Likkutei Sichos·Vol. 36·Mishpatim·Sicha 1לקוטי שיחות·כרך לו·משפטים·שיחה א

אשיחה א
א. כתב הרמב"ם בפ"ו מהל' נזקי ממון¹: "שור שהועד ונמכר או ניתן ב­מתנה חזר לתמותו שהרשות שנשתנית משנה דינו" (ומקורו² בגמ'³, דפליגי אמו­ראים אם רשות משנה אם לאו, והרמב"ם פסק כמ"ד⁴ ד"רשות משנה").

בוהנה דין זה ד"רשות משנה" הביא הרמב"ם גם לעיל בפ"ד שם⁵, וז"ל: "שא­לו⁶ כשהוא תם והועד בבית השואל והחזירו לבעליו חוזר לתמותו הואיל ונשתנית רשותו בטלה ההעדה והבעלים משלמין חצי נזק והשואל פטור שהרי החזירו".

גוצע"ק טעם השינוי בלשון הרמב"ם, דגבי שינוי רשות דמכר או מתנה נקט "שהרשות שנשתנית משנה דינו", וגבי שואל כתב "הואיל ונשתנית רשותו בטלה ההעדה".

דגם צע"ק לשון הרמב"ם בסיום הלכה זו (גבי שואל) "והשואל פטור שהרי הח­זירו", דלכאורה הול"ל שפטור לפי ש­בטל דין מועד מהשור ו"חזר לתמותו" ובמילא אין חייבים יותר מחצי נזק (ופשיטא דחיוב חצי נזק דתם חל על הבעלים).

הואף שמקור הרמב"ם הוא בלשון הברייתא⁷ "בעלים משלמין חצי נזק ו­שואל פטור מכלום", הרי שם לא נאמר הטעם "שהרי החזירו"⁸, ויש לפרש שה­טעם הוא לפי שחזר לתמותו, משא"כ הרמב"ם מפרש הטעם שהשואל פטור "שהרי החזירו".

וב. ויובן זה בהקדם הביאור וההס­ברה בהך דינא ד"רשות משנה", דלכאו­רה תמוה מה טעם נאמר דשינוי רשות יבטל דין מועד מהשור — הרי "מועד" פירושו (בלשון הרמב"ם⁹) "העושה מעשה שדרכו לעשותו תמיד", ותם שנעשה מו­עד היינו דכאשר "הרגיל בשינויו פעמים רבות נעשה מועד לאותו דבר שהרגיל בו", ולמה נתבטל דין מועד מטעם שינוי רשות?

זובמאירי¹⁰ כתב ש"יציאת השור מ­רשות לרשות משנה מזלו וטבעו"¹¹. ולכ­אורה צ"ע, למה יגרום שינוי בעלות שינוי במזל וטבע השור. ואף שיש לומר שזהו מצד דין תורה, וכדמצינו שדין תורה פועל שינוי בטבע העולם¹², קשה לומר כן בנדו"ד, כי היכן מצינו בתורה (אפילו ברמז) ששינוי הרשות פועל שינוי ב"מזלו וטבעו" דהשור.

חג. והנה בפרש"י¹³ כתב "רשות משנה, מועד שיצא מרשות זה ונכנס ליד בעלים אחרים הרשות משנה את דין העדאתו". ונראה לפרש כוונת רש"י, שאין הפירוש שנשתנה טבע השור, שנתבטל ממנו טבע הנגיחה, אלא שזהו"ע דין, שבטל "דין העדאתו".

טוהסברת הענין:

ישנינו בברייתא¹⁴ "אין השור נעשה מועד עד שיעידו בו בפני בעלים ובפני ב"ד" (כדילפינן¹⁵ ממ"ש¹⁶ "והועד ב­בעליו", ד"אין¹⁷ עדות אלא בבית דין"). זאת אומרת, דגם אם הבעל יודע ששורו נגחן, ואפילו באו אליו שני עדים ואמרו לו כן, מ"מ "אין השור נעשה מועד עד שיעידו בו בפני בעלים ובפני ב"ד", דכך היא גזירת הכתוב¹⁸ שצ"ל עדות והתראה בב"ד, ועד אז אין לחייב את הבעלים נזק שלם.

יאומזה מובן, שבדין מועד, "והועד ב­בעליו", יש שני ענינים: א) לגבי השור, שע"י ששור זה נגח ג' פעמים נקבע ש"שור נגח הוא"¹⁹ והוא "מועד לאותו דבר שהרגיל בו", ב) בנוגע להבעלים, שאין לחייב אותם בנזק שלם אא"כ מתרים בהם תחילה ג' פעמים, וכפרש"י על "והועד בבעליו" — "ל' התראה בעדים"²⁰.

יב[ואע"ג דאיבעיא היא בגמרא²¹ "ל­ייעודי תורא או לייעודי גברא"²² — ה"ז רק לענין "שלשה ימים דקתני"²³, דב­משנה²⁴ איתא ד"מועד כל שהעידו בו שלשה ימים", וע"ז בעי בגמ' אי הא דב­עינן שלשה ימים היינו רק שג' נגיחות דהשור צ"ל בג' ימים (ולא ביום א'), או ש(גם²⁵) ג' ההעדאות (התראות) להב­עלים בפני ב"ד צ"ל בג' ימים (ונפק"מ אם "אתו²⁶ תלתא כיתי סהדי בחד יומא", ו"העידו²⁷ על שלש נגיחות של ג' ימים");

יגאבל בעצם ענין ההעדאה לא פליגי שיש בו שני הענינים דלייעודי תורא ול­ייעודי גברא²⁸, דגם להסברא דג' ימים הוא רק "לייעודי תורא", הרי אין לחייב הבעלים בנזק שלם עד שמעידים בפני­הם (עכ"פ ביום אחד) על שלשת הנגי­חות].

ידועפ"ז יש לומר, שזהו שכ' רש"י ש­"הרשות משנה את דין העדאתו", שאין כוונתו ב"העדאתו" לדין מועד דהשור, אלא לדין העדאת הבעלים²⁹, דכיון ש­גזה"כ היא שאי אפשר לחייב הבעלים בלי העדאה בפניהם ובפני ב"ד, לכן כ­שמשתנית הרשות, צריכים הבעלים ה­חדשים התראה חדשה. ואע"פ שכשקנו השור ידעו שהוא שור נגח, מ"מ, זהו דין תורה שאי אפשר לחייבו נזק שלם בלי העדאה בפניהם ובפני ב"ד. וכמו שב­בעלים הראשונים, הרי גם אם ב' עדים התרו בהם שלא בפני ב"ד שהשור נגח ג' פעמים ובמילא יודעים שהשור הוא שור נגח, מ"מ, בלי העדאה בב"ד אין מ­חייבים אותם, אף שטבע השור לנגח — כך אם יש בעלים חדשים בטלה העדאת הבעלים הראשונים, וצ"ל התראה חדשה דבעלים החדשים, אף שהשור הוא שור נגח³⁰.

טוד. אבל עצ"ע שיטת המאירי שכתב בפירוש ש"יציאת השור מרשות לרשות משנה מזלו וטבעו"³¹.

טזויש לומר, שס"ל להמאירי, שזהו ענין שבטבע, כי בעלים חדשים מתנהגים ב­אופנים וסדרים חדשים, ועי"ז משתנה אופן הנהגת השור. ובפרט שבבעלים הקודמים נעשה שור נגח מפני העדר השמירה, הרי אפשר וקרוב לומר שה­בעלים החדשים יזהרו בשמירה מעולה יותר³², ועי"ז גופא משתנה טבע³³ השור.

יזוכפי שמצינו עד"ז שטבע השור ל­הזיק תלוי בהמצב שסביבו, וכמו "מועד לשבתות אינו מועד לימות החול"³⁴, כי המצב דשבת גרם (באופן טבעי) לנגיחו­תיו (כפרש"י³⁵ דבשבת "לפי שהוא בטל ממלאכה וזחה דעתו עליו", ובתוס'³⁶ הביאו מירושלמי שבשבת "ראה אותם במלבושים נאים אחרים וחשובים בעיניו נכרים ואינו מכירם"), וכן בנדו"ד, ש­אפשר וקרוב לומר שאופן הנהגת ה­בעלים הראשונים עמו גרם לנגיחותיו, והמצב החדש בבעלים החדשים גורם שינוי בטבע השור.

יחונמצינו למדים, שיש שני אופנים בביאור הדין ד"רשות משנה": א) ששינוי הרשות מבטל דין העדאת הבעלים, ב) שעי"ז משתנה טבע השור.

יט[וי"ל נפק"מ להלכה בין שני אופנים אלה — אם ברשות הראשונה הי' "מועד לכל"³⁷ (לכמה מינים³⁸), ואח"כ ברשות החדשה נעשה עוד פעם מועד רק למין אחד: אם אמרינן דטבע השור נשתנה, פשוט שאינו מועד אלא למין זה; אבל את"ל שלא נשתנה טבע השור, והרי הוא שור נגח כמקדם, ורק גזירת הכתוב היא שאין לחייב הבעלים החדשים עד ש­מתרים לו בפני ב"ד, יש לומר, דלאחרי שהתרו אותו ונתקיים בו "והועד ב­בעליו" שוב חייב לא רק על מין זה אלא נשאר "מועד לכל"³⁹. ועצ"ע⁴⁰].

כה. ויש לומר, שהרמב"ם ס"ל שהדין ד"רשות משנה" כולל שני האופנים, אלא שתלוי באיזה אופן: גבי מכירה או מתנה דהוי שינוי רשות לגמרי (שעובר לרשות חדשה ממש) אמרינן ששינוי הנהגת ה­בעלים החדשים גורם שינוי בטבע ה­שור; משא"כ כשאין שינוי רשות גמור, וכמו שור ברשות שואל שאינו שינוי רשות לגמרי, שהרי השור עדיין של ה­בעלים ורק שהשאילו לו, ובלשון הגמ'⁴¹ שעדיין "שם בעליו עליו", אזי לא מס­תבר שנשתנה טבע השור, כי ודאי שה­שואל לא ישנה כ"כ ממנהג הבעלים כלפי השור (שהרי צריך להחזירו), ובזה מסתבר לומר שהדין ד"רשות משנה" הוא רק מפני ביטול דין העדאת הבעלים.

כאוזהו החילוק בלשון הרמב"ם בין שתי ההלכות הנ"ל:

כבגבי שואל ("הועד בבית השואל והח­זירו לבעליו") כ' "הואיל ונשתנית רשותו בטלה ההעדה", והכוונה לביטול ה­ העדה⁴² (ההתראה) להבעלים⁴³, דאף ש­גבי שואל לא נשתנה טבע השור, מ"מ, כיון שההתראה היתה לשואל, אין זה מ­חייב את המשאיל כשחוזר השור לרשו­תו, שהוא צריך התראה בפ"ע.

כגועפ"ז מובן גם סיום דברי הרמב"ם "והשואל פטור שהרי החזירו": כיון ש­טבע השור לא נשתנה והרי הוא שור נגח, סד"א דאע"פ שהשור כבר הוחזר לרשות הבעלים, מ"מ, כיון שהשואל עשהו לשור נגח (ועדיין נגח הוא), נחייב את השואל לשלם חצי נזק (השני) שאי אפשר לחייב הבעלים⁴⁴. כלומר, כיון ש­זה שהשור "חזר לתמותו" הוא רק בכך שאי אפשר לחייב את הבעלים בנזק שלם (כיון שלא היתה העדאה בפני בעלים), אבל השור מועד הוא, א"כ יש לחייב את השואל לשלם את ההפסד (חצי הנזק דנזק שלם) כיון שהוא גרם שהשור ייעשה מועד. וקמ"ל הרמב"ם דכיון שהחזירו בטלה כל אחריותו דה­שואל ואין לחייבו שום ממון.

כדמשא"כ גבי מכר ומתנה מדייק ה­רמב"ם "שהרשות שנשתנית משנה דינו" (ולא ש"בטלה ההעדה"), כי כאן חל בו שינוי יסודי יותר, שנשתנה דין השור, ששוב אין עליו חזקת מועד, והיינו לפי שנשתנה טבע השור ובמילא אין עליו דין מועד.

כהועפ"ז מדויק לשון הרמב"ם בהמשך הלכה זו "אבל אם השאילו או מסרו לשומר הרי הוא בחזקתו, וכן שור ש­הועד בפני אפוטרופסין ונתפקח החרש כו' אע"פ שבטלו האפוטרופסין הרי הן מועדין בחזקתן שהרי ברשות בעלים הן" — שלא נקט סתם "שנשאר מועד" וכיו"ב, אלא מדייק שנשאר בחזקתו, כי זהו הניגוד לתחילת ההלכה, דבמכר ומתנה נשתנתה חזקת (וטבע) השור, משא"כ ב­שואל שומר ואפוטרופוס, לא נשתנתה חזקת נגחן, כיון שאין כאן שינוי רשות גמורה, דגם שואל ושומר "שם בעלים עליו"⁴⁵, וכ"ש אפוטרופוס ש"ברשות בעלים הן".

כו[ויש לומר, דמ"ש הרמב"ם גבי אפוט­רופוס "שהרי ברשות בעלים הן", הכוונה לא רק לדין רשות, אלא גם "רשות" בפשטות, דגבי אפוטרופוס נשאר השור ברשות ובית היתומים, וא"כ פשוט יו­תר⁴⁶ שטבע השור לא נשתנה כש"בטלו האפוטרופוסין"].

כזו. ע"פ כל הנ"ל יתבאר היטב הדין ד"רשות משנה" ברמז, בפנימיות ה­ענינים:

כח"שור" — קאי על הנפש הבהמית שב­אדם, שצריך לשמור עלי' שלא תעשה דבר בלתי רצוי ח"ו, ואדרבה, יש לנצל גם את כח ה"שור" שבאדם (נפשו ה­בהמית) לדברים של טוב וקדושה.

כטוכיון שגם הנפש הבהמית שבישראל היא מקליפת נוגה שיש בה טוב ורע, הרי יש בטבעה גם מדות טובות⁴⁷, ועוד זאת, שמצד עצם טבעה אין הנפש ה­בהמית שבישראל מתאווה לדברים אסו­רים אלא רק לתאוות היתר⁴⁸. וזהו ענין שור תם ("המשנה ועשה מעשה שאין דרך כל מינו לעשות כן תמיד"⁹) בעבו­דה, והיינו כשמתאווה לדברים אסורים (שאין זה טבעה של נפש הבהמית שב­ישראל) ועד שנכשל ר"ל בעבירה, שאז ה"ה בגדר "תם". וענין "שור המועד" הוא כאשר "הרגיל בשינויו פעמים רבות"⁹, שחוזר על מעשה זה כמה פעמים עד שמתרגל בו (ונעשה לו כהיתר⁴⁹), ש­"נעשה מועד לאותו דבר שהרגיל בו", היינו שההנהגה הבלתי רצוי' נעשית אצלו כמו טבע.

לוהנה בדרך כלל, הסדר לבטל דין מועד בבהמה הוא ע"י ש"חזרה בה מדבר שהועדה לו. . שור שהועד ליגח וחזר שלא ליגח. . ה"ז תם לנגיחה ומאימתי היא חזרתו עד שיהיו התינוקות ממש­משין בו ואינו נוגח"⁵⁰, וכן הוא ברוחניות הענינים, שכדי שטבע נפשו הבהמית יחזור ל"תמותו" (שתתבטל ממנו רגילות זו) צריך להתייגע עם נפשו הבהמית לבטל תוקף תאוותיו כו' עד שמתבטל טבע רע זה (שהרגיל את עצמו בו), ועד שיוכל לבחון את עצמו שלא יפול בזה עוד פעם (ע"ד מחז"ל⁵¹ ד"תשובה גמו­רה"⁵² היא שבא לידו דבר שעבר בו, "באותו מקום כו'", ומ"מ אינו נכשל).

לאז. ועל זה יש הוראה ולימוד מהדין ד"רשות משנה", שיש עוד אופן לבטל דין "מועד" מנפשו הבהמית, ולהגביהה מההשקעה ברע ח"ו, והוא ע"י הענין דשינוי רשות. דגם אם האדם לא עבד עם נפשו הבהמית עד שזיככו, אלא ש­שינה רשותו, שהשקיע את עצמו בכל מהותו בעולם חדש דקדושה, אם בלימוד התורה או בעבודת התפילה או במעש"ט, אזי בדרך ממילא הועברה ממנו שליטת היצר בענין זה שהי' מורגל בו ו"חזר לתמותו".

לב[וע"ד שנת' במ"א⁵³ בפירוש תוכן ה­ענין דא' מדרכי התשובה הוא "שינוי השם"⁵⁴, וכמ"ש הרמב"ם⁵⁵ "ומשנה שמו כלומר אני אחר ואיני אותו האיש שעשה אותן המעשים", שהגדר דתשובה זו הוא — שינוי הגברא. דבכלל ענין התשובה המכפרת בא על ידי עזיבת החטא, חרטה על העבר וקבלה על להבא⁵⁶, וכאשר תשובה זו היא באמת (עד ל"תשובה גמורה" כנ"ל), אזי מתכפר לו עונו;

לגאבל הענין ד"משנה שמו" הוא, ד­כאשר האדם משנה כללות מציאותו, וכמ"ש הרמב"ם שם "ומשנה מעשיו כולן לטובה", הרי זה שאין מענישים אותו על העבירות שעשה אינו מפני שביטל את חטאיו, אלא לפי שנעשה מציאות חדשה, "איני אותו האיש שעשה אותן המעשים" ובמילא האדם שעבר העבירות אינו לפ­נינו כדי להענישו].

לדובזה גופא אפ"ל ב' אופנים:

להא) שטבע נה"ב לא נשתנה, אלא שמ"מ חזר לתמותו, ובעבודה היינו שעוצם גי­לוי נפש האלקית, ע"י השקעתו באור הקדושה ברשות (ומדריגתו) החדשה, פועל שנפשו הבהמית תהי' כפופה ל­גילוי אור הקדושה, ובמילא טבע הרע (שנתרגל בו מקודם) אינו פועל בו.

לוב) אופן עמוק יותר, שנעשה כאיש חדש ממש, ש"שינוי רשות" זה, שהשקיע את עצמו בעולם הקדושה, פועל בכל עניניו באופן פנימי, עד שגם טבע נפשו הבהמית נשתנה ונזדכך, שנתבטל ממנו כליל טבעו הרע, ו"חוזר לתמותו", כולל הפירוש הפנימי בזה — מלשון תמימות ושלימות, שמהתפך "להיות⁵⁷ טוב גמור, כמו יצר טוב ממש".

לז(משיחת ליל ד' דסוכות תשמ"ח)