Likkutei Sichos·Vol. 36·Mishpatim·Sicha 2לקוטי שיחות·כרך לו·משפטים·שיחה ב

אשיחה ב
א. "את חג המצות תשמור שבעת ימים תאכל מצות כאשר צויתיך למועד חודש האביב"¹, ופרש"י "חודש האביב" — "שה­תבואה מתמלאת בו באבי', אביב² לשון אב בכור וראשון לבשל פירות".

בוצריך להבין: בפ' בא³ נאמר כבר "ה­יום אתם יוצאים בחודש האביב", ושם לא פי' רש"י תיבת "אביב" [רק מפרש המעלה דחודש זה לגבי היציאה ממצרים — "וכי לא היינו⁴ יודעים באיזה חודש יצאו אלא כך אמר להם ראו חסד שגמלכם שהוציא אתכם בחודש שהוא כשר לצאת לא חמה ולא צינה ולא גשמים וכן הוא אומר⁵ מוציא אסירים בכושרות חדש שהוא כשר לצאת"], ותמוה, למה לא פירש רש"י תיבת "(חודש) האביב" בפעם הא'.

גואין לומר שסמך על מה שפירש לעיל מיני' בס"פ וארא⁶ "כי השעורה אביב" — "כבר ביכרה ועומדת בקשי'", "השעורה אביב — עמדה באבי' לשון באבי⁷ הנחל" — דנוסף לזה שא"כ למה הוצרך רש"י ל­פרשו כאן בפרשתנו ולא סמך על פירושו בפ' וארא (ולכאורה דוחק לומר שזהו מצד ההפסק דכמה פרשיות), הרי א"א ל­פרש ד"חודש האביב" הנאמר בפ' בא פי­רושו כתיבת "אביב" שבס"פ וארא, שהרי בפ' וארא קאי בזמן מכת ברד, והרי כל מכה נמשכה חודש אחד (וכמ"ש רש"י⁸ ש­היתה המכה משמשת רביע חודש ושלשה חלקים הי' מעיד ומתרה בהם), וא"כ (אפי­לו את"ל שבשביל מכת בכורות שהי' זמנה רגע אחד בחצות לילה לא היתה התראה שלה שלשה חלקי חודש⁹, הרי) נמצא שזמן מכת ברד הוא סמוך לסוף טבת¹⁰ וחודש שבט, שהרי אחרי מכת ברד היו עוד ב' מכות (מלבד מכת בכורות), ארבה וחושך.

דגם צ"ע:

הא) מדוע הוצרך רש"י בפרשתנו בפי­רוש תיבת "אביב" להוסיף¹¹ "אביב לשון אב, בכור וראשון לבשל פירות", ולא הסתפק בתחילת פירושו "שהתבואה מת­מלאת בו באבי'", וע"ד מ"ש בס"פ וארא "בכרה ועמדה בקשי'. . עמדה באבי' לשון באבי הנחל" — ולא כ' ש"אביב ל' אב בכור כו'".

וב) לקמן בפ' תשא¹² פירש רש"י עוד פעם "חודש האביב" — "חודש הביכור, ש­התבואה מתבכרת בבישולה", וצ"ע: אפי­לו את"ל שלאחרי הפסק פרשיות הוצרך רש"י לפרש עוד פעם (בקיצור) הפירוש ד"אביב", מדוע נקט דוקא לשונות אלו, שאינו מודגש בהם כ"כ הקשר לתיבת "אביב", ומדוע לא כתב "שהתבואה מת­מלאת בו באבי'", וכן למה הוסיף בהתחלת פירושו תיבת "חודש (הביכור)" שנאמרה בכתוב?

זב. ויש לומר הביאור בכל זה:

חלפי פשוטו של מקרא, פירוש "חודש האביב" הוא — שם החודש, והרי דרכו של רש"י בפירושו על התורה, שבדרך כלל¹³ אינו מבאר פירוש השמות¹⁴. ואפילו את"ל שיש שייכות¹⁵ בין תוכן השם לדבר ה­נקרא בו, הרי כאן מובנת השייכות בפש­טות, שהרי חודש זה הוא "ראש חדשים ראשון הוא לכם לחדשי השנה"¹⁶, ולכן נקרא "חודש האביב", ד"אביב" הוא "לשון אב", שהוא אב¹⁷ וראש לחדשים.

טאבל בפרשתנו הוצרך רש"י לתרץ קושיא המתעוררת בכתובים אלה:

יבכתובים אלה מדובר אודות "שלש רגלים"¹⁸, אבל קביעת הרגלים בפרשה זו קשורה עם תבואת השדה, "חג הקציר בכורי מעשיך אשר תזרע בשדה, וחג האסיף בצאת השנה באספך את מעשיך מן השדה"¹⁹. [והטעם מובן בפשטות, כי ה­אזהרה על הרגלים בפרשתנו היא בשיי­כות לענין שביעית, כפרש"י עה"פ²⁰ "שלש פעמים גו'" — "לפי שהענין מדבר ב­שביעית הוצרך לומר שלא יתעקרו שלש רגלים ממקומן". ולכן מדייק הכתוב שה­רגלים שייכים לתבואת השדה שמשום זה היתה קס"ד שזהו רק בשש שנים ש"תזרע את ארצך ואספת את תבואתה", משא"כ ב"השביעית (שאז) תשמטנה ונטשתה"²¹, יתעקרו שלש רגלים, ולכן הוצרך לומר שלא יתעקרו כו'].

יאועפ"ז אינו מובן, הרי כ"ז ניחא בשבו­עות וסוכות, שכל עיקרם הוא בשייכות ל­תבואה, "חג הקציר" ו"חג האסיף", אבל מה ענין חודש האביב לתבואת השדה, ו­מהי השייכות והקס"ד בנוגע לחג המצות?

יבולכן מפרש רש"י ש"חודש האביב" כאן הוא לא סתם שם חודש (כבפ' בא), אלא גם הוא שייך לתבואת השדה, "שהתבואה מת­מלאת [בו] באבי'", ונמצא שגם זמן חג המצות שייך לתבואה.

יגאבל אין רש"י מסתפק בזה, דקשה לי', דכיון שעיקר החגים הקשורים עם תבואת השדה הם חג הקציר וחג האסיף, שרק הם נקראים בשם זה, הי' הכתוב צריך להק­דים חג הקציר וחג האסיף לפני חג המצות שהוא רק "במועד חודש האביב", ולכן מו­סיף רש"י "באביב לשון אב בכור וראשון לבשל הפירות", שלא רק שחג המצות שייך ג"כ לתבואה, אלא עוד זאת, שהוא בכור וראשון לבשל פירות²², ולכן גם כ­שנמנו החגים בקרא כפי שהם שייכים ל­תבואת השדה, הרי הראש שלהם הוא חג המצות, שהוא "במועד חודש האביב".

ידג. ע"פ הנ"ל יש לומר, שבפירושו הנ"ל בפ' תשא כוונת רש"י היא ג"כ לבאר את הפסוקים שם:

טוגם בכתובים דפ' תשא מדבר על שלש רגלים בשייכות לתבואת השדה, וא"כ צריך ביאור: לאחרי הכתוב "את חג ה­מצות תשמור שבעת ימים תאכל מצות אשר צוויתיך למועד חודש האביב כי ב­חודש האביב יצאת ממצרים", נתפרשו עוד כמה מצוות²³ — "כל פטר רחם לי וכל מקנך תזכר פטר שור ושה ופטר חמור תפדה בשה גו' כל בכור בניך תפדה גו' ששת ימים תעבוד וביום השביעי תשבות בחריש ובקציר תשבות", "וחג שבועות תעשה לך בכורי קציר חטים וחג האסיף תקופת השנה".

טזואינו מובן: הא דהוסיף בתוך ג' רגלים ע"ד "בחריש ובקציר תשבות" מובן הוא ע"פ פירש"י²⁴ "למה נזכר חריש וקציר" (או דקאי "על חריש של ערב שביעית הנכנס לשביעית וקציר של שביעית היוצא למוצאי שביעית כו'", או שהוא בשייכות ל"קציר העומר שהוא מצוה ודוחה את השבת", שעומר זמנו בחג המצות), אבל למה בא כאן הציווי ע"ד פטר רחם? ואף שמצות פטר רחם נאמרה בס"פ בא²⁵ בשייכות ליציאת מצרים²⁶, כמפורש בכתוב שם²⁷ "ויהי כי הקשה פרעה לשלחנו ויהרוג ה' כל בכור בארץ מצרים גו'", הרי לכאורה אין זה טעם מספיק להכניסו בתוך פרשת הרגלים בשייכות לתבואת השדה (ובפרט שיש עוד מצוות שהם זכר ליציאת מצרים, וכמפו­רש בפרשת בא שם בהמשך להנ"ל ע"ד מצות תפילין²⁸, "והי' לאות על ידכה ול­טוטפות בין עיניך כי בחוזק יד הוציאנו ה' ממצרים").

יזולכן פרש"י שם "חודש האביב²⁹ — חודש הביכור שהתבואה מתבכרת בבישו­לה", להדגיש שהחג דחודש זה הוא לא (רק) מחמת התבואה המתבכרת אלא שה­חודש נקרא בשם "חודש הביכור", ולכן אתי שפיר השייכות כאן דהמצוות ה­תלויות בבכור.

יחד. ויש לומר, שהחילוק בין פירושי רש"י דפ' בא ודפרשתנו קשור עם החילוק בתוכן המצוות המדוברות בהפרשיות ה­אלו:

יטבפרשת בא מדובר בעיקר אודות זכי­רת יצי"מ, כמ"ש בפסוק שלפנ"ז³⁰ "זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים" [וכן בכתובים שלאח"ז ההדגשה אינה (כ"כ) על קביעת החג, אלא על פעולות שונות ה­מזכירות על יצי"מ, "ועבדת³¹ את העבו­דה הזאת. . שבעת ימים תאכל מצות. . מצות יאכל את שבעת הימים. . והגדת לבנך. . בעבור זה גו' (כפרש"י³² "בעבור שאקיים מצוותיו כגון פסח מצה ומרור" שהם מזכירים יצי"מ³³) והי' לך לאות גו'" — "יציאת מצרים תהי' לך לאות"³⁴], ואילו בפרשתנו מדבר אודות קביעת³⁵ החגים (לדורות בארץ ישראל) בג' זמני השנה, "שלש³⁶ רגלים תחוג לי בשנה את חג ה­מצות תשמור גו' כאשר צוויתיך למועד חודש האביב".

כולכן, בכל מקום מפרש רש"י עיקר המחייב והגורם:

כאבפ' בא כתב — "ראו חסד שגמלכם שהוציא אתכם בחודש שהוא כשר לצאת", שזוהי הסיבה המחייבת זכירת יצי"מ, גודל חסד השם שגמלם.

כבויש להוסיף, שזוהי גם הסיבה לזכירת יצי"מ לא רק בזמן יצי"מ, בחודש האביב, אלא כל השנה כולה, כפרש"י שם³⁰ "זכור את היום הזה, למד שמזכירין יציאת מצרים בכל יום".

כגואילו השלש רגלים בתור קביעת חג, כל אחד בזמן קבוע בשנה, קשורים עם זמני תבואת השדה, הנחשבים ל"אביב", "קציר" ו"אסיף" של התבואה.

כדה. ויש להביא ראי' לחילוק הנ"ל, דל­רש"י בפירושו עה"ת הפסוק דפ' בא "היום אתם יוצאים בחודש האביב" לא קאי על קביעת חג הפסח, משא"כ הכתוב דפר­שתנו (וכן דפ' תשא) "במועד חודש ה­אביב" — מפרש"י לקמן בפ' ראה³⁷ עה"פ "שמור את חודש האביב" — "מקודם בואו שמור שיהא ראוי לאביב להקריב בו את מנחת העומר ואם לאו עבר את השנה".

כהדהנה בגמ'³⁸ איתא "על שלשה דברים מעברין את השנה על האביב ועל פירות האילן ועל התקופה", הרי שעל ג' דברים מעברין את השנה, ומדוע כתב רש"י ש­העיקר הוא "שיהא ראוי לאביב להקריב בו את מנחת העומר", דבפשטות היינו ש­יהא בישול התבואה³⁹, הרי מעברין את ה­שנה (גם) על התקופה⁴⁰, שיבא הפסח בזמן האביב, וכמו שלמדין⁴¹ מ"שמור את חו­דש האביב, שמור אביב של תקופה שיהא בחודש ניסן"?

כו[וכמפורש ברמב"ם⁴² שזהו העיקר, "ו­מפני מה מוסיפין חודש זה מפני זמן ה­אביב כדי שיהא הפסח באותו זמן שנאמר שמור את חודש האביב שיהי' חודש זה ב­זמן האביב כו", "על שלשה סימנין מעב­רין את השנה על התקופה ועל האביב ועל פירות האילן, כיצד ב"ד מחשבין ויודעין אם תהי' תקופת ניסן בששה עשר בניסן או אחר זמן זה מעברין אותה השנה ויעשו אותו ניסן אדר שני כדי שיהי' הפסח בזמן האביב ועל סימן זה סומכין ומעברין ואין חוששין לסימן אחר" (ואח"כ ממשיך ב­הלכה בפ"ע "וכן אם ראו ב"ד שעדיין לא הגיע האביב אלא עדיין אפל הוא כו'")].

כזאלא דרש"י לשיטתו, דקביעת חג ה­מצות בתור חג בחודש האביב, אינה מצד שצריך שיבא בתקופת האביב⁴³, אלא מצד אביב של תבואה כמפורש בפרשתנו⁴⁴, ולכן בציווי "שמור את חודש האביב" מ­פרש "שמור שיהא ראוי לאביב להקריב בו את מנחת העומר", שכוונתו בפשטות, שיהא בישול התבואה בכדי להקריב את העומר.

כחו. והנה ענין יצי"מ (וזכירת יצי"מ) הוא "יסוד גדול ועמוד חזק בתורתינו ובאמונ­תינו"⁴⁵. וי"ל שאחד מהענינים שלמדים מ­יצי"מ וזכירת יצי"מ לגבי כל עניני התורה ומצותי' הוא ענין האמור בב' הפרשיות (פ' בא ופרשתנו), דעד כמה שגדל ענין ה­זכרון, ועד שהזכרון הוא לא רק במחשבה אלא בא גם בדיבור ובמעשה בפועל בהקרבת קרבן ואכילת מצה³³, הרי כ"ז אינו מספיק ובכדי שתהי' להדבר קביעות הוא רק כאשר יש לזה שייכות ופעולה גם בעולם כולו מחוץ להאדם. שהרי בפ' בא שמדובר בעיקר בזכירת יצי"מ, ועד ש­הזכרון בא במעשה כנ"ל, הרי עדיין לא חל ע"ז קביעת שם חג, ורק בפרשתנו שבה מדובר כמו שהחגים שייכים לתבואת השדה נעשו חגים קבועים.

כטוכ"ה ב"אמונתינו ובתורתינו": שיעור תוקף וקביעות האמונה והבטחון בנפש ה­אדם באופן אשר כל הענינים שבעולם לא יחלישהו ולא יפעלו בו אפילו הזזה כל שהיא, הוא — שאמונתו ובטחונו בה' ישפי­עו גם בבני ישראל שסביבו.

לועד"ז ב"תורתינו" — דאימתי נקבעים התורה ומצוות בהאדם באופן דבל ימוט לעולם — כאשר תורתו ומצותיו פועלים גם מחוצה לו, ובבני ישראל עצמם — ש­משפיע גם באלה שלע"ע אינם שייכים לתורה ומצות.

לאוע"י שפועל על כאו"א מישראל מסבי­בו להחדיר בו אמונה בהשם ושיתאחד עם התורה ומצוות השם, שעי"ז הרי הוא יוצא ממצרים, כמרז"ל⁴⁶ "בכל דור ודור וכל יום ויום חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא היום ממצרים", לצאת ממיצרים וגבולים שלו⁴⁷, עי"ז ממהרים את היציאה דכלל ישראל מכל המיצרים והגבולים, בגאולה האמיתית והשלימה במהרה בימי­נו ממש.

לב(משיחות ש"פ משפטים וש"פ תרומה תש"מ)