומזה מובן שמצוות אלו יש להם שייכות מיוחדת לכניסה לארץ ישראל.

נחט. והביאור בזה:

נטהחילוק שבין קרבנות לנסכים הוא – שענין הקרבנות הוא כמ"ש "אדם כי יקריב מכם (ככל פרטי הענינים שבהמשך הכתוב: "מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן", כפי שהם בעבודת האדם) קרבן לה'", היינו, שהאדם יוצא מעצמו ומתעלה להתקרב לאלקות, באופן של העלאה מלמטה למעלה, וכמו קרבן עולה שנעשה כולו כליל לה', היינו, שהנברא מתבטל ממציאותו ונעשה שלוחו של הקב"ה, ששלוחו כמותו, שמתאחד עם אלקות; ואילו ענין הנסכים הוא באופן של המשכה מלמעלה למטה, היינו, שממשיכים אלקות במציאותו של הנברא כפי שהוא בתור נברא, ולא באופן של יציאה ממציאותו כו'.

סוזהו גם כללות החילוק שבין המדבר לכניסה לארץ ישראל:

סאמדבר – הוא מקום אשר "לא ישב אדם שם"26, ולכן צריכה להיות שם ההנהגה באופן שהנברא מתבטל ממציאותו ועומד בתנועה של העלאה מלמטה למעלה; ואילו ארץ ישראל היא "ארץ נושבת"27, ושם צריך לפעול ההמשכה מלמעלה למטה – להמשיך אלקות בארץ, ועד שע"י קיום המצוות התלויות בארץ פועלים שגשמיות הארץ עצמה תהי' אלקות, שזהו הענין דדירה לו ית' בתחתונים, שהתחתון כפי שהוא במציאותו בתור תחתון, נעשה דירה לו ית'.

סבולכן: במדבר היתה עיקר העבודה בענין הקרבנות – העלאה מלמטה למעלה, ואילו ענין הנסכים הי' רק בקרבן ציבור, היינו,

סג405
שהפעולה דדירה בתחתונים היתה רק בכללות, אבל לא באופן שחדרה את מציאותו של כל יחיד בפרטיות, שבהיותו במדבר הי' יכול להיות רק בתנועה של העלאה מלמטה למעלה.

סד[וע"ד שמצינו שע"י בארה של מרים צמחו אילנות ופירות גם במדבר, אבל רק בשטח מסויים, בד' אמות שבהם היו בנ"י, ואילו כללות המדבר לא נעשה "ארץ נושבת", אלא נשאר "ארץ לא זרועה"].

סהואילו עיקר ענין הנסכים, גם בקרבן יחיד, נתחדש בכניסה לארץ דוקא, ששם נפעל ענין הדירה לו ית' לא רק בכללות, אלא באופן שכל פרט ופרט שבעולם נעשה כלי לאלקות.

סו[ולהעיר, שיש בכח פעולת היחיד לפעול על העולם כולו, כמובן ממאמר רז"ל "לעולם יראה אדם עצמו כו' עשה מצוה אחת אשריו שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף זכות"].

סזי. אמנם, ענין הנסכים הוא בביהמ"ק בלבד; אך כדי לפעול שהעולם כולו יהי' דירה לו ית' – הרי זה נעשה ע"י מצות חלה:

סחמצות חלה היא – "באכלכם מלחם הארץ תרימו תרומה לה' ראשית עריסותיכם חלה תרימו תרומה"55, היינו, שמעניני הרשות, "עריסותיכם", צריך ליתן תרומה לה', מן היפה והמובחר כו'.

סטוהענין בזה – שלא די בכך שיהודי קשור עם אלקות וממשיך אלקות מלמעלה למטה בשעות שבהם נמצא בביהכ"נ וביהמ"ד ומתפלל ולומד, אלא החידוש הוא – שגם בשעה שיוצא לרחוב ועוסק בעניני העולם, הרי הוא ממשיך שם אלקות בגלוי; בשעה שאוכל דבר גשמי, צריך להיות ניכר בזה אלקות בגלוי, עי"ז שמקיים מצוה להפריש ממנו תרומה לה'.

עוזהו החידוש שנפעל בארץ ישראל – להמשיך אלקות גם בג' הענינים שבהם דומה אדם לבהמה, שא' מהם הוא אכילה ושתי'.

עאוע"י ב' הענינים – מצות נסכים ומצות חלה – שבהם נתחייבו בכניסה לארץ ישראל, עושים את העולם כולו דירה לו ית', ועי"ז פועלים ביאת משיח צדקנו, בקרוב ממש.

עב* * *

עג406
יא. מאמר (כעין שיחה) ד"ה דבר אל בנ"י גו' ועשו להם ציצית.

עד* * *

עהיב. הביאור בפירוש רש"י על הפסוק "וישובו וילינו עליו", "הרעימו עליו את כל העדה בהוצאת דבה כו'" – שכוונת כתוב זה (שלכאורה אינו מוסיף מאומה על מ"ש לפנ"ז) היא לבאר הסיבה שלא הועילה תפלתו של משה גם בנוגע למרגלים שלא ימותו מיד באותו יום (אף שהועילה עבור כל בנ"י ש"לא מת אחד מהם פחות מבן ששים כו'") – לפי שהם התכוונו לחלוק על משה עצמו ("וילינו עליו"). ולכן נאמר בפסוק זה "להוציא דבה" (ולא כבפסוק שלאח"ז שמבאר סיבת מיתתם: "מוציאי דבת הארץ רעה"), כי המחלוקת על משה יכולה להיות ע"י "כל הוצאת דבה", גם אם "היא לטובה" – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס בלקו"ש חי"ג ע' 44 ואילך.

עויג. וכאן רואים איך שרש"י מבהיר כל ענין, אפילו ב"יינה של תורה" – כאילו בדרך אגב ובתור מאמר המוסגר:

עזידועה הטענה למה צריכים "רבי", ובלשון המובא בתורת שלום, שיכולים להיות קשורים עם עצמותו ומהותו ית' לבדו!

עחובפרט ע"פ הידוע שהענין דמ"ת הי' באופן שהקב"ה התקשר עם כל אחד מישראל ביחוד, באמרו "אנכי הוי' אלקיך", לשון יחיד (כמבואר בפסיקתא), וכיון שכן, מהו הצורך ב"רבי"?!

עטובפרט ע"פ מארז"ל על הפסוק "בכל קראנו אליו", "אליו ולא למדותיו", היינו, שצריך להתפלל להקב"ה לבדו, ללא ממוצעים כמו מלאכים וכו', ועאכו"כ שאין צורך בממוצע שהוא בשר ודם!

פומוסיפים לשאול: אם הענין של "רבי" הוא דבר הכרחי – מדוע התחיל ענין זה רק בזמנו של הבעש"ט, ולא בכל הדורות שלפנ"ז שלא הי' אצלם הענין של "רבי" (ועד שאפילו בדורו של הבעש"ט גופא היו כו"כ שלא היתה להם שייכות אליו); והרי מדובר גם אודות גדולי ישראל, פוסקים וכו', שנתקבלו בתפוצות ישראל, וכידוע מ"ש בהמשך

פא407
תער"ב ש"כל המחברים עד הט"ז והש"ך (ובמק"א איתא עד המהרש"א) עשו חיבוריהם ברוח הקודש", ואעפ"כ, לכמה מהם לא היתה שייכות לפנימיות התורה, ולא הי' להם "רבי". ואם זה דבר הכרחי – איך היו יכולים להתקיים בלי זה?!

פבובכן: כל זמן שפלוני סמוך ובטוח שילך בדרך הישר ולא יסטה לדרך עקלתון, אזי מהיכי תיתי יוכל להתקיים כו'; אבל מי שלא בטוח בעצמו כו', הרי הוא זקוק ל"רבי"!

פגיד. המשך הענין – גודל מעלת משה רבינו, שדוקא תפלתו הועילה לדור המדבר, שלא זו בלבד שלא מתו תיכף, אלא חיו עד ס' שנה חיים טובים בגשמיות וברוחניות, ועד"ז בנוגע למשה שבכל דור, שמתפלל ופועל המשכת כל טוב בגשמיות וברוחניות – נכלל בשיחה הנ"ל (סי"ב) שהוגהה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א.

פדטו. והוראה נוספת, בנוגע לחומר הענין ד"וילינו עליו" – ובהקדמה, שבודאי אין כוונת התורה לספר בגנותן של ישראל, במכ"ש מזה ש"בגנות בהמה טמאה לא דיבר הכתוב", אלא כוונת התורה היא ללמד הוראה לדורות:

פהאפילו מי שחולק על הקב"ה, הנה למרות חומר הדבר, אין זה מפריע לתפלתו של משה, שלהיותו רועה נאמן, הרי הוא דואג לכל אחד מישראל, גם אם הוא בדרגא הכי תחתונה (כמו מי שהוציא ממצרים את "פסל מיכה" והכניסו עמו לארץ ישראל), ומתפלל עבורו וכו'; אבל מי שעומד נגד משה רבינו ומרעים עליו אחרים ("וילינו עליו", "הרעימו עליו את כל העדה"), לא יכול משה רבינו להתפלל עבורו! – אלו שהושפעו ממנו, אינם אשמים בכך, כי אם זה שהשפיע עליהם והרעים אותם!...

פוובנוגע לעמידה נגד משה – אין חילוק אם זה ע"י דבה רעה או דבה טובה; הוא יכול לומר דבר טוב על משה רבינו, אבל אם עי"ז עומד נגד משה רבינו, שוב לא יכול משה רבינו להתפלל עליו!

פזואדרבה – מדבה טובה צריך להזהר יותר:

פח408
בנוגע לדבה רעה – מבחין השומע מיד שזהו דבר שקר, ושכוונתו היא להדיחו כו', ולכן אינו שומע אליו; משא"כ בדבה טובה, שאומר, ש"רבי" הוא דבר טוב, ו"חסידות" היא דבר טוב, אלא שזהו דבר נעלה ביותר שאינו שייך אליו; איך אתה יכול להיות שייך לרבי וללמוד חסידות, בה בשעה ש"רבי" ו"חסידות" הם ענינים שלמעלה ממך באין ערוך!...

פטוע"ד שמצינו בנוגע להמן שעשה עץ גבוה חמישים אמה – דלכאורה אינו מובן:

צבשלמא לפי מה שאירע בפועל, שתלו את המן ואת בניו על העץ – מובן הצורך בעץ גבוה חמישים אמה, כמבואר בתרגום פרטי החשבון, שיש צורך בג' אמות עבור כל אחד, וחצי אמה בינתיים וכו'; אבל כיון שהמן לא ידע שבסופו של דבר יתלו אותו ואת בניו על העץ, אלא עשה את העץ עבור מרדכי – למה הוצרך לעשות עץ גבוה חמישים אמה?!

צאומבואר בזה בספרי מוסר, שרצה המן לרמז שמרדכי הוא יהודי שיש לו ריבוי מעלות וכו', אבל אדרבה: מצד גודל מעלתו, אי אפשר שתהי' לבנ"י שייכות אליו, כיון שהוא למעלה לגמרי מהעולם כו' – כמרומז בעץ גבוה חמישים אמה, כיון שחמישים אמה הוא המרחק היותר גדול שנחשב לרשות אחרת לגמרי (הרבה יותר מאשר ד' אמות), כפי שמצינו בנוגע לשובך וכו'. ולכן: כשמרדכי אוסף תינוקות של בית רבן ולומד עמהם תורה, הלכות העומר וכו' – טוען המן: הכל טוב ויפה, אבל מרדכי הוא למעלה לגמרי מהעולם, ואי אפשר להיות שייכים אליו!

צבאבל, מה היתה כוונת המן בטענות אלו? – לילך נגד מרדכי!

צגועד"ז בנדו"ד: כשמישהו מנסה לפעול על המושפעים שלו ולקרר אותם מלימוד החסידות, באמרו, ש"חסידות" הו"ע נעלה ביותר, ולכן אינם יכולים להיות שייכים לזה; ועד"ז כשטוען בנוגע להתקשרות לנשיאי ישראל שבכל דור, עד לכ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו: איך אפשר להיכנס אליו ולתת לו "פתקא" וכו', בה בשעה שהוא למעלה

צד409
לגמרי מהם – הרי זו אמנם דבה טובה, אבל אסור לשמוע דברים אלו, שתוכנם – כטענת המרגלים – "וילינו עליו"!

צהולאידך גיסא: כשמתקשרים עם משה רבינו שבדור, הנה מבלי הבט על מעמדו ומצבו, פועל משה רבינו שבדור על כל אחד ואחד מאנשי הדור (כולל גם אלו שהם בבחי' צפרנים דצפרנים כו'), להוציא אותו ממעמדו ומצבו, ולהביא אותו למעמד ומצב נעלה ביותר כו'.

צוועד כפי שמצינו במשה רבינו, שאפילו בשעה שנסתלק מן העולם, אמר הקב"ה, שלהיותו רועה נאמן, "לא יעזוב צאן מרעיתו", אלא ישאר במדבר יחד עם אנשי דורו – "תהי' בצדן ותבוא עמהם", היינו, שבתחיית המתים בגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו, יעמוד משה רבינו יחד עם ששים ריבוא מתי מדבר, ויכניס אותם לארץ ישראל, כך, שהם יהיו יחד עם משה רבינו גם לעתיד לבוא כשיהי' בתכלית העילוי, במכ"ש מגודל מעלתו על כל בנ"י גם עכשיו.

צזוכאן רואים גודל הדיוק בדברי רש"י, עד כדי כך, שכאילו בדרך אגב ובתור מאמר המוסגר, למדים ענין שלם ב"יינה של תורה" מפירוש רש"י, שכיון שצריך ללמדו בכל שבוע, ועד שמצינו להלכה שב"שנים מקרא ואחד תרגום" נכלל גם פירוש רש"י, הרי בודאי שיש ללמוד הוראות כו' מפירוש רש"י.

צחטז. ועתה, בתור הקדמה למשי"ת בנוגע לזהר שבפרשתנו אודות מעלתן של ישראל, נבוא לענין הידוע שמדובר אודותיו לאחרונה – הגזירה האיומה של "מיהו יהודי", אשר, לדאבוננו רואים בגלוי ממש לעין כל עד כמה התדרדר המצב בענין זה, וכפי שרואים מהטענות שלהם גופא עד כמה מופרך הדבר:

צטישנו יהודי שגר באוסטרליא, פרופסור בחכמת החשבון, שהקדיש מזמנו וטרחתו וכתב מכתב לא"י בנוגע לענין של "מיהו יהודי" – למרות שאינו שייך לענינים של רבנות, כיון שעוסק במקצוע אחר לגמרי, ובכלל יש לו דאגות אחרות, בנוגע למשפחתו, בנוגע לעניני יר"ש וכו' – שכואב לו הלב מה"חוק" הנוכחי, שהושמט ממנו הצורך בגיור כהלכה, כיון שזהו דבר שגורם צרה גם באוסטרליא וכו'.

ק410
וכאשר מכתב זה הגיע לזה שמנהל את כל הענין של "מיהו יהודי", הוא כל השורש ומקור כו', והוא זה שאשם בחוק הנוכחי – הנה במקום ליקח זאת לתשומת לבו ולעשות משהו, יש לו העזה להשיב לו מכתב של דברי תוכחה ונזיפה, כמי ששופך קיתון של מים רותחים, ולטעון: היתכן שדורש לשנות את החוק, בה בשעה שזהו "הישג דתי"!...

קאולא מסתפק בכך, אלא מפרסם ומדפיס את הדברים [הוא מצדו הי' יכול להכחיש את הדברים, כפי שכבר הי' לעולמים, אבל הוא הדפיס זאת בעיתון שלו], היתכן שפלוני אומר שהחוק הוא צרה צרורה, בה בשעה שזהו הישג דתי!...

קבועד כדי כך גדולה החוצפה – שלמרות העובדה שלפני זמן קצר יצאו 32 רבנים מאה"ק [רבנים מכל הסוגים, בעלי זקן שחור או זקן לבן, וגם רבנים שפלוני בעצמו הולך ומכריז שהם הרבנים שלו] והדפיסו מכתב עם לשונות הכי חריפים נגד גזירת "מיהו יהודי", וכתבו שצריך להפוך עולמות כדי לבטל את הגזירה – יש לו העזה לומר ברבים שזהו "הישג דתי", ורק חסרה בו "שלימות"!...

קגומה שתולה את עצמו על "סמיכה" שיש לו מרב ממדינת אשכנז שנמצא בעולם האמת – מדובר אודות רב שמסר נפשו על יהדות, שמצד עצמו אין לו שייכות לענין זה, אבל הוא גורר אותו להכרזה שזהו "הישג דתי", שעי"ז מורידו לא רק למטה מעשרה טפחים, אלא לשאול תחתית!...

קדאפילו השמאלנים צועקים כבר מזמן שזהו "חוק אומלל", ואילו כאן בא מי שטוען שענינו להגן על עם ישראל ע"פ תורת ישראל, וצועק שזהו "הישג דתי"!

קהמה הוא השיג בכך?! – דבר אחד הוא בודאי הצליח לפעול: להציל את הכסאות של המפלגה בממשלה!...

קויז. ו"לאו עכברא גנב אלא חורא גנב"; כל אלו שעומדים מסביב ושותקים, מוטלת אותה אשמה גם עליהם!

קזפלוני הוא היחידי שאחראי על כל הענין, כיון שתחתיו עומדים כל הפקידים שרושמים גוים בתור יהודים, אם רק מביאים פיסת-נייר ללא נפק"מ מי חתום עלי', וגם מחר ימשיכו הפקידים שלו לרשום גוים בתור יהודים. וכולם עומדים מסביב ושותקים!... היתכן שמניחים לו לעשות כן?!

קח411
ולא עוד אלא שמאפשרים לו להמשיך לשמש בתור מנהיג! – הוא לוחם בעניני תומ"צ, ואף אחד לא אומר כלום! אין להם את התוקף לומר לו אחת ולתמיד שהוא לא המנהיג שלהם!

קטועד כדי כך, שגם בשעה שנערכת אסיפה אודות "מיהו יהודי" גופא, ממנים אותו ל"מנהיג" – לומר מה שירצה, ולהחליט מי ידבר באסיפה [לפני האסיפה מחליטים מי ידבר, ולא נותנים רשות הדיבור אלא למי שהחליטו מראש], ולאחרי שמסיים דבריו, טופחים על שכמו ואומרים לו: יישר כח! הנך המנהיג שלנו, ואתה תוליך אותנו לקראת משיח צדקנו!...

קייח. וישנו ענין נוסף שבו רואים עד היכן הגיעו הדברים:

קיאלאחרונה הגיעה אלי ידיעה מאחורי הפרגוד, שלאחרי שניסו להפעיל עלי כל מיני לחצים שאפסיק להרעיש אודות "מיהו יהודי", ולא הצליחו, ובעזה"י לא יצליחו גם בעתיד, אלא אמשיך להרעיש נגד "מיהו יהודי" עד שיבטל הדבר – החליטו לעשות דבר חדש:

קיבכיון שהנני עוסק בלהט ("איך קאָך זיך") בפירוש רש"י, ואומרים שחידשתי דרך חדשה בלימוד פירוש רש"י ע"ד הפשט, לדייק בכל תיבה וכו', וזהו ענין שנוגע לי ביותר – איים מישהו [לא זה שרושם גוים בתור יהודים, אלא יהודי שלפי מספר שנותיו הי' צריך להיות בעל זקן שיבה, והוא נקרא "מנהיג" וכו'], שאם פלוני בן פלוני (בהתכוונם אלי) ימשיך להרעיש אודות "מיהו יהודי", אזי ידפיס קונטרסים להפריך את הביאורים שלי בפירוש רש"י!

קיג(כ"ק אדמו"ר שליט"א הגיב על שחוק הקהל למשמע הדברים, ואמר:) גם אני צחקתי מיד כששמעתי זאת, אבל אח"כ ראיתי שאין זה דבר-צחות, אלא הוא אכן מתכוין לכך!...

קידומכאן רואים עד כמה התדרדר המצב – שבשביל זה כדאי להם אפילו לערוך מלחמה עם רש"י!... שהרי גם אם הפירוש שלי אינו מחוור כ"כ, אין חסרון בכך, כיון שבינתיים יש שקו"ט בפירוש רש"י.

קיהאבל כאן יש לי לכל-הפחות איזה ריוח – שכדי להפריך את הביאור שלי, יצטרך פלוני לעיין בפירוש רש"י, בה בשעה שיתכן שלא עשה זאת במשך חמשים שנה... כיון שהי' עסוק בעניני הכלל – לא ברישום גוי בתור יהודי, שבשביל זה ישנם "יוצר משרתים ואשר משרתיו"... אבל הוא הי' עסוק בעניני הכלל ובלימוד התורה, כך, שלא הי' לו פנאי לעיין בפירוש רש"י...

קיו412
יט. הביאור בלקוטי לוי"צ על מאמר הזהר על הפסוק "ועתה יגדל נא כח אדנ-י", "זכאי אינון ישראל מעמין עכו"ם דעלמא דקב"ה אתרעי בהו ואתכני בהו ואתפאר בהו", ש"הג' לשונות .. הם לנגד חג"ת וכו'" – שגם בהיותם במעמד ומצב ששייך ובערך ל"עמין עכו"ם דעלמא" (כמו בשעה שנכשלו בחטא המרגלים), ניכרת בגלוי מעלתם של ישראל, ש"קב"ה אתרעי בהו .. ואתפאר בהו" – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס בלקו"ש חי"ח ע' 171 ואילך.

קיזכ. ויש להוסיף בביאור השייכות לענין ד"יגדל נא כח אדנ-י" – שכדי לתקן החטא והפגם שנעשה ע"י חטא המרגלים, הי' צורך בהמשכה ממקום נעלה ביותר, שזהו הענין ד"יגדל נא כח אדנ-י":

קיח"יגדל", ביו"ד רבתי – שאפילו באות יו"ד שהיא קטנה מכל האותיות, נעשה ענין של הגדלה, שזהו היפך לגמרי מהענין ד"צור ילדך תשי", ביו"ד זעירא, מצד שפל המצב אצל בנ"י כו'.

קיט"כח אדנ-י" – ובהקדים, שכשם שבנוגע לכח האדם ישנו הכח כפי שהוא למטה מהאדם, היינו, שישנו האדם עצמו, וישנו הכח שלו לפעול דבר ע"י מחשבה דיבור או מעשה, וישנו הכח כפי שהוא למעלה מהאדם, שממנו נמשך אל האדם – כך גם בנוגע ל"כח אדנ-י", יש ב' ענינים: (א) הכח שלמטה מאדנ-י שנמשך לבנ"י, (ב) הכח שנמשך באדנ-י מבחי' שלמעלה ממנו.

קכ[וע"ד ב' האופנים בענין מילוי האותיות: מחד גיסא – ענין המילוי הוא למטה מהאות, להיותו רק בשביל הזולת, וכמו באות אל"ף, שרק בעת הדיבור (לזולת) צריך לבטא גם המילוי דל' פ', משא"כ

קכא413
כשחושב לעצמו אות א', לא ניכר המילוי; ולאידך גיסא, הרי זה למעלה מהאות, כיון שזהו המילוי והשלימות של האות עצמה].

קכבוב' ענינים אלו קשורים זל"ז – שכדי שיומשך משם אדנ-י למטה ממנו, יש צורך שתחילה יומשך בשם אדנ-י מבחי' שלמעלה ממנו – מבחי' עתיקא, ועי"ז יומשך עד למטה ביותר.

קכגכא. ועפ"ז יש לבאר גם הטעם שנקט מעלת בנ"י בנוגע לג' הקוין חג"ת (שהם פועלים למעלה בג' הקוין, ועי"ז נמשך למטה באופן שהם נוטלים חלק בראש), ולא בדרגות נעלות יותר,

קכד– כמו מעשה המצוות, שעי"ז פועלים למעלה נח"ר ("נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני"), שהו"ע התענוג, שלמעלה מהתחלקות ג' קוין, ועד לדרגא היותר נעלית בתענוג – למעלה מהתענוג של מנוחה שלאחר גמר המלאכה, ולמעלה מכל תענוג המורגש, כמו התענוג דיוהכ"פ שהוא מעין התענוג דלעתיד לבוא (שמעין זה יש גם בסעודה שלישית דשבת) – תענוג העצמי, שנעשה דוקא ע"י מעשה המצוות למטה, כיון ש"סוף מעשה במחשבה תחילה", היינו, שסוף מעשה מגיע למעלה מתחלת המחשבה, שזהו הדיוק "במחשבה תחילה" (כמשנ"ת במאמר האחרון) –

קכהדכיון שהצורך בהמשכה ממקום נעלה היא כדי לתקן ענין של חטא, צ"ל ההמשכה ממקום נעלה כזה שיש לו שייכות עכ"פ לעולם (כמו ג' הקוין), ולא ממקום שלמעלה לגמרי מהעולם וכללות סדר ההשתלשלות, כמו בחי' התענוג כו', שהמשכה משם לא יכולה להתקבל בעולם; או שהעולם יתבטל ממציאותו, או שיהפוך להיות "עולם הבא".

קכוכב. ומזה באים להאמור לעיל (סי"ט ואילך) – שכשרואים גודל מעלת בנ"י, עד כדי כך, שגם בהיותם בשפל המצב, בשעת החטא, קשורים הם עם עצמותו ומהותו ית' שלמעלה מהשתלשלות, הרי מובן עד כמה מופרכת הסברא לדחוף לשם גוי, ולומר שהוא שייך לכל ענינים אלו!

קכזכג. דרך אגב – בהמשך לביאור בפירוש רש"י בענין מיתת

קכח414
המרגלים – כאן המקום לבאר ענין בתניא השייך לזה (וכאן רואים איך שכל הענינים קשורים זב"ז):

קכטבפרק כ"ט מבאר רבינו הזקן שיש לרגוז ולהרעים על נפש הבהמית בקול רעש ורוגז להשפילה כו', ואזי ממילא בטילה ונדחית כו', ומביא ראי' לדבר: "כמו שמצינו דבר זה מפורש בתורה גבי מרגלים, שמתחלה אמרו כי חזק הוא ממנו, אל תקרי ממנו כו', שלא האמינו ביכולת ה', ואח"כ חזרו ואמרו הננו ועלינו וגו', ומאין חזרה ובאה להם האמונה ביכולת ה', הרי לא הראה להם משרע"ה שום אות ומופת על זה בנתיים, רק שאמר להם איך שקצף ה' עליהם ונשבע שלא להביאם אל הארץ .. אלא ודאי מפני שישראל עצמן הם מאמינים בני מאמינים, רק שהס"א המלובשת בגופם הגבי' עצמה על אור קדושת נפשם האלהית בגסות רוחה וגבהותה בחוצפה בלי טעם ודעת, ולכן מיד שקצף ה' עליהם והרעים בקול רעש ורוגז .. וכששמעו דברים קשים אלו נכנע ונשבר לבם בקרבם .. וממילא נפלה הס"א מממשלתה וגבהותה וגסות רוחה כו'".

קלולכאורה, מ"ש רבינו הזקן ש"לא הראה להם משרע"ה שום אות ומופת על זה בנתיים" – אינו מובן ע"פ פשטות הכתובים, שהרי מפורש בקרא "וימותו האנשים מוציאי דבת הארץ" [ומאורע זה הי' תיכף ומיד, עוד לפני ש"וידבר משה את הדברים האלה אל כל בני ישראל" (שעי"ז "חזרה ובאה להם האמונה ביכולת ה'")], וא"כ, ראו בנ"י אות ומופת – מיתת המרגלים, ולא היו יכולים לתלות מיתתם בענין אחר (שמתו מצד עצמם כו'), שהרי רש"י מפרש מ"ש "וימותו גו' בַמגפה" (בפתח הבי"ת, שפירושו המגפה הידועה), "באותה מיתה ההגונה להם מדה כנגד מדה, הם חטאו בלשון, ונשתרבב לשונם כו'", כך, שראו שזהו עונש על החטא, וא"כ, מהי הראי' של רבינו הזקן שבנ"י התעוררו ללא שום אות ומופת?!

קלא415
כד. והתירוץ על זה – בטושו"ע סוף הלכות תענית בנוגע לימים שמתענים בהם: "בי"ז באלול מתו מוציאי דבת הארץ", ויש גורסים: "בז' באלול". וכיון שחטא המרגלים הי' בתשעה באב, ומתו רק באלול (בי"ז או בז'), הרי מ"ש "וישכימו בבוקר (למחרת החטא) גו' לאמר הננו ועלינו גו'"111, הי' לפני שראו אות ומופת כו'.

קלבאך על זה (שמתו באלול) מביא הבית יוסף מ"ש בתשובת הרא"ש: "אם על המרגלים הוא אומר, קשה על סדר המקראות, כי משמע שמתו קודם שאמר משה לישראל שימותו במדבר וכו'. ושמא (באלול מתו) מוציאי דיבה אחרים" (ואילו המרגלים מתו מיד).

קלגאבל הב"י עצמו אינו מפרש כן (שהרי לא נזכר בפסוק שהיו מוציאי דיבה אחרים מלבד המרגלים), אלא כותב: "ולי נראה, דאפשר לומר שענשן של מרגלים הי' שמיד נשתרבב לשונם כדברי המדרש110 והיו מתמצים בחולאים רעים עד שבעה (או י"ז) באלול".

קלדולהעיר, שתירוצו של הב"י תלוי בשני הפירושים שמביא רש"י בפ' בהעלותך בנוגע לשליו: "עד חודש ימים – זו בכשרים, שמתמצין על מטותיהן ואח"כ נשמתן יוצאה, וברשעים הוא אומר הבשר עודנו בין שיניהם. כך היא שנוי' בספרי. אבל במכילתא שנוי' חילוף, הרשעים אוכלים ומצטערין שלושים יום, והכשרים, הבשר עודנו בין שיניהם"; וא"כ מ"ש הב"י בנוגע למרגלים ש"מיד נשתרבב לשונם .. והיו מתמצים בחולאים כו'", הרי זה דוקא לפי דעת המכילתא ש"הרשעים אוכלים ומצטערין שלושים יום", אבל לדעת הספרי ש"ברשעים הוא אומר הבשר עודנו בין שיניהם", אין לומר שהמרגלים – שהיו רשעים – יהיו מתמצין כו'.

קלהועכ"פ (לא מיבעי לפי' הרא"ש שהמרגלים מתו מיד, אלא) אפילו לפי הב"י שנשתרבב לשונם והיו מתמצים בחולאים רעים עד שבעה (או י"ז) באלול, קשה מ"ש רבינו הזקן ש"לא הראה להם משרע"ה שום אות ומופת על זה בנתיים" – שהרי ראו מיד איך נשתרבב לשונם והתחילו החולאים, שגם זה אות ומופת.

קלווהביאור בזה – שדברי רבינו הזקן הם לשיטת הב"ח [שכ"ק

קלז416
מו"ח אדמו"ר הי' רגיל לומר עליו שהי' מקובל, כפי שרואים מפירושו וכו'], ש"גזירה שימותו במדבר היתה בתשעה באב, אבל מיתת המרגלים עצמן לא היתה אלא לאחר תשעה באב, בשבעה עשר באלול, דכך גזרה חכמתו יתברך" [דלא כשיטת הב"י, שמיתתם התחילה בתשעה באב, ורק נגמרה בשבעה (או י"ז) באלול]. ועפ"ז נמצא שבשעה שמשה דיבר עם בנ"י, עדיין לא ראו שום אות ומופת כו'.

קלחובאמת לא צריך להרחיק ולחפש בטושו"ע ולמצוא את דברי הב"ח הנ"ל, אלא יכולים למצוא זאת על אתר בחומש – שמפורש להדיא בתרגום יונתן בן עוזיאל (שנדפס בריבוי חומשים): "ומיתו גוברייא דאפיקו טיב ביש על ארעא בשבעא יומין באלול, והוון מורני נפקין כו'".

קלטומדברי התיב"ע יש בירור בנוגע לכמה ענינים:

קמא) בנוגע לספק אם מיתתם היתה בז' אלול או בי"ז בו – הרי בתיב"ע מפורש שמיתתם היתה "בשבעא יומין באלול".

קמאב) מהמפורש בתיב"ע ש"וימותו" שבפסוק זה (דהיינו המרגלים) הם אלו שמתו בז' אלול – מוכח דלא כמ"ש הרא"ש שבפסוק זה קאי על המרגלים שמתו מיד, ואלו שמתו בז' אלול הם מוציאי דיבה אחרים.

קמבג) מלשון התיב"ע ("ומיתו גוברייא .. בשבעא יומין באלול, והוון מורני נפקין כו'") מוכח כשיטת הב"ח, שגם התחלת מיתתם היתה בז' אלול, ודלא כמ"ש הב"י שהתחלת מיתתם היתה בתשעה באב, אלא שנמשכה עד ז' אלול.

קמגובזה ניכר איך שכל פרט שמביא רבנו הזקן בתניא הוא בתכלית הדיוק, ובנדו"ד – שנוקט בפשטות כדעת הב"ח ותיב"ע, שמיתת המרגלים היתה לאחר זמן (דלא כמשמעות פשש"מ שהיתה מיד).

קמדכה. בהמשך להמדובר לעיל (סט"ז ואילך) בנוגע להמבואר בזהר גודל מעלת בנ"י, שאעפ"כ יש כאלו שרוצים לדחוף לשם גוי, והאשמה היא על אלה שעומדים מסביב ושותקים – הנה יה"ר שלא יצטרכו עוד לדבר אודות ענינים כאלו, כיון שיתבטלו כו' (כך, שמחר בבוקר לא יצטרכו להתמודד עם אפשרות שירשמו גוי בתור יהודי), והלואי שיהי' זה בחסד וברחמים.

קמה417
ויקויים מ"ש "וטפכם אשר אמרתם לבז יהי' והבאתי אותם וידעו את הארץ גו'" – שאלו שביזו אותם ("לבז יהי'") שאינם יודעים להתנהל בפוליטיקה, ולכן אין להם להתערב בענינים הנ"ל, הנה הם אלו שינצחו ויכבשו את הארץ כו'.

קמווגם אלו שגורמים בעצמם את הצרות כו' – ישובו בתשובה, ובאופן גלוי, כיון שבחשאי יודעים הם גם עתה שגורמים צרה וכו'.

קמזואז ניפטר מהחושך כפול ומכופל של הגלות, "אַזאַ טיפער, פינצטערער און שוואַרצער גלות", שלא הי' כמותו מעולם, ונלך לארץ ישראל בגאולה האמיתית והשלימה, ואז יתעלו גם הגוים, כמ"ש בנבואת הגאולה: "והיו מלכים אומניך ושרותיהם מניקותיך", בביאת משיח צדקנו, בחסד וברחמים, ובקרוב ממש.

קמח[כ"ק אדמו"ר שליט"א נתן המזונות והיי"ש עבור ה"פגישה".

קמטלאחרי תפלת מנחה התחיל כ"ק אדמו"ר שליט"א לנגן הניגון "ניעט ניעט ניקאַוואָ"].

קנ______ l ______