Toras Menachem·Vol. 72 (5733·Part 3)·Shabbos Parshas Beha'aloscha Sicha·Shabbos Mevarchim Tammuz 5733תורת מנחם·עב - שנת תשל"ג - חלק שלישי·שיחת ש"פ שלח·מבה"ח תמוז·ה'תשל"ג

א353
בס"ד. שיחת ש"פ שלח, מבה"ח תמוז, ה'תשל"ג.
בלתי מוגה

בכ"ק אדמו"ר שליט"א קידש על היין.

גא-ב. ביאור הענין וההוראה ד"שלח לך, לדעתך, אני איני מצוה לך",

ד– שכללות ענין שילוח המרגלים (הן כדי לידע מאיזה צד יהי' נוח לכבוש את הארץ, והן כדי לראות ש"טובה היא") הוא לפי שרצונו של הקב"ה שהכניסה לארץ תהי' באופן המובן בשכלם הם – לא רק באופן של "נעשה", אלא גם באופן של "נשמע", מלשון הבנה (אלא שצ"ל הקדמת נעשה לנשמע).

הולכן, אף ש"כשרים היו", הרי כיון שנדרשת השגת השכל, יש

ו354
מקום לטעות בשיקול הדעת (מצד ענין השוחד – שאינו חושב אודות המציאות כפי שהיא, אלא אודות עצמו, ואז אינו מבין את הדבר לאמיתתו).

זוהעצה לזה – "שלח", לידע שגם העבודה ד"נשמע" היא בשליחותו של משה, שמדתו מדת האמת, ואז תהי' גם ההבנה וההשגה כפי האמת –

חהוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס בלקו"ש חכ"ג ע' 92 ואילך.

ט* * *

יג. האמור לעיל שנוסף על הענין ד"נעשה" צ"ל גם הענין ד"נשמע", הבנה והשגה – נוגע גם בעבודה בעניני הרשות:

יא355
גם כשיהודי עוסק בעניני הרשות – הרי זה צריך להיות באופן ש"בכל דרכיך דעהו", שעי"ז יתוסף אצלו בידיעת אלקות (לא רק באופן של אמונה, אלא גם באופן של ידיעה והשגה), וכמו שמעניני העולם גופא באים לידיעה ש"מה רבו מעשיך ה'" ו"מה גדלו מעשיך ה'".

יבכלומר: אע"פ שמדובר אודות עניני העולם שהעיסוק בהם דורש זהירות כו', וכמו בנוגע ללימוד חכמת אוה"ע, שרבינו הזקן מזהיר בתניא שלא לעסוק בזה "אלא א"כ עושה אותן קרדום לחתוך בהן, דהיינו, כדי להתפרנס מהן בריוח לעבוד ה' וכו'" – הנה כאשר ההתעסקות בזה היא ע"פ התורה, אין להתיירא מזה, כיון שע"י התורה יכולים לגלות את האלקות שבעולם.

יגוכשם שבענין ד"נשמע" היסוד הוא הענין ד"נעשה", כך גם בנוגע להתעסקות בעניני העולם – שהיסוד לזה הוא: "בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ" [ועד ש"פתח בבראשית", אף ש"לא הי' צריך להתחיל את התורה אלא מהחודש הזה לכם כו'"], שלכן, כל עניני העולם, "את השמים לרבות תולדותיהם ואת הארץ לרבות תולדותי'", הם אלקות; וכאשר הגישה היא מתוך "הנחה" כזו – כפי ש"מונח" אצל כל אחד מישראל מטבע תולדתו – אזי יכולים לחקור ולדרוש בעניני העולם באופן שמגלים בהם אלקות.

ידוגם ענין זה למדים מסיפור המרגלים – שהרי תוכן שליחותם "לתור את הארץ" משמעותה יציאה לעולם כו', והרי אם לא היו מתערבים ענינים צדדיים, היו מצליחים בזה באופן ש"עלה נעלה וירשנו אותה", ירושה שאין לה הפסק.

טוד. ויש להוסיף גם בנוגע להאמור לעיל שמטרת שילוח מרגלים היא – להדגיש שבכחה של האיכות להתגבר ולהכריע את הכמות:

טזכאשר יהודי יוצא לעולם ורואה שישנו ריבוי גדול של נבראים, הן ריבוי בכמות והן ריבוי באיכות, כמו יום ולילה, לבן ושחור, קשה ורך וכיו"ב – יכולה להתעורר אצלו קס"ד שזהו סתירה לאחדות ה', ועד

יז356
לטענה שמי שברא אור יברא חושך (בתמי'), ומזה יבוא למסקנא ש"מפלגך לעילאי .. מפלגך לתתאי כו'".

יחאך האמת היא ש"סתירה" זו היא רק כשמסתכלים במבט שטחי, אבל כשמתבוננים בעומק יותר, אזי רואים בריבוי הנבראים לא רק "מעשיך" סתם, אלא "מעשיך ה'", "ה' אחד", ואדרבה: בריבוי הנבראים גופא מתבטאת אחדות הפשוטה, שלהיותה למעלה מכל ההגבלות, יכול להיות ממנה תכלית הריבוי, כפי שמבאר אדמו"ר האמצעי בתורת חיים שדוקא מאחדות הפשוטה נעשה ריבוי בתכלית (ולכן, ריבוי אמיתי הוא בעולם התיקון דוקא, כיון שנמשך מאחדות הפשוטה, משא"כ בעולם התהו).

יטוזהו גם הדיוק "מה רבו מעשיך הוי'" – לא שם אלקים, אלא שם הוי' דוקא, שהוא הי' הוה ויהי' כאחד, למעלה מזמן (ומקום), שזהו"ע אחדות הפשוטה.

כאבל כדי שיהודי יראה זאת בגלוי, צריכה להיות הגישה שלו באופן שמחפש את האמת – כמרומז בדיוק הלשון "מה רבו מעשיך ה'", "מה" דייקא, שעומד בתנועה של ביטול והשתוממות כו'.

כאה. וע"פ מ"ש בזהר על הפסוק "בשנת שש מאות שנה לחיי נח גו' נבקעו כל מעיינות תהום רבה וארובות השמים נפתחו", ש"בשית מאה שנין לשתיתאה יתפתחון תרעי דחכמתא לעילא ומבועי דחכמתא לתתא כו'" (גם אצל קטנים – "רביי דעלמא"), הן בנוגע לחכמת התורה, והן בנוגע לחכמות העולם – הנה מזמן הנ"ל התחילה אצל חכמי אוה"ע שאיפה חדשה לענין האחדות:

כבעד לזמן הנ"ל היתה השאיפה אצלם לענינים של מחיצה והגבלה ופירוד – לחלק כל דבר ולומר שהוא מציאות לעצמו, ואין לו שייכות לזולתו כו'.

כגוגם לאחרי שהרמב"ם ביאר ביד החזקה (עכ"פ בקיצור, כדרכו)

כד357
שד' היסודות של כל הנבראים הם אש רוח מים ועפר, והם משתנים תמיד זה לזה, שמקצת הארץ הקרובה למים משתנית ונעשית מים, וכן מקצת המים הסמוכים לרוח משתנים ונעשים רוח וכו' (שזהו לפי שכל היסודות כלולים זמ"ז) – לא קיבלו את דבריו לראות את האמת כו', וטענו שזהו ענין של אמונה, שאינו מתקבל בשכל, ויש כאלו שגם הכחישו את הדברים כו'.

כהאבל מהזמן שהתחילה להתגלות ריבוי חכמה בעולם, התחילו גם חכמי אוה"ע להכיר את האמת ולשאוף יותר לענין האחדות – למצוא שייכות בין ענינים שונים ולאחד אותם, וכך להקטין את הריבוי וההתחלקות מ-100 כללים ל-90 או אפילו 80 כללים, ועד – לומר שכל העולם כולו אינו אלא שתי נקודות, ועד לנקודה אחת, שהיא הנקודה המשותפת שישנה בכל נברא ונברא, שבסגנון אחר, הרי זו ההכרה שהריבוי שבעולם נמשך מהקב"ה שהוא אחדות הפשוטה.

כוו. וכיון שרואים גישה זו אצל אוה"ע, הרי בודאי שכך צ"ל אצל בנ"י.

כזאך יש להבהיר, שאין הכוונה שבגלל שרואים שענין זה נתקבל אצל גוים, צריכים גם בנ"י לקבל זאת, אלא אדרבה:

כחאצל בנ"י נרגשת האחדות הפשוטה של הקב"ה בעולם – מצד עצמם, להיותם "גוי אחד בארץ", וכפי שמבאר רבינו הזקן שהם ממשיכים הגילוי ד"הוי' אחד" גם בענינים ארציים.

כטוענין זה מתגלה אצל בנ"י ע"י התורה – כפי שהי' בשעת מ"ת, ששמיעת עשה"ד היתה באופן ש"מסתכלים למזרח ושומעין (ועד ש"רואין את הנשמע", בראי' חושית) את הדיבור יוצא אנכי כו', וכן לארבע רוחות ולמעלה ולמטה", והיינו, שלא זו בלבד שהעולם רואה אלקות, אלא יתירה מזה, שהעולם עצמו מורה שאין שום דבר זולת אלקות.

לאלא שבמ"ת הי' זה לפי שעה, או בלשון החסידות: מלמעלה למטה; ואח"כ הוצרכה להיות עבודת בנ"י לפעול ש"תחתונים יעלו לעליונים",

לא358
כיון שהעולם מצד עצמו הוא עדיין "תחתון", ו"החושך יכסה ארץ", שלכן לא נראה בעולם ענין האחדות, ועד שגם בנוגע לענין הבריאה נאמר "נעשה", לשון רבים, שזהו ענין הריבוי – היפך האחדות, ובהתאם לכך הנה במשך כל השנים היתה רווחת בעולם השיטה של ריבוי ופירוד כו'.

לבאך ככל שהולכים ומתקרבים לביאת המשיח, ובפרט בזמן שהוא בבחי' "ערב שבת לאחרי חצות", הנה בתור הכנה למעמד ומצב שיהי' לעתיד לבוא, מתחילה להתגלות בעולם האמת של אחדות הפשוטה, באופן שגם חכמי אוה"ע מכירים בכך (עכ"פ בבחי' "ניבא ואינו יודע מה ניבא", כפי שמצינו אצל פרעה).

לגוזוהי ההוראה לכל אחד מישראל (ועאכו"כ אלו שעומדים "לבנות" עולם חדש) – הן בנוגע לעצמו והן בנוגע לפעולתו על הסביבה – שיש להוסיף בהדגשת ענין האחדות בעולם, ע"י החדרת הגישה שהריבוי שבעולם אינו בסתירה לענין האחדות, ואדרבה, בריבוי גופא יכולים לראות את האחדות.

לדואפילו אלו שלא אוחזים עדיין בדרגא של ראיית אלקות, הנה כיון שברור הדבר שסוכ"ס יגיעו למסקנא הנכונה, שהרי "לא ידח ממנו נדח", צריכים להתחיל כבר עתה להתנהג באופן המתאים לכך.

להז. ויש להוסיף, שענין האחדות מודגש גם בסיפור אודות שילוח המרגלים:

לוע"פ פשטות הסיפור – הלכו כל י"ב המרגלים ביחד במשך כל הזמן (מלבד משך זמן מועט שכלב לבדו הלך לחברון להשתטח על קברי אבות). וכמובן גם מאופן הבאת פרי הארץ, ש"שמונה נטלו אשכול".

לזולכאורה תמוה הדבר:

לחכשהולכים למטרה של ריגול, יש להשתדל שאנשי המקום לא יבחינו בכך. וכיון שכן, הרי מוטב שלא ילכו כל י"ב המרגלים ביחד, שאז נקל להבחין בהם, אלא שכל אחד ילך בפני עצמו.

לטובפרט שי"ב המרגלים שהלכו לתור את הארץ היו נשיאי השבטים

מ359
– "כל נשיא בהם", וא"כ, הי' מן הראוי שכל נשיא ילך לתור את החלק שיפול נחלה לשבטו, ואין צורך שכל י"ב נשיאים יתורו את כל הארץ.

מאזאת ועוד:

מבעל הפסוק "וישובו מתור את הארץ מקץ ארבעים יום", מפרש רש"י: "והלא ארבע מאות פרסה על ארבע מאות פרסה היא, ומהלך אדם בינוני עשרה פרסאות ליום, הרי מהלך ארבעים יום מן המזרח למערב, והם הלכו ארכה ורחבה (ולפי חשבון זה צריך ד"פ ארבעים יום כדי לתור את הארץ כולה), אלא שגלוי לפני הקב"ה כו' קיצר לפניהם את הדרך".

מגולכאורה: אילו לא היו הולכים כולם ביחד, אלא כל אחד בפני עצמו, אזי היו יכולים לתור את הארץ במשך ארבעים יום, ללא צורך שהקב"ה יקצר לפניהם את הדרך באופן נסי.

מדאך הענין בזה – שבאופן הליכתם בשליחות זו כולם ביחד רצה משה רבינו להמשיך ולהחדיר בהם את ענין האחדות.

מהוזוהי גם הסיבה לכך ששילוח המרגלים הי' ע"י משה רבינו בעצמו, כמ"ש "וישלח אותם משה" (ולא כמו שאר הענינים, כמו מנין בנ"י, שנעשו גם ע"י הנשיאים כו') – כיון שדוקא משה רבינו (משה אחד) הי' צריך להחדיר בהם ענין האחדות כו'.

מוואכן אחדות זו שמשה רבינו המשיך בהם בהליכתם יחד, נמשכה גם לאחרי ששבו משליחותם, ועי"ז הי' בכחו של כלב להשתיק את כולם, כמ"ש "ויהס כלב גו' אל משה".

מז(וסיים כ"ק אדמו"ר שליט"א:) וע"י ההוספה בענין האחדות נזכה לקיום היעוד "ביום ההוא יהי' ה' אחד ושמו אחד", ובאופן ד"אהפוך אל עמים גו' כולם גו' לעבדו שכם אחד", בביאת משיח צדקנו בקרוב ממש.

מח* * *

מטח. מאמר (כעין שיחה) ד"ה והי' באכלכם מלחם הארץ וגו'.

נ* * *

נא360
ט. נהוג גם לבאר פירוש רש"י בפרשת השבוע, על יסוד הכלל שפירוש רש"י הוא בתכלית הדיוק, הן בנוגע לחסר והן בנוגע ליתיר, והיינו, שרש"י לא מחסיר לפרש דבר הדורש ביאור (ואם אין לו ביאור בפשוטו של מקרא, אומר "לא ידעתי"), וגם לא מפרש דבר מיותר שיכולים להבין ללא פירושו. ולאחרונה מתעכבים על ענינים שלכאורה אינם מובנים לבן חמש למקרא, ואעפ"כ לא מוצאים שיתבארו בפירוש רש"י.

נבובנוגע לפרשתנו:

נגלאחרי פרשת חלה – נאמר "וכי תשגו ולא תעשו את כל המצוות האלה וגו'", ומפרש רש"י: "בעבודת כוכבים הכתוב מדבר .. מצוה אחת שהיא ככל המצוות וכו'". ואינו מובן: מדוע נכתבה פרשה זו כאן, בסמיכות לפרשת חלה?

נדואע"פ שבפשוטו של מקרא אין צורך לבאר סמיכות הפרשיות – הרי בנדו"ד שאני, כיון שאין זה מקומה של הפרשה, כמובן מדברי רש"י ש"עבודת כוכבים היתה בכלל כל המצוות שהצבור מביאין עלי' פר, והרי הכתוב מוציאה כאן מכללן לידון בפר לעולה ושעיר לחטאת", וכיון ש"כלל כל המצוות שהצבור מביאין עלי' פר" הוא בפ' ויקרא, אינו מובן למה הוציאה הכתוב מכללן דוקא כאן, ולא במקומה, בפרשת ויקרא?!

נהומה גם שכל פרטי הענינים הקשורים עם קרבנות (כבנדו"ד, פר לעולה ושעיר לחטאת, ובאופן ש"עולה קודמת לחטאת", ולא "כשאר חטאות .. הבאות עם עולה (ש)החטאות קודמות לעולה) היו צריכים להאמר לפני הקמת המשכן באופן תדירי, כדי שידעו כיצד להתנהג כשיצטרכו להקריבם בפועל (שלכן נאמרו בפרשיות ויקרא וצו, לפני פ' שמיני), וא"כ, למה המתינה התורה מלומר פרשה זו עד לאחרי חטא המרגלים (בסמיכות לתשעה באב, שעז"נ "ויבכו העם בלילה ההוא"), בה בשעה שהקמת המשכן היתה בר"ח ניסן!

נובשלמא בנוגע לפרשת חלה – הרי זה מובן ע"פ פירוש רש"י לפנ"ז, "בישר להם שיכנסו לארץ" (למרות הגזירה שנגזרה על המרגלים

נז361
כו'). אבל רש"י לא מפרש מה שייכת כאן פרשת עבודת כוכבים שנאמרה בסמיכות לפרשת חלה?!

נחוביותר תמוה – שבנוגע לפרשה שלאח"ז מפרש רש"י "למה נסמכה פרשת מקושש לפרשת עבודת כוכבים, לומר שהמחלל את השבת כאילו עובד עבודת כוכבים, שאף היא שקולה ככל המצוות". ומוסיף, "ואף פרשת ציצית לכך נסמכה לאלו, לפי שאף היא שקולה כנגד כל המצוות" (וכפי שמביא לפנ"ז ש"מנין גימטריא של ציצית שש מאות, ושמונה חוטים וחמשה קשרים הרי תרי"ג"); ואעפ"כ לא פירש רש"י למה נסמכה פרשת עבודת כוכבים לפרשת חלה!

נטבילקוט שמעוני איתא: "למה נסמכה פרשת חלה לפרשת עבודת אלילים, לומר לך, שכל המקיים מצות חלה כאלו בטל עבודת אלילים". אבל מזה שרש"י לא מביא זאת בפירושו, מוכח, שע"פ פשש"מ אין סיבה והכרח לומר כן.

סועכצ"ל, שרש"י סבור שטעם סמיכות פרשת ע"ז לפרשת חלה מובן בפשטות, שלכן אינו צריך לפרשו. וכפי שיתבאר לקמן.

סאי. הביאור בלקוטי לוי"צ בפירוש מאמר הזהר על הפסוק "ועתה יגדל נא כח אדנ-י", "זכאי אינון ישראל מעמין עכו"ם דעלמא דקב"ה אתרעי בהו ואתכני בהו ואתפאר בהו", ש"הג' לשונות .. הם לנגד חג"ת" (ז"א),

סב– שפי' אאמו"ר הוא בהמשך לפי' הצ"צ בביאורי הזהר ש"אתרעי בהו" הוא מצד שרש נש"י בבחי' שלמעלה מהשתלשלות (למעלה משרשם בז"א), שלכן יכולים להמשיך הסליחה מבחי' א"א, כי, כדי שתהי' הסליחה בפועל, צ"ל ההמשכה למטה, החל מההמשכה בסדר השתלשלות (ז"א), ועד למקום החטא כו', והיינו, שגם כפי שבנ"י נמצאים למטה, קשורים הם במקורם ושרשם שלמעלה מסדר השתלשלות –

סג362
נכלל בשיחה שהוגהה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפסה בלקו"ש חי"ח ע' 171 ואילך הערות 10-27.

סדיא. וכאן המקום להזכיר גם אודות הענין של "מיהו יהודי":

סהככל שמתבוננים בזה, רואים יותר עד כמה שזה היפך השכל והיפך המציאות (באופן לא נורמלי) – לומר על גוי שהוא יהודי, ע"י רישום על פיסת-נייר!

סווהגע עצמך: יהודי יש לו שייכות לפנימיות הכתר, ולמעלה מזה כו', ואילו גוי, שייך לג' קליפות הטמאות כו'. ואעפ"כ בא פלוני ואומר על גוי שיש לו שייכות לפנימיות הכתר!...

סזוגם לאחרי שבכל התוועדות הנני זועק מקירות לבי ("איך רייס-זיך-אויס די האַרץ") על זה – אין פוצה פה ומצפצף! יש כאלו שהיו יכולים לפעול בזה, ואינם עושים מאומה, אלא שותקים!

סחובנוגע לאלו שאחראים לכך – הנה יה"ר שיגיע הזמן שיכירו בעצמם שכל ה"כסא" והפרנסה שלהם תלויים בהקב"ה, ומכל אחד מהם נדרש בכל יום הענין ד"מראשית עריסותיכם תתנו לה' תרומה", החל מאמירת "מודה אני לפניך .. שהחזרת בי נשמתי", וכאשר יתבונן בזה, לא יאפשר שיעשו דברים שהם בבחי' שומו שמים!...

סטועי"ז שיקיימו תוכן מצות חלה בעבודה הרוחנית – יהי' גם הענין ד"והי' באכלכם מלחם הארץ" בפשטות, ובאופן שיהי' "שלום בארץ", בגשמיות וברוחניות.

ע* * *

עאיב. בנוגע לפירוש רש"י:

עב363
לכאורה אפשר לומר שהשייכות של פרשת ע"ז לכאן היא – בהמשך לחטא המרגלים, שאמרו "ניתנה ראש ונשובה מצרימה", ובפירוש רש"י (לאחרי שמפרש "כתרגומו נמני רישא, נשים עלינו מלך", מוסיף): "ורבותינו פירשו לשון עבודת כוכבים" (וכמ"ש הרמב"ן שרצו "להיות שם במצרים כאשר היו בראשונה בלא תורה ובלא מצוות", כפי שפירש רש"י מה שאמרו "זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חנם", "חנם מן המצוות").

עגאבל, עפ"ז היתה פרשת ע"ז צריכה להאמר מיד לאחרי פרשת המרגלים, ולא לאחרי פרשת חלה.

עדובפרט ע"פ האמור לעיל (ס"ט) שפרשת חלה באה בהמשך לכך ש"בישר להם שיכנסו לארץ", היינו, שזהו ענין של נחמה על חטא המרגלים, וא"כ, לכל לראש יש להקדים ולסמוך פרשת ע"ז לפרשת המרגלים, כיון שחטא המרגלים עצמו הי' ענין של ע"ז, ורק לאח"ז לסמוך פרשת חלה, שתוכנה הו"ע של נחמה על חטא המרגלים.

עהיג. ויש לומר בפשטות (לא רק לפי הפירוש שדרשו רבותינו שחטא המרגלים הי' ענין של ע"ז, אלא גם לפי הפירוש כתרגומו), שפרשת ע"ז באה בהמשך למ"ש בפרשת חלה "בבואכם אל הארץ":

עוהבן חמש למקרא למד כבר בפ' אחרי (ועד"ז בפ' קדושים) שהקב"ה הזהיר את בנ"י: "כמעשה ארץ כנען אשר אני מביא אתכם שמה לא תעשו" – בנוגע לעריות, וגם בנוגע לע"ז, כמו "מולך", ש"ע"ז היא".

עזולכן, בהמשך לציווי על מצות חלה "בבואכם אל הארץ", הנה כיון שבבואם אל הארץ יש צורך בזהירות מיוחדת שלא ללמוד מ"מעשה ארץ כנען" בנוגע לע"ז, נאמרה כאן פרשת ע"ז, שבה ניתוסף חידוש לגבי "כלל כל המצוות", "לידון בפר לעולה וכו'".

עח* * *

עט364
יד. בהמשך להמדובר בהתחלת הפרשה אודות שילוח המרגלים לתור את הארץ, שהמכוון בזה הוא שגם הענינים הארציים יהיו חדורים בקדושה, הנה ע"פ הכלל "נעוץ תחלתן בסופן", מדובר בענין זה גם בסיום הפרשה – מצות ציצית, שתוכנה שצריך להתעטף בטלית, פריסו דמלכא (להמשיך עליו מלכותו ית' כו'), באופן שמקיף את ראשו ורובו, שבזה נכללים גם כל הענינים השייכים אל האדם, שצריך לעשותם "כלים" לאלקות, שזהו כללות הענין ד"בכל דרכיך דעהו"12.

פאך עדיין צריך להבין: מהו הדיוק שהטלית צריכה להקיף את ראשו ורובו בלבד, ולא את כולו, בה בשעה שתכלית המכוון הוא שכל מציאות האדם וכל עניניו יהיו חדורים באלקות?!

פאואף ש"רובו ככולו", הרי בכמה ענינים לא מסתפקים בכך, וכמו בנדו"ד, שמדגישים "בכל דרכיך דעהו", ולא רק "ברוב דרכיך", שרובו ככולו. וכמודגש בנוגע לענין העיקרי של טבילה, שצ"ל באופן "שכל גופו עולה בהן", ועד שאפילו אם שערה אחת היא מחוץ למים לא עלתה לו טבילה, אע"פ שאינה אלא בבחי' "את הטפל לבשרו"93. וא"כ, גם בענין הציצית הי' צריך להתעטף באופן שיקיף (לא רק ראשו ורובו, אלא) את כולו?

פבטו. ויובן בהקדים הביאור בענין ד"בכל דרכיך דעהו":

פגאיתא בגמרא: "איזוהי פרשה קטנה שכל גופי תורה תלוין בה – בכל דרכיך דעהו".

פדואעפ"כ, לא נקבע הענין ד"בכל דרכיך דעהו" בתור מצוה בפני עצמה כמו כל שאר המצוות, אלא נכלל בהוראת המשנה מצד "מילי דחסידותא": "כל מעשיך יהיו לשם שמים". ואף שהובא בשו"ע, הרי אין בזה החומר שיש בשאר הענינים שבשו"ע, כמו ברכות הנהנין, נטילת ידים, צניעות וכו'.

פהוהביאור בזה – לפי שה"תורה על הרוב תדבר", ורוב בנ"י –

פו365
שמדתם היא מדת הבינוני, ש"היא מדת כל אדם" – הם במעמד ומצב שאי אפשר לדרוש מהם ולחייב אותם שכל עניניהם כולם יהיו עניני קדושה – "כל מעשיך יהיו לשם שמים" ו"בכל דרכיך דעהו".

פז– כל זמן שהנשמה מלובשת בגוף, ועדיין לא נתקיים היעוד "את רוח הטומאה אעביר מן הארץ", אי אפשר לדרוש מ"בינוני" שלא יעלה במחשבתו הרהור רע. דורשים ממנו רק שכאשר עולה במחשבתו הרהור רע, עליו לדחותו בשתי ידים, ולהסיח דעתו ממנו, ולא להרהר בו ברצון, דאל"כ, ה"ה עובר על הציווי ד"לא תתורו אחרי לבבכם וגו'", שעי"ז נפרד מאלקות כו'; אבל עדיין יכולה להיות אצלו מחשבה סתמית, בעניני הרשות, שאינה "לשם שמים" או באופן ד"דעהו". ואי אפשר לדרוש ממנו ולחייב אותו ש"כל מעשיך יהיו לשם שמים" ו"בכל דרכיך דעהו".

פחאמנם, כיון שלא מדובר אודות מחשבת איסור ח"ו, אלא מחשבה סתמית, די בעבודה קלה כדי להעלותה לקדושה. וע"ד המבואר בתניא בנוגע ללימוד התורה סתם, "לא לשמה ולא שלא לשמה", ש"אין הדבר תלוי בתשובה, אלא מיד שחוזר ולומד דבר זה לשמה, הרי גם מה שלמד בסתם מתחבר ומצטרף ללימוד זה ופרחא לעילא כו'" (אף שאין זה דומה ממש).

פטטז. ועד"ז יש לבאר גם בנוגע למצות ציצית:

צבנוגע לקיום המצוות – נאמר בפרשת ציצית "למען תזכרו ועשיתם את כל מצוותי", לא רק רוב המצוות, אלא כל המצוות; אבל בנוגע לעבודה בעניני הרשות שיהיו חדורים בקדושה (שמרומזת בעטיפת הטלית) – נזכר רק ראשו ורובו, והיינו, שרק בנוגע לראש הרי זה באופן דכולו, ואילו בנוגע לשאר הגוף, הרי זה רק "רובו".

צאאמנם, כאשר ראשו ורובו עטופים וחדורים בטלית, אזי קובעת התורה ש"רובו ככולו", ומבטיחה שהמיעוט יהי' נגרר אחר הרוב, ועד שסוכ"ס יבוא למעמד ומצב שכולו יהי' חדור בקדושה ואלקות.

צביז. ויה"ר שיקחו את ההוראות מפרשת השבוע – שקורין ביום השבת ש"מיני' מתברכין כולהו יומין" – על כל משך הזמן שלאח"ז,

צגהחל מההוראה האמורה לעיל (ס"א), שנדרש אמנם ענין של הבנה

צד366
והשגה, "שלח לך, לדעתך", אבל היסוד לזה צ"ל הקדמת נעשה לנשמע, שעי"ז מבטיחים שההבנה וההשגה תהי' באופן אמיתי, ללא עירוב של שוחד ש"יעור עיני חכמים גו'" (שלכן, כשיש צורך בפסק הלכה, הרי זה צריך לבוא מרבנים כאלו שאינם נוגעים בדבר).

צהוענין זה קשור גם עם עטיפת הטלית ראשו ורובו – שראשו, ששם נמצאים העינים ("עיני חכמים"), הדיבור, ועאכו"כ השכל שבמוח, צ"ל חדור כולו (לא רק רובו) בקדושה ואלקות, ללא נתינת מקום לענין הפכי ח"ו אפילו בדקות דדקות, כמודגש באמירת עשה"ד באופן ש"אנכי" ו"לא יהי' לך" בדיבור אחד נאמרו, כמ"ש "אחת דיבר אלקים שתים זו שמעתי", שלכן, השלימות ד"אנכי הוי' אלקיך" תלוי' בענין ד"לא יהי' לך גו'", שזהו דבר המופרך ומושלל בתכלית.

צויח. בסיום ההתוועדות הזכיר כ"ק אדמו"ר שליט"א אודות ה"פגישה" שנערכת ביום הש"ק זה, ואמר:

צזויה"ר שתהי' באופן ד"אחד באחד יגשו וגו'" (ללא דבר המפריד ביניהם), ובאופן שכולם ביחד יתעוררו להוסיף בלימוד "תורה אחת" וקיום המצוות שניתנו מ"ה' אחד".

צחוכיון ש"כל התורה ניתנה לעשות שלום בעולם", הנה עי"ז יומשך שלום ואחדות בעולם, שתתגלה בו האחדות האמיתית – "ביום ההוא יהי' ה' אחד ושמו אחד"53, "כשאני נכתב אני נקרא", "והיתה לה' המלוכה".

צט[כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה לפרופסור יעקב חנוכה (מארגן ה"פגישה") לנגן הניגון "ופרצת" (ועודד את השירה בשמחה רבה), ואח"כ התחיל לנגן בעצמו הניגון "הנה מה טוב ומה נעים". ולאחרי תפלת מנחה התחיל לנגן הניגון "ניעט ניעט ניקאַוואָ"].

ק______ l ______