Likkutei Sichos·Vol. 36·Yisro·Sicha 3לקוטי שיחות·כרך לו·יתרו·שיחה ג

אשיחה ג
א. בסוף פרשתנו מספר הכתוב, של­אחרי מתן תורה אמר הקב"ה למשה¹ "כה תאמר אל בני ישראל אתם ראיתם כי מן השמים דברתי עמכם לא תעשון אתי אלקי כסף ואלקי זהב לא תעשו לכם".

בוכתב הרמב"ן² בפירוש הדברים "אח­רי שראיתם בעיניכם כי מן השמים דבר­תי עמכם ואני הוא האדון בשמים ובארץ אל תשתתפו³ עמי אלקי כסף ואלקי זהב כי אין לכם צורך אתי אל עזר אחר", ומפרש⁴ תוכן ב' האזהרות שבכתוב "לא תעשון אתי אלקי כסף גו' לא תעשו לכם" ש"הזהיר מן האמונה בהם וחזר והזהיר מן העשי' לבדה כענין ופסל⁵ ומצבה לא תקימו לכם"⁶.

גוכבר הקשו במפרשים⁷ על הרמב"ן, שדוחק לומר שבא להזהיר מן האמונה באלקה אחר (שהרי כבר נאמר בעשה"ד "לא יהי' לך גו'"⁸), וכתבו⁷ פירוש אחר, שכאן בא "לצוותם שעם האמנה באלקו­תו לא ישימו בתפילותיהם אמצעיים בינם לבין אלקיהם ולא יעשו צורות להוריד שפע הכוכבים להצליח קנינם יען וביען אינם צריכין אליהם לפי ש­אלקים קרובים אליהם בכל קראם אותו והוא ישמעם ויענם לא על ידי מלאך ולא על ידי כוכב ואמצעי אחר שיבקש עליהם. . והביא ראי' מהמעמד הנבחר ששמעו מהשם ית' עשרת הדברות מבלי שום אמצעי בינו לבינם ולכן לא יעשו אתו כלומר להיות אמצעיים בינו לבינם אלקי כסף ואלקי זהב והם הטלסמאות שהיו עושים הקדמונים להוריד רוחניות הכוכבים להצלחת הדברים המדומים, ואמר לא תעשון אתי וחזר לומר לא תע­שו לכם להגיד שהוא בלתי ראוי מצדו ומצדם, אם מצדו כי הוא מן השמים דבר עמכם בלי אמצעי⁹, ואם מצדם שהם מהשגחתו והנהגתו יתברך אינם מהנהגת המערכות השמימיות".

דודורש ביאור, שגם על עשיית אמ­צעי, לכאורה, אין צורך להזהירם תיכף לאחרי מ"ת, שהרי ענין זה הוא ג"כ בגדר ע"ז, וכפי שהאריך הרמב"ם בהל' ע"ז¹⁰, ובמ"ת ראו כל ישראל "כי ה' הוא האלקים אין עוד מלבדו — וראו שהוא יחידי"¹¹, דאין עוד שום מציאות מלבדו ית'. ואיך יעלה על דעתם לעשות אמצעי בינם לבין אלקיהם¹²?

הונראה לפרש, שהציווי ד"לא תעשון אתי" אינו (רק) אזהרה פרטית (על ע"ז או שיתוף או אמצעי וכיו"ב), אלא בו בא לידי ביטוי כללות הענין דמ"ת, כדלקמן.

וב. והביאור בזה:

זהפסוק הראשון שנאמר בתורה אחר מ"ת הוא¹³ "וכל העם רואים את הקולות ואת הלפידים ואת קול השופר. . וירא העם וינועו ויעמדו מרחוק", שבמ"ת נעשה בישראל ביטול גמור [ועוד זאת, בעת מ"ת נעשה ביטול בבריאה כולה, כמרז"ל¹⁴ "כשנתן הקב"ה את התורה צפור לא צווח עוף לא פרח שור לא געה אופנים לא עפו שרפים לא אמרו קדוש קדוש הים לא נזדעזע הבריות לא דברו אלא העולם שותק ומחריש ויצא הקול אנכי ה"א כו' כשדבר הקב"ה על הר סיני השתיק כל העולם כדי שידעו הבריות שאין חוץ ממנו", והיינו שמ"ת עשה ביטול לא רק בישראל אלא בכל הבריאה כולה].

חומשמעות הענין, שבמ"ת היו שני ענינים: א) שישראל קיבלו את התורה והמצוות, ב) הביטול שנעשה בישראל (ובכל הבריאה כולה). ושניהם באים משני הענינים שהיו במ"ת: א) הקולות וברקים כו' וכללות גילוי השכינה וכל המרכבה עשה ביטול בישראל (ובכל הבריאה כולה), ב) דבר ה' בעשה"ד, הוא נתינת התורה ומצוותי' לישראל.

טכלומר: במתן תורה היתה התגלות אלקית, שפעלה הכרה והרגשה בכל הנבראים (ובפרט בישראל) שאין מציאות בפ"ע כלל ולא נמצאו אלא מאמיתת המצאו¹⁵. ונוסף לזה הי' ענין אמירת עשרת הדברות ונתינת תורה לישראל. ולפי פשוטו הם שני ענינים ושונים.

יוזהו החידוש בהדיבור לאחר מתן תורה — "אתם ראיתם כי מן השמים דברתי עמכם לא תעשון אתי" — ששני ענינים אלה אינם שני דברים שונים¹⁶, אלא תוכנו של מתן תורה הוא ביטול מציאות האדם, שירגיש ויכיר אשר "לא תעשון אתי", שאין שום מציאות "אתי".

יאג. ההסברה בזה:

יבבגדרו של רגש הביטול שבאדם יש בכללות ב' אופנים¹⁷: א) שהאדם מכניע ומשפיל א"ע, ובזה גופא אפשר שההכ­נעה שלו היא רק בפרט אחד או כמה, או שמכניע ומבטל א"ע לגמרי, כביטול עבד לגבי אדונו, שמכניע ומבטל א"ע לגמרי כלפי אדונו, לשמוע לקולו לכל אשר יצונו. ב) ע"י גילוי נעלה ביותר נעשה הביטול בדרך ממילא, ובדוגמת ביטול אדם פשוט לגבי חכם גדול, שאין זה באופן שהאיש פשוט מבטל ומכניע את עצמו¹⁸, אלא שמציאותו מתבטלת בדרך ממילא לפני גודל מעלת החכם.

יגוהיתרון באופן הב' לגבי האופן הא' הוא בשנים: (א) באופן הא' הביטול הוא מצד המתבטל, ובמילא מובן, אשר (ב) גם לאחרי שמבטל א"ע, גם כשהוא בטל בכל פרטיו, עדיין נשאר הוא מציאות כעבד הבטל לפני אדונו; משא"כ באופן הב', (א) להיות שהביטול הוא לא מצדו, שהוא מכניע א"ע, אלא ע"י הגילוי, הרי הוא מתבטל בדרך ממילא, ולכן (ב) לא נשאר כאן שום מציאות, והיינו דאין זה "שהוא¹⁹ לעצמו איזה מציאות רק שהוא בטל", אלא "שאינו במציאות כלל".

ידוזהו החידוש שנעשה בנתינת התורה לישראל:

טותכלית העלי' בהכרת והרגשת ביטול המציאות שהיו נבראים יכולים להגיע אלי' לפני מ"ת, היא דרגת הביטול דמר­כבה, שמרכבה בטלה לגמרי להרוכב, ומ"מ יש מציאות של "מרכבה", ולכן אף ש"האבות הן הן המרכבה"²⁰, "שכל אב­ריהם כולם היו קדושים ומובדלים מ­עניני עוה"ז ולא נעשו מרכבה רק לרצון העליון לבדו כל ימיהם"²¹, גדר ד"מר­כבה" הוא, שהיא בטלה אל הרוכב; יש כאן שני דברים, הרוכב והמרכבה הבט­לה אליו²².

טזוהחידוש דמ"ת הוא, שהביטול אינו רק תוצאה מהכנעת בנ"י להקב"ה, אלא ע"י ומצד התגלות ה', דכיון שאורייתא וקוב"ה כולא חד²³, לכן, כאשר "אתם ראיתם כי מן השמים דברתי עמכם", אין מקום למציאות בלעדו, גם לא מציאות שבטלה אליו ית'.

יזד. ויש לומר שזהו תוכן תורת אדמו"ר הזקן שהביא כ"ק מו"ח אדמו"ר²⁴, אשר המל"ת הראשונה לאחר קבלת התורה היא לא תעשון אתי כו', והמ"ע הראשונה היא מזבח אדמה תעשה לי וזבחת עליו את עולותיך ואת שלמיך, וממשיך, דזה שהל"ת כאן קודמת להעשה הוא לפי שהעדר קודם ליש והרקבון קודם ל­צמיחה, "ולפי ערך גודל הרקבון לפי ערך זה היא הצמיחה בזריעה ונטיעה".

יחכלומר: תוכן המל"ת הראשונה הוא הענין ד"העדר" (שקודם ליש) — ענין הביטול. ובזה בא לידי ביטוי כללות תוכן הענין דמ"ת, שתכליתה של תורה היא להביא את האדם למצב של "לא תעשון אתי" — שהרגש הביטול שלו הוא באופן ד"העדר", שאין שום מציאות, אפילו לא בדרך "אתי" — דבר הטפל²⁵ ובטל להקב"ה, כלומר, לא (רק) הביטול הנרמז בכתוב "אין עוד מלבדו"²⁶, ד­מלבדו אין שום מציאות אבל עמו ישנה מציאות, אלא כמו שנאמר "אין עוד"²⁷, שאין שום מציאות כלל²⁸ (אפילו לא מציאות של "עוד" וטפל²⁹).

יטויש לומר, שתוכן פירוש זה מרומז גם בדרשת המכילתא (והובא בפרש"י) עה"פ "לא תעשון אתי" — "לא תעשון. . דמות שמשיי המשמשין לפני במרום, לא דמות מלאכים ולא דמות אופנים ולא דמות כרובים"³⁰, שבכללות קאי על ה­מרכבה העליונה³¹, והיינו, שעבודת בנ"י מעכשיו אינה "כדמות שמשיי", הביטול באופן ד"שמשיי המשמשין לפני", מרכ­בה העליונה, אלא למעלה מזה, ביטול בתכלית, "אין עוד".

כה. והנה מעין חילוק הנ"ל ישנו גם עכשיו (לאחרי מ"ת) בעבודת האדם, והוא ההפרש בין הביטול כאשר האדם מקיים מצות הקב"ה, והביטול בלימוד התורה, כפי שמבאר אדה"ז³², שאדם המקיים מצות הרי הוא "כעבד המקיים מצות המלך ועושה דבריו", אבל בלימוד התורה ה"ה "בחי' מלך", כמאמר מאן מלכי רבנן³³, כי דברי תורה שמוציא מפיו³⁴ הרי הם דבר ה' ממש, וכמ"ש³⁵ "ואשים דברי בפיך, דברי ממש, כי דבר ה' זו הלכה³⁶, היא היא הנגלית בו והיא המדברת מתוך גרונו".

כאוהיינו דאף שבכדי שלימוד התורה יהי' כדבעי ובפרט באופן כזה — שהוא דבר ה' ממש — ה"ז כאשר האדם מכניע עצמו, מ"מ הרי עבודת האדם בזה אינה אלא הכנה וכלי, דע"י "ונפשי כעפר לכל תהי'" נעשה "פתח לבי בתורתך"³⁷, אבל הביטול באופן ד"ואשים דברי בפיך" נמשך מצד התורה עצמה.

כבוזהו מה שענין הנ"ל דשלילה וביטול המציאות נאמר בלשון של ציווי ומצוה — "אתם ראיתם כי מן השמים גו' לא תעשון אתי", להורות, שאין הביטול דבר בפ"ע הבא ומסתעף מהגילוי דמ"ת, אלא הוא קשור עם עשה"ד, התורה שניתנה במ"ת.

כגו. ועפ"ז יובן מה שאדה"ז מפרש שעיקר הביטול הוא מ"ש "לא תעשון אתי" ולא "מזבח אדמה תעשה לי וזבחת עליו", כפי' כמה מפרשי התורה³⁸ ד"מז­בח אדמה תעשה לי" מורה על ההכנעה, כי לפירושם הביטול הוא ההכנעה וה­ביטול מצד פעולת האדם, וענין זה הוא הקדמה והכנה לתורה, ובלי זה הוא מנ­גד לה' ולתורתו, כמחז"ל "אין אני והוא יכולים לדור"³⁹, "לא תמצא בגסי רוח כו'"⁴⁰ (וכפי שמפרשים⁴¹ דזהו ההמשך להכתוב שלפנ"ז "אתם ראיתם כי מן השמים דברתי עמכם, כי רם ה' ושפל יראה⁴², ואע"פ ששכינתי בשמים מ"מ ממכון שבתי דברתי עמכם וזה מופת שאין חפץ לה' ברמי הקומה לפיכך לא תעשון אתי אלקי כסף וגו' וזה ציווי על המזבח שלא יעשנו מכסף וזהב כי אם מזבח אדמה תעשה לי המורה על גדר הענוה").

כדאבל לפי פירוש אדה"ז הביטול הוא מצד התורה, שהיא פועלת ביטול בתכ­לית, גדר "העדר", ולכן מפרשו בלשון "לא תעשון אתי" המדגיש שאין שום מציאות (אפילו בדרך אתי, "את" הטפל).

כהז. והנה גם בפירוש "מזבח אדמה תעשה לי" מפרש אדה"ז בעומק יותר, שאינו רק ציווי על הכנעה וענוה כדי להיות ראוי לקבל ציווי וכיו"ב, אלא הוא בעומק יותר, הבא כתוצאה מביטול האדם באופן ד"לא תעשון אתי", גדר "העדר". וכלשונו "רקבון הוא קודם ל­צמיחה ולפי ערך גודל הרקבון לפי ערך זה היא הצמיחה בזריעה ונטיעה".

כוביאור הענין:

כזאחרי הביאור ב"לא תעשון אתי", ממשיך אדה"ז (שם): "און די מצות עשה איז: מזבח אדמה תעשה לי וזבחת עליו את עולותיך ואת שלמיך, מזבח אדמה תעשה: אַ מזבח פון ביטול זאָלסטו זיך מאַכן. עולותיך דיינע עליות, שלמיך דיינע שלימות, זאָלסטו זובח זיין אויף דעם מזבח להיות עפר ואפר ממש".

כחולכאורה ה"ז בסתירה להמבואר לפנ"ז: מלשונו בתחילה דהל"ת היא "לא תעשון אתי" והעשה "וזבחת עליו", וזה שהל"ת כאן הוא לפני העשה הוא לפי ש"העדר הוא קודם ליש ורקבון קודם לצמיחה ולפי ערך גודל הרקבון לפי ערך זה היא הצמיחה בזריעה ונטיעה", מובן, שתוכן הענין ד"מזבח אדמה תעשה לי וזבחת עליו גו'" הוא הצמיחה, היינו המציאות והעלי' של האדם, לא הביטול ("העדר"), ואח"כ ממשיך בביאור הכתוב שכל תוכנו הוא ההעדר והביטול של האדם, "לעשות עצמו מזבח של ביטול לזבוח עליות שלך כו'"?

כטאלא שהן הן הדברים: כאשר הביטול הוא מצד האדם, הכנעה וענוה שהאדם פעל בעצמו, או אפילו ביטול באופן ד"עבד המקיים מצות המלך ועושה דב­ריו", הרי גם כשבא לדרגת "מזבח אד­מה", ענין של ביטול בתכלית, ישנו ענין של מעלה ושלימות, וכפשוטו דכאשר העבד מקיים מצות המלך, הרי נרגש שזוהי מעלה ושלימות שנפעלו על ידו (וע"ד עבד⁴³ מלך מלך).

לוזהו שמבואר שם, דהענין ד"מזבח אדמה" הוא בהמשך להל"ת ד"לא תעשון אתי", היינו הביטול הנעשה מצד התורה, שבזה אין מציאות כלל זולתי התורה שלומד (אפילו לא מציאות הבטילה). ובכתוב "מזבח אדמה תעשה לי וזבחת עליו את עולותיך ואת שלמיך" מבואר איך שביטול זה (דלא תעשון אתי) חודר גם לתוך מציאות האדם, דגם כמו שהוא במציאותו מצ"ע שלא בשעת לימוד התורה, יהי' ביטולו באופן הנ"ל, שאין שום מציאות כלל.

לאוע"ז ממשיך "מזבח של ביטול תעשה את עצמך, עולותיך העליות שלך, של­מיך השלימות שלך, תזבח על המזבח להיות עפר ואפר ממש".

לבדפירושו, שהביטול שלו אינו באופן שהוא מציאות בפ"ע המכניע ומבטל א"ע לה', שאז הביטול הוא עבודה ומעלה שלו, אלא הביטול הוא באופן של זבי­חה, שאין כאן שום מציאות ו"מעלה" של ביטול, וזהו דוקא כאשר העליות וה­שלימות, היינו עליות ושלימות אמיתיים שנק' כן ע"פ תורת אמת (שתכלית העלי' והשלימות ביחס לה' ולתורתו היא בבי­טול עצמו), זובח אותן על המזבח, היינו שלא נרגש אצלו שפעל ועשה איזה דבר נעלה ונתעלה לה' ונעשה שלם בעבודתו, אלא כולו הוא מזבח של ביטול, בלי הרגש של עילוי ושלימות.

לגח. והנה בתורת אדה"ז שם ממשיך "אַ מזבח פון ביטול איז נאָך קיין זאַך ניט, נאָר מען דאַרף אויף אים זובח זיין די עליות ושלימות".

לדולכאורה ה"ז רק כפל לשון. אבל יש לומר שבזה מוסיף דרגא נעלית יותר.

להדהנה בלשון זו מוסיף שני דברים שלא נאמרו לפנ"ז: א) דמזבח של ביטול "איז נאָך קיין זאַך ניט", היינו, שעיקר הענין אינו מה שעושה את עצמו "מזבח של ביטול" (שזה לחוד "איז נאָך קיין זאַך ניט"), אלא מה שזובח עליו "את עולותיך ואת שלמיך"⁴⁴. ב) בזה גופא מדייק כאן "עליות ושלימות" סתם (ולא כדלעיל "עולותיך, דיינע עליות, שלמיך דיינע שלימות"). ויש לומר החידוש בזה, דלא זו בלבד שנרגש אצלו שבכל עבודתו לא נעשה עלי' בו, ולא נעשה שלימות אצלו, אלא שאין כאן עלי' ושלימות כלל, לפי שחדור בביטול ד"העדר", "אין עוד".

לוובסגנון פשוט יותר: העבודה בכל עניני תומ"צ צ"ל בלי הרגשת המציאות שלו, היינו, שאין זה באופן שהוא הלומד תורה ומקיים מצוות, כי אם ע"ד "מנפשי' כרע"⁴⁵, שקיום התומ"צ נעשה (כמו) מאליו, בלי המציאות שלו⁴⁶. כלומר: כל עבודתו בתומ"צ היא רק שיתמלא רצון העליון, ולא איכפת לי' שדוקא הוא יהי' המקיים רצונו של הקב"ה⁴⁷, כי לא מורגשת מציאותו (גם לא כאדם המקיים רצונו ית'), והדבר הקיים אצלו הוא רק — רצונו של הקב"ה.

לז(משיחת מוצש"ק, י' שבט תשכ"א)