Toras Menachem·Vol. 71 (5733·Part 2)·Sicha of Shabbos Parshas Beshalach·Shabbos Shira·17 Shvat 5733תורת מנחם·עא - שנת תשל"ג - חלק שני·שיחת ש"פ בשלח·שבת שירה·י"ז שבט·ה'תשל"ג

א140
בס"ד. שיחת ש"פ בשלח, שבת שירה, י"ז שבט, ה'תשל"ג.
בלתי מוגה

בכ"ק אדמו"ר שליט"א קידש על היין.

גא. ענינו של יום הש"ק זה שלאחרי יום ההילולא – שבו נעשית העלי' של כל ימי השבוע שלפנ"ז, כולל גם העלי' של יום השבת שלפנ"ז, שבו חל יום ההילולא.

דובהקדמה – שענין העלי' צ"ל לא רק בנוגע לימי החול, אלא גם בנוגע ליום השבת, כי, אע"פ שיום השבת עצמו הו"ע של עלי', וא"כ, מהו ההכרח שתהי' עלי' נוספת – הרי זה ע"ד מ"ש בנוגע לצדיקים ש"אין להם מנוחה כו' שנאמר ילכו מחיל אל חיל", והיינו, שהולכים תמיד בעילוי אחר עילוי עד אין קץ, וטעם הדבר – לפי שהעליות הם באלקות, והרי אלקות הוא אין-סוף, ולכן גם העליות הם עד אין-סוף, ומזה מובן גם בנוגע לענין השבת – שבו גופא יש כמה דרגות, ובלשון הכתוב: "שבת בשבתו", ועד ל"שבת שבתון", ועד שגם בכל שבת גופא יש חילוקי דרגות דמעלי שבתא, יומא דשבתא ועד לרעוא דרעוין – שצ"ל בו עילוי אחר עילוי ללא הגבלה.

הוהענין בזה (דלכאורה היכן היא העלי' דשבת) – יובן מהעלי' דששת ימי החול:

וכללות העבודה של ימות החול, כפי ש"כל יומא ויומא עביד עבידתי'", היא – עבודת המטה. ואילו העלי' – נעשית ביום השבת שלאח"ז, שכל ענינו הוא המשכה מלמעלה, שלכן אסור בעבודה (מלבד בביהמ"ק, שהעבודה בו היא "מלאכת שמים").

זוכיון ש"מיני' מתברכין כולהו יומין", היינו, שכל ימי השבוע מתברכים מיום השבת שלפניהם, נמצא, שבימות החול ישנו חלק מענין השבת (ע"ד שביום השבת ישנו חלק מימות החול, כמו תוספת שבת, שמוסיפים לשבת חלק מימות החול שנעשה שבת),

ח141
– ונפק"מ גם להלכה, כמ"ש הרמב"ן ש"נצטווינו בו לזוכרו תמיד בכל יום", עי"ז ש"מונים כל הימים לשם שבת", ועד ש"מזכירו גם במאכליו", באמרו שדבר זה יהא לשבת וכיו"ב –

טולכן, כאשר ימות החול מתעלים בשבת שלאחריהם, אזי מתעלה גם חלק השבת שבהם.

יזאת ועוד:

יאלא זו בלבד שחלק השבת הקודם שנמצא בימות החול עולה בשבת שלאחריו, אלא בהכרח לומר שגם יום השבת הקודם עצמו עולה בשבת שלאחריו, אשר, ע"פ הכלל "מעלין בקודש ואין מורידין" (שכלל זה הוא לא רק בנוגע לשבת, אלא גם בנוגע לימות החול), הרי הוא נעלה יותר מהשבת הקודם, ועד לעילוי נעלה ביותר, ע"ד מ"ש רבינו הזקן באגה"ק בנוגע לר"ה, ש"בכל שנה ושנה .. נמשך אור חדש עליון מבחי' עליונה יותר .. שלא הי' מאיר עדיין מימי עולם אור עליון כזה", ומזה מובן גם בנוגע לעלי' דכל שבת לגבי השבת שלפניו, ובעלי' זו עולה ונכלל גם השבת שלפניו.

יבב. ולכן, כאן המקום להשלים המדובר בהתוועדות דיום ההילולא – הן ענינים שהתחילו לדבר אודותם ולא נשלמו, והן ענינים שלכאורה היו השומעים צריכים להעיר אודותם, אלא שבפועל לא העיר אף אחד מאומה.

יגאבל, לפני השלמת המדובר בהתוועדות הקודמת, הנה לכל לראש יש לדבר ענין שנוגע ליום הש"ק זה, שנקרא בשם "שבת שירה".

ידג. בנוגע לענין ה"שירה", דובר בארוכה בהתוועדות הקודמת שזה מורה על האופן שבו צריכה להיות כללות עבודת ה' – לא באופן סתמי, אלא באופן של שמחה, שהרי שירה ענינה שמחה.

טווענין זה קשור עם כללות הגישה לעבודה בעוה"ז – באופן ש"באתי לגני", היינו, שהעולם נקרא בשם "גני", גן של הקב"ה, שענין ה"גן" הוא לא כמו "דירה" שמיועדת לעשיית צרכיו של האדם, אלא זהו

טז142
מקום של תענוג, והיינו, שעבודת בנ"י בעוה"ז – שעז"נ "אשר ברא אלקים לעשות", "לתקן", לפעול שלימות בעולם, עי"ז שעושים ממנו דירה לו ית', שבשביל זה היתה ירידת הנשמה למטה דוקא – גורמת תענוג למעלה.

יזולהעיר ממ"ש הצ"צ בענין זה – דלכאורה, "אצלו ית', הרי אין לך דבר שחוץ ממנו שיתכן לומר שמקבל תענוג מהדבר .. אלא אדרבה, שהוא עצמו ית' הוא מקור התענוגים, א"כ הוא והתענוג שלו ית' כביכול דבר אחד .. וזהו ענין שעשוע המלך בעצמותו הנז' בספר עמק המלך, ובע"ח לא נזכר מזה כלל וכו'".

יחאבל ענין זה יכולים לגלות בנ"י דוקא, לפי שהם מושרשים בעצמותו ית', למעלה אפילו משורש התורה, כדמוכח ממ"ש בתורה "צו את בני ישראל" "דבר אל בני ישראל", היינו, שתחילה ישנה מציאותם של בנ"י, ורק לאח"ז נאמר ציווי התורה.

יטוכיון שזהו ענין שנתפרש בחומש (לא רק בתושבע"פ, כפי שנלמד בי"ג מדות שהתורה נדרשת בהם), כך, שגם בן חמש למקרא מבין זאת – הרי מובן ששרשם של בנ"י בעצמותו ית' למעלה משרש התורה הו"ע שנמשך ומתגלה באופן ששייך גם לבן חמש למקרא (לא רק למי שהוא בעל-דרגא שיכול להבין מ"ש בתושבע"פ).

כומצד התענוג למעלה שנעשה ע"י עבודת בני ישראל, נדרשת עבודת בנ"י להיות באופן של שמחה, ועד לשמחה שבאה לידי ביטוי (לא רק בדיבור, אלא) באופן של שירה – לא רק בשבת שירה, אלא גם בכללות העבודה במשך כל השנה כולה, בכל יום ויום, כמובן גם ממה שמביא רבינו הזקן בתו"א בנוגע לענין זכירת יצי"מ בכל יום, ש"איתא בתוספתא שצריך לזכור ג"כ קריעת ים סוף" (שאז הי' ענין אמירת השירה).

כא143
ד. ויש להוסיף בנוגע לענין אמירת השירה – שזהו ענין ששייך אצל כל בנ"י, שהרי כל בנ"י אמרו שירה, ועד שאפילו תינוק בן יומו ועובר במעי אמו אמרו שירה, ולא עוד אלא שאמירת השירה שלהם היתה באותו אופן וביחד עם משה רבינו, שלכן נאמר "אשירה" לשון יחיד.

כבוהענין בזה – דלכאורה הרי זה פלא גדול שתינוק בן יומו ועובר במעי אמו אמרו שירה, שהרי אמירת השירה היא מצד ראיית דבר נפלא שפועל עליו ביותר ומעורר אותו לומר שירה, ואיך שייך ענין זה לתינוק בן יומו ועובר במעי אמו?!

כגבשלמא בנוגע לעובר במעי אמו, יש לומר, שכיון ש"נר דלוק לו על ראשו .. ומלמדין אותו כל התורה כולה", לא יפלא שהבין את גודל הענין דקרי"ס עד שפעל עליו לומר שירה; הפלא הוא רק כיצד היתה אמירת השירה בפועל;

כדאבל בנוגע לתינוק בן יומו – שכבר יצא לאויר העולם, לאחרי ש"בא מלאך וסטרו על פיו ומשכחו כל התורה כולה"27 – איך שייך שיבין בכלל שקורה ענין של קרי"ס, ועד לאופן שיפעל עליו לומר שירה, שיש בה כמה פרטים כו', ועד לאמירת שירה באותו אופן וביחד עם משה רבינו?!

כהויובן בהקדם פלא נוסף בנוגע לקרי"ס – כמסופר במדרשי חז"ל שביחד עם קרי"ס נבקעו גם כל המימות שבעולם, ואינו מובן: מדוע הוצרך הקב"ה לעשות זאת, ובפרט ש"לא עביד קוב"ה ניסא למגנא"?

כואך הענין הוא – כמבואר בחסידות שהענין דקרי"ס למטה הי' כתוצאה מזה שלמעלה נתבטלו כל ההגבלות ומחיצות שבין עלמא דאתכסייא (ים) ועלמא דאתגלייא (יבשה), ולכן התוצאה למטה היתה לא רק בנוגע לקרי"ס, אלא גם בנוגע לכל המימות שבעולם.

כז144
ועד"ז בנוגע לאמירת השירה ע"י תינוק בן יומו באופן שוה עם משה רבינו – שגם ענין זה קשור עם ביטול המחיצות שבין עלמא דאתגלייא לעלמא דאתכסייא, כי, שרש נשמת משה הוא מבחי' עלמא דאתכסייא [כמבואר בתו"א ד"ה מי שם פה לאדם, ששרשו משמיטה הראשונה, דהיינו מבחי' עולם התהו שלפני עולם התיקון, שהיתה מבחי' חסד הנק' מים, ועז"נ "מן המים משיתיהו" לשמיטה דעכשיו, ולכן הי' "כבד פה וכבד לשון", כי בתהו היו האורות גדולים, ולא היו יכולים להתלבש בכלים], וכיון שנתבטלו המחיצות כו', הנה כל אחד מישראל, אפילו תינוק בן יומו, בהיותו למטה בעלמא דאתגלייא, הי' יכול להתחבר עם משה רבינו כפי שנמצא למטה, ואפילו כפי שהוא למעלה כו'.

כחה. וענין זה מהוה הוראה לכל הדורות עד לימינו אלו, כמרומז גם במ"ש "אז ישיר" לשון עתיד:

כטכל אחד מישראל, מבלי הבט על מעמדו ומצבו, אפילו תינוק בן יומו שלא התחיל לעשות מאומה, הרי כיון שהוא מושרש בעצמותו ית', יש לו כבר את כל הענינים, ועד שהוא במעמד ומצב שביכלתו לומר שירה יחד עם משה רבינו כמו בקרי"ס. ולכן, כשדורשים ללכת ולהתעסק עם הזולת, צריך לדעת שבודאי יכולים לפעול עליו.

לוכשמישהו טוען שבכלל לא ניכר על הזולת ששייך לזה – הנה על זה באה ההוראה שכ"ק מו"ח אדמו"ר בעל ההילולא הי' רגיל להדגיש מתוך להט: "אל תבט אל מראהו"! אל תבט עליו כפי שנראה בחיצוניות, כיון שאין זה נוגע כלל; העיקר היא פנימיותו, שזוהי נפשו האלקית, שהיא עיקר ועצם מהותו (עם היותה "נפש השנית" שבו), ובמילא, אם רק יתעסקו עמו, בודאי שבשעתא חדא וברגעא חדא יצליחו לפעול עליו.

לאובזה ניתוסף גם הענין ד"מאיר עיני שניהם ה'", שהפעולה על הזולת תועיל גם בעבודת עצמו, שהרי גם אצלו יכול להיות לפעמים שמתערבים בעבודתו פניות מצד ענינים צדדיים, כך, שגם הוא צריך סיוע בעבודתו, וסיוע זה יומשך ע"י התעסקותו עם הזולת.

לבובענין זה ישנה גם ההוראה מכללות ענין השירה – שהפעולה

לג145
עם הזולת צריכה להיות לא סתם כדי לצאת י"ח, אלא מתוך שמחה (ולא רק באופן שצובט את לחייו שיהי' נדמה שהוא בשמחה, אלא) אליבא דאמת, ועד לשמחה שמעוררת אותו לומר שירה.

לדועד שעי"ז זוכים לענין ד"אז ישיר" לשון עתיד, כמארז"ל "שר לא נאמר אלא ישיר, מכאן לתחיית המתים מן התורה", כשיקויים היעוד "הקיצו ורננו שוכני עפר", והוא בתוכם, יחד עם משה רבינו, אלא שבמקום "שירה חדשה" לשון נקבה יהי' אז "שיר חדש" לשון זכר, וכל זה – מתוך שמחה וטוב לבב.

לה* * *

לוו. בנוגע לשבת שירה ישנו ענין נוסף הדורש ביאור:

לזרבינו הזקן כותב בשולחנו (ממג"א): "יש נוהגים לתת חטים לפני העופות בשבת שירה (בגלל שבקרי"ס השתתפו גם הצפרים באמירת השירה), ואינו נכון, שהרי אין מזונותיהם עליך".

לח[ויש להעיר, שרבינו הזקן לא כותב שיש איסור בדבר – כיון שיש כזה מנהג ישראל, ולכן מדייק וכותב רק "ואינו נכון". אבל, לאחרי שרבינו הזקן כותב ש"אינו נכון", מובן שיש איסור בדבר].

לטוצריך להבין: מהו הטעם ש"יש נוהגים לתת חטים לפני העופות" דוקא – הרי בקרי"ס היו גם חיות ובהמות שהשתתפו באמירת השירה?

מואין לומר שנקט "עופות" בגלל הסיום "ואינו נכון, שהרי אין מזונותיהם עליך" – שהרי הי' יכול להזכיר חיות ובהמות שאין מזונותיהם עליך.

מאז. ויובן בהקדם החילוק בין עופות לחיות ובהמות:

מבאיתא בגמרא במסכת חולין: "בהמה שנבראת מן היבשה, הכשרה בשני סימנים .. עוף שנברא מן הרקק (שיש בה מים ויבשה), הכשרו בסימן אחד".

מגכלומר: עפר (יבשה) הוא היסוד הכי תחתון מכל היסודות, ואילו

מד146
מים הוא למעלה ממנו. ולכן, בהמה שנבראת מעפר בלבד, היא בהגשמה יותר, ולכן זקוקה לזיכוך גדול יותר – ע"י שחיטת שני סימנים, ואילו עוף שנברא מעפר ומים, הוא מזוכך יותר, ולכן די לו בשחיטת סימן אחד.

מהוכיון שעופות הם נעלים יותר מבהמות וחיות, מובן, שהשתתפותם של העופות באמירת השירה מהוה חידוש גדול יותר מאשר השתתפותם של הבהמות והחיות, כי, מצד מעלת העופות, יש נתינת מקום שלא יתפעלו כ"כ מקרי"ס כמו בהמות וחיות, שלהיותם בדרגא תחתונה יותר, נקל יותר שיתפעלו מקרי"ס.

מווכיון שבפועל התפעלו גם העופות מקרי"ס עד שאמרו שירה, מגיע להם מזונות, ולכן "יש נוהגים לתת חטים לפני העופות" דוקא (אלא שבפועל אין לעשות כן, לפי שאין מזונותיהם עליך).

מזח. ומזה למדים הוראה בעבודה:

מחיכול מישהו לטעון: מדוע דורשים ממנו להתפעל מהענין של קרי"ס – הרי כבר למד מאמרי חסידות ומבין היטב ענין התהוות העולם מאין ליש, שזהו פלא גדול יותר מקרי"ס, וא"כ, מה יש לו להתפעל מקרי"ס עד כדי אמירת שירה?!

מטויתירה מזה – ממשיך לטעון: הוא למד בחסידות שהעילוי דלעתיד לבוא יהי' הרבה יותר מאשר העילוי דיצי"מ,

נ– וכמובן גם מדברי המשנה ש"מזכירין יציאת מצרים כו' לימות המשיח", והיינו, שאע"פ שבימות המשיח יהי' מעמד ומצב נעלה יותר מאשר יצי"מ, מ"מ, גם אז יזכירו הענין דיצי"מ –

נאוכיון שזהו ענין שמונח אצלו בהבנה והשגה, הרי זה אצלו באופן ש"במקום שרצונו של אדם שם הוא נמצא", ובהיותו כבר במעמד ומצב היותר נעלה דלעתיד לבוא, אין לו מה להתפעל מהענין דקרי"ס שהי' ביצי"מ!

נבועל זה באה ההוראה מהעופות – שלמרות שגדלה מעלתם יותר משאר הנבראים, הנה גם הם התפעלו כשראו הפלא דקרי"ס, עד כדי כך, שגם הם השתתפו באמירת השירה. ומזה מובן גם בנוגע לכל אחד מישראל – שעומד בדרגא נעלית יותר מהעופות, כמובן גם מהמנהג "לתת חטים לפני העופות", דכיון שנותן להם מזון הרי הוא למעלה

נג147
מהם – שאע"פ שמבין ענינים נעלים יותר מקרי"ס, עליו להיות בהתפעלות מהענין דקרי"ס.

נדוההסברה בזה שיש מקום להתפעלות מקרי"ס גם ביחס למעמד ומצב דלעתיד לבוא – כי, אע"פ שגדלה המעלה דלעתיד לבוא לגבי יצי"מ, מ"מ, יש גם מעלה ביצי"מ, שלכן נאמר "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות", כיון שיצי"מ היתה ההתחלה ופתיחת הצינור על ענין הגאולה.

נה[וע"ד שמצינו בנוגע לאברהם אבינו ומשה רבינו – שמחד גיסא, גדלה מעלת משה רבינו, שהוא השביעי, שהוריד את השכינה מרקיע הא' לארץ, שזהו עילוי גדול יותר מאשר המשכת השכינה מרקיע לרקיע שנפעלה ע"י שאר ששת הרועים, כיון שתכלית הכוונה היא המשכת השכינה למטה דוקא; אבל לאידך גיסא יש גם מעלת אברהם לגבי משה, שלכן נאמר למשה "במקום גדולים אל תעמוד" – כיון שהוא הראשון שפתח וסלל את הדרך לכל הבאים אחריו].

נוט. ועתה נבוא להשלים הענינים שדובר אודותם בהתוועדות דיום ההילולא, ולכל לראש, בנוגע לענין שהיו צריכים מיד להעיר ולשאול שאלה פשוטה, ולפועל, הנה עד עתה – אף שכבר עברו ששה ימים – אף א' לא העיר מאומה:

נזדובר בהתוועדות דיום ההילולא, שאי אפשר לומר שהתורה ניתנה לדור מיוחד ותקופה מיוחדת, ובמילא אין זה מתאים לדורנו זה, כיון שהתורה ניתנה לפני יותר משלש וחצי אלפי שנה, ומאז עברו כו"כ תקופות, ואעפ"כ, הנה במשך כל הזמן החזיקו ואחזו בתורה באופן שהיא "חיינו ואורך ימינו", כך, שזהו ענין שניסו אותו במשך ריבוי שנים, ומזה מוכח שאין זה שייך לדור מסויים, אלא לכל הדורות.

נחאך על זה היו צריכים לשאול מיד: מדוע נאמר שהתורה ניתנה

נט148
לפני שלש וחצי אלפי שנה (ובפרט שנאמר כך כמ"פ במשך ההתוועדות) – בה בשעה שמ"ת הי' לפני שלשת אלפים ושלש מאות שנה?!

ס[ומכאן רואים מדת שימת-הלב לדברים שנאמרים בהתוועדות. יכולים לומר ששתים ועוד שתים הם אחד, ואף א' לא יתעכב על זה. וזאת – לא בגלל שמקבלים כל דבר באמונה פשוטה, אלא בגלל שבכלל לא שמים לב להנאמר בהתוועדות, כיון שהמחשבה נמצאת במקום אחר, והרי במקום שרצונו של אדם שם הוא נמצא50, כך שהוא בכלל לא נמצא כאן!...].

סאי. ובכן, מה שנאמר שלש וחצי אלפי שנים, ולא שלשת אלפים ושלש מאות שנה – הי' מכוון לתוכן הענין שדובר אודותיו:

סבעיקר הנקודה שהובהרה בהתוועדות היא – שייכותה של התורה לכל אחד מישראל בתור יחיד, ולכן לא נזכר הזמן המדוייק דמ"ת, לפני שלשת אלפים ושלש מאות שנה, כיון שאופן נתינת התורה במ"ת הי' לכללות בנ"י בתור עם, ולא באופן ששייך במיוחד לכל אחד בתור יחיד.

סגולכן הי' המכוון להתייחס לזמנו של אברהם אבינו:

סדבה בשעה שהיו מסביבו אבימלך ופרעה, קו הימין וקו השמאל – "קיים אברהם אבינו כל התורה כולה, שנאמר עקב אשר שמע אברהם בקולי וגו', אפילו עירובי תבשילין, שנאמר59 תורותי, אחת תורה שבכתב ואחת תורה שבעל פה".

סהואף שהי' זה קודם מ"ת, הרי אז התחילה כבר ההכנה למ"ת (כמבואר בכתבי האריז"ל ע"ד הקבלה, וכן הוא ע"פ נגלה, שפעולת המילה דאברהם היתה מעין המילה שלאחרי מ"ת), אלא שעיקר הענין נסתיים ונפעל במ"ת, שאז בטלה הגזירה שעליונים לא ירדו לתחתונים וכו'.

סווכיון שחיותו ופעולתו של אברהם אבינו בקיום תומ"צ היתה בתור יחיד – הרי זו הוכחה שהענין של מ"ת (שהתחיל כבר ע"י אברהם אבינו) שייך לכל אחד מישראל בתור יחיד.

סז149
אלא שאם מחשבים מזמנו של אברהם אבינו, הרי זה שלשת אלפים ושבע מאות, ולא שלש וחצי אלף?

סחאך הענין הוא – שכיון שנוגע כאן הן הזמן דמ"ת והן הזמן דאברהם אבינו, לכן נאמר המספר שלש וחצי אלף, שהוא בין שני המספרים הנ"ל (שלשת אלפים ושלש מאות – זמן מ"ת, או שלש אלפים ושבע מאות – זמנו של אברהם אבינו), וכולל אותם.

סטיא. ועוד י"ל בזה:

עאיתא בגמרא: "כיון שיצאו רוב שנותיו של אדם (ל"ו שנה, שהרי "ימי שנותינו בהם שבעים שנה") ולא חטא, שוב אינו חוטא".

עאומזה מובן גם בנוגע לכללות העולם:

עבאמרו רז"ל "שית אלפי שני הוו עלמא, וחד חרוב" (אף שלפעמים מצינו שמונים רק ששת אלפי שנה, כמו "שני אלפים תהו, שני אלפים תורה, שני אלפים ימות המשיח"66), היינו, שמשך הזמן של כללות הבריאה הוא שבעת אלפי שנה, ונחלק לשנים: שית אלפי שני – כנגד ששת ימי השבוע, וחד חרוב – כנגד יום השבת, דכשם שיום השבת הוא לעצמו, כך גם אלף השביעי הוא בפ"ע.

עגונמצא, שרוב שנותיו של העולם הוא – לאחרי שעוברים שלש וחצי אלפי שנים. ולכן הודגש שמשך הזמן שהעולם מתקיים וחי עם התורה הוא יותר משלש וחצי אלפי שנה, וזוהי ההוכחה (אם מצד עבודה או מצד חזקה, אבל בכל אופן, זוהי המציאות) שהתורה היא הדרך האמיתית לחיים של יהודי בעולם.

עדוענין זה הוא באופן שכל דבר בעולם שהוא היפך הקדושה אינו שייך אליו, ואינו חפץ בו כו',

עה– כפתגם הרב המגיד בנוגע למארז"ל "אל יאמר אדם אי אפשי בבשר כו', אלא אפשי, ומה אעשה ואבי שבשמים גזר עלי", שענין זה שייך לצדיק, משא"כ בינוני, שמדתו היא מדת כל אדם, צריך לומר "אי אפשי" –

עווהיינו, שפועל בעצמו ובחלקו בעולם הרגש האלקות, ולכן, כשיש איזה מציאות שהיא היפך האלקות, הרי זה אצלו באופן ד"אי אפשי".

עז150
ועי"ז שפועל בעצמו הענין ד"אי אפשי", הרי הוא מכריע את עצמו ואח"כ מכריע גם את העולם כולו לכף זכות, ופועל את הגאולה ע"י משיח צדקנו.

עח* * *

עטיב. מאמר (כעין שיחה) ד"ה ובני ישראל הלכו ביבשה וגו'.

פ* * *

פאיג. כרגיל ללמוד פסוק בפרשת השבוע עם פירוש רש"י, ולאחרונה – להתעכב על שאלה בפשטות הכתובים שמתעוררת אצל בן חמש למקרא, ומפרשים מתעכבים על זה, ואעפ"כ לא מצינו שרש"י יתעכב על זה:

פבבסוף פרשת שירה נאמר "ויבוא עמלק וילחם עם ישראל גו'", "ויאמר משה אל יהושע .. צא הלחם בעמלק". ולכאורה אינו מובן: היתכן שמשה שולח את יהושע להלחם בעמלק, ואילו הוא בעצמו לא משתתף בזה?!

פגובלשון הכתוב (בנוגע לכניסה לארץ ישראל): "האחיכם יבואו למלחמה ואתם תשבו פה" – שאף שהבן חמש למקרא לא למדו עדיין, הרי זו טענה שמובנת ע"פ שכל הפשוט, שכאשר מצווים לערוך מלחמה, אזי משתתפים בזה; וכשם שבכל הענינים עד עתה הנהיג משה את בנ"י, הי' לו להנהיגם גם בענין זה (וכפי שהנהיגם במלחמת סיחון ועוג), ולא לשלוח מישהו אחר לערוך ולנהל את המלחמה.

פדוהרי זוהי שאלה פשוטה שמתעוררת אצל בן חמש למקרא, ולא מצינו שרש"י יתעכב על זה.

פהויתירה מזה: רש"י בעצמו מזכיר את העובדה שמשה לא יצא להלחם בעמלק – בפירושו על הפסוק "וידי משה כבדים": "בשביל שנתעצל במצוה ומנה אחר תחתיו, נתייקרו ידיו". וכיון שכן, מתחזקת יותר השאלה: מדוע לא מבהיר רש"י הטעם לכך שמשה עצמו לא יצא להלחם בעמלק, אלא מנה אחר תחתיו?

פווהנה, הגו"א (למהר"ל מפּראַג) כתב: "ואם תאמר, ולמה מנה משה

פז151
אחר תחתיו, ויש לומר, כמו שאמרו ז"ל ויאמר משה ליהושע, לפי שהוא מזרע של יוסף, וכתיב והי' בית יעקב אש ובית יוסף להבה ובית עשו לקש (כפי שכבר הובא בארוכה בפירוש רש"י לפנ"ז), ועמלק מזרע עשו, לכך מנה את יהושע".

פחובכן: זהו אמנם פירוש נאה ע"ד הדרוש (אף שאינו צריך הסכמה...), אבל אין זה שייך לבן חמש למקרא שלומד פירוש רש"י ע"ד הפשט, שאף שלמד כבר בפ' ויחי בברכת יעקב לאפרים ומנשה, ששת את ימינו על ראש אפרים, בגלל שעתיד יהושע לצאת ממנו, לא יעלה על דעתו לקשר את הדברים, שלפי שיהושע הוא מזרע יוסף, שיש ביכלתו לנצח את עשו, לכן עליו לנהל את המלחמה עם עמלק שמזרע עשו.

פטיד. גם צריך להבין בפירוש רש"י על הפסוק "וידי משה כבדים"76:

צא) מדוע מפרש רש"י ש"בשביל שנתעצל במצוה ומנה אחר תחתיו, נתייקרו ידיו" – הרי במדרשי חז"ל מבואר שהסיבה לכך היא בגלל שדחה את המלחמה ל"מחר", ולמה מפרש רש"י שזהו בגלל ש"מנה אחר תחתיו"?

צאב) אם הסיבה לכך שמשה לא יצא בעצמו להלחם בעמלק היא בגלל "שנתעצל במצוה" – למה נענש רק בכך ש"נתייקרו ידיו"?

צבוהגע עצמך: הבן חמש למקרא למד כבר מ"ש בפ' שמות "ויהי בדרך במלון (משה) ויפגשהו ה' ויבקש המיתו", "למשה, לפי שלא מל את אליעזר בנו, ועל שנתרשל נענש עונש מיתה"; ואילו כאן, "נתעצל במצוה", ואעפ"כ לא נענש עונש מיתה, אלא רק "נתייקרו ידיו"?!

צגויתירה מזה:

צדמה שנתרשל ולא מל את אליעזר בנו – הרי זה ענין פרטי, ואילו כאן מדובר אודות ענין שנוגע לכלל ישראל, ואעפ"כ, לא נענש עונש מיתה, אלא רק "נתייקרו ידיו".

צהזאת ועוד:

צובנוגע למילת אליעזר – מביא רש"י פירוש נוסף: "תניא א"ר יוסי, ח"ו, לא נתרשל, אלא אמר, אמול ואצא לדרך, סכנה היא לתינוק עד

צז152
שלשה ימים, אמול ואשהה שלשה ימים, הקב"ה ציוני לך שוב מצרים", והיינו, שעיכוב המילה הי' (לא התרשלות ח"ו, אלא) מצד חשבון ע"פ תורה, ואעפ"כ, נענש עונש מיתה; ואילו כאן, שלכאורה אין חשבון ע"פ תורה שלא יצא בעצמו למלחמה בעמלק, הי' העונש רק בכך ש"נתייקרו ידיו".

צחג) מהו טעם החילוק בין "נתרשל" שבפירוש רש"י בפ' שמות ל"נתעצל" שבפירוש רש"י בפרשתנו?

צטטו. גם צריך להבין בנוגע לכללות הפסוק "ויאמר משה אל יהושע":

קהשם "יהושע" – ניתן בעת שנשתלחו המרגלים, בשנה השנית, ואילו עד אז הי' נקרא בשם "הושע", כמ"ש "ויקרא משה להושע בן נון יהושע". וא"כ, מדוע נאמר כאן "ויאמר משה אל יהושע", שנקרא בשם "יהושע" ולא בשם "הושע"?

קאיש מפרשים, שהחידוש ד"ויקרא משה להושע גו' יהושע" בעת שילוח המרגלים הוא רק בנוגע לאופן קריאתו ברבים, אבל ביחיד קראו משה בשם "יהושע" גם לפנ"ז.

קבאבל בפשטות הכתובים אין זה מחוור כלל, כי, נוסף לכך שלא מצינו בשום מקום חילוק באופן קריאת שמו ביחיד או ברבים, הרי הטעם לשינוי השם מ"הושע" ל"יהושע" הוא – כפירוש רש"י84 – לפי ש"התפלל עליו י-ה יושיעך מעצת מרגלים"; וכיון שכל ענין שילוח המרגלים לא הי' דבר מוכרח, כפי שפירש רש"י מ"ש "שלח לך", "לדעתך, אני איני מצוה לך" – הרי גם שינוי השם מ"הושע" ל"יהושע" לא הי' דבר המוכרח. ומה גם שאפילו בשעה שמשה מחליט לשלוח מרגלים, אין הכרח שיבחר ביניהם את יהושע, שאז יצטרך להתפלל עליו י-ה יושיעך מעצת מרגלים, ולשנות את שמו ל"יהושע". וכיון שכן, אין מקום לכאורה לקרותו "יהושע" לפני המאורע דשילוח המרגלים.

קג153
וכמדובר כמ"פ שכל מה שקשור לפשוטו של מקרא, צריך להיות מוכרח ומובן בפשטות הכתובים, ובהכרח לומר שהסיבה לכך שרש"י אינו מבאר דבר מסויים, היא, בגלל שסומך שהבן חמש למקרא יבין זאת מעצמו, או שכבר הבהיר זאת באיזהו מקומן. וכפי שיתבאר לקמן.

קדטז. בנוגע להערות אאמו"ר על הזהר דפרשת השבוע, מתעכב אאמו"ר בהערה האחרונה על מאמר הזהר על הפסוק "ראו כי ה' נתן לכם השבת", "ר' חזקי' פתח שיר המעלות ממעמקים וגו'", ומבאר:

קה"השייכות דהדרשה הזאת ע"פ ממעמקים קראתיך לראו כו' השבת, הוא, כי ר' חזקי' מפרש שמעמקים (לשון רבים) קאי על עומקא דבירא, בינה, הנמשך ממבועא דכולא, חכמה .. שהוא עדן ונהר, שמשם נמשך השפע לכל הששה מדות דז"א. והיינו ראו כו' השבת, שהוא יומא שביעאה, בינה, שמלובש בה חכמה, והוא הוא העומקא דכלא והעומקא דבירא, שמיני' מתברכין השיתא יומין ו"ק דז"א. וזהו וקראת לשבת ענג, ר"ת עדן נהר גן, עדן נהר הוא הב' עומקים, שמשם נמשך השפע והברכה להגן, בחי' מל', שמל' היא ג"כ בחי' שבת וכו'".

קואך עדיין צריך להבין: מהו הענין ששבת היא בינה (שמלובש בה חכמה), והיא גם בחי' המלכות. וכמודגש יותר בענין גן עדן, שלכאורה הם ב' ענינים שונים, עדן (חכמה שמתלבשת בבינה) וגן (מלכות), ואעפ"כ מחברים אותם ביחד: גן עדן.

קזוכפי שיתבאר לקמן.

קח* * *

קטיז. בנוגע לפירוש רש"י – הנה הטעם מדוע אמר משה ליהושע "צא הלחם בעמלק", ולא יצא בעצמו להלחם בו, יובן ע"פ הדיוק בפירוש רש"י ד"ה "מחר"73, "בעת המלחמה, אנכי נצב":

קיבפסוק לא ברור אם תיבת "מחר" מתייחסת למ"ש לפני' – "צא הלחם בעמלק מחר", או שמתייחסת למ"ש לאחרי' – "מחר אנכי נצב גו'". ולכן מפרש רש"י: "מחר", "בעת המלחמה אנכי נצב", היינו, שתיבת "מחר" מתייחסת למ"ש לאחרי' – "מחר אנכי נצב".

קיא154
אבל עפ"ז הי' רש"י צריך לכתוב רק "מחר, אנכי נצב"; ולשם מה מוסיף רש"י את התיבות "בעת המלחמה"?

קיבאך כאן רואים שבב' תיבות אלו מבהיר רש"י את כל הענין:

קיג"אנכי נצב" – אינו ענין צדדי שאינו שייך למלחמה, אלא זהו "בעת המלחמה", והיינו, שהפעולה ד"אנכי נצב" היא השתתפותו של משה במלחמה,

קידולא רק השתתפות סתם, אלא בכך מנהיג משה את המלחמה – עי"ז ש"מטה האלקים בידי" (כהמשך הכתוב), כפי שהבן חמש למקרא זוכר מה שלמד זה עתה בקריעת ים סוף שמשה אמר לבנ"י "ה' ילחם לכם ואתם תחרישון", כי אם "ויסעו", ואילו משה – "ואתה הרם את מטך ונטה את ידך על הים ובקעהו", ומכאן רואה הבן חמש למקרא סדר הנהגתו של משה – שאינו צריך לקפוץ בעצמו לתוך הים, אלא רק להרים את מטהו כו', ועי"ז מתאפשרת נסיעת בנ"י; ומזה מובן גם בנדו"ד, שאין צורך שמשה יצא בעצמו להלחם בעמלק, כי אם להנהיג את בנ"י במלחמה, עי"ז ש"אנכי נצב על ראש הגבעה ומטה האלקים בידי".

קיהולכן אין מקום לשאול מדוע לא יצא משה בעצמו להלחם בעמלק – כי, השתתפותו של משה במלחמה היא לא ע"י יציאתו למלחמה ביחד עם כל ישראל, אלא עי"ז שמנהיג אותם במלחמה ע"י עמידתו למעלה עם מטה האלקים כו'.

קיויח. אך עפ"ז שואל הבן חמש למקרא לאידך גיסא: מדוע אומר רש"י שמשה "נתעצל במצוה" ובגלל זה "נתייקרו ידיו" – בה בשעה שמשה מילא את תפקידו במלחמה עי"ז שנצב על הגבעה ומטה האלקים בידו?!

קיזוהביאור בזה – מבין הבן חמש למקרא בעצמו ממה שלמד בקרי"ס:

קיחעל הפסוק95 "מה תצעק אלי", מפרש רש"י: "למדנו שהי' משה עומד ומתפלל, אמר לו הקב"ה, לא עת עתה להאריך בתפלה, שישראל נתונין בצרה".

קיט155
ומזה מובן, שאע"פ שמשה הי' צריך לעמוד על ראש הגבעה עם מטה האלקים בידו ולהתפלל – "ויהי ידיו אמונה", "פרושות השמים בתפלה נאמנה ונכונה" – לא הי' צריך להאריך בתפלתו במשך כל היום, "עד בוא השמש", אלא כיון שישראל נתונין בצרה, הי' לו לקצר בתפלתו,

קכ– ולהעיר ממ"ש בפע"ח (אע"פ שבן חמש למקרא לא יודע זאת...) שהזמן של תפלה קצרה הוא לא יותר מג' שעות, שבזמן זה יכולים להמשיך מוחין עליונים כו' –

קכאומיד לאחרי תפלה קצרה – לילך ולהשתתף עמהם במלחמה.

קכבוכיון שהאריך בתפלה "עד בוא השמש" – נענש, אבל לא בעונש גדול, שהרי סוכ"ס הועילה תפלתו לנצחון במלחמה, כי אם בכך ש"נתייקרו ידיו".

קכגיט. וזהו גם הדיוק בפירוש רש"י "שנתעצל כו'", ולא "שנתרשל" (כבפ' שמות) – כי:

קכד"נתרשל" פירושו שדוחה את הדבר לאחר זמן, ולעת-עתה אינו עוסק בו, ואילו "נתעצל" פירושו שעושה זאת, אלא שעשייתו אינה במהירות, כי אם לאט לאט.

קכהולכן מדייק רש"י "בשביל שנתעצל כו'" – כיון שמשה (לא נתרשל, אלא) עשה מה שעליו לעשות – נצב על ראש הגבעה ומטה האלקים בידו, באופן שידיו פרושות בתפלה, אלא שעשייתו נתארכה ביותר (שהאריך בתפלה).

קכוו"בשביל שנתעצל .. נתייקרו ידיו", והיינו, שאע"פ שידיו היו פרושות השמים בתפלה נאמנה ונכונה, שאז צריך להיות במעמד ומצב שמצד כוונת התפלה לא ירגיש מה שנעשה מסביבו כו', מ"מ, כיון שלא הי' זה הזמן להאריך בתפלה, לכן "נתייקרו ידיו".

קכזומזה למדים הוראה בעבודה – שכאשר יהודי מתעסק לבטל את ה"עמלק" שבו או שבסביבתו, יתכן שיחשוב שעליו לעמוד ולהתפלל

קכח156
באריכות, ועי"ז יבטל את קליפת עמלק. ועל זה באה ההוראה: "לא עת עתה להאריך בתפלה", אלא יש למהר ולצאת מיד למלחמה כו'.

קכטכ. והטעם שרש"י לא מפרש כדברי המכילתא שהסיבה לכך ש"נתייקרו ידיו" היא בגלל שדחה את המלחמה ל"מחר"93 – יש לומר:

קללפי דברי המכילתא שנענש על זה שדחה את המלחמה למחר – הנה הא גופא קשיא: מהי הסיבה שבגללה דחה משה את המלחמה למחר?!

קלאולכן מוכרח רש"י לפרש פשוטו של מקרא באופן אחר – שאין מקום לעונש על דחיית המלחמה למחר, כיון שאין בכך חסרון כלל.

קלבוענין זה מבהיר רש"י עי"ז שמפרש מ"ש "בחר לנו אנשים", "גבורים ויראי חטא שתהא זכותן מסייעתן", ומובן, שבחירת אנשים גבורים ויראי חטא, ובפרט כאלו שימצאו חן בעיני משה, אינה יכולה להיות תיכף ומיד על אתר, ולכן הי' צורך לדחות את המלחמה למחר.

קלגכא. הביאור בנוגע להערות אאמו"ר על הזהר:

קלדהקשר של ענין השבת עם בינה וגם עם מלכות – יש לבאר ע"פ המדובר בענין חרב של שתי פיות, שענינה לכרות את יניקת החיצונים בב' האופנים: ממקום גבוה ביותר, ע"ד מ"ש "אם תגבי' כנשר גו' משם אורידך", או מריבוי הצמצומים. וענינם בספירות – בינה ומלכות: ע"י בינה נכרתת היניקה ממקום גבוה, וע"י מלכות – ש"רגלי' יורדות" – נכרתת היניקה מריבוי הצמצומים. אמנם, ב' ענינים אלו נעשים (לא ע"י שתי חרבות שונות, אלא) ע"י חרב אחת שיש לה שתי פיות (וע"ד משנת"ל במאמר אודות האחדות של ב' הענינים דחמימות וקרירות, שנמשכים ממקום אחד).

קלהועד"ז בנוגע לשבת – שזוהי דרגא אחת שיש בה הענינים דחכמה ובינה (עדן ונהר), וגם ההמשכה למלכות (ועל ידה – למטה מזה עד לעוה"ז), להמשיך שם בחי' החכמה והבינה.

קלוכב. ולהעיר, שהמדובר אודות ענין השבת קשור עם המדובר כמ"פ בנוגע להדגשת ענין השבת בשנה זו,

קלז157
החל מצד כללות השנה – שהיא שנת השמיטה, "שבת לה'", וכן ר"ה (שמצד עצמו הו"ע השבת) חל בשבת, וכן י"ט כסלו, ר"ה לחסידות, חל בשבת, וכן יום ההילולא חל בשבת (נוסף לכך שיום הילולא מצד עצמו קשור גם עם ענין השבת, כי, בשבת היא העלי' ד"ויכולו השמים וגו'", וזהו גם ענינו של יום ההילולא, שבו מתעלים כל הענינים שהיו במשך ימי חייו, ובפרט כשמדובר אודות איש כללי, כך, שגם העלי' היא של ענינים כלליים).

קלחוהרי כללות ענין השבת הוא באופן ש"אין עצב בה", אלא כל הענינים צריכים להיות מתוך מנוחה, שמחה ותענוג, ובאופן שממשיכים את ענין התענוג בכל הענינים הרוחניים והגשמיים, ועד לבני חיי ומזוני, וכולם – רויחי.

קלטוכך באים מפרשת בשלח – באופן של שירה – לפרשת יתרו, שבה מקבלים את התורה, לאחרי הקדמת נעשה לנשמע,

קמועד שבאים לגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו, בקרוב ממש.

קמא[כ"ק אדמו"ר שליט"א נתן המזונות עבור ה"מלוה מלכה", ולאחרי שברך ברכה אחרונה ונטל ידיו לתפלת מנחה (ובינתיים ערכו "שבע ברכות") – התחיל לנגן בעצמו הניגון "צמאה לך נפשי", ואח"כ אמר:]

קמב* * *

קמגכג. ידועה תורת הבעש"ט על הפסוק "צמאה לך נפשי גו' כן בקודש חזיתיך" (שאמר דוד המלך בהיותו במדבר, במצב של צמאון ותשוקה שיוכל לבוא אל מקום הקודש), "הלואי בקודש חזיתיך", שגם כשנמצאים "בקודש", יהי' אותו צמאון ותשוקה כמו בהיותו "בארץ צי' ועייף".

קמדוכך יכולים לומר בקשר למעמד ומצב עתה בארץ הקודש בנוגע ל"מיהו יהודי":

קמהתמורת זה ש"מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים" לכל תפוצות

קמו158
ישראל – הנה דוקא משם יוצא ענין של גיור באמצעות תעודת-נייר תמורת 25 דולר, ועי"ז נחשב ל"יהודי" בכל העולם כולו! – עד עתה לא עלה על הדעת לעשות דבר כזה בחוץ-לארץ, אלא דוקא בארץ ישראל!

קמזועל זה אפשר לומר "כן בקודש חזיתיך" – הלואי שבארץ הקודש לא היו סוטים מדרך הישר ומתדרדרים למצב גרוע כל כך!...

קמחכד. וענין זה קשור גם עם פרשת השבוע:

קמטפ' בשלח באה בהמשך להמסופר אודות היציאה ממצרים באופן ש"גם ערב רב עלה אתם" (מאלו ששלח פרעה עם בנ"י) – שהיתה ברירה לקבל אותם או לא, ולפועל הסתכן משה רבינו וקיבל אותם, ואח"כ ראו את הצרות שסבלו בנ"י מהערב רב בהיותם במדבר ארבעים שנה, שגרמו לרבים מבנ"י לסור מן הדרך וכו', החל מחטא העגל (כמ"ש "כי שחת עמך"), שמיד אחריו – "ויפול מן העם ביום ההוא כשלשת אלפי איש", ועליו נאמר "וביום פקדי ופקדתי", שמזה סובלים בנ"י עד היום הזה.

קנואע"פ שמאורע זה הי' קודם מ"ת, הרי אפילו לפני מ"ת הי' צ"ל כמה הגדרות של גירות (כפי שמצינו שענין הגירות התחיל כבר בזמן יצי"מ, עד שלקראת מ"ת הוצרכו כל בנ"י לומר "נעשה ונשמע"), ולכן נחשב הדבר לחסרון עבור משה רבינו.

קנאועאכו"כ בנוגע לזמן דעכשיו, שנמצאים לאחרי מ"ת – הרי בודאי מופרך לגמרי לחשוב אודות ענין כזה ח"ו!

קנבומזה באים לפרשת יתרו, שבה רואים כיצד צריך להיות גיור אמיתי – גיור כהלכה דוקא, כמו אצל יתרו, שקיבל על עצמו קיום כל התורה כולה, ואדרבה: על ידו ניתוספה פרשה בתורה, שלכן נקרא "יתר", "ע"ש שיתר פרשה אחת בתורה".

קנגכה. ועוד ענין בפ' יתרו – בנוגע למינוי דיינים:

קנדא' התנאים הנדרשים בנוגע למינוי דיינים – אפילו "שרי עשרות" (שממונים על עשרה אנשים) בלבד – שהם צריכים להיות

קנה159
"שונאי בצע"123, כדי שלא יוכלו לשחד אותם (שזהו ענין שמנוגד אפילו לחוקות הגוים),

קנו– ושוחד הוא לא רק כסף, אלא גם כל שאר הענינים שיש לאדם נטי' אליהם, ובמיוחד כבוד, שזהו הדבר הכי קשה לאדם להתגבר עליו, שלכן הרי זה אחד הדברים ש"מוציאין את האדם מן העולם" (עוד יותר מאשר "קנאה" ו"תאוה", שלכן נמנה באחרונה, כיון שקנאה ותאוה יש להם סוף, ואילו כבוד אין לו סוף...) –

קנזשהרי אם יהיו משוחדים, אזי לא יוכלו לפסוק דין לאמיתתו, כפי שאומרת התורה שהמציאות היא ש"השוחד יעור עיני חכמים ויסלף דברי צדיקים", כך, שכל דיין שמקבל שוחד (באיזה אופן שיהי' – בממון או משרה מכובדת וכיו"ב) הרי הוא פסול לדין, עד שישוב בתשובה וינתק את עצמו מכל טובת הנאה כו'.

קנחובהקדמה לזה נאמר שצריכים להיות "יראי אלקים אנשי אמת"123, כולל גם שלא להתיירא מבני אדם, "שר" בממשלה וכיו"ב, אלא לומר את האמת – שהפעילו עליהם לחץ וכו'.

קנטוכאן רואים שהכל כבר הובהר מראש:

קסבמנחת אלעזר (מיד בחלק א') מביא הרה"צ ממונקאַטש ש"תקנו שלשים גאונים בישראל וראשי ישיבות תקנה גדולה .. כי לא ישתדל שום רב להשיג משרת הרבנות ע"י .. כסף וזהב .. כל תחבולה כו'", וקבעו זאת "לזכרון עולם"; ומביא גם שיש "חרמות חמורות ("ומה לנו גדול מחרם דשמו מוכיח עליו") שעשו ראשי הגאונים .. בועד ד' ארצות .. לבטל מכל וכל מינוי הרבנות שנעשה ע"י כסף .. ובין החתומים הגדולים נמצאו .. הלבוש והמהרש"ל וסמ"ע והמהרש"א ומהר"ם מלובלין וכו'"; וכפי שמאריך שם בלשונות חריפים ביותר (יותר גרוע אפילו ממה שאומרים בנוגע לג' העבירות שעליהם נאמר "יהרג ואל יעבור"), שאינני רוצה לחזור עליהם!

קסא[(כ"ק אדמו"ר שליט"א הוסיף בבת-שחוק:) ויש להעיר – דרך אגב – בנוגע לענין החדש שמרעישים אודותיו לאחרונה, שכל אלו שהם ראשי-ישיבות, אסור להם להרעיש אודות ענין זה. ובכן: בנוגע לתקנה הנ"ל נזכרו גם "ראשי ישיבות"!...].

קסב160
ובכן: אם רק מוציאים שורות אחדות בנוגע לרקע כתיבת הדברים, יכולים לחשוב שהדברים נכתבו ממש בנוגע למצב ההוה!

קסגכו. כ"ק אדמו"ר שליט"א המשיך לדבר אודות ענין השוחד – בנוגע לפלוני שקשור עם הענין של ה"אח ואחות" (ולפנ"ז עם הענין של "גיורי וינה", ולפנ"ז עם הענין של הכשלת יהודים בנסיעת אניות ישראליות בשבת), שנתברר, שהסיבה לכך שמתערב בדבר, היא, בגלל שהוא קרוב משפחה לאמם של האח והאחות!

קסדוכאן רואים עד כמה יכולים לתעות ("פאַרקריכן") מצד ענין ה"שוחד", וזאת, למרות שמדובר אודות יהודי שומר תומ"צ, שעוסק בלימוד התורה מתוך להט ("קאָכט זיך אין לערנען"), וביום הש"ק לובש "איצטלא של משי", וחובש "שטריימל"!...

קסה(וסיים:) הלואי שהתורה שלמד תגן עליו (לא רק שלא יזיק לו כו', אלא) שישוב בתשובה, ובפרט שהוא בעצמו יודע את האמת, אלא צריך רק לפעול על עצמו שלא להתפעל מהסביבה, ולהתנהג כדרישת התורה; ויש להמשיך ולדרוש זאת ("מאָנען און מאָנען"), עד שיפעלו עליו.

קסו– מישהו שאל אצלי אם אני ממשיך עדיין להרעיש ("טומלען") על ענין זה, וכשהשבתי בחיוב, לעג ממני, באמרו, שזה לא יועיל! אבל באמת, אין מה ללעוג, שכן, מבלי הבט על כך שעד ערב שבת לא התחרט פלוני על כך, צריך להמשיך לדרוש זאת, כיון שאי אפשר לדעת מהותו של יהודי, וכידוע תורת הבעש"ט על הפסוק "כי תהיו אתם ארץ חפץ", שאצל כל יהודי טמונים אוצרות יקרים כו', וצריכים רק לגלות אותם, ולכן צריך להמשיך לדבר ולהרעיש על זה, ולקוות שיפעלו הדברים, עי"ז שיערה עליו רוח ממרום, "ושב ורפא לו".

קסזכז. ויה"ר שכיון שבאים עתה לפרשת יתרו, שהיא הפרשה דמ"ת, תהי' ההנהגה בדרך התורה, כיון ש"אין לנו .. רק התורה הזאת", ובפרט בנוגע לבנ"י שנמצאים בא"י, שיש להם מצוות יתירות – מצוות התלויות בארץ, ובפרט בשנה זו שהיא שנת השמיטה.

קסח161
וכשם שמ"ת פעל בכל העולם, כמארז"ל שבשעה שאמר הקב"ה עשה"ד הנה "עוף לא פרח שור לא געה וכו'", ועד שפעל ש"לא יהי' לך אלהים אחרים" – יפעלו גם עתה שענין התורה יהי' ניכר ונרגש בכל העולם.

קסטועד שנזכה לקיום היעוד "ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו והיתה לה' המלוכה" – כשתסתיים הגלות, ונלך לגאולה ע"י משיח צדקנו, בקרוב ממש.

קע[לאחרי תפלת מנחה התחיל כ"ק אדמו"ר שליט"א לנגן הניגון "ניעט ניעט ניקאַוואָ"].

קעא______ l ______