Toras Menachem·Vol. 73 (5733·Part 4)·Shabbos Parshas Eikev Sicha·20 Menachem-Av 5733תורת מנחם·עג - שנת תשל"ג - חלק רביעי·שיחת ש"פ עקב·כ"ף מנחם-אב·ה'תשל"ג

א134
בס"ד. שיחת ש"פ עקב, כ"ף מנחם-אב, ה'תשל"ג.
בלתי מוגה

בא. ענין של יאָרצייט – קשור עם הקביעות בימי החודש, ולא בימי השבוע. אבל דובר כבר כמ"פ, שגם הקביעות (דר"ח, ובמילא גם היום בחודש שבו חל היאָרצייט) בימי השבוע היא בהשגחה פרטית, ולכן יש ללמוד הוראה גם מענין זה, במכ"ש מלימוד הוראה מכל ענין בעולם, ועאכו"כ בנוגע לקביעות השנה, שזהו ענין ע"פ תורה.

גובנדו"ד – הקביעות של היאָרצייט בימי השבוע היא ביום השבת. ונוסף לזה, השנה כולה היא שנה של שבת – שנת השמיטה, "שבת לה'", והיינו, שנוסף על העילוי דיום השבת לגבי ששת ימי השבוע, יש עילוי נוסף מצד ענין השבת שבכללות השנה.

ד[ואע"פ שענין השמיטה הוא בעיקר בארץ ישראל – הרי זה רק בנוגע לקיום המצוה בגשמיות, אבל בנוגע לרוחניות הענין, ששם לא תופס המקום הגשמי, ישנו ענין זה גם בחוץ לארץ. ובפרט שגם בחו"ל ישנו ענין השמיטה גם בפועל – כמ"ש רבינו הזקן ששמיטת כספים נוהגת גם בחו"ל].

הומצד זה ניתוסף גם בענין עליית הנשמה שביום היאָרצייט – שנעשית עלי' גדולה יותר מאשר העלי' ביאָרצייט שבכל שנה.

וב. ויש לבאר תחילה ענין העלי' שנעשה ביאָרצייט בכל שנה:

זאע"פ ש"צדיקים אין להם מנוחה לא בעוה"ז ולא בעוה"ב, שנאמר ילכו מחיל אל חיל", והיינו, שענין ההליכה (עלי' מדרגא לדרגא) הוא הסדר בכל יום, הן בעוה"ז, בנוגע להליכה מבית הכנסת לבית המדרש6 וכו', והן בעוה"ב, ששם העלי' היא באופן נעלה יותר – הנה עליית הנשמה ביום היאָרצייט היא למעלה מהעליות שבכל השנה.

חוי"ל בדא"פ שכללות החילוק הוא – שהעליות שבכל השנה הם

ט135
עליות שבערך זה לזה, ואילו העלי' שביום היאָרצייט היא עלי' שבאין ערוך.

יויובן ע"פ דברי רבינו הזקן באגה"ק אודות העלי' שביום ההסתלקות – "העלאת מ"נ מכל מעשיו ותורתו ועבודתו אשר עבד כל ימי חייו", "כל עמל האדם שעמלה נפשו בחייו כו'", שיש בהם כל סוגי הימים: ימי חול, שבתות וימים טובים ועד ליום הקדוש, ומובן, שבצירוף כולם יחד ניתוסף גם "אור העולה על כולנה".

יא[וע"ד שמצינו בנוגע לעשרה מישראל – "כל דבר שבקדושה לא יהא פחות מעשרה" – שאין זה רק צירוף של עשרה יחידים, אלא יש בזה "אור העולה על כולנה", שעל ידו נעשית מציאות חדשה של "עדה", שעז"נ "ונקדשתי בתוך בני ישראל"].

יבוכפי שמצינו בהדגשה אצל רשב"י – שאע"פ שבמשך כל ימי חייו היו אצלו כל העילויים ד"בחד קטירא אתקטרנא בי' בקוב"ה כו' נשמתי בי' אחידא בי' להיטא כו'", הנה ביום הסתלקותו ניתוסף עילוי גדול יותר, עד שיום זה נקרא "יום שמחתו".

יגוענין זה חוזר ונשנה בכל שנה ביום היאָרצייט (שלכן יש מנהגים מיוחדים שנעשים ביום היאָרצייט דוקא, ולא בשאר ימות השנה), כמו כל הענינים שבתורה, שבכל שנה חוזר וניעור אותו ענין שהי' בפעם הראשונה, כמו חג הפסח, שבט"ו בניסן בכל שנה חוזרים ונמשכים כל ההשפעות שהיו בפעם הראשונה, ויתירה מזה, שבכל שנה נמשך אור נעלה יותר.

ידוגם ענין זה מודגש אצל רשב"י – כמובא הסיפור אודות תלמיד של האריז"ל שהי' נוהג לומר "נחם" בכל יום, בגלל שהרגיש צער החורבן וכו', שכשאמר "נחם" ביום ל"ג בעומר, יום שמחתו של רשב"י, הקפיד עליו הרשב"י כו', אע"פ שהי' זה מאות שנים לאחרי הסתלקותו.

טוובכל זה ניתוסף עילוי מיוחד מצד הקביעות דיום היאָרצייט ביום

טז136
השבת – כי, ענינו של יום השבת הוא כמ"ש "ויכולו השמים והארץ וכל צבאם", והיינו, שבמשך ששת ימי השבוע ישנה הירידה וההמשכה מלמעלה למטה, ואילו ביום השבת מתעלים כל הענינים למעלה, ועד שגם בנוגע לענינים הגשמיים הנה "פרש שבתכם לא קאמר", שלכן גם האכילה דיום השבת היא באופן שאינה מגשמת כלל, להיותה באופן ש"צדיק אוכל לשובע נפשו" (כפי שמבאר הצ"צ בספר המצוות שלו).

יזג. ועלי' זו נפעלת אצל כל אלו שיש להם שייכות לבעל היאָרצייט, ובלשון רבינו הזקן באגה"ק: "כאשר נלך בדרך ישרה אשר הורנו מדרכיו ונלכה באורחותיו", ובפרט ע"י לימוד תורתו.

יחוהענין בזה – שיש עילוי מיוחד בהתקשרות שע"י לימוד תורתו, כיון שהתורה היא למעלה מהגבלות של זמן ומקום, כידוע החילוק שבין מצוות לתורה, שדוקא במצוות יש הגבלות של זמן ומקום, משא"כ תורה היא למעלה מההגבלות של זמן ומקום.

יטוענין זה רואים בגלוי בנוגע לארון – שקשור עם ענין התורה:

כובהקדמה – שגם המנורה קשורה עם ענין התורה, כמובן ממארז"ל "הרוצה שיחכים ידרים כו', וסימנך כו' מנורה בדרום", אבל, כשמסתכלים על המנורה לא רואים בגלוי את השייכות לענין התורה, ואילו בנוגע לארון רואים בגלוי את השייכות לענין התורה, להיותו המקום שבו נמצאים הלוחות, שכוללים את כל התורה כולה – כל תרי"ג המצוות וכל התושבע"פ.

כאובכן: בנוגע לארון מצינו ש"מקום ארון אינו מן המדה", שזהו ענין של נמנע הנמנעות, וענין זה נעשה מצד העדר המדידה וההגבלה שבענין התורה.

כב[והטעם שהענין ד"אינו מן המדה" מודגש בנוגע לארון, ולא בנוגע ללוחות שהם נעלים יותר מהארון – יש לומר, שבנוגע ללוחות

כג137
ש"מעשה אלקים המה", אין צורך לחדש שאינם מן המדה, כי, אע"פ שהיו במדה של ששה טפחים, הרי מדידה זו היא מצד כח הגבול שבעצמות, ולכן, העובדה שאינם מן המדה, אינה חידוש ("קונץ") לגבי הבלי גבול שבעצמות; משא"כ בנוגע לארון, שהוא רק כלי, וענינו המשכה למטה, חוץ מן העצם, הרי זה חידוש שעם היותו במדה, "אמתים וחצי וגו'", מ"מ, מצד מעלת התורה הי' באופן ש"אינו מן המדה"].

כדומצד מעלת התורה, נעשית העלי' שע"י לימוד תורתו באופן שלמעלה מסדר השתלשלות, שאז היא עלי' אמיתית, באופן שבאין ערוך (שזהו אופן העלי' שביום היאָרצייט, כנ"ל ס"ב), ולא כמו העליות שבסדר השתלשלות שהם בערך זל"ז, כמשל הטבעות שקשורות זו בזו, באופן שהחלק העליון של כל טבעת קשור עם החלק התחתון של הטבעת שלמעלה ממנה, וכן הלאה, שלכן, הנה ככל שירבה מספר הטבעות, יש ערך בין הטבעת הכי עליונה עם הטבעת הכי תחתונה, והחילוק ביניהם הוא רק בכמות כו'.

כהומובן, שהעלי' שנעשית ע"י לימוד תורתו של בעל ההילולא פועלת עילוי בנוגע לכל עניניו של הלומד, הן בנוגע לקיום המצוות בהידור, והן בנוגע לעבודה ד"בכל דרכיך דעהו", ועוד לפנ"ז, "כל מעשיך יהיו לשם שמים", שיהיו כולם ביתר שאת וביתר עוז.

כו* * *

כזד. האמור לעיל בנוגע ליאָרצייט, שעם היותו תלוי בימי החודש, הרי כיון שכל דבר הוא בהשגחה פרטית, נוגע גם אופן הקביעות בימי השבוע – שייך גם בנוגע לפרשת השבוע, פרשת עקב, ומזה מובן, שענין היאָרצייט קשור גם עם פרשת עקב.

כחוענין זה מודגש מיד בשם הפרשה – "עקב":

כטענינו של "עקב" הוא – סוף, כפי שמתבטא בכמה ענינים, ולדוגמא: בנוגע לגוף האדם – ה"עקב" הוא בסוף הגוף. ובנוגע לכללות הזמן – קאי "עקב" על אחרית הימים.

לוכן הוא בפירוש הכתוב בפשטות: "והי' עקב תשמעון וגו' ושמר

לא138
ה' אלקיך לך את הברית וגו'", היינו, שבגלל קיום המצוות יתן הקב"ה שכר כו', והרי ענין השכר הוא בסוף הזמן – "שכרו בעקב אני נותן לכם", וע"ד מ"ש בסוף הפרשה הקודמת: "אשר אנכי מצוך היום לעשותם", ודרשו רז"ל "היום לעשותם ולמחר (לעולם הבא) לקבל שכרם".

לבה. ולהעיר, שהענין ד"עקב" בנוגע לשכר – לא מוכרח להיות "מחר" דוקא, לאחר זמן, אלא יכול להיות גם תיכף ומיד, אבל בהכרח שיהי' לאחרי (בסוף) העבודה,

לג– וע"ד מ"ש הרמב"ם בנוגע ל"עולם הבא": "זה שקראו אותו חכמים העולם הבא, לא מפני שאינו מצוי עתה .. אלא מפני שאותן החיים באין לו לאדם אחר חיי העולם הזה שאנו קיימים בו בגוף ונפש, וזהו הנמצא לכל אדם בראשונה" –

לדוהיינו, שמיד לאחרי כל ענין של עבודה, ישנו שכר על ענין פרטי זה – אף שנמצא עדיין באמצע כללות העבודה.

להוכמרומז גם בדברי המשנה (כמו כל ענין המבואר בקבלה וחסידות, שמרומז גם בחלק הנגלה שבתורה) – "מצוה גוררת מצוה":

לוהפירוש ד"מצוה גוררת מצוה" הוא – שהמצוה הנגררת באה לאחרי המצוה הראשונה, וכמו השכר שבא לאחרי העבודה.

לזאבל ביחד עם זה, אין הכוונה שצריך להמתין עד "אחרית הימים", אלא כיון שמצוה הראשונה "גוררת" את המצוה הנוספת שבאה בדרך ממילא לאחרי', הרי מובן שהיא באה בסמיכות אלי', והיינו, שבהמשך לחיות ולהט ("קאָך") שבקיום המצוה, באה מיד המצוה שלאחרי'; ועד"ז בנוגע לשכר המצוה, שיכול לבוא מיד לאחרי קיום המצוה.

לח[וע"ד מ"ש הרמב"ם אודות היעודים הגשמיים שנאמרו בתורה בתור שכר על קיום המצוות, ש"הבטיחנו .. שיסיר ממנו כל הדברים המונעים אותנו מלעשותה .. וישפיע לנו כל הטובות המחזיקות את ידינו לעשות התורה .. כדי שלא נעסוק כל ימינו בדברים שהגוף צריך להן,

לט139
אלא נשב פנויים ללמוד בחכמה ולעשות המצוה וכו'", והיינו, שענין השכר מתבטא בכך שיוכלו לקיים עוד מצוות].

מועד שגם כללות ענין השכר יכול להיות בעוה"ז – באופן ש"עולמך תראה בחייך".

מאאלא החילוק הוא, שכאשר השכר הוא בעוה"ז, הרי זה קשור עם המדידות וההגבלות של העולם – כדיוק הלשון "עולמך תראה",

מב– ועוד זאת, שענין זה יכול להיות באופן של העלם והסתר (עולם מלשון העלם), כמו אדם שיש לו תיבה מלאה אבנים טובות ומרגליות, אלא שאינו רואה אותם, כי הם סגורים בתיבה. ואף שיש בידו גם מפתחות התיבה, הרי בפועל הם בהעלם להיותם סגורים בתיבה. ולכן יש צורך להדגיש את הענין ד"עולמך תראה בחייך" –

מגמשא"כ כאשר השכר הוא בג"ע, הרי זה באופן נעלה יותר באין ערוך – למעלה מהמדידות וההגבלות של העולם.

מד[וע"ד שמצינו בנוגע לענין השבת – שישנו ענין השבת כפי שהוא בימות החול, שגם בהם יכולים לעשות דברים מסויימים לכבוד שבת, וכמ"ש הרמב"ן שעי"ז מקיימים הציווי "זכור את יום השבת לקדשו", וכמו"כ ישנו ענין התפלה שהו"ע השבת שבכל יום, אבל אעפ"כ, אין זה מגיע לעילוי דיום השבת עצמו, שאז ענין השבת הוא באופן נעלה יותר. ועד"ז בעניננו, שהשכר ד"עולמך תראה בחייך" אינו מגיע למעלת השכר כפי שהוא בגן עדן כו'].

מהו. ועפ"ז מובנת גם השייכות של הענין ד"עקב" ליאָרצייט:

מויאָרצייט הו"ע שבא לאחרי גמר העבודה, כולל גם לאחרי שישנו הענין ד"אל עפר תשוב" (נוסף על הענין ד"נפשי כעפר לכל תהי'"),

מז– שיש בזה עילוי אפילו לגבי עלי' בסערה השמימה, כסיפור רבותינו נשיאינו אודות הבעש"ט, שהיתה לו ברירה לעלות בסערה

מח140
השמימה כמו אליהו הנביא, אלא שרצה שיהי' אצלו הענין ד"אל עפר תשוב", שיש בו עילוי לגבי העלי' למעלה יחד עם הגוף –

מטשאז נמצאים במעמד ומצב שלמעלה לגמרי מהגבלות הגוף, כך, שגם השכר הוא בתכלית העילוי, למעלה ממדידה והגבלה – בדוגמת מעלת העלי' שביאָרצייט לגבי העליות שבכל השנה שהיא באופן שבאין ערוך (כנ"ל ס"ב).

נוענין זה מודגש ביותר אצל בעל ההילולא – דכיון שבעת ההסתלקות הי' בגלות כו', הרי מובן שעוד לפני ההסתלקות הי' אצלו הענין ד"נפשי כעפר לכל תהי'" ביותר, וכיון שכן, הרי העילוי שנעשה ע"י הענין ד"אל עפר תשוב" הוא באופן נעלה עוד יותר.

נאוכאמור לעיל (ס"ג) שכל העילויים שנעשים אצל בעל ההילולא ביום היאָרצייט, נמשכים גם לכל ההולכים באורחותיו, ובפרט ההולכים באורחותיו בענין המס"נ שהי' אצל בעל ההילולא בהתמסרות מיוחדת כו'34.

נב* * *

נגז. ידוע שבכל ענין בתורה יש ריבוי פירושים – ששים ריבוא פירושים, ועד לששים ריבוא פירושים בכל א' מד' החלקים דפשט רמז דרוש וסוד שבתורה, כמבואר בכתבי האריז"ל.

נדוטעם הדבר – לפי שהתורה ניתנה לששים ריבוא נש"י, וכידוע בענין "וזאת לפנים בישראל", ש"זאת" היא התורה שהיא בבחי' פנימיות בכל אחד מישראל, וכיון שלכל אחד יש אופן לימוד משלו (מצד נשמתו, שהיא "חלק אלקה ממעל ממש"), וע"י הפירוש שלו בתורה הוא מתקשר עם הקב"ה, עכצ"ל, שיש בכל ענין (בכל ד' אופני פרד"ס התורה) ששים ריבוא פירושים אמיתיים.

נהאך אין הכוונה ששייכותו של כל אחד מישראל היא רק לפירוש אחד מס"ר הפירושים – שהרי עשה"ד שכוללים כל התורה כולה24 עם כל ס"ר הפירושים שבה נאמרו בלשון יחיד, כך, שכולם שייכים לכל אחד מישראל, אלא הכוונה היא שלכל אחד יש פירוש אחד ששייך אליו

נו141
במיוחד, והוא ה"שער" לכל שאר הפירושים כו' – ע"ד המבואר בענין "אבוך במאי הוה זהיר טפי", שאף שכל אחד חייב לקיים את כל המצוות, יש מצוה מיוחדת שבה צ"ל "זהיר טפי", כיון שמצוה זו שייכת במיוחד לנשמתו כו'.

נזוכן הוא בנדו"ד – הענין ד"עקב" – שיש בו ס"ר פירושים, ולכל לראש הרי זה תלוי בנושא הענין – אם מדובר אודות כללות הזמן, שאז יתפרש "עקב" על "אחרית הימים" (כנ"ל ס"ד), או שמדובר אודות כללות ישראל, שאז יתפרש "עקב" על המדריגות התחתונות שבישראל שנקראים בשם "רגל" (ע"ד המבואר במ"ש "שש מאות אלף רגלי העם אשר אנכי בקרבו") ועד לעקב שברגל, וכיו"ב בשאר הענינים.

נחח. ובנוגע לענין ה"עקב" כפי שהוא אצל איש פרטי, הנה נוסף על ענין העקב כפשוטו שהוא החלק היותר תחתון שבגוף (לא רק הירך או השוק, או כללות הרגל, אלא העקב שבתחתית הרגל), ישנו גם ענין העקב כפי שמתפרש בנוגע לכללות המשפחה.

נטובהקדם המבואר בנוגע למצוה הראשונה שבתורה, "פרו ורבו", שקיומה בשלימות היא ע"י לידת בן ובת, שאז ישנו שם הוי' בשלימותו: אב ואם – בדוגמת י"ה שבשם (חכמה ובינה), ובן ובת – בדוגמת ו"ה שבשם.

סועפ"ז מובן, שענין ה"עקב" בנוגע לכללות המשפחה הם – הילדים, ובזה גופא – הילדים הקטנים, ובקטנים גופא – קטני קטנים.

סאט. ומזה מובן גם ההוראה המיוחדת שלמדים מפרשת עקב – בנוגע להתעסקות בחינוך הילדים:

סבלכאורה יכולים לטעון: מהו הצורך להתמסר כ"כ לחינוך הילדים, החל מהקטנים ביותר, בהיותם עדיין "עוללים ויונקים" – מוטב להמתין עד שיגדלו ויהיו שייכים להבנה והשגה, ורק אז יתעסקו בחינוכם.

סגאך על זה באה ההוראה מפרשת עקב – עד כמה דרושה הזהירות בנוגע לענינים שהם בבחי' עקב, ובלשון רש"י: "מצוות קלות שאדם דש

סד142
בעקביו", ואדרבה: דוקא העקב נוגע ביותר לראש, ולכן, דוקא ע"י ההתעסקות עם ה"עקב", ובנדו"ד, חינוך הקטנים, נעשה אצלו הענין ד"תשמעון", שהו"ע ההבנה וההשגה בתומ"צ כו'.

סהולהעיר, שכל ענין החינוך נלמד מפרשת עקב, שבה נאמר "ולמדתם אותם את בניכם לדבר בם", ובפירוש רש"י: "משעה שהבן יודע לדבר למדהו תורה צוה לנו משה, שיהא זה למוד דבורו, מכאן אמרו כשהתינוק מתחיל לדבר אביו משיח עמו בלשון הקודש ומלמדו תורה".

סוי. ובהמשך לזה, הנה כאן המקום לעורר עוד הפעם מה שמדגישים לאחרונה אודות הצורך לפעול בענין החינוך.

סזוכמדובר כמ"פ שסדר ההתעסקות בענין החינוך מצינו אצל כל אלו שיש להם שייכות לתורת החסידות, שהרבו להדגיש את הצורך להתעסק בענין החינוך:

סחבנוגע לתורת החסידות הכללית – כפי שמצינו שהבעש"ט התעסק בחינוך ילדי ישראל, בהיותו עוזר ("באַהעלפער") למלמד תינוקות, ולימדם לומר "אמן יהא שמי' רבא".

סטוכן בנוגע לתורת חסידות חב"ד – כידוע הסיפור אודות רבינו הזקן שאמר שגם כשעסוקים בענין עמוק בפנימיות התורה צריך לשמוע "קול ילד בוכה".

עועד"ז רואים אצל בעל ההילולא שהתעסק במיוחד עם ילדים קטנים68.

עאיא. וע"פ האמור שהענין ד"עקב" נוגע ביותר ל"ראש" – הנה ההתעסקות בחינוך הילדים (שזהו"ע ד"עקב") תפעל עילוי גם ב"ראש" להיות באופן ד"שאו את ראש", ועד לנשיאת ראש שתהי' בגאולה, שאז תהי' גם הכניסה לארץ ישראל (אודותה מדובר בפרשת עקב: "כי ה' אלקיך מביאך אל ארץ טובה .. הארץ הטובה אשר נתן לך") בתכלית השלימות.

עב143
ולהעיר גם ממה שמצינו ביצי"מ ש"כשנגלה הקב"ה על הים, הם (הילדים) הכירוהו תחלה, שנאמר זה א-לי ואנוהו", ועד ש"אפילו עוברים שבמעי אמן אמרו שירה", כיון שהשייכות לענין התורה מתחילה כבר בהיותו עובר במעי אמו.

עגוכך יהי' גם בגאולה העתידה לבוא, כמ"ש ביעודי הגאולה "הנני מביא אותם וגו' הרה ויולדת יחדיו", ו"שמחת עולם על ראשם".

עד* * *

עהיב. מאמר (כעין שיחה) ד"ה ואכלת ושבעת וברכת את הוי' אלקיך.

עו* * *

עזיג. בנוגע לפירוש רש"י בפרשת השבוע – הנה כרגיל לאחרונה נתעכב על ענין שרש"י אינו מבאר:

עחבנוגע למ"ש (בקאַפּיטל יו"ד פסוק יו"ד) אודות לוחות האחרונות, "ואנכי עמדתי בהר כימים הראשונים ארבעים יום וארבעים לילה" – מתעוררת קושיא עצומה ("אַ שטורעם'דיקע"):

עטלמה הוצרך משה לשהות בהר ארבעים יום נוספים – הרי את כל הענינים שהוצרך לפעול שם בנוגע ללימוד כל התורה, פעל כבר בארבעים יום הראשונים, וכל עלייתו להר בפעם השלישית היתה רק בגלל ציווי הקב"ה "פסל לך שני לוחות אבנים כראשונים ועלה אלי ההרה .. ואכתוב על הלוחות את הדברים אשר היו על הלוחות הראשונים", ומלאכה כזו – כתיבת עשרת הדברות שכוללים תר"ך אותיות – הנה אפילו אצל בשר ודם דורשת ה"ה שעות ספורות בלבד, וא"כ, למה בעלי' זו הוצרך משה לשהות בהר ארבעים יום וארבעים לילה?!

פואכן פשטני המקרא מתעכבים על שאלה זו – כמ"ש בתרגום יונתן בן עוזיאל: "ואנא הוית קאי בטוורא בעי ומצלי כו'", והיינו, שבמשך כל הארבעים יום התפלל משה עד שתפלתו נתקבלה. ועפ"ז

פא144
מובן גם המשך הכתוב: "וישמע ה' אלי גו'", כפי שמפרש בתיב"ע (וכן הוא בתרגום אונקלוס): "וקביל ה' צלותי".

פבאבל רש"י, לא זו בלבד שלא מצינו שמתעכב על קושיא הנ"ל, אלא עוד זאת, ששולל את הביאור הנ"ל – כיון שרש"י מפרש "ואנכי עמדתי בהר", "לקבל הלוחות האחרונות", והיינו, שעמידתו בהר היתה רק כדי לקבל הלוחות האחרונות, ולא כדי להתפלל, וא"כ, מהו הטעם שכדי לקבל הלוחות האחרונות הוצרך משה לשהות בהר משך זמן ארוך כ"כ – ארבעים יום וארבעים לילה, בה בשעה שכבר למד את כל עניני התורה בארבעים יום הראשונים?!

פגואין לומר שניתוספו עוד ענינים שהוצרך הקב"ה ללמדם למשה – שהרי בינתיים עברו רק ארבעים יום, ולא מצינו שיתוספו אז עוד ענינים, ובודאי לא ריבוי ענינים שיהי' צורך בארבעים יום כדי ללמדם!

פדזאת ועוד: לפי הפירוש "ואנכי עמדתי בהר, לקבל הלוחות האחרונות", ולא כדי להתפלל – אינו מובן המשך הכתוב "וישמע ה' אלי גם בפעם ההיא", בה בשעה שלא התפלל בארבעים יום האחרונים?

פהוכמדובר כמ"פ שכיון שמדובר אודות פירוש רש"י, הרי זה צריך להיות באופן המובן בפשטות בפשוטו של מקרא, וכפי שיתבאר לקמן.

פויד. בהמשך להמדובר אודות לוחות ראשונות ולוחות שניות – ישנו גם מאמר המדרש שאמר הקב"ה למשה "אל תצטער בלוחות הראשונות שלא היו אלא עשרת הדברות לבד (ועד"ז בגמרא: "אלמלא (לא) חטאו ישראל לא ניתן להם אלא חמשה חומשי תורה וספר יהושע בלבד"), ובלוחות השניים אני נותן לך שיהא בהם הלכות מדרש ואגדות, הה"ד ויגד לך תעלומות חכמה כי כפלים לתושי'".

פזוהענין בזה:

פחהפירוש ד"כפלים" הוא לא רק שחוזרים ולומדים אותו ענין ב"פ, או שלומדים ב"פ ככה, שזוהי רק הוספה בכמות, אלא יתירה מזה, שהלימוד הוא באופן נעלה יותר, וכנראה במוחש. וזהו גם הפירוש בדברי רבינו הזקן באגה"ת: "וז"ש בתנא דבי אליהו (ולפנינו הוא בויק"ר) .. אם הי' רגיל לקרות דף אחד יקרא ב' דפים, לשנות פרק א' ישנה ב'

פט145
פרקים" – שלימוד ב' הפרקים הוא לא רק ב"פ ככה, אלא שכללות הלימוד (גם של הפרק הראשון) הוא באופן נעלה יותר (אלא שבכמות מתבטא הדבר בלימוד ב' פרקים).

צועד שהענין דכפלים מורה על ריבוי באופן של בלי גבול – כמובן מזה שהענין ד"כפלים לתושי'" שייך לבעל תשובה, והרי מעלת בע"ת היא בכך שעבודתו היא למעלה מסדר (לא כמו עבודת הצדיקים שהיא באופן מסודר, "תמידים כסדרם"), ועד לאופן של פריצת כל הגדרים, שלכן "משיח אתא לאתבא צדיקייא בתיובתא", כיון שענינו פריצת כל הגדרים, כמ"ש "עלה הפורץ לפניהם".

צאומזה מובן גם בנוגע לעילוי דלוחות שניות ש"אני נותן לך שיהא בהם .. כפלים לתושי'", שזהו ריבוי לא רק בכמות, אלא גם באיכות, ועד לריבוי באופן של בלי גבול.

צבטו. וענין זה קשור עם לימוד התורה באופן שהי' אצל רשב"י – "תורתו אומנותו":

צגמעלתו של "אומן" היא – הן בכמות, שאותו דבר שמישהו אחר עושה במשך זמן ארוך, עושה האומן במהירות גדולה יותר, והן באיכות, שבעשי' שלו יש יופי מיוחד שאין בעשי' של מישהו אחר.

צדועד"ז בנוגע ללימוד התורה באופן ש"תורתו אומנותו" – שהמעלה בזה היא הן בכמות והן באיכות, והיינו, שנוסף לכך שלומד במשך ריבוי שעות, הרי זה באופן שבזמן קצר ביותר מצליח ללמוד הרבה יותר מאדם רגיל שזקוק למשך זמן ארוך יותר, הן בנוגע לכמות הלימוד והן בנוגע לאיכות הלימוד, העיון והשקו"ט כו'.

צהוע"ד שהי' אצל רשב"י, שנוסף לכך שבדרך כלל היתה "תורתו אומנותו", הרי מצינו שישב במערה במשך י"ב-י"ג שנה ועסק בתורה במשך כל הזמן, וכיון שכן, הרי בהכרח לומר שלמד ריבוי עצום בכמות, ובאופן מופלא גם בעיון ופלפול ושקו"ט כו', הן בפנימיות התורה והן בנגלה דתורה, כפי שמבאר רבינו הזקן באגה"ק ש"עיקר עסקיהם

צו146
במערה הי' תורת המשניות ת"ר סדרי .. דאילו ספר הזהר והתיקונים הי' יכול לגמור בב' וג' חדשים כו'".

צזטז. וזוהי המטרה של ה"כולל" – שיהיו אברכים שגם לאחרי החתונה תהי' "תורתם אומנותם", שיעסקו בלימוד התורה בהתמדה ושקידה ומתוך חיות כו' – "קאָכן זיך אין לערנען".

צחאך דא עקא, שלאחרונה יש בכולל אברכים (עכ"פ יחידים) שלא מנצלים את הזמן כראוי ללימוד התורה ("מ'צורייבט די צייט").

צט– בודאי עוסקים הם בענינים שמותרים ע"פ שו"ע, אבל אם הם לא מוכנים להשקיע את עצמם בלימוד התורה בהתמדה ושקידה, אין להם מה לעשות ב"כולל"; לא הולכים ל"כולל" בגלל שכך נקבע הסדר, ובגלל שפלוני הולך ל"כולל" צריך גם הוא ללכת ל"כולל"; אברך שלא אוחז בלימוד ("האַלט ניט ביים לערנען"), אין מקומו ב"כולל". אם הוא לא רוצה לעסוק ב"ודברת בם" – שיעסוק ב"ואספת דגנך". ומה גם שאין זה הוגן להטיל את עול הפרנסה על האשה, ואילו הוא יבזבז את הזמן!...

קובאמת לא מובן כלל כיצד יתכן הנהגה כזו, שאין לה מקום ע"פ טבע:

קאבשעה שנוטלים ממנו את דאגת הפרנסה, הרי אין טעם וסיבה כלל שלא לעסוק בתורה בהתמדה ושקידה, וא"כ מדוע אינו עושה זאת?!

קבתובעים ממנו דבר אחד: להקיץ משנתו, ולכוף את עצמו ("בייגן זיך") כו', וגם דבר זה אי אפשר לפעול אצלו!

קגכנראה שאשמים בכך ראשי הישיבות והמשפיעים, ועד"ז רבני וזקני אנ"ש, שגם הם אינם כופים את עצמם להשתדל בטובתם של האברכים, לעורר אותם ולעזור להם וכו', ולכן, כשמגיע בפועל, אזי במקום לשבת וללמוד בהתמדה ושקידה, הנה מלבד אצל יחידי סגולה, נעשה מעמד ומצב של "תוהו ובוהו"!...

קדיז. ונוסף לכך שמערבים אותי בכל הענינים – הנה בענין זה הנני מעורב במיוחד:

קהכל ענין ה"כולל" – למרות שעברו מאה ושמונים שנה שליובאוויטש התקיימה ללא "כולל" – הי' ביזמתי, כיון שחשקה נפשי שאברכים יעסקו בלהט ("זאָלן זיך קאָכן") בלימוד התורה. (כ"ק אדמו"ר

קו147
שליט"א הוסיף בבת-שחוק:) אינני מלביש זאת באיצטלא של יראת שמים כו', אלא זוהי פשוט "תאוה"... יש לי "תאוה" שאברכים יעסקו בלהט בלימוד התורה!

קזולכן, כאשר רואים שיש אברכים שאינם מנצלים את הזמן כדבעי, יש מקום לסברא "שהפה שאסר הוא הפה שהתיר": כשם שנסיתי לייסד את ה"כולל" – יכולני לסגור אותו, כיון שאין רצוני שאברך יבזבז את הזמן על חשבוני! אלא מאי, מה יהי' עם "כולל" – הנה כשם שליובאוויטש התקיימה מאה ושמונים שנה בלי "כולל", כך תמשיך להתקיים הלאה! ובמילא, יכול כל אחד לילך לדרכו לשלום, ולא אבוא בטענות לאף אחד!

קחאבל בפועל, אינני סוגר את ה"כולל", בגלל שיש לי "תאוה" שאברכים יעסקו בלהט בלימוד התורה; היתכן שמחוץ לד' אמות אלו יכולה להיות מציאות של אברכים שעוסקים בלהט בלימוד התורה, ואילו כאן אינני יכול לפעול זאת?!...

קטוהגע עצמך:

קיאותו אברך שאי אפשר לפעול עליו ללמוד תורה בהתמדה ושקידה – כש"נוקף אצבעו", אזי רץ מיד לכתוב לי "פתקא"... ואם המענה מתעכב ימים ספורים, אזי מתחיל ללמוד פירושים – אולי אין לו זכות כו', או שיש קפידא כו'. ואם הענין לא מסתדר, אזי יש לו טענה שזהו באשמתי... כיון שביכלתי לעזור לו, להתפלל עליו וכו'.

קיאולכאורה – ממה-נפשך: אם אתה מאמין בי – למה אינך מוכן למלא ("נאָכגעבן") תאוותי שאברך יעסוק בלהט ("זיך קאָכן") בלימוד התורה?!...

קיביח. ובכן, בעמדנו ביום ההילולא, שבקשר לזה נוסדה "קרן לוי יצחק" – עלה בדעתי לנסות עצה כיצד לבנות את ה"כולל":

קיגמבין כל האברכים שלמדו בישיבות ששייכים אלי, הן כאן והן בשאר המקומות בעולם – יבחרו חמשה אברכים שמצטיינים בחריפות וחמשה אברכים שמצטיינים בבקיאות בנגלה דתורה, ועד"ז בנוגע לתורת החסידות – חמשה בחריפות וחמשה בבקיאות, ובסך-הכל – שני מנינים, ואברכים הנ"ל יבואו עם בני ביתם לדור כאן, על מנת לעסוק

קיד148
בלהט בלימוד התורה, ובאופן שלא יצטרכו לסמוך על אף אחד, כמ"ש "אל תבטחו בנדיבים גו'", כיון שיקבלו מה"קרן" הנ"ל – ג' פעמים ככה ממה שנותנים לאברכי הכולל עכשיו.

קיהויש לקוות שע"י אברכים הנ"ל יוכלו לבנות את ה"כולל" באופן המתאים (משא"כ לפי המצב עתה, לא יוכלו לבנות את הכולל, אא"כ יהי' שינוי מן הקצה אל הקצה).

קיואך יש להבטיח שיבחרו את האברכים הראויים ומוכשרים לכך – ע"י אנשים שמכירים ויכולים להעריך היטב את מעמדם ומצבם של האברכים, ומה טוב שהבחירה תהי' לא ע"י אחד, אלא ע"י שנים, כך, שיהיו שני עדים נאמנים שיעידו שאברך פלוני ראוי ומוכשר לכך (ולא באופן שיעשו טובה ויתנו פתק לכל הרוצה...).

קיזוכל האברכים שרוצים להשתתף בזה – ירשמו מיד, כדי שיוכלו להתחיל להתעסק בסידור הענין.

קיחובנוגע לאברכים שנמצאים ב"כולל" עתה – אין רצוני לסגור את ה"כולל" ולשלוח אותם מיד לחפש פרנסה... כדי שלא לעורר מהומה גדולה... ולכן, כיון שנקבע הסדר שלומדים ב"כולל" שנתיים, הנני לוקח על עצמי את החזקת ה"כולל" במשך שנתיים, ובינתיים יתחילו להתעסק בתכנית החדשה הנ"ל34.

קיט* * *

קכיט. בנוגע לפירוש רש"י – כבר הבהיר רש"י את הדברים בפ' תשא:

קכאעל הפסוק "ויתן אל משה ככלותו לדבר אתו", מפרש רש"י: "ככלתו כתיב חסר, שנמסרה לו תורה במתנה ככלה לחתן, שלא הי' יכול ללמוד כולה בזמן מועט כזה".

קכבולאחרי כן, על הפסוק "לך רד" (שנאמר למשה לאחרי חטא העגל), מפרש רש"י: "רד מגדולתך, לא נתתי לך גדולה אלא בשבילם", וכיון שחטאו ישראל, נטל הקב"ה ממשה את הגדולה שנתן לו בשבילם.

קכגובפשטות, ה"גדולה" שאודותה מדובר כאן היא – ה"תורה שנמסרה לו במתנה", שכן, תכלית הגדולה שיכולה להיות אצל משה רבינו היא שהקב"ה נתן לו את התורה במתנה.

קכד149
ועפ"ז, כיון שלאחרי חטא העגל ניטלה ממנו התורה שנמסרה לו במתנה, לכן, כשעלה להר לקבל לוחות האחרונות הוצרך לחזור וללמוד את כל התורה, ובגלל זה הוצרך להיות שם ארבעים יום וארבעים לילה, כבפעם הראשונה, כדי לחזור ולקבל כל מה שניטל ממנו.

קכהכ. אמנם, ביאור זה אינו מספיק, כי:

קכומלבד הפירוש "שנמסרה לו תורה במתנה ככלה לחתן" – מפרש רש"י עוד פירוש: "ד"א וכו'". וכמדובר כמ"פ שהסיבה לכך שרש"י מביא פירוש נוסף היא (לא סתם אופן נוסף בפירוש הפסוק, אלא) בגלל שיש קושי בפירוש הראשון.

קכזובנדו"ד, הפירוש "שנמסרה לו תורה במתנה ככלה לחתן" – אינו מובן, דממה-נפשך: אם די בארבעים יום ללמוד כל התורה כולה – לא צריך למסרה במתנה; ואם לא די בארבעים יום כדי ללמוד כולה, ולכן יש צורך למסרה במתנה – הנה במקום ללמדה במשך ארבעים יום, ואז להגיע למסקנא שאי אפשר ללמדה בזמן מועט כזה, ויש צורך ליתנה במתנה, הי' לו להקב"ה למסרה במתנה מיד ביום הראשון, ולא להמתין ארבעים יום, ורק בסופן למסרה במתנה?!

קכחובגלל קושיא זו, מפרש רש"י פירוש אחר במ"ש "ככלתו" חסר, מלשון כלה: "מה כלה מתקשטת בכ"ד קישוטין .. אף ת"ח צריך להיות בקי בכ"ד ספרים".

קכטוכיון שלפירוש זה לא נמסרה למשה תורה במתנה, ובמילא אי אפשר לומר שזוהי הגדולה שניטלה ממנו לאחרי חטא העגל, ולכן הוצרך לחזור וללמדה במשך ארבעים יום – הדרא קושיא לדוכתא: מדוע הוצרך משה לשהות בהר עוד ארבעים יום?

קלכא. ויובן בהקדים פירוש רש"י בהמשך הפסוק – "כימים הראשונים", "של לוחות הראשונות, מה הם ברצון, אף אלו (ארבעים יום האחרונים) ברצון":

קלאבפשטות ההוכחה ש"אף אלו ברצון" היא – מזה שביוהכ"פ "נתרצה הקב"ה לישראל בשמחה (ובלב שלם) ואמר לו למשה סלחתי כדברך". ולכאורה, יוהכ"פ הוא הסיום של ארבעים יום האחרונים, ומהי ההוכחה שכל הארבעים יום היו ברצון?

קלב150
ועכצ"ל, שההוכחה היא מהכתוב "כימים הראשונים" עצמו, שמזה מובן, שבנתינת לוחות האחרונות בימים האחרונים התנהג הקב"ה עם משה בדיוק כמו בנתינת לוחות הראשונות בימים הראשונים, ולכן בהכרח לומר ש"מה הם ברצון, אף אלו ברצון".

קלגועפ"ז יובן גם בנוגע לעמידת משה בהר ארבעים יום וארבעים לילה:

קלדמובן וגם פשוט, שככל שניתוסף במשך זמן עמידת משה בהר עם הקב"ה ("עלה אלי ההרה"), במעמד ומצב ש"לחם לא אכלתי וגו'", וניתוסף במעלת הקדושה כו'.

קלהולכן, אע"פ שבפעם השני' לא הוצרך משה להתעכב בהר משך זמן ארוך כ"כ, כיון שלא הוצרך ללמוד את כל התורה כולה, שכבר למדה כולה בפעם הראשונה, מ"מ, אילו לא הי' שוהה בהר אותו משך זמן ששהה בפעם הראשונה, הי' חסר בענין הקדושה, שלא היתה כבפעם הראשונה, ואז לא היתה נתינת לוחות אחרונות בדיוק כמו נתינת לוחות הראשונות; ובגלל זה הנה גם בקבלת לוחות האחרונות הוצרך משה לשהות בהר ארבעים יום וארבעים לילה, כמו בקבלת לוחות הראשונות.

קלוכב. והטעם שרש"י אינו מפרש כשאר פשטני המקרא שבמשך כל הארבעים יום התפלל משה להקב"ה, מבהיר רש"י בעצמו בהמשך פירושו – "אבל האמצעיים שעמדתי שם להתפלל עליכם, היו בכעס":

קלזמדברי רש"י מובן שענין התפלה קשור עם מעמד ומצב של כעס, והיינו, שכשיש מעמד ומצב של כעס, אזי יש צורך בהשתדלות מיוחדת בענין התפלה, אבל כשאין מעמד ומצב של כעס, אין צורך בכך.

קלחולכן: בימים האמצעיים, שהי' מעמד ומצב של כעס, הוצרך משה לעמוד ולהתפלל; משא"כ בימים האחרונים, כיון שהיו ברצון (כימים הראשונים), לא הי' צורך בכך.

קלטועפ"ז יש לבאר המשך הכתוב "וישמע ה' אלי וגו'" – שהכוונה בזה לבאר הטעם שארבעים ימים האחרונים היו "כימים הראשונים" (מה הם ברצון אף אלו ברצון), שזהו לפי שבינתיים היו ארבעים יום האמצעיים שעמדתי שם להתפלל עליכם, "וישמע ה' אלי גם בפעם ההיא לא אבה ה' השחיתך" (דקאי על ארבעים יום האמצעיים, כמפורש בקרא: "ואתנפל גו' ארבעים יום וארבעים לילה גו' על כל חטאתכם

קמ151
גו'", "וישמע ה' אלי גם בפעם ההיא לא אבה ה' השחיתך"), ובמילא היו הימים שלאח"ז ברצון.

קמאכג. אמנם, עפ"ז נמצא שענין הרצון נפעל כבר בסוף ארבעים יום האמצעיים, וא"כ, מה נתחדש ביוהכ"פ?

קמבוהביאור בזה – ע"פ דיוק לשון רש"י102 שביוהכ"פ "נתרצה הקב"ה לישראל בשמחה (ובלב שלם) ואמר לו למשה סלחתי כדברך", והיינו, שהחידוש שביוהכ"פ הוא (לא בענין הרצון, שנפעל כבר בסוף ארבעים ימים האמצעיים, אלא) שהי' זה בשמחה ובלב שלם (וגם ענין הרצון הי' "ברצון שלם").

קמגובזה מתבטאת מעלת ארבעים יום האחרונים לגבי הראשונים:

קמדבנוגע לענין הרצון – הנה "מה הראשונים ברצון אף האחרונים ברצון"; אבל ענין השמחה – נפעל דוקא ביוהכ"פ (בסוף ארבעים יום האחרונים).

קמהוטעם הדבר – לפי שענין השמחה שייך רק כאשר לפנ"ז הי' נתינת מקום למצב הפכי שיוצאים ממנו, ובגלל זה היא השמחה, וכמו שמחת יו"ט, שבאה לאחרי תקופה של ימים שהם ימות החול, אבל לא שייך שסתם ככה באמצע השבוע ירקוד אדם מרוב שמחה... ולכן, דוקא בסוף ארבעים יום האחרונים שהיו לאחרי חטא העגל כו', אזי "נתרצה הקב"ה לישראל בשמחה"; משא"כ בארבעים יום הראשונים, שלא הי' ענין הפכי שיצאו ממנו, לא הי' ענין השמחה, אלא רק ענין הרצון (ששייך גם ללא הקדמת ענין הפכי).

קמווענין השמחה פעל משה (לא ע"י התפלה, שהרי לא התפלל בארבעים יום האחרונים, אלא) ע"י עצם ענין קבלת הלוחות (תורה) בתור שליח של כל בנ"י, באופן ש"מסרה ליהושע וכו'" עד סוף כל הדורות, שעי"ז פעל אצל הקב"ה שנתרצה לישראל בשמחה ובלב שלם.

קמזומכאן רואים גודל מעלת לימוד התורה, כפי שמבאר רש"י פשוטו של מקרא לבן חמש למקרא, שפועלת למעלה ענין של שמחה ולב שלם כו'34.

קמח* * *

קמטכד. בהמשך לפסוק "ואנכי עמדתי בהר וגו'" – נאמר: "ועתה ישראל מה ה' אלקיך שואל מעמך כי אם ליראה וגו'", ומפרש רש"י דיוק

קנ152
הלשון "ועתה": "אע"פ שעשיתם כל זאת, עודנו רחמיו וחבתו עליכם, ומכל מה שחטאתם לפניו, אינו שואל מכם כי אם ליראה וגו'".

קנאומכאן יש ללמוד הוראה:

קנבזה עתה עמד משה רבינו בהר אצל הקב"ה (במשך ארבעים יום האחרונים שהיו ברצון כו') ולמד תורה, ואעפ"כ אומר הקב"ה, שכל זה אינו מספיק, אלא צריך להיות גם הענין ד"ליראה וגו'".

קנגומזה מובן, שיכולה להיות מציאות שמישהו יש לו "סמיכה" לרבנות, אבל אם חסר אצלו הענין ד"ליראה את ה'", אזי לא מועיל מה שלמד תורה כו'.

קנדכה. בהמשך לזה – דובר בארוכה אודות מיהו יהודי, ובין הדברים אמר:

קנהלדאבוננו הולך ונמשך הענין של רישום גויים כיהודים, ולא חושבים לתקן זאת; הוא אמנם מודה ש"הן לה' אלקיך השמים ושמי השמים וגו'", אבל בפועל לא עושה כלום לתיקון המצב, ודוחה זאת לאחרי יום הכיפורים...

קנווכן בנוגע למיסיון – שנותנים להם לפעול כרצונם, ועוד מסייעים להם,

קנזוכפי שכבר נתפרסם בעיתונים (חוץ מהעיתון של פלוני...) שהדפיסו בחשאי ספר על "אותו האיש" (ימ"ש) כדי להכניסו לתכנית הלימודים, ואחד שהתנגד לזה – פוטר ממשרתו, ותחתיו נתמנה זה שתחת ידו נדפס הספר – בבחי' "הרצחת וגם ירשת"!

קנחוכן בנוגע לחנוכת בית לעבודה זרה (שבו יחנכו "גלחים") – כפסק הרמב"ם שנצרות היא ע"ז ממש – שדוקא יהודי צריך ללכת ולגזור את ה"סרט" (שמסמל שעד עתה אין רשות ואפשרות לאף אחד להיכנס, ובחנוכת הבית גוזרים אותו, להורות בכך שהכל יכולים להיכנס לבנין). והגע עצמך: סגנו – המוסלמי – אינו רוצה ללכת ולעשות זאת (כשם שנוצרי לא יעשה כך בבנין מוסלמי), ולכן דוקא הוא –

קנט153
היהודי – צריך ללכת ולגזור את הסרט, ובכך לחנוך בית לעבודה זרה!...

קסכו. וכללות הענין בזה – שהאמת היא שאצל כל אחד מישראל ישנו ענין היראה (כמו כל המדות שבנפש), אלא שצריך לנצלה לקדושה, "ליראה את ה' אלקיך"; אבל אם אינו עושה כן – ה"ה מתגלה ומנוצלת עבור ענינים אחרים, כמו יראה מה"מיניסטר", או מן הגוי, או מן ה"כסא" וכו'.

קסאוכדי לפעול הענין ד"ליראה את ה'", צ"ל תחילה הענין ד"עתה ישראל מה" – שירגיש בגלוי הענין ד"מה" שבו, שהו"ע הביטול, ואז בודאי ינצל את ענין היראה באופן המתאים; משא"כ בהעדר הביטול – באים כל החסרונות כו' (כולל – שאינו יכול להיות מנהיג ו"מיניסטר" כדבעי, כפי רצון ה', כיון ש"מנהיג" צריך שיהי' לו ביטול).

קסבוסיים, שבודאי לא יניח הקב"ה שהמצב ימשך כך, אלא שמאריך אף, אבל סוכ"ס "לא ידח ממנו נדח".

קסגויה"ר שיהי' זה בדרכי נועם ודרכי שלום, ובטוב הנראה והנגלה, למטה מעשרה טפחים.

קסד* * *

קסהכז. בנוגע לעשרים באב – דובר כבר פעם בארוכה שהוא ארבעים יום לפני ר"ה, בדוגמת "ארבעים יום קודם יצירת הולד", ולכן מצינו שיש מנהגים של מקובלים שמתחילים מיום זה, וגם ביום זה עצמו, בגלל החשבון דארבעים יום לפני ר"ה.

קסוולכן, כאן המקום להזכיר עוה"פ אודות גודל ענין חינוך הבנים, והיינו, שבהמשך להמדובר עד עתה אודות ההשתדלות שיתרבה מספר הילדים שישהו במחנות-קיץ, יש להוסיף ולהמשיך את הפעילות בנוגע לענין החינוך גם לאחרי סיום מחנות-הקיץ – בנוגע לחינוך בבתי-ספר כו'.

קסז154
וכיון שעד עתה ניתן חומש עבור ההוצאות של מחנות-הקיץ, הנה מכאן ועד ר"ה יתנו מחצה על מחצה.

קסחוהיינו, שנוסף על עבודת כל אחד בנוגע לעצמו, באופן ד"לואי שיתפלל אדם" או ילמד תורה "כל היום כולו", צריכה להיות גם הפעולה על הזולת, ובעיקר בנוגע לילדים – להוסיף הן בכמות והן באיכות בקיום החיוב ע"פ תורה ללמדם תורה, החל מהזמן שמתחיל לדבר שאביו מלמדו "תורה צוה לנו משה מורשה", ועאכו"כ "כשיכיר", שאז יש חיוב מדאורייתא גם על הקטן34.

קסט[כ"ק אדמו"ר שליט"א נתן חמש קנקני משקה (לחלק בין המסובים): לאלו ששימשו-עזרו את בעל ההילולא בהיותו בגולה – הרה"ח ר' דוד רסקין, הרה"ח ר' משה בנימין קפלן והרה"ח ר' שלום דובער דובראַווסקי; להמתעסק בהדפסת כתבי בעל ההילולא – הרה"ח ר' שניאור זלמן האַדיטשער (לוויטין); ולעורך ה"מפתחות" – הרה"ח ר' יהושע מונדשיין (באמרו: יישר-כח גדול). ואח"כ התחיל לנגן ניגון ההקפות לאביו הרלוי"צ ז"ל.

קעלאחר תפלת מנחה התחיל לנגן הניגון "ניעט ניעט ניקאַוואָ"].

קעא______ l ______