Toras Menachem·Vol. 71 (5733·Part 2)·Sicha of Shabbos Parshas Vayakhel·Parshas Shekalim·Shabbos Mevarchim and Eve of Rosh Chodesh Adar Sheni 5733תורת מנחם·עא - שנת תשל"ג - חלק שני·שיחת ש"פ ויקהל·פ' שקלים·מבה"ח וער"ח אדר שני·ה'תשל"ג

א196
בס"ד. שיחת ש"פ ויקהל, פ' שקלים,
מבה"ח וער"ח אדר שני, ה'תשל"ג.

בבלתי מוגה

גכ"ק אדמו"ר שליט"א קידש על היין.

דא. פרשת שקלים היא אחת והראשונה מד' הפרשיות, שאף שקורין אותן פעם אחת בשנה, הרי זה נוגע לכל השנה כולה, כמודגש במיוחד בפ' שקלים ששייכותה לכל השנה כולה נראית בגלוי יותר מבשאר ג' הפרשיות (ומזה מובן שכן הוא גם בנוגע לענינים כפי שהם בפנימיות ובנסתר, שמהם נמשכים הענינים כפי שבאים בגלוי).

הולדוגמא: בנוגע לפרשת זכור, שבה קורין הציווי "זכור את אשר עשה לך עמלק", מבואר בפוסקים שע"י קריאת פ' זכור פעם אחת בשנה יוצאים י"ח מצות זכירת עמלק על כל השנה, כך, שזהו ענין שנוגע לכל השנה כולה. אבל אעפ"כ, לא רואים בגלוי שכל ימי השנה קשורים עם פרשת זכור (ורק כשמתבוננים בדינים והלכות דקריאת פ' זכור, מבינים שזהו ענין שנוגע לכל השנה). וגם אלו שאומרים שש זכירות (כולל זכירת מעשה עמלק) בכל יום, וכפי שמביא רבינו הזקן בשו"ע ש"טוב לזכרן אצל קריאת שמע כו'" – הרי זה ענין בפני עצמו, ואינו קשור בגלוי עם הקריאה דפ' זכור.

ואבל בנוגע לפרשת שקלים, רואים בגלוי שהיא קשורה עם כל השנה כולה, כי:

זבפרשת שקלים קורין אודות מצות נתינת מחצית השקל – "זה יתנו כל העובר על הפקודים ("מבן עשרים שנה ומעלה") מחצית השקל בשקל הקודש גו' תרומה לה'", "והן לקנות מהן קרבנות צבור של כל שנה ושנה".

ח[ולהעיר, שאע"פ שנתינת מחצית השקל היתה צריכה להיות באופן ש"מוסרו ל(קופת ה)צבור יפה יפה", כדי שיהי' ממון צבור, והרי "צבור"

ט197
אינו צירוף של כמה יחידים, כמו שותפות, שניכר חלקו של כל אחד מהשותפים, אלא זוהי מציאות חדשה שבה נאבדת מציאות היחיד – הרי זה נעשה עי"ז שכל אחד מישראל נתן מחצית השקל].

יוהרי התחלת העבודה של כל יום בימות השנה היא בהקרבת קרבנות צבור – החל מ"עולת תמיד העשוי' בהר סיני", קרבן תמיד של שחר שהקריבו בהתחלת היום בזמן שביהמ"ק הי' קיים, עבור כאו"א מישראל, אפילו יהודי שנמצא בקצוי תבל (שהרי גם בנ"י שבחו"ל הוצרכו ליתן מחצית השקל כדי להשתתף בקרבנות הצבור), ומובן שעי"ז נפעל אצלו עילוי גדול ביותר; ועד"ז בזמן הזה, ש"תפלות כנגד תמידין תקנום", והרי עבודת התפלה היא התחלת העבודה של כל יום בימות השנה.

יאונמצא, שפרשת שקלים הו"ע מיוחד ("אחת בשנה") שנוגע וקשור בגלוי עם כל ימות השנה – כיון שנתינת מחצית השקל (תוכנה של פרשת שקלים) היא ההכנה להתחלת העבודה של כל יום במשך כל השנה, ועד"ז בנוגע לקריאת פרשת שקלים, דכיון ש"כל העוסק בתורת עולה כאילו הקריב עולה", הרי ע"י קריאת פרשת שקלים ממלאים את כל הענינים דמצות מחצית השקל (גם הענינים שלא באים בנתינה בפועל).

יבב. וזהו גם מה שמצינו דין פלא במחצית השקל שלא מצינו דוגמתו בשאר ענינים:

יגבנוגע לשאר ענינים של צדקה – הנה כאשר אדם נודר ליתן סכום כסף לצדקה, אינו חייב ליתן את כל הסכום בבת אחת, אלא יכול ליתנו בכמה פעמים. ואדרבה, יש מעלה בנתינת הצדקה בריבוי פעמים, כמארז"ל "הכל לפי רוב המעשה", כפי שמבאר רבינו הזקן באגה"ק (באריכות לפי ערך) שזהו כדי לזכך הנפש ע"י ריבוי המעשה (כיון שהרגל נעשה טבע), ובפנימיות הענינים – "לייחד יחוד עליון פעמים רבות".

יד198
ואילו בנוגע למחצית השקל – פוסק הרמב"ם ש"נותנו כולו כאחת בפעם אחת". ואכן מצינו שהמפרשים מתייגעים למצוא את מקור הדברים.

טוומזה מובן בנוגע לפנימיות הענינים ותכונות הנפש – שמצות מחצית השקל מגעת במקום שאין (ולא שייך) בו התחלקות לפרטים; או שנותנים הכל או שלא נותנים כלום.

טזוהענין שלמעלה מהתחלקות במחצית השקל כפי שהוא בעבודת התפלה (כנ"ל שמחצית השקל היא הכנה לתמידין שכנגדם תקנו התפלות) הו"ע דשמונה-עשרה (עיקר התפלה), שאז עומד יהודי בתכלית הביטול (שלא מצינו דוגמתו בשאר חלקי התפלה, לא בק"ש*, ועאכו"כ לא בברכות ק"ש, ועאכו"כ לא בפסוקי דזמרה) – "כעבדא קמי מרי'", שאינו מציאות לעצמו כלל, וכידוע בדין ד"מה שקנה עבד קנה רבו", שאין זה באופן שתחילה קונה העבד בתור מציאות לעצמו, ואח"כ קונה

יז199
רבו, אלא שמלכתחילה קונה (העבד עבור) רבו, כיון שהעבד אינו מציאות לעצמו, אלא כל מציאותו היא מציאות האדון, וכמבואר בארוכה בהמשך תרס"ו ע"ד החסידות.

יח*) שהרי בק"ש שואל ומשיב מפני הכבוד כו', ומותר לקרוץ בעיניו, וכמעשה דרב. ומ"ש בשו"ע אדה"ז או"ח סס"ג ס"ז: "הקורא ק"ש לא ירמוז כו'" – הרי מפורש הטעם "מפני שנראה כקורא דרך עראי" (עראי ולא קבע – ולא ביטול), וכן איתא שם שלאחר פרשה ראשונה "מותר לצורך מצוה קצת". משא"כ בתפלה דצ"ל "כעבדא קמי מרי'", בלי שום תנועות. ועיין ברכות לג, רע"א: "עומד לפני מלך מלכי המלכים כו'" (וידוע דמאן דמחוי כו'). ולהעיר משו"ע אדה"ז שם סק"ד ס"ב: "עומד לפני המלך – אין לזוז ממקומו".

יטוכיון שמצות מחצית השקל מגעת במקום שלא שייך בו התחלקות, הרי מובן, שבדרגא כזו לא שייך לחלק בין יום אחד למשנהו, אלא כל הימים הם בהשוואה. וזוהי ההסברה בפנימיות הענינים לשייכות הגלוי' של פרשת שקלים לכל ימות השנה.

כג. המשך הביאור בענין "זה יתנו", כמארז"ל "כמין מטבע של אש הוציא הקב"ה מתחת כסא כבודו והראהו למשה ואמר לו זה יתנו, כזה יתנו", בגלל ש"תמה (משה) על הדבר מה יוכל אדם ליתן כופר נפשו",

כא– דאף שכבר אמר הקב"ה למשה בנוגע לקרבנות ובנוגע למשכן (לאחרי ש"נבהל ונרתע לאחוריו", באמרו, "מי יוכל להספיק לו קרבנות כו'", "מי יוכל לעשות לו מקדש כו'") "איני מבקש כו' אלא לפי כחן", הנה בשלמא המשכן שהשתתפות בנ"י בעשייתו היתה מצד נדבת לבם,

כב200
וכן הקרבנות שהקרבתם היא לרצונו של בעל הקרבן, הרי הם "לפי כחן"; משא"כ נתינת מחצית השקל, כיון ש"כופין את מי שלא נתן עד שיתן .. ולוקחין עבוטו בעל כרחו" – הרי זו נתינה שאין בה "כחן של ישראל", ואיך תוכל להיות "כופר נפשו"?

כגולכן, "מטבע של אש הוציא הקב"ה מתחת כסא כבודו – ששם "הנשמות גזורות" – והראהו למשה ואמר לו זה יתנו", להורות שגם נתינה גשמית קשורה עם האש שבנשמה, כפי שמתבטאת בגלוי בענין המעשה.

כדוההוראה, שמחד גיסא צריך בחי' משה שבכל אחד מישראל (חכמה שבנפש) להבהל ולהרתע מזה שעבודתו היא רק במעשה, ללא

כה201
חיות והרגש, ועי"ז יומשך ויתגלה בזה ענין האש; ולאידך גיסא, כשצריך לקרב יהודי לתומ"צ, אין להמתין עד שיבין בשכל ויחפוץ לקיים את המצוות, אלא יש להתחיל במעשה בפועל, אפילו בדרך כפי', וסוכ"ס יתגלה בזה גם האש של הנשמה –

כוהוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס בלקו"ש חט"ז ע' 381 ואילך.

כז(וסיים כ"ק אדמו"ר שליט"א:)

כחוזהו ענינו של כל אחד מישראל – כדברי המשנה: "אני נבראתי לשמש את קוני" – שע"י עבודתו הרי הוא מכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף זכות, ועושה מהעולם כולו דירה לו ית' בתחתונים, באופן ד"ושכנתי בתוכם", "משכן דאיקרי מקדש".

כטועי"ז פועלים את הגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו, שיבנה מקדש במקומו, ו"שם נעשה לפניך (כולל גם מצות מחצית השקל) .. כמצות רצונך", בקרוב ממש.

ל* * *

לאד. מאמר (כעין שיחה) ד"ה כי תשא את ראש בנ"י וגו'.

לב* * *

לגה. ביאור טעם חלוקת הציוויים דאזהרת שבת ומלאכת המשכן לב' אמירות, לפי שבאזהרת שבת חזר משה על הציווי ששמעו כל בנ"י בעשה"ד, ואילו על מלאכת המשכן "צוה ה' (לי – למשה) לאמר (לכם)". ולכן הקדים אזהרת שבת למלאכת המשכן (אף שהציווי על

לד202
שבת כאן הוא רק הקדמה ופרט בדיני מלאכת המשכן, שאינה דוחה שבת) – בגלל המעלה והחשיבות המיוחדת דשבת, שלכן אינה נדחית מפני מלאכת המשכן;

להוההוראה בנוגע לגודל הענין ד"לאפרושי מאיסורא", גם בשעה שעוסקים בענין הכי עיקרי דהשראת השכינה, שבשביל זה הקהיל משה רבינו את כל בנ"י, להזהירם שמלאכת המשכן אינה דוחה את השבת –

לוהוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס בלקו"ש חי"א ע' 158 ואילך.

לזו. ועוד ענין ב"ויקהל משה את כל עדת בני ישראל" – בנוגע למלאכת המשכן:

לחענין המשכן הוא – כמפורש בקרא49 – "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", וכדרשת חז"ל: "בתוך כל אחד ואחד". ולכן הקהיל משה רבינו את כל בנ"י, אנשים נשים וטף – כיון שהציווי אודות מלאכת המשכן נוגע לכולם, לפי שע"י המשכן שוכן הקב"ה בתוך כאו"א מישראל.

לטולהעיר, שדוקא ע"י הענין ד"ושכנתי בתוכם" יכול להיות "ויקהל משה את כל עדת בני ישראל", כי, ההתאחדות של כל בנ"י היא – לא בשעה שעושים היפך רצון העליון ח"ו, כמ"ש "לא תאמרון קשר לכל אשר יאמר העם הזה קשר", אלא דוקא בענינים של קדושה הקשורים עם הקב"ה, וכמ"ש "ויחן שם ישראל נגד ההר", והיינו, שדוקא "נגד ההר" – הר סיני שבו היתה מ"ת – נעשה "ויחן" לשון יחיד, "כאיש אחד בלב אחד".

מ203
ז. ומצינו ענין נוסף שבו נוגע שיהיו כל בנ"י ביחד – כדאיתא בגמרא: "אין מעמידין פרנס על הצבור אלא אם כן נמלכים בצבור, שנאמר ראו קרא ה' בשם בצלאל, אמר לו הקב"ה למשה, משה, הגון עליך בצלאל, אמר לו, רבונו של עולם, אם לפניך הגון, לפני לא כל שכן, אמר לו, אעפ"כ לך אמור להם. הלך ואמר להם לישראל, הגון עליכם בצלאל, אמרו לו וכו'", והיינו, שלא די בכך שהוא הגון לפני הקב"ה ולפני משה, אלא יש צורך גם בהסכמת כל בנ"י.

מאוכאן המקום להזכיר אודות הענין הידוע – שרוצים למנות בתור רב בישראל אדם שלקח שוחד!

מבשוחד – הוא ענין שהקב"ה אינו רוצה, כפי שאומר בתורתו שמי שלוקח שוחד אינו יכול להיות רב בישראל; וגם משה אינו רוצה זאת – כידוע בענין "משה שפיר קאמרת", שרבנים וראשי-ישיבה שבכל דור נקראים בשם "משה", וכבר אמרו כמ"פ שאינם מסכימים על זה; וכיון שמינוי רב שלוקח שוחד הוא נגד הקב"ה ומשה – הרי זה גם נגד בנ"י!

מגוהרי זה דבר מבהיל – שרוצים למנות פרנס על הציבור בניגוד לרצון הציבור!

מדזאת ועוד: הממשלה אינה זו שיכולה לחוות דעה מי לבחור בתור רב, שהרי בממשלה ישנם כאלו שאינם מאמינים,

מה– האמת היא שכל בנ"י הם "מאמינים בני מאמינים", אבל, יש כאלו שאצלם האמונה היא בגילוי, ויש כאלו שבגלוי אומרים שאינם מאמינים בתורת משה, אלא ב"תורת מאַרקס", להבדיל... –

מוויש שם גם נוצרים ומוסלמים וכו', והם אלו שתהי' להם הדעה מי לבחור בתור רב?!...

מזומובן שהבחירה שלהם אינה בגלל שזהו רצון התורה כו', שהרי הם בעצמם אומרים שאין להם חלק בתורת ישראל!

מחרוצים להשלות את הציבור שבבחירות לרבנים הראשיים בחר כל אחד לפי דעתו. אבל אין האמת כן, אלא הבחירות התקיימו לפי דרישת הממשלה, וכפי שהתפרסם לאחרונה בעיתונים [שהרי כל זמן שלא נדפס בעיתונים, יכולים להכחיש גם דבר שנאמר ברבים...] שימים אחדים לפני

מט204
הבחירות קבעה הממשלה במי צריך לבחור: ראו קראנו בשם פלוני בן פלוני!...

נולהעיר, שהממשלה יכולה אמנם לעשות הרבה דברים טובים, אבל אין זה דוחה ענינים הקשורים עם תורה ואמונה בהקב"ה – ע"ד האמור לעיל (ס"ה) שמלאכת המשכן אינה דוחה שבת, וכך גם בנוגע לבנין המשכן שעליו נאמר "ושכנתי בתוכם", "בתוך כל אחד ואחד".

נאח. ובאמת, הנה כל הצרה בנוגע לענין הנ"ל באה מהצרה בנוגע ל"מיהו יהודי" – שכמה רבנים וראשי-ישיבות הסתגרו בחדרם (אני את נפשי הצלתי...), באמרם, שזוהי "שאלה פוליטית", ולכן אין זה שייך אליהם, כיון שענינם הוא ללמוד תורה בהתמדה, ולא להתערב ב"פוליטיקה"!...

נבהאמת היא, שהענין של "מיהו יהודי" מחריב את כל המחיצה שבין ישראל לעמים, ופותח פתח רחב שגוים יוכלו להכנס לארץ ישראל ללא הגבלות.

נגוהגע עצמך:

נדלאחרונה נתעוררה שקו"ט בנוגע להחזרת שטחים נרחבים מא"י, בגלל שבשטחים אלו יש מליוני ערבים שלא יודעים מה לעשות עמהם. ובה בשעה הולכים ומרעישים שנשי ישראל לא ילדו יותר מילד אחד או שני ילדים... – בנוגע לחוק ההפלה, טוענים שיש דמוקרטי', אבל למה צריכים לשלוח מדריכות וכו' לנערות ספרדיות לשדל אותן להסתפק בילד אחד או שני ילדים?!...

נהואח"כ קובעים חוק של "מיהו יהודי", שפותח פתח רחב שגוים יוכלו להכנס לארץ ישראל!

נוולאחרי כל זה, טוענים כמה ראשי-ישיבות שאין להם להתערב בזה, כיון שעסוקים באמירת "שיעור"!...

נזובכן: נוסף על עצם הענין המובן בפשטות שאמירת שיעור וכיו"ב אינה פוטרת מלעסוק בביטול גזירת "מיהו יהודי" שמסירה את המחיצה שבין ישראל לעמים, נוגעת הגזירה גם לאמירת השיעור גופא – כי,

נח205
שיעור בתורה צריך לומר ליהודים, וא"כ, מי שרוצה לומר שיעור בתורה, עליו להבטיח תחילה שיהיו יהודים!...

נטמחשבתם של ישראל קדמה לכל דבר, גם לתורה, וראי' לדבר, ממ"ש בתורה "דבר אל בני ישראל". ולכן, אם רוצים לומר שיעור בתורה, צריך להבטיח תחילה את מציאותם של ישראל!

סט. וכמדובר כמ"פ שבהיותנו בדור יתום מראה הקב"ה את כל הענינים בגלוי כדי להקל את הנסיונות – רואים בגלוי שהענין של "מיהו יהודי" פוגע גם בתורה:

סאאותם ארבעה-חמשה אנשים שגרמו את הצרה של "מיהו יהודי", באמרם, שהם הבאי-כח של היהודים הדתיים, הנה לפני יומיים קיבלו (לא בעצמם אלא ע"י שכירם ולקיטם) הצעה והחלטה בנוגע לבחורים מ"ישיבות ההסדר" שצריכים לגייס אותם לצבא.

סבהצעה זו באה לא מה"מערך" (מפא"י), או מפ"ם, ואפילו לא מהקומוניסטים (רק"ח), אלא דוקא מאלו שהולכים ומכריזים שהם מדברים בשם ה"דת"; הם אלו שכתבו זאת ע"ג נייר-מכתבים שבראשו מתנוססת הסיסמא "ארץ ישראל לעם ישראל על פי תורת ישראל"!...

סגמשה דיין ובן גוריון – שיחררו את בחורי הישיבות, ודוקא אלו שמדברים בשם הדת, הם דורשים שיגייסו את בחורי הישיבות לצבא!

סדלמה הם באמת עושים זאת? – ובכן: כיון שהם צריכים לומר שהם אלו שמדברים בשם התורה, עליהם להראות שהתורה נמצאת אצלם. וכיון שהם רואים שישיבות אחרות לומדים בהתמדה וכו', ואילו אצלם לא לומדים בהתמדה כ"כ – אזי צריכים לבחור בא' מב' האופנים: או שגם אצלם יתחילו ללמוד בשקידה והתמדה, אבל זוהי דרך קשה, ולכן חשבו על עצה קלה יותר: לא לאפשר שבישיבות אחרות ילמדו בשקידה והתמדה!...

סהובכל אופן, מהאמור לעיל (שאלו שגרמו לצרה של "מיהו יהודי" נטפלו לאחרונה להחריב את הישיבות) רואים איך שהענין של "מיהו יהודי" נוגע גם לתורה.

סווכאן רואים איך ש"מצוה גוררת מצוה וכו'": בתחילה טענו שאין

סז206
להתפעל מצעקות של כמה קיצונים, שלאחרי משך זמן ירגעו... ובסופו של דבר לא מניחים ללמוד תורה!

סחוהאשמים הם אלו ששותקים, שכן, אילו היו מלכתחילה עומדים בתוקף המתאים בענין "מיהו יהודי", לא היו מגיעים לענין גיוס בחורי הישיבות.

סטואין כאן המקום לדבר בגנותם של ישראל, ובפרט לאחרי קריאת היום בתורה בענין "ויקהל משה את כל עדת בני ישראל".

עי. וכיון שבשבוע זה מתקיים כאן הכינוס של אגודת הרבנים, יש לנצל הזדמנות זו כדי להביע מחאה אחת ולתמיד ולהכריז שרב שנתמנה ע"י הממשלה נגד הקב"ה, נגד התורה ונגד בנ"י, אינו רב, ופסקי-הדינים שלו בטלים!

עאבנוגע לפס"ד שלו הידוע – הרי בלאה"כ אין חילוק, כיון שהדין הוא שקידושין תופסין בחייבי לאוין, כך, שאפילו כאשר כל הרבנים פוסקים לאיסור, תופסין הקידושין; אבל כאן לא מדובר אודות פס"ד הנ"ל, אלא בכלל, שמי שנתמנה מצד שוחד, בטלים פסקי-הדינים שלו!

עבובודאי תכריז אגודת הרבנים כאן – כפי שהכריזו הרבנים בארץ ישראל – שהתורה הזאת לא תהא מוחלפת, כלשון הרמב"ם בי"ג עיקרים שלו, ע"פ משנ"ת בתושבע"פ.

עג"ולא תהא תורה שלמה שלנו כשיחה בטילה שלהם" – שגם הם אינם עושים היפך החוקים שלהם, שנקבעו ע"י נפוליון או טיטוס (שהחריב את ביהמ"ק) וכיו"ב, בגלל שכך נהגו בתורכי' או בצרפת; ועאכו"כ בנוגע ל"תורה שלמה שלנו" שקדמה לאלו יותר מג' אלפי שנה, ועל זה כל אחד מישראל "מושבע ועומד מהר סיני" – הרי בודאי שאלו שאומרים בגלוי שאין להם חלק לא בתושבע"פ ולא בתורת משה, אסור להם להתערב בענין הקשור עם דת ותורה, ועאכו"כ לבחור רב בישראל!

עדיא. וכיון שאי אפשר להעריך את כחו של יהודי,

עהוכדברי הבעש"ט שבנ"י הם כמו "ארץ חפץ" שיש בה "מים

עו207
חיים", ואבנים טובות ומרגליות כו', אלא שהחילוק הוא רק אם הם בקירוב או בריחוק יותר, שאז צריכים לידע היכן לחפש ולחפור כו', והעיקר, לא להתעייף אלא להמשיך לחפור, לחזור לעורר כו',

עזהנה יה"ר שיפעלו הדברים שיתחרטו על העבר, והעיקר – קבלה טובה על להבא, ובאופן ש"ישברו פספסיהם".

עחועד שנזכה לכך שמשיח "יכוף כל ישראל לילך בה ולחזק בדקה" – "יכוף" דייקא, אפילו אם לא ירצו... "וילחם מלחמות ה'", והיינו, שלא יסתגר בד' אמותיו, אלא יערוך מלחמה, ולכן – "וינצח", ו"יבנה מקדש במקומו"51,

עטורק אז מסתיימת הגלות ומתחילה הגאולה, כהפס"ד הברור ברמב"ם51 שרק לאח"ז "יקבץ נדחי ישראל",

פוכפי שמסיים ש"אז אהפוך אל עמים שפה ברורה גו' לעבדו שכם אחד", כיון שגם גוים יכירו את מעלת בנ"י שהם "גוי אחד בארץ",

פאוכל זה יהי' בדרכי נועם ובדרכי שלום, ו"שמחת עולם על ראשם".

פב[כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה לנגן הניגון "אתם שלום"].

פג* * *

פדיב. בזהר דפרשת השבוע מסופר שכאשר רשב"י ישב פעם עם החברייא ודיבר במלין דאורייתא, "חמא לר' יוסי דהוה מהרהר במילי דעלמא, אמר לי' יוסי קום אשלים דיוקנך דאת חד חסר בך, קם ר' יוסי וחדי במלין דאורייתא .. אסתכל בי' רשב"י, א"ל, ר' יוסי השתא אנת שלים .. ודיוקנך שלים. פתח ואמר ויעש את ציץ נזר הקודש זהב טהור וגו'".

פהובהערות אאמו"ר מבאר הטעם ש"לר' יוסי דוקא אירע זה שהרהר במילי דעלמא, ולא לר' אבא ור' יצחק ור' חייא, יען ר' יוסי הוא בחי' מלכות (שזהו ש"יוסי" בגימטריא אלקים, והרי אלקים הוא בחי' מלכות) .. (ש)נעשית ג"כ מקור לבי"ע, והוא העשרה מאמרות (כדברי המשנה "בעשרה מאמרות נברא העולם") דמלכות (בחי' הדיבור, כמ"ש "דבר מלך שלטון") שבהן נתהוו בי"ע .. לכן ר' יוסי דוקא, בחי'

פו208
המל', אירע זה שהרהר .. אז בהעשרה מאמרות שבהן נברא העולם, שהם מילי דעלמא כו'".

פזואעפ"כ הי' זה ענין של ירידה אצלו, עד שנחסרה אות משמו – כי, המלכות עצמה (שם אלקים) היא באצילות, ומה שנעשית מקור להתהוות בי"ע (שאין זה שם אלקים עצמו, אלא כפי ששייך לנבראים, שאז נקרא "אלקינו", "אלקיכם" וכיו"ב) הרי זה ענין של ירידה – "רגלי' יורדות". וזהו שעי"ז נחסרה אות משמו – האות שמורה על אצילות. ולכן הוצרך רשב"י לפעול בו עלי' כו'.

פחאך עדיין צריך להבין: מדוע נפעלה העלי' ע"י ענין התורה – "קם ר' יוסי וחדי במלין דאורייתא", ולא ע"י תפלה, שענינה העלאה מלמטה למעלה?

פטגם צריך להבין: בזהר פ' וירא מסופר ש"ר' יהודה ור' יוסי הוו אזלי בארחא, א"ל ר' יהודה לר' יוסי, פתח פומך ולעי באורייתא כו'". ולכאורה, כיון שגם ר' יהודה (מלשון הודאה) הוא בחי' המלכות [שבה יש רק ענין ההודאה, וכידוע בפירוש הכתוב "הפעם אודה את ה' גו' ותעמוד מלדת", שזהו לפי שמלכות היא הספירה האחרונה] – אינו מובן, איך פעל ר' יהודה ענין של התעוררות אצל ר' יוסי, בה בשעה שגם ר' יהודה הוא בחי' המלכות?

ציג. והביאור בזה:

צאהטעם שההעלאה שפעל רשב"י על ר' יוסי היתה ע"י ענין התורה – יובן בהקדם החילוק הידוע בין רשב"י לחוני המעגל בנוגע לירידת גשמים [שענין הגשמים כולל את כל הברכות, ובפרט ע"פ פירוש הבעש"ט על הפסוק "ונתתי גשמיכם בעתם", ש"גשמיכם" היינו הגשמיות שלכם], שחוני המעגל פעל ירידת גשמים ע"י תפלה, ואילו בנוגע לרשב"י מסופר בזהר שכאשר אמר תורה על הפסוק "הנה מה וטוב ומה נעים שבת אחים גם יחד", אזי "אתי מיטרא".

צב209
ועפ"ז יובן גם שהעלי' שפעל רשב"י אצל ר' יוסי היתה באופן ש"חדי במלין דאורייתא" – כיון שכל הענינים של רשב"י נפעלו ע"י תורה.

צגויש להוסיף בדיוק לשון הזהר "קם ר' יוסי" (לפני ש"חדי במלין דאורייתא") – שמורה על עלי' באופן של קומה זקופה, שנעשית ע"י התפלה, שהיא "סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה"; ולאחרי העלי' שע"י התפלה, "קם ר' יוסי", נפעל ענין נעלה יותר – "חדי במלין דאורייתא".

צדיד. הביאור בסיפור הזהר בפ' וירא:

צההחילוק בין ר' יהודה לר' יוסי – אע"פ ששניהם הם בחי' המלכות – שר' יהודה הוא בחי' המלכות כפי שהיא א' מעשר ספירות דאצילות, ואילו ר' יוסי הוא בחי' המלכות כפי ששייכת לבי"ע (עוד לפני ירידתה לבי"ע).

צווזהו גם החילוק בשמותיהם – שבשם "יהודה" ישנם כל ד' אותיות שם הוי', שהוא שם העצם, שם המיוחד ושם המפורש; משא"כ "יוסי" הוא בגימטריא אלקים, והרי שם אלקים אינו שם העצם כו', אלא רק כינוי (כמו הכינוי ד"יוסי" – כדאיתא בגמרא: "יכה יוסי את יוסי"), ולא עוד אלא שגם שם אלקים אינו בגלוי (כמו שם הוי' שב"יהודה"), אלא בהעלם – בגימטריא בלבד, ש"מורה על מיעוט האור והחיות .. עד שלא נשאר ממנו אלא .. בחי' החשבון ומספר כו'".

צזומזה מובן, שאע"פ שר' יהודה הוא בחי' המלכות – הרי זה באופן שמאיר בה שם הוי', והו"ע שילוב שם אד' (מלכות) בהוי', שהוא באופן ששם הוי' הוא בהתגברות וגילוי.

צחולכן אמר ר' יהודה לר' יוסי "פתח פומך ולעי באורייתא" – כיון שבבחי' המלכות גופא גדלה מעלתו של ר' יהודה יותר ממעלתו של ר' יוסי.

צטויש להוסיף בביאור דיוק לשון הזהר "פתח פומך ולעי באורייתא"

ק210
– שתחילה ישנו הענין ד"פתח פומך" שהו"ע התפלה, ולאח"ז ענין התורה, "ולעי באורייתא" (כמו בזהר שבפרשתנו, שתחילה "קם ר' יוסי", שהו"ע התפלה, ולאח"ז "חדי במלין דאורייתא", כנ"ל סי"ג).

קאטו. וההוראה מזה – שהרי גם ההערות והביאורים בזהר הם חלק מתושבע"פ, ובמילא יש בהם הוראה לכל אחד מישראל:

קבאע"פ שאמיתית הענין ד"תורתו אומנתו" שייך לרשב"י וחבריו (ובלשון הזהר: "ר"ש וחברייא"), מ"מ, גם אצל כל אחד מישראל צ"ל זמנים שבהם הוא בדרגא ד"תורתו אומנתו", והיינו, שבאותה שעה שעוסק בתורה אין אצלו ענין אחר, כך, שהוא מונח לגמרי בלימוד התורה – "תורתו אומנתו".

קגוע"ד המדובר פעם בארוכה אודות דברי המכילתא "לא ניתנה התורה כו' אלא לאוכלי המן" – דלכאורה אינו מובן: הרי התורה ניתנה לכל בנ"י בכל הדורות כולם, וא"כ מהו המיעוט ש"לא ניתנה כו' אלא לאוכלי המן" – שאצל כל אחד מישראל צ"ל זמנים שבהם הוא כ"אוכלי המן", היינו, שמתמסר לגמרי ללימוד התורה, ללא דאגות כלל, ודוקא באופן כזה יכול להצליח בלימודו, כיון ש"שמעתא בעא צילותא".

קדובענין זה יש הוראה לכל אחד – שאפילו בשעה שעומד בדרגא ש"תורתו אומנתו", כמו רשב"י, ו"לעי באורייתא" ו"חדי באורייתא" (ככל הלשונות שבזה), הנה בראותו יהודי שמהרהר במילי דעלמא, ובמילא נמצא במצב של ירידה, עליו להתעסק עמו כדי להעלותו, עי"ז שיפעל עליו שגם הוא יהי' "חדי במלין דאורייתא".

קהועד"ז בנוגע לעצמו – כפי שלמדים מהסיפור דר' יהודה ור' יוסי, בנוגע לב' הענינים כפי שהם אצלו גופא.

קו*

קזטז. כיון שהיום הוא שבת מברכים אדר שני, שהנקודה של חודש זה הו"ע הפורים,

קח211
ובפרט שזהו גם שבת פרשת שקלים, ש"באחד באדר משמיעין על השקלים", וגם ענין זה יש לו שייכות מיוחדת לפורים, כדברי הגמרא "גלוי וידוע לפני מי שאמר והי' העולם שעתיד המן לשקול שקלים על ישראל לפיכך הקדים שקליהן לשקליו, והיינו דתנן באחד באדר משמיעין על השקלים כו'", והיינו, שמצות מחצית השקל פעלה הנס דפורים,

קט[כי, הגם שנתינת השקלים בחודש אדר היתה (לא בשביל חודש אדר, אלא) בשביל קרבנות הצבור שהיו מקריבים מר"ח ניסן ואילך, מ"מ, כיון שהענין ד"לכפר על נפשותיכם" נעשה ע"י הנתינה [וכמ"ש "לתת את תרומת ה' לכפר על נפשותיכם"], הרי מובן, שנתינת השקלים שבחודש אדר המשיכה הענין ד"לכפר גו'" מיד בהנתינה (וכמפורש: "כי תשא גו' ונתנו גו' (ועי"ז) ולא יהי' בהם נגף" (שבא ע"י מנין)), וכנ"ל שהענין ד"באחד באדר משמיעין על (נתינת) השקלים" פעל הצלת בנ"י ב(פורים שב)חודש אדר],

קילכן הרי זה דבר בעתו לחזור ולעורר אודות כמה ענינים שנוגעים לימי הפורים.

קיאיז. בין המצוות המיוחדות דפורים יש חשיבות מיוחדת למצוה ד"משלוח מנות איש לרעהו" ו"מתנות לאביונים". ובפרט, שמצד כמה סיבות, הנה בשני מצוות אלו, נעשתה חלישות.

קיב212
ולכן, יש צורך להשתדל ביחוד לעורר על קיום שתי מצוות אלו (נוסף לכך שצריך לעורר אודות שאר המצוות דפורים) – שכל אחד ואחת שהגיעו לגיל מצוות, וגם קטנים וקטנות שהגיעו לחינוך [וגם בנוגע לאלו שיש ספק אם הגיעו לחינוך – תהי' ההנהגה באופן ד"ספיקא לחומרא", כיון שהוא לכתחילה ובקל ובנוגע לעשיית מצוות], יקיימו את המצוות ד"משלוח מנות איש לרעהו" ו"מתנות לאביונים".

קיגכמובן, שההתעוררות בהנ"ל צריכה להתחיל מיד, כדי שבבוא פורים יהיו בנ"י מוכנים כבר לקיים מצוות אלו.

קידיח. (כ"ק אדמו"ר שליט"א נתן בקבוק משקה, ואמר:)

קיהמבין המתעסקים בזה יקחו את המשקה ויחלקו ביניהם, וזה יוסיף ברכה והצלחה בפעולות בהנ"ל.

קיוויהי רצון, שהפעולות בהנ"ל יהיו – כהלשון פרסומי ניסא – בפרסום הכי גדול, ויהי' זה במספר השולחים והנותנים הכי גדול בכמות ובאופן הכי גדול באיכות.

קיזוזה יפעל שגם הקב"ה יקיים בפרסום מצות "משלוח מנות איש לרעהו ומתנות לאביונים" (שהרי "מה שהוא עושה הוא אומר לישראל לעשות"),

קיח213
והיינו, שהקב"ה יתן מתנות לבנ"י שבנוגע להקב"ה הם "אביונים" – "אביון" ש"תאב לכל דבר", והרי בנ"י תאבים לכל דבר הקשור עם הקב"ה, ע"ד: אפילו נצטווינו לחטוב עצים,

קיטוכן יקיים מצות "משלוח מנות איש לרעהו" – ליתן "מנות" לבנ"י שהם "רעהו" (אחים ורעים) של הקב"ה.

קכועד שיקויים "מיסמך גאולה לגאולה" (שניכר ביחוד בשנה מעוברת) – שמגאולת פורים תבוא בסמיכות הגאולה ד"כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות".

קכאיט. ויהי רצון, שכל הנ"ל ייעשה מתוך שמחה,

קכבוגם ענין זה קשור עם אדר – ש"משנכנס מרבין בשמחה" (וי"ל שכשמברכים אותו – בש"ק מברכים – ה"ז התחלת הכניסה), וביותר – עם פורים, שהרי שמחת פורים היא שמחה נעלית ביותר, עד לאופן ד"עד דלא ידע".

קכגוכיון ששמחה פורץ גדר, הנה כשמרבין בשמחה, ועוד באופן דלא ידע – יפרצו כל הגדרים, כך, שעוד בחודש אדר ועוד לפני פורים ימשיכו את הגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו, באופן ד"שמחת עולם על ראשם"87 (למעלה מ"ידע" שבראש).

קכד[כ"ק אדמו"ר שליט"א התחיל לנגן הניגון "ניעט ניעט ניקאַוואָ"].

קכה______ l ______